tag:blogger.com,1999:blog-66287099635592138032012-02-02T14:48:52.264-08:00עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.comBlogger831100tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-62691887760944861162012-01-24T09:05:00.000-08:002012-01-24T09:14:50.487-08:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/-B3w0ZnTDDc4/Tx7k1uYxfSI/AAAAAAAAAB4/RfKQ4tsDsig/s1600/DowJones%2BAverage.bmp"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5701245789933763874" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 572px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/-B3w0ZnTDDc4/Tx7k1uYxfSI/AAAAAAAAAB4/RfKQ4tsDsig/s400/DowJones%2BAverage.bmp" border="0" /></a> הגרף משקף את מדד הדאו-ג'ונס למניות בורסת ניו-יורק מאז 1902 ועד היום. בעברית פשוטה, לו השקעתם 50 דולר ב1902, ההשקעה היתה שווה מעל 12,000 דולר היום (כמובן בהתאמות נדרשות לאינפלציה וכו').<br />הגרף גם מראה את כל ה"בועות" שהתפוצצו בדרך, החל מ 1929, 1937, ועד לבועת האינטרנט של 2001 ובועת הנדל"ן של 2008 (המקור, וגם חיתוכים שונים של הנתונים, ב: <a href="http://stockcharts.com/freecharts/historical/djia1900.html"><span style="font-size:78%;">http://stockcharts.com/freecharts/historical/djia1900.html</span></a> ).<br />למרות כל הבועות וכל המפולות הכלכליות, נראה שהשקעה במניות מניבה רווח משמעותי, מה שמעלה שתי שאלות מרכזיות:<br />1. למה לא משקיעים בבורסה יותר, או למה משקיעים בכלל במשהו אחר?<br />2. מה מייצר את הבועה, קרי - אם יום אחרי המפולת המחירים נמוכים ב 50-70% מאשר יום קודם, איך אפשר להסביר את המחיר יום (או חודש) קודם?<br /><br />התבוננו היטב בגרף, נסו לאתר בו ארועים מרכזיים, וחישבו על בועות גם בחיים היום-יומיים: מה מייצר אמונה קולקטיבית המזינה את עצמה ומעלה את המחירים לרף שאחר-כך מתרסק?<br />חישבו גם על בועות במשחקים "פנימיים" בין חלקים שונים בתוכנו: מה גורם לנו לשכנע את עצמנו שכדאי לעשות דבר מה, רק כדי לגלות אחר-כך שטעינו בגדול? מתי טעות תיחשב לבועה ומתי סתם טעות?<br />שווה לחשוב על מספר אישיויות פנימיות הכלואות במשחק: זה שמשתוקק לדבר-מה, זה שמשתכנע שכדאי לפעול לקראתו, וזה שתפקידו לפקח על השניים הקודמים. אפשר גם לחלק לזה ששוקל את הטווח הקצר מול זה שבוחן את הטווח הארוך - וחישבו אילו משחקים מתרחשים ביניהם, ואילו "מנגנוני התחייבות" אנו מייצרים כדי לכבול "אני עתידי" שלי להחלטות של "האני הנוכחי".<br />שאלות, מחשבות, ודוגמאות - בתגובות.<br /><br /><br /><br /><div dir="rtl" align="right"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6269188776094486116?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-46702198965349710282012-01-18T10:41:00.000-08:002012-01-18T10:45:33.763-08:00<p><span style="font-size:130%;">הקורס לקראת סיום, ואולי לא במקרה הנושא הוא פרידה. אסתי וולפנזון (המקסימה!) המחישה לנו את מעגל החיים דרך הצבעה על שתי נקודות מפתח: לידה ומוות. לשניהם יש תהליך של התכוננות, ובין שניהם עובר קו החיים. ולראשונה הבנתי ש"ארץ החיים" הוא כינוי לעולם בו שרויים המתים, ולא במקרה כך נקראים בתי עלמין רבים (ולא רק אצלנו!). שיעורי הבית שנתנה לנו היו לתאר את ארץ החיים כראות עיננו, אך לכך עוד לא הגעתי.<br />השיעור עסק בהתכוננות למוות, ותהליך הפרידה מהחיים ומהאהובים. ארבעה נושאים עיקריים עלו: <strong>מה היה</strong>, <strong>סליחה</strong>, <strong>תודה</strong>, <strong>והשלמה</strong>.<br />אסתי, יחד עם סימה ברגמן, שיתפו מניסיונן והסבירו איך כל כך הרבה אנשים כל כך שונים עוברים תהליך דומה. איך אצל כולם יש צורך להסתכל <strong>מה היה </strong>בחייהם, מה הגשימו, ואולי מה יועד להם. איך השאלה "אז למה כל זה היה?" מנקרת ומכריחה את האדם לעמוד מול חייו בחשבון נפש. ואני חושב כמה התסכול הוא בעיקר על הדברים שלא עשינו ולא על טעויות שבעשייה. ולחלק, השאלה איך יזכרו אותי היא כלי כדי לבחון מה עשיתי. או להיפך.<br /></span></p><br /><br /><p><span style="font-size:130%;">וכמה חשובה <strong>סליחה</strong>. המוכנות לוותר על כעסים שמחזיקים, על ריבים שהיו, על מחשבות קורבניות שהיו לנו לגבי אחרים. וברי-המזל זוכים לסלוח לעצמם. המוות כתהליך מרפא מאפשר לנוטה למות להתבונן מנקודת מבט אחרת, לצאת מ"עצמו" הקטן ולרחף קצת בין עולם זה לאחר. ותוך כדי, להסתכל על חייו מבחוץ. מנקודת מבטו של זה שכבר לא צריך להילחם ולהוכיח. והמוות, כך הסבירו לנו, הוא תהליך ולא רק מצב-צבירה. ולקראת המוות יש אזור דמדומים, בו אדם מתנדנד מצד לצד, ואנו העומדים סביב מיטתו רואים אותו בחזיונותיו. לפעמים הוא פוגש את אבא, או סבא, והרופאים יאמרו "הזיות".<br /></span></p><br /><br /><p><span style="font-size:130%;"><strong>תודה </strong>היא לברי-מזל כפולים: גם לזוכים לומר וגם לזוכים לשמוע. משפחות שתהליך הפרידה שלהם מהחולה מאפשר קירבה וחוויה משותפת מקבלות הזדמנות לשמוע ולהשמיע את הזכּה שבברכות: תודה על שאתה איתי. תודה שהיית ותודה על שתמיד תהיה. גם אם זה בזיכרונות ולא בגוף.<br /></span></p><br /><br /><p><span style="font-size:130%;"><strong>השלמה </strong>היא האידיאל. היכולת לראות ולקבל את המציאות כפי שהייתה וכפי שהיא, ולדעת שגם המוות הוא חלק מתפקידנו כאן. שמה שעשינו כבר היה, וזרענו זרעים ככל יכולתנו, ועכשיו תפקידו של מישהו אחר להשקות, ואחרים יקצרו. המוות גדול מאיתנו, וגם החיים. ואולי אפילו יחיו כאן בלעדינו.<br /></span></p><br /><br /><p><span style="font-size:130%;">ובעיני הדברים סוגרים מעגל. הגשמת הייעוד היא לאו דווקא הגעה ליעד שהגדרנו, או לחלום שטווינו. ובהיכרותי את עצמי, במוות כמו בחיים סביר שאהיה ביקורתי כלפי עצמי, ואחשוב שיכולתי הרבה יותר. וכנראה אצדק. אבל גם כנראה שלא. כי המבחן האמיתי בעיני הוא לחיות כמי שעומד למות. לוודא היום שהחרטה של מחר לא תהיה גדולה מדי, שאדע שבאמת עשיתי וניסיתי.<br /><br />וגם בדיון סגרנו מעגל. כמו בשיעור הראשון, שוב עלתה שאלת ההתערבות בחייו של אחר. מה זה אומר "ללוות" אחר, בשונה מהנחייתו או הובלתו. כי אם יש דבר אחד שעלה בחוזקה, הוא כמה חשוב תהליך הפרידה, כמה חשוב לדבר. וכמה כאב נותר אצל אלו שנותרו מאחור, כשהנפטר שמר את מחלתו או רגשותיו בסוד. אז איך עוזרים לאנשים שלא מצליחים לדבר, שחשוב להם לשמור את הסוד? ומה בין זכותם לבחור את דרכם לבין משפחה שנותרת המומה?<br /></span></p><br /><br /><p><span style="font-size:130%;">בשיעור הראשון שאלנו מה לספר לחולה, וכעת אנו שואלים אם ואיך לעודד שיחה מבלי לכפות. ואני נותר קרוע, שכן לא רק החולה קיים, והמוות אינו רק שלו. ילדים שמתה להם אמא, המוות שלהם מאוד. וגם בעל שאיבד חלק מעצמו. המוות הוא אירוע משפחתי, אמרו לנו באחת הפגישות, ואין אמת כאובה מזו כאן. לכולם כאן יש זכות. לחולה להחליט על דרכה, לילדים לדעת ולהתמודד, ולבן הזוג למצוא פורקן ומשען ולא להחזיק את הסוד הגדול הזה לבד. ועדיין, יש מי שיעז להפר בקשה לשתוק?</span></p><br /><br /><p><span style="font-size:130%;">ויותר מכל פעם אחרת, בלט לי עד כמה העיסוק במוות הוא מראה לעיסוק בחיים. אותם הדברים רק בקיצוניות גדולה יותר. ועד כמה הטיבטים צודקים כאשר הם אומרים שהחיים הטובים הם הכנה למוות המוצלח. והמעזים במיוחד אולי יאמרו שהמוות טוב לחיים. בגוּגל מהיר כדי למצוא את מקור הציטטה, גיליתי אתר: Good Life, Good Death, Good Grief. ודוברי האנגלית שבינינו יעריכו זאת עוד יותר.<br /></span></p><br /><br /><p><span style="font-size:130%;">ורק דבר אחד לא נתפר בשלמות בתמונה האידילית של מוות כהמשך לחיים. הכעס. כעס אדיר של מי שחייו נגזלים ממנו, בין אם במותו ובין אם במות אהובו. הדתיים בינינו זוכים לכעוס על אלוהים, ואולי יום אחד לסלוח לו. ואני קיבלתי שיעורי בית להסביר את יחס האתיאיסט למוות ולארץ החיים, וכאן התמונה אחרת (וטרם עשיתי שיעורי בית). אך הכעס, אמרה אסתי, הוא חיים. וכל עוד האדם כועס, יש חיוּת לעבוד איתה, יש עם מה לדבר. אז אני מאחל לנו שנכעס. נכעס מספיק כדי להקיא החוצה את הכאב והתסכול והזעם והפחד, ואז נדע לקבל. ולהיפרד בשלום.</span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4670219896534971028?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-47528341094246371962012-01-15T02:10:00.000-08:002012-01-15T02:12:13.483-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">תורת המשחקים מאפשר הבנה מעמיקה יותר של מצבים אסטרטגיים, ותורת המשחקים ההתנהגותית מאפשרת שילוב תובנות פסיכולוגיות במודלים שבסיסם ישויות רציונאליות. עיסוק בתורת המשחקים במסגרת של דיון מוסרי ורגשי הולך צעד אחד נוסף. ניתן להתחיל משאלה מוסרית פשוטה: האם (ומתי) ראוי לאדם להעדיף את טובתו על-חשבון פגיעה בתועלת של אדם אחר? כמובן שהמילה "פגיעה" כבר מניחה אולי את המבוקש, וכאשר יש תחרות על משאבים מיקסום תועלתי יוריד את התועלת הזמינה לאחרים. אני מעדיף להפנות את המבט לא לתחרות, אלא דווקא להגדרת ה"עצמי" המונחת כאן מאליה. בדילמת האסיר "אני" צריך לבגוד ב"אחר" כדי למזער את הפגיעה "בי", ובעצם הנחת-המוצא היא שיש כאן שניים נבדלים. כאשר בוחנים את הסיטואציה במקרי-אמת פתאום רואים שהאחר ואני לא כל כך נבדלים, ולעיתים קרובות יש לי אינטרס גם בתועלתו (חבר, קרוב) או לפחות אינטרס עקיף בכך שתועלתי מושפעת מתועלתו (מוניטין, נקמה). </span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אני מבקש למתוח את החבל עוד יותר, ולשאול מתי תועלתי היא מלכתחילה רחבה יותר, כך שההנאה שאני מפיק מהחיים גדולה יותר ככל שאני כולל יותר מהאחרים סביבי בפונקצית-התועלת שלי, או ככל שאני מגדיר את עצמי באופן רחב יותר כך שהקהילה בה אני נמצא והאנשים שסביבי הופכים להיות חלק ממני. במילים פשוטות, מתי אני חי לא רק למען ה"עצמי" הקטן שבגבולות גופי אלא גם למען אלו שאני פוגש או חושב עליהם.<br /></div></span><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אולי אעז ואומר דבר רחב יותר: כאשר אני עושה למען אחרים, לא רק שגם אני נהנה, אלא אני מרחיב את גבולות אישיותי ומגדיל את רוחי. טוב "לי", אך מעבר לכך – מממש יותר ממה שיש לי לתרום לעולם ולכן גם מקטין את היצמדותי לצורך ברווח קצר-טווח או בהשוואה שמעניקה לי יתרון לעומת אחרים. המטרה אינה רק "לעשות מעשים טובים" אלא להפוך את עצמי לאדם טוב ולממש יותר מהייעוד שאולי יש לחיי.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">בשיעור בתורת המשחקים דיברנו על התופעה לפיה מי שמורגל במשחקים אסטרטגיים הופך למיומן ובוגד יותר בדילמת אסיר, מקטין יותר את כוח העבודה, ושאר בחירות המגדילות תועלת אישית ויעילות מדידה – אך בא על חשבון ערכים אנושיים מדידים פחות אך חשובים יותר. המחשבה שאני מכשיר אנשים להיות אינטרסנטיים ומתוחכמים יותר קשה לי, בעיקר כשהיא מצטרפת לשאלות שאני כבר מתמודד איתן על "התרומה החברתית" שלי בהכשרת עורכי-דין. אני מאמין שהלב נוטה אחר המעשים, ולכן תרגול באופטימיזציה משנה את תגובותינו האוטומטיות. לפעמים לטובה, ולפעמים לרעה. <br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">השאלה שאני רוצה להציף היא ביחס לתרגול משחקים והשפעתם בחיי היום-יום. אפשר לראות בחשיבה האסטרטגית כלי חד ומועיל, אך חשוב לבחון גם את הסיכון שבדבר. הייתי רוצה לחשוב שמדובר במעין אומנות-לחימה, שהמתאמן בה מכשיר את גופו ותודעתו להתמודד עם סיכון והתקפה, אך כתוצאה מכך הופך רך יותר, גמיש וקשוב, ולא נוקשה ותוקפן. לתפישתי, זה הכיוון הראוי וגם האפשרי, אך בוודאי שלא היחיד. אשמח אם-כן לקרוא תגובותיכם על מקרים בהם לימוד תורת-המשחקים (או אומנות לחימה) שינה את ההקשבה שלכם ויכולתכם לנתח מצב בו אתם נמצאים, וכיצד הדברים מתיישבים עם החשיבה הכללית יותר על מודלים והשימוש בהם, כפי שעולה מהמאמר על "הרהורי כפירה". דוגמאות-אמת ומצבים משפטיים יתקבלו בברכה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4752834109424637196?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com20tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-67183932594683114972011-12-17T11:52:00.000-08:002011-12-17T11:53:43.903-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">השבוע נדדנו רחוק וגם קרוב. למדנו על מדיטציית טונג לן הטיבטית מפי המתרגמת של "ספר המתים והחיים", יפעת מנטל, ולמדנו על המייחד את החולה המוסלמי מפי קאסם בדארנה. </span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">היה מרתק ללמוד על האיסלאם, ומעניין במיוחד לשים לב עד כמה איני יודע דבר אודותיו. התרבות הזרה הקרובה לנו ביותר, לפחות פיזית ובוודאי בגליל, ועדיין נדמה שאיני לבד בבורותי. במצגת מרהיבה הכוללת עובדות כלליות, הנחיות תרבותיות, והיכרות עם הפסיקה הדתית בענייני רפואה ומחלה, פתח בפנינו קאסם צוהר לעולם קרוב לנו וגם רחוק. רוב ההלכות, כמו גם רוב הציטוטים מהקוראן נדמים כלקוחים מתוך טקסטים יהודיים, וחלקם יכולתי להישבע שקראתי בפרקי אבות או סיפורי מדרש. כמובן שיש דברים שונים, בעיקר ביחס למשפחתיות ובמעמדן של נשים, אך גם שם נדמה שניתן למצוא בחברה הערבית מראה לחברה היהודית, אלא בהטיית זמן מסוימת, הצצה לעולם מסורתי יותר ושבטי יותר המצוי בעברנו.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">היו נושאים שהציתו רחש בקהל, כמו מנהג מילת הנשים או הישענות החולה המוסלמית על בעלה, אביה, או "הגבר האחראי" בחייה. קאסם לא הסתיר דבר ולא עיגל פינות, הגם שיכול היה בקלות לעקוף את הנושאים הבעייתיים ולרשום במצגת רק דברים שנוח לדבר עליהם. אפילו המנהג של ביקור חולים קולקטיבי ורעשני שחולים יהודים (ובעיקר בני משפחותיהם) מתלוננים עליו תדיר זכה אצלו להתייחסות. אך הרוב הגדול של הדברים היו כלל-אנושיים, אותה גברת בשינוי אדרת. ניגשתי אליו בסוף לומר שרוב הזמן הרגשתי כאילו מדובר בשיעור על ההלכה היהודית, או שיחה עם חברים בבר-אילן, ולא חשיפה לשריעה המוסלמית (פירוט ניתן למצוא בהקשת "חולה סופני מוסלמי" ב Google, כמו גם תחת שמו של קאסם בדארנה).<br /><br />אחרי החוויה המוסלמית, רעינו בשדות טיבטיים. יפעת מנטל סיפרה מעט על חשיפתה ל"ספר המתים והחיים" וכיצד הגיעה לתרגם אותו, ומייד לאחר מכן פנתה להתנסויות. ראשית דיברה מעט על הארה, הערה, התעוררות. מעט הסברים, בעיקר שאלות, ודגש עמוק ושקט על התמודדות שלנו עם השאלות – הרבה יותר מאשר ניסיון לענות עליהם. מהי הארה? ממה מתעוררים? וכיצד זה מרגיש? תחת לדון בנושאים אזוטריים, פנתה מייד לנוכחים וביקשה לשמוע על חוויות מכוננות, רגעים בהם משהו קרה לנו ומתוכנו עלתה תובנה עמוקה שהכל בסדר. הנוכחים החלו לשתף, ולמשך שעה קלה נסקנו לגבהים רוחניים דרך סיפורים פשוטים ואמיתיים. לכל אחד ואחת היו רגעים כאלו, והקשבה לסיפוריהם של אחרים הביאה להתרגשות גדולה וגם תובנות משמעותיות. היו את אלו שסיפוריהם מרעישים, חוויות מיוחדות שנדמה שמופיעות רק בספרים (או בחייהם של זולתנו), והיו את אלו שסיפוריהם פשוטים יותר, אך התובנות שצמחו מהם משמעותיות לא פחות. ישבתי והקשבתי, והתבוננתי כיצד כל סיפור מצית בי משהו, אמפתיה עם האחר המזכירה שמשהו בסיסי בו קיים גם בי. רגע של קסם בו נפתחו אנשים והוויתם זהרה עם התחברותם מחדש לרגע המכונן שלהם, ולי בלט כל כך שכאשר אנו פותחים את סגור ליבנו – גם אנו וגם סביבתנו נהנים מכך.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ולשם בדיוק התקדמה יפעת עם מדיטציית הטונג לן. "הלוואי ותהיה מאושר, הלוואי ותשרה בטוב" אמרנו, לישות רוחנית אם אנו מאמינים בכזו, לעצמנו (ולרבים היה קשה דווקא לפרגן לעצמם), לרגשותינו השליליים, לאדם שהיה נדיב כלפינו, לחבר קרוב, לאדם ניטרלי, לאדם שקשה לנו איתו, ולחולה המצוי בסבל. וכל אחד מתמודד עם התמונות העולות בעיני רוחו, עם האנשים שבחייו, ועם הקשיים הייחודיים לו. לחלק המאמץ העיקרי היה לקבל את השלילי, לחלק לפרגן על החיובי, ולחלק – עצם הצורך לשבת זמן ארוך בעיניים עצומות ולנסות לעקוב אחר מדיטצייה הזרה לו. כמו בכל תרגול אישי, ההתמודדות היא בנו פנימה, וכך גם הצמיחה הנובעת מכך. ואני ראיתי שוב את סבתי. את ישיבתי לידה וניסיוני להיות בשבילה כאשר כבר לא זיהתה אותי, כשפחדה ממגע ידי. וראיתי עד כמה יומרנות יש בניסיון "לעזור לה", להיות בשבילה כאשר היא במקום שמעולם לא חוויתי ואותו איני יכול באמת להבין – ועד כמה טוב לי שניסיתי. שגם אם לעולם לא אדע אם ובמה עזרתי, להיות איתה אני מסוגל. להצטרף ולשבת עימה בלי צורך לדבר, בלי להסביר, בלי לשאול. רק להיות ולנשום, ולקבל את העובדה שתרומת נוכחותי גם היא משהו, בשבילה וגם בשבילי.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">מדיטציית הטונג לן מכוונת להתמרת הסבל. לא לקיחה על עצמנו את סבלו של האחר, אלא עזרה עבורו ועבורנו בהתמרת הסבל למשהו אחר. יש שיאמרו לקיחת הסבל והפיכתו לאושר, יש שיאמרו שאיפת הרע ונשיפת הטוב, ויש שרק יראו כיצד הם מושכים אל תוכם את שחור היקום על מנת להופכו לאור לבן ומיטיב. בכל המקרים מדובר בהרחבה של מה שניתן לכנותו כאמפתיה טוטאלית, חמלה בה אנו וזולתנו הופכים לאחד ומצוקתם – מצוקתנו. עבורי מדובר בחלק ממגמה רחבה יותר לפיה ההפרדה בין האני לאחר מתעמעמת מעט, ההיצמדות ל"אני" נחלשת, ומתאפשר מצבם הטבעי של הדברים – בו הרצון לעשות טוב בסיסי יותר מהמילים לתארו. כאשר אנו מרחיבים עצמנו מספיק על-מנת לכלול בפנים גם את זולתנו, אין יותר "נדיבות" ואין "נתינה", שכן אלו מילים כיווניות, בהן אחד עושה למען אחר. כאשר מתעלים על אלה מופיעה ההדדיות, בה הנותן נהנה לפחות כמו המקבל. וכאשר מתעלים על ההדדיות מופיעה האחדות, בה אין נותן ואין מקבל, כמו שאין אני ואין הוא. לנו יש מחלה, לנו יש בריאות, ולנו יש את הכוח והחמלה כדי לשאתם יחדיו.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6718393259468311497?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-50317144849397952302011-11-10T03:32:00.000-08:002011-11-10T03:34:50.009-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">יום כיפור האחרון היה הראשון שעשיתיו במלואו, כהלכתו. תהליך משמעותי שהודיתי מאוד לחברי במושב שחלקו אותו איתי, ואפשרו משהו שאי-אפשר לבד. המושב חילוני ברובו, ובחדר הספרייה יש חדר בית כנסת בו אנו עושים קבלת שבת מלאה (מבחינת תפילות וזמירות) מדי שבוע, מזה כשלוש שנים. מגיע מי שמתחבר, לפעמים יש מניין ולפעמים כמעט. בימי חג, וכך גם ביום כיפור, המועדון מוסב להיות בית הכנסת, ויש חברותא מרשימה. כוחו התומך של ההמון מאפשר ליחיד לשקוע בתחינתו, ולרכב במובן מסוים על הגל הקולקטיבי. כאשר כולם שרים, השירה פורצת וקלה יותר, וכאשר מה שעושים הוא מתפללים, קל יותר לשקוע בתפילה. כמי שרגיל לאתגר את עצמו בעיקר ביחידות, עבורי יש כאן יתרון במדיטציה קולקטיבית, בהזדמנות להתחבר יחדיו למקור אחד. לכן להתפלל יחדיו כל היום היה מזכך במיוחד.</span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">ותוך כדי נתקלתי בטקסט שאולי ראיתיו בעבר, אך לא באמת. תוך כדי התחינה בה האדם מכיר בחסרונותיו ומודה בהם ומתנצל עליהם בפני בוראו: </span><span style="font-size:130%;"><strong>"..בראת בי פה ולשון ושנים וחיך וגרון, ונתת בהם כח לדבר בהם ... ובכח הדבור הבדלת את האדם מן הבהמה, ואפילו כבהמה לא הייתי, כי טמאתי פי בדברי נבלה, בלשון הרע, בשקרים, ליצנות, רכילות, מחלקת, מלבין פני חברו, מקלל את חברו, מתכבד בקלון חברו, דברי משא ומתן בשבת ויום טוב...<br /></strong>ומעבר להכרה הכללית, שכוח הדיבור שבנו שיכול לעשות טוב ואולי לכך נועד, ואנו משתמשים בו להרע – בלט לי במיוחד "דברי משא ומתן בשבת ויום טוב". עד כדי כך מדובר במעשה נבלה שצריך לציין מו"מ במפורש, במחיצת הדברים הקשים הקודמים לו? ובלטה לי ההפרדה היהודית בין העסקים לקדושה. ההכרה שבעולם העסקים ההתנהגות שונה מאשר האידיאל האנושי שאנו שואפים אליו, ושבו נדרשים דברים שאיננו מוכנים לעשות בשבת ויום טוב. ההפרדה מעצימה את השבת, שבה מיטהרים מעיסוקים יומיומיים ומטרדות החומר. אך ההפרדה גם מדגישה את המותר ביום שאינו שבת ויום טוב. שמשא ומתן הוא בעייתי מספיק שצריך לאוסרו בשבת והוא מגיע אפילו לרשימה המאוד קצרה ש"זכתה" להיכלל בתפילה.</span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">יתכן שמדובר פשוט במעשה מותר בזמן אסור, קרי שכמו שאסור לכתוב בשבת אסור גם לנהל מו"מ עסקי. ויתכן שמדובר בהמחשה עד כמה דברים שנראים לנו קלים הם חמורים, ומדובר בעיקר ברשימת דברים שאנו שוגים בהם אפילו מבלי לשים לב, מבלי לתת לעצמנו דין וחשבון בעת עשייתם (תודה ליעל אדורם על רעיונות אלה). אך כמי שמלמד תורת המשחקים ומו"מ, בלט לי דווקא ההקשר של מו"מ כתהליך בו אנו מתחרים ביריבנו, מנסים לקבל לעצמנו יותר גם על חשבון כך שהוא יקבל פחות. משא ומתן הוא גם מאוד חיובי, מאפשר יצירת עוגה משותפת שגדולה ממה שיכול אדם ליצור לבדו, ובוודאי שהרבה עסקאות הן win-win. אך עדיין, השלב לו אנו בדרך מתכוונים במילים "משא ומתן" הוא של יריבות, של דוחף קצת-מושך קצת כדי להוציא את המיטב מהעסקה. </span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">היהדות מקבלת את הצורך העסקי בניהול המשחק הזה בתוך כלליו, את הלגיטימיות של המלחמה באחר על המשאבים המשותפים. היא מגדירה אותו כעניין של חול, שאסור בשבת כי אין בו קדושה – ונראה לי שגם כעניין בעייתי, שהיחס בו לאחר הוא כאל אמצעי עבורי, רחוק מאוד מהקדושה עבורה נברא פי וגרוני. </span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">אין לי מסקנה ברורה מניתוח זה. קשה בעיני שצריך לנהל עניינים בציבור בדרך של יריבות וצריך לחשוב אסטרטגית כדי להשיג יותר. ואולי האידיאל שלי אינו לוקח בחשבון את טבע האדם ומציאות חייו, ואי אפשר לחיות כל יום כאילו שבת. אך חשוב בעיני שבעת שמלמדים את תורת המשחקים ורוכשים מיומנות בחשיבה קדימה ותמרון האחר, גם להזכיר שהכלי אמור לשרת את בעליו. שזה שאפשר לדחוק אחר לפינה לא אומר שצריך לעשות זאת. מותר גם להרוויח פחות, ואז מרוויחים הרבה יותר.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-5031714484939795230?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-45939635857704205632011-11-03T09:38:00.000-07:002011-11-03T09:58:12.064-07:00<span style="font-size:130%;">שלום לכולם,</span><br /><span style="font-size:130%;">בעקבות משחק מו"מ בשיעור הראשון ב'תורת המשחקים' קיבלתי תגובות ושאלות בכיתה, וגם אחת למייל. אני משתף אתכם במכתב מהתלמיד, ואגיב אחריו. כולם מוזמנים לעשות שימוש בתגובות על מנת להוסיף נקודות מבט או תובנות מעניינות. </span><br /><span style="font-size:130%;">המשחק נוהל בדרך פשוטה: יש 100 נקודות לחלוקה בין צד א' (הכיתה) לבין צד ב' (אני). שני הצדדים רוצים כמה שיותר נקודות וצריכים להציע חלוקה שתתקבל על ידי הצד השני. אם חלוקה שהציע צד א' לא מתקבלת על ידי צד ב', בסיבוב הבא 'נעלמות' 10 נקודות, וצד ב' מציע חלוקה אחרת. כך מדמים עלויות עיסקה, שכל סיבוב במו"מ מבזבז זמן וכסף.</span><br /><span style="font-size:130%;">הסברתי בכיתה שה"פתרון" למשחק נעוץ בניתוח הסיבוב האחרון, וממנו השלכה למה כדאי לפניו, וכך אחורה על להצעה הראשונה, תהליך שכיניתי "אינדוקציה לאחור".</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">ועכשיו המכתב שקיבלתי:</span><br /><span style="font-family:arial;">מרכז הטענה שלי היא שהצדדים צריכים בטרם הם מגישים את ההצעות להבין למי יש יתרון מובנה. היתרון המובנה במשחק נובע מאלמנט אחד בלבד שפרט אליו הצדדים זהים (ואני מתעלם לרגע מכך שיש לנו אינטרסים שונים כי אנחנו קבוצה ואתה יחיד, לצורך העניין זה פחות רלוונטי). היתרון המובנה הוא שאנחנו צריכים להגיש הצעה ראשונים ואתה מגיש הצעה אחרון. התצורה הזו קובעת לך יתרון בסיסי במהלך האחרון ולכן גם יתרון בסיסי במשחק כולו – למה ? כיוון שאתה יכול להרגיש יותר בנוח לדרדר את המשחק לשלבים האחרונים שלו - ככול שמתקרבים לסוף אתה אומנם מצמצם את כמות הנקודות שלך, אבל הסיכון שלנו לקבל פחות (או ממש מעט) נקודות עולה משמעותית. כלומר ככול שהמשחק מתקדם שנינו אמנם מפסידים אבל פוטנציאל ההפסד שלנו הוא הרבה יותר גבוה משלך (כי בשלב האחרון אתה תוכל "לסחוט" אותנו 9/1).<br />מכאן, שאתה יודע שאנחנו נעדיף לגמור את המשחק כמה שיותר מהר ותוכל להציע הצעות שיותר מתאימות לך.<br />אנחנו הצענו 50/50 ואתה סירבת והצעת 49/41. זו לדעתי הצעה לא רציונאלית שכן עדיף היה לך לקבל את השלב הקודם (אני מניח שאם סירבת ל-50/50 אתה מאמין שאתה יכול לקבל יותר מ-50). לכן לדעתי הצעה רציונאלית מבחינתך היא 51/39.<br /><br />מבחינתנו, אנחנו חייבים לשבור את ההיגיון שלך שמבוסס על העובדה שככול שאנחנו מתקרבים לסוף הכוח שלך גדל מול הכוח שלנו באופן יחסי ולכן הרצון שלנו לוותר גדל. הדרך היחידה לשבור את ההגיון הזה היא לשכנע אותך "לוותר" על היתרון שלך ולהסכים להצעה של -50/50 (אחוז!) כמה שיותר מהר. הדרך היחידה שאני רואה לעשות את זה היא להעלות באופן הדרגתי את הדרישה שלנו מולך (אולי אפילו לנסות ולגלם עליך את ההפסד של ה-10 בכל סיבוב). זו הדרך היחידה שלנו לשכנע אותך שלהעביר את המשחק לשלבים האחרונים שלו (שבו הכוח היחסי שלך גדול) לא תשתלם לך וגם להציב איום שאנחנו "משוגעים". המטרה היא לשבור את השיטה שבה אתה תמיד מקבל יותר ולנסות להעלים באמצעות איום את היתרון היחסי שלך.<br /><br />לסיכום, העובדה שאתה בוחר אחרון לא רלוונטית רק למהלך האחרון אלא מקרינה אחורנית עד השלב הראשון של המשחק. לכן, אנחנו חייבים ליצור הגיון אחר שיגרום לך לרצות להתפשר כמה שיותר מהר. </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:times new roman;font-size:130%;">צודק התלמיד בכך שהסיבוב האחרון חשוב, וטועה התלמיד בכך שכוחי בהכרח גדל ככל שמתקרבים לסוף.להיפך, בכל סיבוב אובדות 10 נקודות, ואם אנו רציונאליים כפי שהנחנו בתחילה, אין הבדל בין 10 נקודות (יחידות תועלת) בתחילת הדרך לבין 10 נקודות לקראת הסוף.</span><br /><span style="font-family:times new roman;font-size:130%;">אותו דגש על רציונאליות גם מבטל את הניסיון להראות "שאנחנו משוגעים". הנחת הרציונאליות גורמת לי לחשוב שבסיבוב האחרון תקבלו כל הצעה עם ניקוד חיובי, שכן האלטרנטיבה היא לקבל אפס בסוף.כמובן, שבמציאות בני אדם אינם רציונאליים לגמרי, ובהחלט צפוי שמי שמציעים לו הצעה "מעליבה" או מי שנפגע מהתהליך, יסרבו להצעה גם אם יפסידו מכך כמה נקודות.</span><br /><span style="font-family:times new roman;font-size:130%;">השורה התחתונה היא שאלת אמינות האיום המשתמע שלכם, והנחת הרציונאליות גורמת לי לסרב להאמין לאיום שתפגעו בעצמכם רק כדי לפגוע בי (מה שמראה כמה בלתי-מציאותית הנחה זו).וצודק התלמיד שסירובי בתחילה ל 50/50 היה לא רציונאלי. הוא נבע רק מרצון שהמשחק לא ייגמר כל כך מהר...</span><br /><span style="font-family:times new roman;font-size:130%;"></span><br /><span style="font-family:times new roman;font-size:130%;">ומילה אחרונה על הערה של אחת התלמידות שאני מלמד אתכם להיות לא מוסריים. חס וחלילה. אבל כן נלמד על הפער בין המוסר לרציונל, ועל המחיר ששווה (וצריך!) לשלם בשמחה כדי להיות מוסרי...</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4593963585770420563?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-81865207247597296892011-10-31T09:10:00.000-07:002011-10-31T09:13:03.011-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">מהי חולשה?</span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">השבוע דנו בשאלת החולשה. תחילת השיעור בקריאת טקסט מהגמרא (מסכת ברכות, דף ה') אודות שני רבנים חשובים, תלמיד ומורה, כאשר התלמיד "חלש" והמורה בא לבקרו. כמו כל דיון תלמודי, כל מילה חשובה והתלבטנו קשות אם יש לראות במורה "הנכנס אליו" כמי שחודר בכוח ומפר את שלוות החולה, או מי שמכבד את תלמידו בכך שבא לביתו לסעוד אותו. שאלה גדולה, מילה קטנה, והתזכורת עבורנו היא עד כמה רגיש מצב המחלה, עד כמה נחוצה עדינות ורגישות, עד כמה החלש והחולה תלוי בסביבתו החודרת למרחב הפרטי שלו מתוך רצון לעזור, ולא תמיד עם התחשבות או הקשבה מלאה.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">חני קרויזר מעמותת "ברוח" הובילה את הדיון ברגישות והקשבה, וסייעה לנו לחפור ברבדי הסיפור ולראות בכמה דרכים שונות ניתן לפרשו. העדינות והרגישות אינן מאפיינות את רבי יוחנן, המורה בסיפור. "חביבין עליך ייסורין" הוא אומר לתלמידו. וזה עונה "לא הם ולא שכרם". ומכאן נשאבנו לדיון אודות שכרה של המסכנות, האפשרות למניפולציה על הסביבה, תחושת הקורבנות – והכאב האמיתי של מי שחלש וגופו בוגד בו. סופו של הסיפור בכך שהמורה עוזר לתלמיד להשיל את חוליו ולקום ממיטתו, אך לא לפני שהתלמיד מושיט יד בעצמו. רצונו של התלמיד לקום הוא חלק הכרחי מיכולתו של המורה לסייע. כמו במציאות, ללא רצון האחד אין האחר יכול להגיע. <br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">לראות את מגוון הפרשנויות האפשרי, חושף גם את הבחירה שלנו שמביאה אותנו לקרוא את הסיפור כך ולא אחרת. הקריאה הראשונה כוללת בחירה בלתי-מודעת, שאת אותותיה רואים אם מוכנים לראות שיש עוד אפשרויות, והפרשנות שנראתה לנו "נכונה" היא כזו בגלל משהו בתוכנו, ולא משהו בסיפור. התבוננות בפרשנות שאנו בוחרים מאפשרת לנו ללמוד את עצמנו, לראות את האוטומטים הפנימיים ואת ההתניות שאנו חיים תחתן.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אך יותר מכול בלטה המילה "חלש". בספרות היהודית המסורתית מדובר במילה נרדפת לחולי, אך עבורנו היא היוותה מפתח לדיון במשמעות החולשה – ויחסנו לחלש. מחלה מחלישה אדם, פיזית ונפשית. לרבים קשה להיחשף בחולשתם, והתוצאה הטרגית היא שחולים רבים מסתגרים, מתבודדים, וגוזרים על עצמם סבל נוסף. לרבים גם קשה לראות אחר בחולשתו, מה שגורם להם להירתע מהחולה, לחוש מבוכה, ולהשאיר את החולה מתבוסס בבדידותו. איך פורצים את המעגל? איך יודעים מתי לכבד רצון להיות לבד ומתי להמשיך ולדפוק בדלת, להתעקש כדי לעזור לאחר להתגבר על קשייו?<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אך "חלש" הוא גם "חולש", מלשון "חולש על סביבתו" שמשקף דווקא חוזק, עוצמה. ולי בלט עד כמה זה שמחפש את נקודת היתרון, את הגובה החולש על הסביבה – מתאמץ כדי לייצר לעצמו חוזק. מי שחזק באמת, לא צריך לחלוש.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">וכמה אנו מרשים לעצמנו להיות חלשים? ליאורה פרייס הובילה מדיטציה יפה בה ראינו את עצמנו חלשים, שוכבים במיטה, ואחרים הם הבאים לבקרנו. הזדמנות לראות איך אנו נראים חלשים בעיני עצמנו, ולמי אנו מרשים לבוא ולראותנו במסכנותנו. </span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">עבורי הייתה זו התנסות עמוקה וכואבת. לא הצלחתי לדמיין את עצמי חלש. התאמצתי, וראיתי עד כמה אני מנסה לייצר את התמונה "הנכונה", עד כמה איני מרשה לעצמי לשקוע בסיפור. וכשנתבקשנו לראות את דלת החדר נפתחת ואת המבקר שהגיע – ראיתי שמכול האנשים (הרבים!) שאני אוהב ומרגיש קרוב אליהם, אף לא אחד יכול היה להיות לי משען אמיתי, כזה שרק אקבלו כעוזר לי, שלא אצטרך להתאים עצמי אליו, לשחק את "התפקיד הנכון" כשהוא נכנס לחדר. עד כדי כך אסור לי להיות חלש? עד כדי כך חשובה לי שליטה ותדמית? או שהצורך שיאהבו אותי משתלט על הלגיטימיות של להיות אמיתי, של לקבל את עצמי גם בחולשתי? ומה זה אומר על האופן בו אני שופט אחרים, שאני חושב שהם צריכים שאני אשחק תפקיד ולא יתמודדו איתי כפי שאני?<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אחרי המדיטציה יצאנו בזוגות או שלשות לשתף, ולמדתי משהו. "הזר המטפל". הביטוי מוכר – רופא, אחות, אדם המגיע לעזור לא מהיכרות אלא ממקצוענות, ומאפשר לחולה לשחרר את התדמית ולהיות רק חולה. לא אב או אם, לא אח, אחות, או חבר, אפילו לא בן או בת – רק אדם חולה שמקבל טיפול ממי שמתמחה בכך, with no strings attached. והאידיאל שלי, של שילוב העזרה עם האהבה, אולי מתאים רק לפעמים. ואפילו אולי לא לי. וכמה צריך לכבד את הצורך של כל אחד ולהתאים לעצמו פתרון. לכבד את בחירתו, ולאו דווקא זו שהוא מביע במילים. להקשיב. וכמה זה קשה לבן או בת זוג לראות את יקירם מרשה לזר לעזור לו, ולהם לא? <br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ולבסוף נעמי סגל שיתפה אותנו באהבתה. אהבה פשוטה, ישירה, כובשת. חיוך אדיר, אמפתיה עצומה, אשה רגישה. והראתה לנו עד כמה כשהלב פתוח השאר הופך טפל.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אז איך מסייעים למי שחולה? ואיך תומכים במי שעולמו חרב עליו? קטונתי. אבל התחלנו. הכרנו את עצמנו עוד קצת. נגענו במה שכואב עוד קצת. הרשינו לעצמנו עוד קצת. וזה בוודאי יעזור. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-8186520724759729689?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-82868563673646019762011-10-11T02:18:00.000-07:002011-10-11T02:21:29.794-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">סוער בקורס שלנו. רגיש ופגיע. המרצים והמשתתפים גם יחד עוסקים במוות, ובסבל שקודם לו, וזה מעלה אצל כל אחד את הכאבים הרדומים והלא כל כך רדומים של פרידות כואבות, של אהובים שאינם, ושל דברים שלא נאמרו. גם הפעם היו שני מרצים, יניב בן-שושן ושלומית קרן-עוזיאל. שניהם מטפלים ושניהם מביאים איתם עומק שבא מניסיון אישי כואב ושנים של התמודדות עם מצבים קשים. חשבתי הפעם לשתף בדרך אחרת, טלגרפית משהו. מטרתי כאן לחשוף את הנעשה בקורס כדי לאפשר למי שצריך, לדעת שיש איך להיעזר – וגם לאפשר למי שקורא להתמודד קצת עם עצמו בפנים. אם אנו עוסקים במוות, ובאמת מרשים לעצמנו להעמיק בו, אני מכינים עצמנו לקראתו. ואנו הופכים את עצמנו לקצת יותר מסוגלים להכיל אותו ולהיות שם בשביל מי שסופו קרב. <br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">המשפחה הייתה מרכז הדיון בפגישה האחרונה. המשפחה כמי שסביב לחולה, וחברי המשפחה שצריכים עזרה, ליווי, וחיזוק לא פחות מהחולה עצמו. והמשפחה גם כיחידה שלמה אחת, לא רק אוסף של פרטים אלא גם מערכת אורגנית הנפרדת והגדולה מסך מרכיביה. במשפחה יש לא רק חברים, אלא גם תפקידים. וכשמישהו חולה, התפקידים מתערערים. הכל מתערער, השמיים נופלים, השיגרה מופרת – מי שהיה רגיל להיות חזק ומטפל הופך חלש, ומי שהיה רגיל להישען חייב לתמוך. ילדים שהיו רגילים להסעיר מקטינים עצמם כדי לפנות מקום לדבר החדש שנכנס הביתה – המחלה. ולא תמיד כל אחד מתאים לתפקיד החדש שלו, ולא תמיד מסתדר. ורבים. וכועסים. בזמן הכי קשה.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">והחברים, שכנים, משפחה מורחבת – אלה רוצים לעזור ובעיקר מעודדים: "אל תדאגו, יהיה בסדר". "תהיו חזקים". ומה לגבי הצורך של המשפחה להיות חלשים, להישבר? מה כשבן או בת הזוג מדוכאים ומתוסכלים, ומה שהם שומעים מסביב זה "תהיה חזק בשבילו"? כולם רוצים לעזור ולא שמים לב שבעידודם הם מונעים את ביטוי הקושי והתסכול. וגם כך קשה לשתף בחולשה.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ברמה רחבה יותר, אותה תופעה מתרחשת במשפחה הקהילתית. בבית אחד יש חולה, ולידו בת זוג כואבת, שממש לא מתלהבת לשתף בחולשתה ולבקש עזרה, וחברים בישוב אפילו לא יודעים. ואם יודעים, לא יודעים מה לעשות. מה להגיד? איך לגשת? </span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">והצורך שלנו לדבוק בחיים מקשה עלינו להיות במחיצתו של זה שמזכיר לנו שהם סופיים. קל אצלנו לארגן אוכל לשכנים, נתברכנו והתמזל מזלנו – לא בכל עיר יש תמיכה שכזו. אבל פתיחות רגשית, יכולת רק להיות-עם ולהקשיב, הכלה של הקושי והייאוש – זה קשה להשגה גם בישוב הקהילתי. ואלה שצריכים את העזרה הרבה פעמים לא מסוגלים לבקש ולא רוצים להגדיר עצמם כנזקקים. </span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">היכולת לבקש עזרה דורשת גמישות וגדוּלה מצד הנעזר, ובעת ההלם וההתמודדות עם המחלה והשינויים המשפחתיים שסביב לה, גמישות זה מצרך יקר. בשורה התחתונה והפשוטה ביותר, מחלה מסכנת חיים היא מחלה משפחתית. ואצלנו הקהילה מסביב היא סביבה משפחתית, כך שהציפייה מעצמנו גבוהה.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">וחשוב כל כך לזכור שלפעמים הפרה רוצה להיניק הרבה יותר מאשר רוצה העגל לינוק. לא כל אדם רוצה לשתף ברגשותיו, לא כולם רוצים להיחשף, ויש מי שמעדיף לכאוב בפרטיות. וכולנו הרוצים לעזור חודרים ומפירים ברגל גסה את המתחם העדין של מי שרק התחיל להתמודד עם הגבולות המשתנים. </span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">כמו אשה בהריון שכל אחד פתאום מרגיש נוח להושיט יד לבטנה, כך המשפחה החולה מוצאת עצמה מתמודדת עם נתינה ושאלות שלאו דווקא מתאימות לה. וכל כך קשה לדעת איך לעזור נכון. <br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אז כמה טיפים/תובנות שקיבלנו: דיכאון הוא לגיטימי. מותר להתמוטט. הגיוני שהחיים מתפוצצים לרסיסים כשאהוב יקר בסכנה וכל מה שהיכרנו מתמוטט. והרצון של החברים מסביב לעזור קשור גם לצורך שלהם להיצמד לחיים. ואז מנסים לעודד קצת יותר מדי. ומצפים מהאחרים להתגבר קצת מהר מדי. <br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ויש חיים אחרי. והמשבר מוליד זהויות חדשות. כמו שהמחלה משנה תפקידים ומותחת גבולות, כך גם המוות מייצר הכרח בזהות חדשה. אחרי חיים שלמים ביחד, כחלק מזוג, צריך אדם פתאום למצוא את עצמו כיחיד. וזה לא קל.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ואין מילים לתאר את הכאב. אף פעם. והוא לא בהכרח עובר. ולא כל המשפחות מסתדרות. והחיים מורכבים.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ורבים חווים מסר כפול: תתגבר, אבל לא מהר מדי. אנשים מסביב לא רוצים לראות אדם מתאבל ללא סוף, אבל גם לא ממש מפרגנים כשהוא מנסה להוציא את עצמו מהכאב והבדידיות. ותמיד יש הרגשה שמסתכלים "כבר מסיבה? כבר בילויים? עוד לא עברה שנה...". שלא לדבר על מצב שאדם מנסה לבנות את עצמו וזוגיותו מחדש. וגם אם האחרים לא אומרים, זה לא מפריע לאדם לדמיין שאומרים...<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ואין תשובות ברורות או פתרונות קלים. אבל יש מורכבות ועושר אנושיים, יש הזדמנות לבחינה מחדש, ויש פתח לרוחניות עמוקה. השאלה "למה זה קרה לי?" פורצת מבפנים ללא כל קשר לסטטיסטיקה ולהיגיון, והיא מושכת לשאול על אלוהים ולכעוס עליו, לפקפק בו, ולמצוא לו חליפים ושמות אחרים. אך הצורך להבין הוא בסיסי ועמוק כמו ההבנה שלא תמיד אפשר. והאדם נשאר תלוי בין לבין..</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-8286856367364601976?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-78630125028418530042011-10-11T02:13:00.000-07:002011-10-11T02:18:27.501-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">לאחרונה נפתח במשגב קורס המכשיר מתנדבים בקהילה לליווי של אנשים ומשפחות החווים מחלות מאיימות חיים. עצם איזכור נושא המוות, שלא לדבר על תהליך הגסיסה והסבל האישי והמשפחתי הכרוכים בכך, גורם לרבים רתיעה והיסגרות. הפחד הטבעי מהתמודדות עם סוף החיים מובן, ועדיין כואב לראות שאנשים הנאלצים לעבור זאת מוצאים את עצמם בודדים ומפוחדים. גם כשיש משפחה או חברים בשעות הקשות, לא תמיד אלה יודעים איך להתמודד, ואיך ללוות את אהובם בדרכו האחרונה. אשתף מעט מחוויות הקורס, בתקווה שקוראים המתמודדים עם מצבים דומים ימצאו בו השראה ועזרה, ושנשכיל יחדיו להפוך את חווית המוות לחלק מהחיים.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">בשיעור האחרון היו שני מרצים, רב המועצה עוזיאל אליהו ומיכל וייס, שמלמדת במכון ת.ל.מ קורס "להיפרד בשלום" ומרצה ב"אחווה". הרב עוזיאל הביא מקורות מהספרות התורנית לשאלה איך ראוי לשוחח עם חולה אנוש על מחלתו ולדילמה הקשה של אמירת אמת לחולה – כאשר אותה אמת עלולה לרפות את ידיו. דווקא הדיון והמחלוקת הייתה העיקר, שכן הדיון הביא משתתפים לשתף מחוויות חייהם ומהקשיים עימם התמודדו. למשל מקרה של בן משפחה חולה שלא רוצה לדעת ולא רוצה לדבר על הסכנה לחיים, ועוגמת הנפש שחווים בני משפחה סביב לו, שאינם יכולים לדבר איתו או לידו על המוות המתקרב, ואינם מקבלים הזדמנות להתכונן ולהשלים עם הגזירה. מה שהחל כדיון תיאורטי/תורני הפך מהר מאוד לשיתוף עמוק ומרגש, כשמשתתפים שונים תרמו תובנות ודעות שונות. הלגיטימציה לשונוּת, לפלורליזם אמיתי, פתחה לבבות ועזרה להבין עד כמה קורס כזה חשוב באמת – ולא רק לחולים או מלוויהם, אלא דווקא לבני משפחה שמוצאים עצמם בין פטיש לסדן, בין פחד לרצון לעודד.<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שאלה מרכזית שנדונה הייתה לגבי החובת לספר לחולה על הסכנה שבמחלתו והמוות הצפוי (או דווקא החובה להימנע מכך). פסקה אחת שדיברה אל לבי במיוחד עסקה במחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל. הראשונים דוגלים באמירת אמת קשה ונוקבת, ואילו האחרונים ב"עיגול פינות" והתחשבות ברגשות המקשיב, גם אם האמת נדחקת מעט הצידה (מסכת כתובות, דף יז עמ' א). השאלה אינה רק ביחס לחולים ומוות, אלא גם בקיצוניות השנייה של החיים – כיצד מברכים כלה ביום חופתה? האם אומרים לה כמה היא יפה גם אם האמת מעט שונה? כמובן שבחדר מלא באנשים פתוחים, רגישים, ובעלי יחסי אנוש מפותחים נמצאו פתרונות ביניים רבים, ועיקרם בחיפוש האמת הרלוונטית ולא זו המכאיבה. הרי יופייה של כלה אינו דווקא במאפיינים אובייקטיביים, וכלה ביום שמחתה יפה וזוהרת ללא קשר לתווי פניה – כך שתמיד יש במה לברך אותה ואיך להחמיא לה. אך זה עדיין פתרון קל, ונשארת השאלה הקשה והאמיתית – מה אם אין פתרון ביניים (למשל, אינה שמחה ואינה זוהרת) וחייבים לבחור בין אמת לשקר? אחרי הבאת דעות בית שמאי ובית הלל, עדיין בלטה סיומת הקטע שלכאורה אינה קשורה: "אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". מה הקשר ומה הכוונה?<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">חשבתי אם כן על פירוש רלוונטי: בית שמאי מייצגים את הקשים והקפדנים, אומרי האמת הכאובה ויהי מה. אך אלה אינם רק אומרי אמת, אלא נצמדים דווקא לדרך מסוימת והיבט של האמת שמאפשר להם לדבוק ביושרם, גם על חשבון השומע שאינו מסוגל להכיל את אמירתם. הביטוי "תהא דעתם מעורבת עם הבריות" מכוון אולי לצורך להתגבר על ההיצמדות הפנימית לעקרונות ולאמונות "שלנו" ומהווה קריאה להבין שכל תקשורת היא אינטראקציה – יצירת דבר חדש שמערב את האומר והשומע, ומקבלת משמעות רק בשילבום של שני הצדדים. זה הנצמד לדעתו אולי נאמן לעצמו, אך אינו נותן לצרכיו של האחר לחדור - אינו באמת מתקשר, אלא מדקלם. "דעתם מעורבת עם הבריות" דורש שהאמת הנאמרת תיבנה משני הצדדים, שתהיה שם אמת לאומר ולשומע גם יחד – ולכך דרושה הקשבה אמיתית ועירוב דעות, הכַלת האחר ומציאת הדרך הנכונה לשני הצדדים (כאשר גם בן משפחה כואב הוא חלק מהמשוואה, ולא רק החולה עצמו).<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ההקשבה האמיתית והכלת האחר,דורשים מהמלווה להקטין עצמו כדי לתת מקום לאחר להתבטא בו. כרעיון, מובן מאליו, ובוודאי שכך אצל משתתפים שכולם מגיעים עם רקע בטיפול/הקשבה/אמפתיה. עדיין, החוויה שעברנו בחלק של מיכל וייס הייתה המחשה חיה עד כמה רחוק ניתן להגיע. חווינו עוצמה אדירה של הקשבה אמיתית ולב פתוח כשמיכל פשוט שאבה אותנו מתוך עצמנו. אשה פשוטה, קטנה וענקית, שיודעת להסתכל ולהתקרב לדובר בצורה שממחישה יותר מכל תיאוריה עד כמה חשוב האדם שממול ועד כמה הרגע הנוכחי אמיתי ועמוק יותר מכל דיבור. היא דיברה על שלושה מעגלים, זה של האדם החולה (ולא רק מחלתו), המעגל המשפחתי, והמעגל הרפואי. אך בעיקר היא הראתה לנו לאן אפשר לכוון, איזה אדם אפשר להיות, ועד כמה אפשר ליצור מרחב לאחר להתבטא ולהתעניין בו באמת – מבלי לוותר על עימות, ומבלי לחפש נחמדות פושרת. קשה לכתוב אודות חוויה, ולכן רק אומר שפגשתי דמות מופת וראיתי לאן עוד עלי להתפתח. סיכמה זאת אחת המשתתפות בטרוניה שהשמיעה בסוף הערב – שלא יכול להיות שזה כל מה שנקבל ממיכל. העובדה שיש עוד כעשרים מרצים ומנחים בהמשך הקורס לא שינתה את התחושה שבלי מיכל אי אפשר...<br /></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ועדיין, הקורס עוסק ביכולת להכיל פרידה ומוות, ולקבל את השינוי הכרוך בחיים. תפקידנו לוודא שאנו גדולים מספיק כדי לתת מקום לאחרים, ומיושבים מספיק כדי לאפשר לאחרים לפרוק עלינו את זעמם ותיסכולם כשהשינויים הנדרשים מהם נראים להם גדולים מיכולתם. עד כמה נשכיל לאתגר את עצמנו ולהוציא מעצמנו יותר מאשר אנו רגילים, זו השאלה וזו המחויבות. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7863012502841853004?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-12872010407343224792011-06-14T23:38:00.000-07:002011-06-14T23:40:29.832-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">סיימתי סמסטר קשה. הרבה עבודה, הרבה דברים במקביל, ובעיקר את התפקיד שלקחתי על עצמי לדחוף את העגלה בעלייה. מטרתי המלאה הייתה לגרום לתלמידי ללמוד. בכל דרך להעביר אותם משוכות של קריאה והתמודדות. למידה מה אחרים אמרו ואיך אנחנו יכולים לחשוב על זה, ואיך נתרום להבנת העניין.<br />לכן חשובות העבודות בחברות ובשיטות מחקר, כי הלמידה נעשית, לא נשמעת מפי אחרים. אז סליחתי על שהעבדתי אתכם בפרך, ואני מודה שבעניין זה אני פטרנליסט.<br />אבל שאלה חשובה עלתה בכיתה, אם באמת אקדמיה זה מקום שיכול לגעת, לשנות אנשים ולא רק לצבור ידע. ודעתי היא שמאוד כן. אקדמיה, כשהיא נעשית באמת ולא רק במובן של רישום למוסד מוכר, היא שאילת שאלות ואי-הסתפקות בתשובות שיש. לכן כשמתחילים ללמוד משפטים כל אחד חושב שילמד מה נכון ומה לא, מה חוקי ומה לא, ופתאום מגלים שהחיים הרבה יותר מורכבים. ורואים את הנפתולים של הדרכים להבין את השאלות ואת התשובות האפשריות.</span></div><span style="font-size:130%;"><br /><div dir="rtl" align="right"><br />וזה משנה אנשים. כשמגלים שיש הרבה גירסאות לאמת, והרבה דרכים להסתכל על כל שאלה, לומדים גם כבוד לאחרים. שיכול להיות שהוא חושב ככה, כי הוא מפרש בדרך מסוימת, ולומדים לחפש גם מה אמיתי במה שהוא אומר, להקשיב לו. <br />אידיאלית.<br /></div><br /><div dir="rtl" align="right">כמובן שבמציאות יש לנו אגו, ואנו מתקשים להודות בטעותנו, וחשוב לנו להיות צודקים. אבל אקדמיה זה לתת כבוד לדרכי ההוכחה שהם מעבר לדעה. להפריד בין דעה לבין טיעונים המבססים אותה. ולהיות מסוגלים ללכת לטיעונים – ואז בא הכבוד לאדם שממול, בגלל שמניחים את האפשרות שהוא מסוגל להבין, לענות, להשתכנע אם צריך. יש בסיס משותף ויש על מה לדון.<br /></div><br /><div dir="rtl" align="right">אקדמיה זה ללמוד שיש הרבה שאנחנו לא יודעים, ולתת הרבה כבוד לידיעה, שהיא הרבה מעבר לדעה. תורה לשמה. כשלומדים את המנגנונים בהם נברא העולם, חוקרים את הטבע, מבינים את המציאות. ואני חושב שאדם המעמיק עם עצמו בדרך זו, רואה דברים באור חדש, ושוב באור חדש, ושוב. המוכנות להניח את המחשבות הישנות, ולראות דברים אחרת, היא החשיבה, והיא החשובה. לא הדעה הנוכחית ולא תמונת העולם עצמה. המוכנות להחליף תמונות עולם. וזו היא תכונה ושריר. ככל שמתרגלים יותר העמקה, הופכים ליותר מכבדים את כל מה שאנחנו עוד לא יודעים, ולכן מקשיבים יותר. מחפשים מה עוד אני יכול להבין, ולא מה באתי להגיד.<br />אם מתרגלים להתעניין, מתעניינים יותר. אנו דוחפים את המחיצות המגבילות אותנו – העצלות, הפחד להתאמץ, אי-הידיעה איך בכלל לחקור נושא, לבדוק משהו לעומק. אני מאוד מקווה שמי שכבר עשה כל כך הרבה בשיטות מחקר, גם כשעולה נושא סתם המעניין אותו, יהיה לו קל לחפש חומר. פתאום יכול להיות מסקרן להשקיע כמה דקות בשיטוט קל כדי להבין על זה עוד. ולדעת שעדיין איני יודע מספיק.<br /></div><br /><div dir="rtl" align="right">אז לעולם לא אדע מה השפעתי, אבל לפחות אני מקווה שתפקידי כמאמן הצליח. איני רואה את עצמי כמי שבא לתת לכם ידע, אלא יותר כמי שתפקידו לדחוף אתכם להשיג ידע. ואז השאר תלוי בכם. אז תודה על סמסטר מאתגר. עבדנו קשה, צוות הקורס. יעל שמה בכם את הנשמה. אוהבת אתכם וחרדה לכם כמו אמא אווזה. הרבה הרבה דיברנו ותיאמנו והתלבטנו ובכינו בשבילכם. אלעד, עומרי, נתן, ויוסי עבדו מאוד קשה כדי לתת לכם את מיטב הבנתם, צידה לשם השתפרות. והמבחן האמיתי של כולנו זה לא רק מה הפרי שייראה בטווח הקרוב, אלא גם השאלה האם ההשקעה הוכיחה את עצמה – ואני לפחות, מתעניין גם בהשפעה המוסרית ולא רק השכלית. כבוד לאחרים והקשבה לאחרים הולכים ביחד. <br />למי שבאמת רוצה לראות איפה ההשפעה המוסרית יכולה לבוא לידי ביטוי, מוזמן לקרוא את הדיונים בבלוג בנושא תקשורת ופסיכולוגיה. אנושיות מלאה באה לידי ביטוי בעיני בלתת את המירב בכל דבר – בין אם בלדחוף את עצמנו להוציא את המיטב מתוכנו, ובין אם לפרגן לאנשים מסביב ולראות בהם פלאי בריאה שכבוד לנו להיות במחיצתם ועונג הוא לתרום להם. אין הרבה הבדל בין בפנים לבחוץ.<br /></div><br /><div dir="rtl" align="right">תודה על סמסטר מלמד, על ההזדמנות והאתגר. דלתי פתוחה תמיד ולא חייבים להיות רשומים לקורס כדי לבוא ולהתייעץ, לשאול, או סתם לשוחח. נצלו את האקדמיה היטב וודאו שאתם מפיקים מעצמכם את המירב – וגם מעבירים אותו הלאה.<br />עדי</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-1287201040734322479?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-39077396198939314222011-05-31T09:20:00.000-07:002011-06-06T02:10:16.690-07:00<span style="font-size:130%;">שלום לכולם,</span><br /><span style="font-size:130%;">לאור הדברים שכתבתם ביחס לקשיים במחקר, כמה התייחסויות לנקודות שעלו אצל רבים:</span><br /><span style="font-size:130%;">* בעיית מציאת מאמרים: בעיקר עלה אצל מי שחוקר נושא חדש שאין עליו כתיבה רבה, או זווית חדשה לבעייה מוכרת, או נקודת מבט שאינה נדונה מכיון שהיא "כופרת בעיקר" ומציעה ניתוח שאינו מקובל.</span><br /><span style="font-size:130%;">בגדול, אם לא מצאתם חומר בדיוק בנושא שלכם, חישבו על שני כיווני הרחבה - אופקית ואנכית.</span><br /><span style="font-size:130%;">אופקית, מחפשים באותו נושא, אבל הצידה. לדוגמא, אין חומר בארץ אז משפט משווה, או אין חומר במשפטים אז מחפשים בפילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, וכד'. לא נותן תשובה ישירה, אך נותן טיעונים שאפשר להתייחס אליהם ולשאול עד כמה הם רלוונטיים גם בנושא המקורי.</span><br /><span style="font-size:130%;">אנכית, הולכים לנושאים אחרים, אך קשורים. לדוגמא, עולה שאלת הלגיטימיות לדרוש "רשיון הורות". אין דיון רציני בנושא במשפטים, אך אם מסתכלים על תחומים אחרים בהם דרוש רשיון, אפשר לעשות היקש מהם לנושא זה, ולאבחן טיעונים שאינם מתאימים בגלל ההקשר השונה. כדאי לחפש בכיוונים שעברו שינוי משמעותי, ואז יהיה חומר סביב תקופת השינוי. לדוגמא, כשמתחילים לדרוש רשיון לצורך ייעוץ פנסיוני, יהיה דיון על הצדקת דרישה זו, והטיעונים יוכלו "בשינויים המחויבים" להתאים גם לנושא ההורות. כמובן, ששאלת השינויים המחויבים הם העיקר, ושם העבודה הפרשנית שלכם - מה רלוונטי ומה מצדיק התייחסות שונה.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">* קשיים מוסריים עם עמדות, או קושי לשמור על נייטרליות כשיש לכם כבר דעה בנושא.</span><br /><span style="font-size:130%;">כאן עולה נושא נוקשות הערכים שדיברנו עליהם, וגם הטיית הבחירה - מכיוון שאני הוא זה שבחר לעסוק בנושא, סביר שיש לי נגיעה אליו או מחשבה קודמת עליו, ולכן סביר שיש לי גם נטייה/עמדה בנדון.</span><br /><span style="font-size:130%;">ההתמודדות: בעיקר ערנות. שימו לב שמטרתכם לסקור את הנושא מכל צדדיו. מותר להעדיף כיוון מסוים, אך אסור לתת לו יחס מועדף (תתאמנו כדי להיות שופטים בעתיד). בעיקר להתמקד בטיעוני נגד, ולדמיין איך מתכוננים לויכוח פומבי בנושא, מה הטיעונים שאחרים יעלו נגדכם (ולכתוב אותם בעבודה), מה הייתם טוענים על הנקודות החלשות בטיעון שלכם, וכו'. אימון טוב לקראת עבודה כעורך דין שצריך להתכונן להציג עמדה על ידי הבנה מה יטען הצד השני.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">* שאלות כלליות מול יישום פרטי. לדוגמא, האם החוקה מגינה על מיעוטים בזמן משבר, עם הדגמה על ההתייחסות בארה"ב ליפנים במלחמת העולם השנייה.</span><br /><span style="font-size:130%;">לשים לב אם רוצים לנתח את המקרה או את הנושא. כל מקרה עשיר בנסיבות רלוונטיות, והדיון העקרוני עלול להפוך סביב הדוגמא. מותר לבחור לנתח מקרה אחד, ולהעמיק בו, ומותר לבחור בנושא הכללי - אך להיזהר מהתיימרות כללית המוכתבת בעיקר ממקרה פרטי אחד שהוביל אתכם לנושא.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">* הצורך לחדש. כן, מצפים מכם להביא משהו מעבר למה שקראתם. לפעמים זה טיעון חדש, לפעמים יישום שלא חשבו עליו, לפעמים זה לסדר בצורה ברורה את הטיעונים המופיעים כבר בספרות, והחידוש שלכם הוא הסדר, החלוקה לקטגוריות, ההצבעה על המשותף למקרים השונים. </span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">* קשה להתמקד, הכל נראה רלוונטי. </span><br /><span style="font-size:130%;">welcome to my world</span><br /><span style="font-size:130%;">עדיף לשאול אנשים ממוקדים ממני, שכן בעיני באמת הכל קשור בכל. עדיין, כשכותבים עבודה, רוצים שיהיה התחלה, אמצע, סוף, וקשר הגיוני ביניהם. הרחיבו מאוד במחקר, קיראו הרבה וחישבו הרבה - אך בסוף כיתבו רק את לב הדברים. לא כל מה שלמדתם מהתהליך וכל מה שקראתם צריך להופיע בעבודה הסופית.</span><br /><span style="font-size:130%;">כתבו כך שגם מי שצריך סדר ברור יוכל לעקוב אחרי טיעוניכם, וזרקו פנימה רמיזות או הערות שוליים שנותנות למי שרוצה להרחיב הצצה לכיוונים השונים האפשריים. אבל שיהיה ברור מה החלטתם שעיקר ומה טפל.</span><br /><span style="font-size:130%;">אין לעיקר/טפל חוקים, אך זו בחירה פרשנית שלכם ובדיוק המקום בו אתם צריכים לבטא את עצמכם ולחייב את עצמכם. עשו את בחירותיכם, ודעו שהקורא ישאל את עצמו מדוע בחירות אלו. </span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">גם על דף החשיבה הלוגית רציתי לכתוב, אבל נשאיר זאת כבר לפעם הבאה.</span><br /><span style="font-size:130%;">כמו שאמרתי לכם בכיתה, התרשמתי מאוד מאוד מההשקעה והדוגמאות שהבאתם, ונהניתי גם מהדיון בכיתה. כל הכבוד לכם.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-3907739619893931422?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-75567482386878790232011-05-09T05:08:00.000-07:002011-05-09T05:10:09.688-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">זכינו לפינה קטנה משלנו לחוות בו את כאב השכול.<br /><br />זכינו לשכנות ומשפחה, להעמיק בהם את אחדותנו.<br /><br />זכינו למדינה שלמה, לשפוך עליה את דמנו.<br /><br /><br />זכינו להיסטוריה עשירה לחפור בה את מקורותינו.<br /><br />זכינו לכאב אדיר, לזקק בו את נפשנו.<br /><br />זכינו לשכול ואבל, לשבור עליהם את כאבנו.<br /><br /><br />ולמה, אלוהים, למה בחרתנו?<br /><br />למה עלינו לשלוח את ילדינו למות למעננו?<br /><br />למה עלינו לחנך את בנינו ובנותינו לקרב והקרבה?<br /><br />קשה מנת הכאב, קשה התקווה.<br /><br />קשה הנשימה העמוקה, והצפירה.<br /><br /><br />יושבים אנו על גבעה גלילית קטנה,<br /><br />יושבים ולא מבינים, נותנים ולא מעכלים.<br /><br />משפחה מורחבת וקהילה מחבקת.<br /><br />ביחד באנו לכאן, לזכור ולהזכיר<br /><br />את האמת שבהקרבה, את הבור הנפער בנשמה.<br /><br /><br />ילדינו מתחרים על קרביות ומיוחדות היחידה,<br /><br />ההורים מתגאים באומץ ובהצלחה,<br /><br />כולנו מתפללים ומדחיקים את הסכנה.<br /><br />כולנו, אלוהים, מבקשים סליחה.<br /><br />סליחה על האלימות, סליחה על החוצפה,<br /><br />סליחה על שלעיתים אנו שוכחים את החמלה,<br /><br />סליחה על כל שעשינו, שהביא את הקללה.<br /><br /><br />אך תן לנו אלוהים, תן לנו את התעוזה<br /><br />תן לנו את האומץ להרים את המשא,<br /><br />תן לנו את העוצמה לשאת את הכאב<br /><br />ולזכור שאת כולנו אתה אוהב.<br /><br /><br />את ילדינו החפים שאליך אתה לוקח,<br /><br />את אויבנו המרים שמזימתם אתה רוקח,<br /><br />את המצווה להיות לעם סגולה,<br /><br />ולהיות תמיד בעוצמה ולדוגמא.<br /><br /><br />קהילת קודש משגב שולחת את כאבה,<br /><br />נזכור כולנו את השכול ואת האהבה,<br /><br />נזכור גם מחר וגם בשבוע הבא, שהכאב המפלח פותח גם עוצמה.<br /><br />נזכור שתפקידנו לתת, לעזור ולהיות לברכה,<br /><br />ולסבול את הכאב זה גם להיפתח לחמלה.<br /><br />נזכור שלא לחינם אנו מתייתמים,<br /><br />ונוודא שהמתים יוכלו להתגאות בחיים.<br /><br />נזכור את בנינו ובנותינו, ונהייה להם לדוגמא.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7556748238687879023?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-42901532708241259872011-04-05T06:35:00.000-07:002011-04-05T06:38:11.015-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">מתארגן בימים אלו קורס במשגב, להכשרה והדרכה של מי שיסכימו לקחת על עצמם ללוות אדם אל מותו. יכול להיות זה אדם קרוב, או זר, מי שיודעים שהוא הולך למות או לקראת משהו שאולי יתרחש פעם. הנקודה הבסיסית היא שיש אנשים שמגיעים אל סף מוות, וצריכים להתמודד עם הפחד האדיר של לשחרר את העולם הזה, של להתקדם למקום עליו לא יודעים כלום. יש החולים בסרטן או מחלות מנוונות, המתמודדים במשך תקופות ארוכות עם האפשרות למוות, לצד התקווה לחדשות טובות, לנס שיכול להתרחש. </span></div><span style="font-size:130%;"><br /><div dir="rtl" align="right">הקורס נועד ליצור קבוצה של מתנדבים, שיוכלו למצוא בעצמם את המקום הגדול מספיק כדי להכיל את הפחד האדיר של אדם אחר, להיות לצידו כשהוא נע בין תקווה זועקת לייאוש קודר. להיות לצידו עם אמת כאשר כל מי שסביבו אומר לו רק "יהיה בסדר, אתה תראה, שמור על אופטימיות". להיות מוכן לדבר על מוות כשכולם מסביב מפחדים ולא מעזים. </div><br /><div dir="rtl" align="right">אדם שיודע שהוא הולך למות מוקף באנשים שבטוחים שהם ממשיכים לחיות. </div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right">בעודנו עומדים ליד מיטת החולה, אנחנו שוכחים שגם אנחנו הולכים למות, וגם לא בטוח שעוד כל כך הרבה זמן. אבל החולה שהוגדר כהולך למות, מתחיל להגיע להכרה שזה אמיתי ולא תיאורטי. נרשמתי לקורס כי חשבתי שזו מצווה גדולה להיות מסוגל להיות שם עבור מישהו במצוקתו הגדולה ביותר. אם ואיך זה ייצא, איני יודע. הקורס בוודאי ייצור העמקה ותובנות, ההתארגנות שסביב הקורס בוודאי תקשר בין מי שמוכן לעזור לבין מי שצריך עזרה. והחיים מלאים הפתעות. ויתכן שתרומתו הגדולה של הקורס תהיה דווקא שהאנשים העוברים דרכו יצליחו להיות בשביל מישהו בסביבתם, גם אם זה הורה העומד למות, או שכן שנהיה מסוגלים קצת יותר לתמוך בו. </div><br /><div dir="rtl" align="right">ביקשו שאכתוב מעט, שאשתף גם כלפי חוץ את התהליך במהלך הקורס ובהתנסויות שייפתחו דרכו. אולי יהיה בכך להפיח עוד קצת טוב במדורה שהדליקו המארגנות, ירחיב את המעגל הנתרם. הזכות שנפלה בחלקנו לגור במשגב קשורה גם כן. הקהילתיות והמשפחתיות שאנו אוהבים לאפיין את עצמנו בהן באות לידי ביטוי ביכולת של כל אחד לכלול גם את האחרים סביבו במעגל חייו, לראות בהם חלק ממנו ובטובתם – טובתו. </div><br /><div dir="rtl" align="right">מי ייתן ונזכה כולנו לעזור אחד לשני, ומי ייתן שלא צריך למות בשביל זה... </div><br /><div dir="rtl" align="right">ולמתעניינים ושוקלים להצטרף, דברו עם אסתי: </span><a href="mailto:esty_wolf@walla.com"><span style="font-size:130%;">esty_wolf@walla.com</span></a><span style="font-size:130%;"> 054-4562186</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4290153270824125987?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-56852291457036342792011-03-29T07:47:00.000-07:002011-03-29T07:51:50.330-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">הרבה מהתגובות שקיבלתי, וההצעות לשיפור הלימודים בפקולטה, סבבו סביב בעיית המרצים המשעממים, או העובדה שבאמת צריך לעבוד. ואני רוצה לטעון הפוך. שהעובדה שהכפית המאכילה אתכם אינה מושלמת היא חלק קטן מהבעיה, וממילא לא רלוונטית. </span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">לא רלוונטית כי אם אנו מדברים על מה מפריע לנו, אם אנו מתלוננים על מצבנו – הראשון שצריך לעשות משהו בעניין הוא אנחנו. כמרצה, אוכל לשפר את ההוראה שלי. כמורה, אוכל לנסות דרכים חדשות – לתת שיעורי בית אחרים, להחליט על בחינה ובאיזו מתכונת, אילו עבודות להטיל, לחייב נוכחות או לבטל חובה זו (קיבלתי המלצות רבות לשני הכיוונים). אך מי שביקשתי ממנו הצעות שיפור הוא מכם, ואם מה שיש לכם להגיד הוא שהמערכת צריכה להשתנות, או הנסיבות אינן מתאימות – אתם מתעלמים מהעיקר ומחלישים את עצמכם.</span></div><span style="font-size:130%;"><br /><div dir="rtl" align="right">ברור שצריך לעבוד. ומצד שני, אפשר גם לחשוב על התקופה הזו בתור תקופת עוני, שבה צריך להרוויח מספיק בשביל לאכול, אבל עכשיו משקיעים בשביל העתיד, לא אוכלים את הפירות. או דימוי מדויק יותר, את הזרעים שיש – עדיף לזרוע ולהשקות, ולא לאכול עכשיו. </div><br /><div dir="rtl" align="right">בארצות הברית לוקחים הלוואות גדולות, משקיעים בתקופת הלימודים את עשר השנים שאחר כך, בהם נעבוד ונחזיר הלוואות. בארץ עושים זאת עם משכנתא, אבל זה בדרך כלל קצת אחרי האוניברסיטה. השאלה לא מה עושים כאן או שם, זה טיעון "כאן זה לא הרווארד" שבמאמר, השאלה היא אם אנחנו באמת מסתכלים על מה <strong>חייבים</strong>, וכמה מוכנים להשקיע, או מתרצים לעצמנו את ההתנהגות השגרתית שנראית לנו מובנת מאליה. בדיוק כמו שקורה בטיעונים ומחקר – שהמוכר וההגיוני נלקח כמובן מאליו. גם כאן וגם שם תפקידנו העיקרי הוא לקרוא תיגר, לבחון איך אפשר אחרת.</div><br /><div dir="rtl" align="right">וברור שהמרצים משעממים. בוחרים אותם לפי עומק ידיעותיהם, ולא יכולתם לשעשע קבוצה גדולה של אנשים, שבאו ללמוד אבל מתנהגים כאילו צריך להאכילם בכפית. זה התפקיד שלכם לאתגר אותנו לא פחות מאשר התפקיד שלנו לאתגר אתכם. אפשר ללמוד המון ממרצה משעמם, אם מקשיבים באמת ושואלים שאלות. אם קוראים וחושבים ומקשיבים מתוך רצון להבין עוד – וגם רצון לשאול ולהטיל ספק ולאתגר. והמרצים משתוקקים לסטודנטים כאלו.</div><br /><div dir="rtl" align="right">החינוך לשטחיות מגיע מכיוון ששני הצדדים אינם מצליחים תמיד להגיע אחד אל השני, המרצים שבאמת אוהבים את הנושא שלהם, באמת מתעניינים בו (אחרת לא היו משקיעים חייהם בו), והסטודנטים שבאמת רוצים חוויה מעמיקה. יש גם כאלו שהתרגלו לרעיון שאוניברסיטה זה בשביל תואר, ומעבירים את הזמן כאילו שמדובר בסתם תקופה – ולא קולטים שעבור רוב האנשים דרך אוניברסיטה עוברים פעם אחת. והשלוש או ארבע שנים האלו הן כלום לעומת עשרות השנים שיבואו אחר כך. ושאוניברסיטה זה מקום עצום לגדול בו, המוח גדל וחושב והעומק הנוצר נשאר לתמיד. ורק משתפר.</div><br /><div dir="rtl" align="right">תיקונים קטנים יש מלא, ואפשר בלי סוף. ועדיין, אף אחד מהם אינו באמת הסיפור, ובסופו של דבר שינוי שבא מבפנים מקרין על כל החוץ. אפשר לשנות חלק מהנסיבות, אבל אם אנחנו תלויים במישהו אחר כדי שאנחנו נקבל את העומק והאתגר המגיעים לנו – מצבנו רע.</div><br /><div dir="rtl" align="right">אל תצפו מאוניברסיטה שתדע להתאים עצמה אליכם, להגיע ולהרטיט את לבבכם. אם כך קורה - נפלא, אך זו מתנת-חינם, מזל שצריך להודות עליו, לא לצפות לו. צאו ועשו מעשה. אם לא הייתם בספריה אחרת בחודש האחרון, אם לא הלכתם לשמוע כנס שבדיוק יש בבניין אחר, אתם לא מנצלים את מה שניתן לכם. ולא מאתגרים את עצמכם כפי שמגיע לכם. יש הרבה ספרים, לכו אליהם. קחו את התקופה כדי למתוח את גבולותיכם, ולעולם לא תצטערו על בזבוז הזמן. ותיהנו מהחברים שבדרך, הם לא פחות חשובים. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-5685229145703634279?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-8763686298105674232011-03-23T03:33:00.000-07:002011-03-23T03:37:41.208-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />לאחר ביקורה של ד"ר יפעת ביטון בשיעור אתמול, כמה נקודות למחשבה שעלו מתוך דבריה והדיון שהתעורר. חישבו על הדברים לא רק בהקשר הספציפי בו נאמרו, אלא ביחס לנושאים אחרים העולים במחקר המשפטי, ואף מחוצה לו. מחשבות, שאלות, תוספות, וכו' – בתגובות.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">לב הדברים - אובייקטיביות/סובייקטיביות/אובייקטיביות חזקה: אנו פוגשים בפנים שונים של מונחים אלו. שימו לב להטיות איתן אנו באים לדיון, גם מתוך אידיאולוגיה אישית וגם מתוך נקודות מוצא שאנו לוקחים כמובן מאליו רק משום שהתרגלנו לחשוב דרך קטגוריות "מקובלות". תפקידנו לאתר הנחות סמויות שכאלו במאמרים שאנו קוראים – וגם בעבודות שאנו כותבים. כפי שעלה בדיון בעניין האובייקטיביות החזקה, ראוי לשים לב בעיקר לנטייה להשוות בין הגזמות (דוגמת M+ ו F- במאמר על הפמיניזם).<br /> </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">נזיקין – ד"ר ביטון דיברה על שימוש בדיני הנזיקין לשם מלחמה באפליה, אך שימו לב שמדובר בשימוש במשפט פרטי לשם השגת מטרות ציבוריות. מחד, מראה את ההטיה שלנו לקבל קטגוריות כמו פרטי/ציבורי כאילו הן מובנות מאליהן. מאידך, במה ערפול הקטגוריות יכול להזיק? במה השימוש הציבורי יכול לפגוע בהשגת המטרות שהתרגלנו לצפות שמשפט פרטי יסייע במימושן?<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אידיאולוגיה באקדמיה – הרבה פנים לה: עידוד הפעולה (ולא רק מחקר מנותק ותיאורטי), החשש מהטיית הניתוח ו/או התוצאה, הכרה באידיאולוגיה של ניטרליות (או היעדר האפשרות למשפט נטול אידיאולוגיה), עידוד החינוך הערכי בפקולטה למשפטים. חישבו גם על השלכות עקיפות – דגש על אידיאולוגיה יוביל גם להשפעתה במינוי חוקרים (אך אולי כבר יש השפעה כזו?), לפגיעה באמינות הממצאים (ואולי זו כבר בספק?), לערפול תפקיד המשפט מול הפוליטיקה (יש הבדל?), להרחבת שיקול הדעת הפרטי בשיפוט ופגיעה במעמד בתי המשפט (מעבר לקיים היום?), ועוד.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שימו לב גם לתנועת המטוטלת הרעיונית ביחס לניטרליות ואובייקטיביות: מהסתמכות על הפרדת רשויות ומשפט מקצועני השומרים מפני הטיות אישיות והכנסת פוליטיקה למשפט, לירידת האמון באפשרות להפרדה כזו. מאמונה בקיומו של צדק טבעי ומשפט פוזיטיבי, לפוסט-מודרניזם המפקפק באפשרות לנקודת מבט אובייקטיבית או אחידה. אם הכול רק נקודות מבט סובייקטיביות, ולכל אחד "האמת שלו", מה אנו עושים בפקולטה למשפטים? אם הכול פוליטיקה, האם צריך משפט? נסו להביט מעבר לגישות הקיצוניות ולהימנע מהנטייה האנושית לבחור עמדה ולדבוק בה. מה ניתן ללמוד מכל גישה? איך ניתן ליישם תובנות משני הכיוונים מבלי לדחות אף אחת מהן?<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">וחישבו על מעמדן של קטגוריות במשפט: אנו רגילים בניתוח המפרק כל תחום לגורמיו ומתייחס לכל גורם באופן נפרד. מחד, מאפשר הפשטה והבנת הרעיונות הבסיסיים המנחים את החשיבה המשפטית, מאידך – אולי בעצם ההפרדה לקטגוריות אנו מאבדים אינפורמציה? כמו גוף האדם שלכל רכיב מטרתו ודרך תפקודו אך עדיין השלם גדול מסך חלקיו, מה הולך לאיבוד בניתוח המשפטי כאשר אנו מפרקים כל טענה לגורמיה?</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">מכיון שלב הניתוח המשפטי הוא בקטגוריות המופעלות בו, נסו לחשוב על הדברים בהקשר של טיעונים משדות אחרים. ביחס להצעת המחקר שלכם - על מה אתם מסתמכים כמובן מאליו? איך, אם מוותרים על דיוק הקטגוריות המוכרות, אפשר אולי לחשוב על חדשות, או ליישם תובנות השאובות מדוקטרינות הנראות לכאורה לא קשורות זו לזו - ומה ההתאמות הנדרשות אם עושים כן?</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-876368629810567423?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-21385659572488447052011-02-28T05:41:00.000-08:002011-02-28T05:43:11.290-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />בשיעור היום התחלנו נושא ופרישתו הרחבה אולי בלבלה מעט, אז אנסה להבהיר: השאלה הכללית היא רלוונטיות של אידיאולוגיה בהתנהלות התאגיד, או המגבלות המוטלות על תאגיד בשל היותו "ציבורי" או "ישראלי". ההקשר הספציפי מתוכו התחלנו בלימוד הסוגיה הוא דוגמת חוזים בהם סעיף "חרם על מוצרי התנחלויות". קיים דיון פומבי ער בנושא, וקריאות להטיל סנקציות על חברות החותמות על חוזה הכולל סעיף מסוג זה. לאחרונה אף הוגשה הצעת חוק שתאפשר פירוק חברה במקרים אלו (נא למצוא ולהביא לדיון בשיעור הבא).<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">מכיוון שהשיעור היום היה כללי, וסקר נקודות רבות, טיפה סדר: ראשית, הנחנו כי קיימת בעיה הדורשת פתרון, שהבעיה היא של מדינת ישראל (ולא יחידים בה), ושעל מערכת המשפט לטפל בבעיה באמצעות דיני התאגידים. כולן הנחות שניתן להתווכח עליהן.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אחר-כך ראינו שדיני התאגידים פועלים באמצעות מנגנונים מתווכים, ובחנו מספר מנגנונים אפשריים שיטפלו בנושא. דיברנו על הקשיים שבשימוש בתכלית החברה או בחובות האמון של נושאי המשרה בה לבעיות של אידיאולוגיה, ושמענו על דבריו של Milton Friedman על חובתה של החברה למקסם רווחים כחובתה המוסרית היחידה. ראינו גם את דבריהם של Easterbrook and Fischel על כך שמתן סמכות לתאגיד לשקול שיקולים שאינם רווח, מאפשר בפועל חופש פעולה למנהליהן, שכן בניגוד למבחן הרווחיות, שיש לו מימד אובייקטיבי, שיקולים ערכיים יוצרים עמימות שמנהלים ינצלו להתחמקות מחובותיהם, או לפחות להקלת הפיקוח המופעל עליהם. הזכרתי גם במילה שהבעיה אינה רק רווחיות מול שאר השיקולים, אלא עצם העובדה שיש מבחן יחיד או מבחנים רבים היא רלוונטית. כאשר קיים פרמטר אחד שיש למקסם, קל יחסית למדוד אותו ולהתנהל על-פיו. כאשר יש מספר פרמטרים במקביל, כל ירידה באחד יכולה להיות מוסברת באחרות.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">הדיון הרחב יחסית בפתיחת הסוגיה יחודד בהמשך כאשר נסגור את המעגלים שפתחנו ונבחן יישומים שונים, אז התנצלותי לאלה שצריכים פתרון מהיר לכל שאלה שעולה. מהיר ומיידי אני לא מבטיח, אבל אם נבין את השיקולים נראה איך הם מתחברים בהמשך. הדיון היום היה פתיחתו של פרק בן 3-4 שיעורים שיתרכזו בהיבטים שונים של משמעותו החברתית של התאגיד, ונדרשת מעט סבלנות.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">לשיעור הבא אני מבקש לקרוא את מאמרו של Friedman ברשימת הקריאה, וכן למצוא ולנתח את הצעת החוק לעניין פירוק חברה שחתמה על סעיף "חרם התנחלויות" כאמור. בכיתה נחדד את הדברים. ניתן להעלות שאלות או להמשיך את הדיון בתגובות לבלוג.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-2138565957248844705?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-1097226182438457102011-01-26T22:58:00.000-08:002011-01-26T22:59:51.967-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />עם סיום הסמינר בתקשורת ופסיכולוגיה, כמה דברי סיכום ותודה, וגם התייחסות למטרות הקורס ולאן הייתי רוצה שתתקדמו עם מה שעשינו.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">במהלך סמסטר חקרנו את עצמנו ואת העולם סביבנו. העמקנו בדברים שידענו קודם, וגם גילינו כמה חדשים. השאלה החשובה, כמובן, היא מה עושים עם זה הלאה. איפה הדברים ממשיכים לחיות בנו ולהתפתח איתנו. בעיני יש לנו מחויבות כבני אדם וכחברים בקהילות בהן אנו חיים לתרום ממה שיש לנו, ולהזין את העולם סביבנו. זו גם דרך הישרדות מצוינת, למי שמסתכל דרך "מה יוצא לי מזה" – כשקבוצה חיה ב"תן כשאתה יכול", כל אחד יכול להישען לפעמים על אחרים, וביחד יש הרבה יותר כוח והנאה מאשר לבד. אפשר להתמקד במימד הפיזי, ואז זה טיעון מצוין לתרומות ומדינת רווחה, ואפשר להתמקד במימד האישי – ואז זו משימה פשוטה: היה אדם טוב. בהקשר הרגשי זה אומר לתת לאחרים את מה שאנו היינו רוצים לקבל, ובגלל שבני אדם שונים זה מזה, אפשר להתמקד במכנה המשותף של כבוד, הקשבה, ואמפתיה. כשיש את אלה, השאר כבר בא לבד.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">משימות שנתתי לכם כללו עשיית מעשים טובים, אבל גם הקשבה, ויכוחים, זיהוי התנגדויות וגם כשלים של הצד השני, ושמירה על מודעות וערנות המאפשרים לנצל את אלה בזמן אמיתי. עשר הדקות של השקט, המדיטציה היומית של לשחרר הכול ולהקשיב לסביבה ולנשימות הבאות מתוכנו, מאפשרות אימון במנוחה פנימית – היכולת להניח למחשבות טורדניות לנוע הלאה והישארות פנוי עבור העכשיו. כמו חדר כושר, זה משהו שלא תמיד בא להתחיל אותו, אך עושה טוב ברגע שנכנסים פנימה. כתרגול, מדובר במעשה שנועד לחזק את השריר שיודע לשחרר. התגברות על הפרדוקס של מאמץ לקראת מנוחה, וגילוי שכמו בריצה, הקושי בא בגלים. Second wind קוראים לזה שם, שאחרי שכמעט חייבים להפסיק, פתאום בא עוד שטף של אנרגיה ויכולת. ואחרי הגל השני, גל שלישי, והמשך דרך מפותלת עליות וירידות.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">בצד האקדמי, הויכוחים שניהלנו נועדו לגרום לצלילה לתוך המקורות הרלוונטיים, העמקה בטיעונים ובאופן הצגתם, ומחשבה על מה נכון, וגם על מה משכנע. גם זה קשור בעיקר בהקשבה, ביכולת להשתלט על הנטייה לחשוב שאני יודע וצודק, והקשבה לטקסט וגם לזה שממול שאני מנסה לשכנע. התבוננות בתגובותיו כדי לראות על מה הוא חושב, כדי שאני אוכל למקד את טיעוני במקומות הנכונים. מאפשר מניפולציה, ומאפשר גם היות עם הצד השני, זרימה בקצב שלו.<br />מכם נהניתי מאוד. הרשיתם לעצמכם דרך, אתגרתם אתכם ואותי, ולימדתם אותי דברים חדשים. לכאורה עוד קורס, עוד סמינר, אבל גם שונה ואחר. אני מקווה שנהניתם גם, או יותר טוב, שהעמקתם ולמדתם לעצמכם כמה דברים.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">לגבי העבודה, כפי אמרתי בכיתה חשוב לי שיהיה מרכיב אקדמי, ספרות מקצועית וחידוד שאלה ספציפית, ויהיה מרכיב אישי – חוקרים את עצמכם. אפשר לשלב על ידי בחירת נושא המעסיק אתכם אישית, הזדמנות לראות מה יש בספרות האקדמית שיכול ללמד אתכם על תכונה או מאפיין שלכם, ואפשר להפריד על ידי מחקר בנושא מרתק ותוספת של 2-3 עמודים על עצמכם, מה למדתם דרך התנסויות הקורס, ולאן אתם הולכים הלאה עם זה. אני מאמין בתרגול, אז חשוב שתגדירו לעצמכם שיעורי בית, משימות להעמקת התובנות או יישומן. אפשר להתכנס עם אחרים על החלק האקדמי וליצור יחד עבודה קולקטיבית על חקר האמת בבית המשפט: זוויות שונות של התמודדות עם השאלה "איך נקבעת האמת המשפטית ואיך מקרבים אותה לאמת העובדתית?". יש ספר חדש שהזמנתי לספריה "<span style="font-size:100%;">On Being Certain: Believing you are Right even when you're Not</span>", אתם מוזמנים להשתמש בו כבסיס ולראות לאן מתפתח משם. זיכרו את הספר של גילברט שנותן כל כך הרבה קצות-חוט, הפניות למאמרים ודוגמאות.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ותיהנו! </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-109722618243845710?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-1084231381959589312010-11-26T01:50:00.000-08:002010-11-26T01:56:34.251-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">רובנו שמענו לפחות פעם אחת כיצד שילוב ידיים מעל החזה מעיד על סגירות, וכיצד נגיעה בצוואר או בפנים מעידה על חיבור לרגש. תורות 'שפת הגוף' מבוססות על אמת, אך עלולות לחטוא בניסיון לתת כללי פרשנות מוחלטים לנושא שרב בו היחסי על המוחלט. שפת הגוף ניתנת לפרשנויות שונות (ולעיתים סותרות), אם כך, כיצד ניתן לפרש נכונה את האופן בו אנו משתמשים בתנועות גופנו? </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">כאן ניתן להעשיר את עולמנו על ידי לימוד פנימי, היינו, לימוד מהניסיון האישי של כל אחד ואחד מאיתנו.לימוד פנימי של שפת הגוף נעשה על ידי העלאת המודעות שלנו לשפה בה 'מדבר' גופנו באופן בלתי-מודע, אוטומטי. המודעות לאופן בו אנו משתמשים בגופנו, מסייעת לנו להבין מתי אנו 'חושפים' בפני הסובבים אותנו את נקודות התורפה שלנו, את הלחץ בו אנו נמצאים, או את הפתעתנו לשמע עובדה בלתי צפויה, למשל בעת מתן עדות בבית המשפט. באמצעות תרגול נשימות והרגעת השרירים ניתן לשפר את היכולת לעצור את המהלך הרגיל של רגש המתחיל עמוק בפנים ועושה דרכו לביטוי חיצוני דרך הבעות הפנים, כיווץ שרירי הצוואר והעלאת הכתפיים. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"></span> </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">בשלב מתקדם יותר, אנו לומדים גם ליצור תגובות גופניות באופן אסטרטגי, כלומר מתוך רצון מכוון ליצור רושם מסוים בקרב אחרים סביבנו, לדוגמא: כאשר רוצים לעודד את העד שמולנו להמשיך ולדבר, הישענות קלה קדימה, מבט ישיר בעיניו, ופה מעט פתוח, יוצרים רושם של פתיחות, הקשבה ועניין. היכולת להימנע מתגובות תוך כדי דיבורו גורמת לנו להיראות כאילו לא סיימנו לגמרי להקשיב, או שעדיין לא ירדנו לסוף דעתו – מה שגורם לעד להמשיך ולדבר כדי 'להסביר את עצמו'. התוצאה היא שהעד מדבר יותר משתכנן, בכך ניתנת לנו הזדמנות ללקט מידע נוסף או פשוט להרוויח זמן מחשבה.</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">התרגול כרוך ב'השקטת' הרעשים הפנימיים, המחשבות המטרידות וסערת הרגשות. היכולת ליצור שקט פנימי 'בעין הסערה' של הליך משפטי רווי מתחים, גורמת לנו להכיר טוב יותר את עצמנו, ומאפשרת לנו גם לשים לב לתגובות האחרים, ללמוד את שפת הגוף שלהם ובעצם לקרוא אותם טוב יותר. תהליך זה ארוך יותר מלימוד נוסחאות פשוט, אך התובנות הנרכשות בו עמוקות יותר, והשקט שזוכים בו – אלו מתנות משמעותיות גם מעבר לשימוש הטקטי שניתן לעשות בהן. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"></span> </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ב'תקשורת ופסיכולוגיה' ביקשתי לחקור את נושא שפת הגוף - למצוא מאמרים וספרים בנושא, להבדיל בין המוץ לתבן, לשים לב לאופן בו הנושאים נחקרים, וגם לאופן בו אוהבים לקפוץ למסקנות ולהמציא נוסחאות הנשמעות נכונות כללית, אך אינן בהכרח מבוססות באמת.</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אני רוצה שתשלבו בין הלמידה האקדמית לבין למידה פנימית. השתמשו בשבוע הקרוב כדי ללמוד את הנושא מבפנים ומבחוץ, הביטו באחרים ו'קיראו' את שפת גופם, שימו לב לשלכם - ולאופן בו שפת הגוף משפיעה על האחר. נסו לגבש תובנות כלליות, אבל אל תשכחו שהרבה מהדברים מאוד תלויי-הקשר, מיושמים אחרת אצל אנשים שונים ובנסיבות שונות. גם מה שאתם קוראים ראוי לתרגול, בידקו עד כמה הדברים נכונים דרך התנסות אישית.</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ואל תשכחו להמשיך עם 10 דקות השקט, וההקשבה הפעילה לאחרים המאפשרת (מחייבת?) מעשים מיטיבים. גם בנושא האחר המרגיז, קחו את המקרים הקרובים יותר ליומיום, אנשים המרגיזים אתכם או את הסובבים אתכם, ותרגלו קפיצה מהירה להגנה על ה'פושע', הסבר (לעצמכם ו/או לאחרים סביבכם) הטוב בו. שיתופים על ההתנסויות - בתגובות.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-108423138195958931?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com9tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-55143618596067968402010-11-21T01:58:00.000-08:002010-11-22T02:14:00.847-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">בשיעור האחרון בתקשורת ופסיכולוגיה נתתי שיעורי בית – לעשות מעשים טובים. המטרה הייתה העשייה, אך לא רק. חשובה גם תשומת הלב הנלווית לעשייה, ההתלבטות איפה אפשר, ומתי מתאים, והמודעות לכך שצריך לחפש מעשים טובים, לא רק לחכות שיבואו ויקפצו בפנינו.<br />לחלק היה קשה עם הרעיון ש"צריך" לעשות מעשים טובים. "איך אני יכול להרגיש טוב, אם זו משימה?" , "זה פוגע בעצם הרעיון, לעשות בשביל פרס, או בגלל שאמרו לי". ועדיין המשימה היא להמשיך למרות זאת. להתמודד עם המחשבות שאומרות "לא מתאים", עם הקושי לעשות דברים בדרך אחרת, לצאת מההרגל ו"להצטרך" לעשות אחרת.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">כשאנו מכריחים את עצמנו ללכת גם איפה שלא נוח, אנו שמים לב למגבלותינו. לגבולות שבתוכם אני חיים. הדרך השגרתית שלנו הופכת נראית יותר כשבכוונה חוצים את הקווים, יוצאים מאיזור הנינוחות ומביטים פנימה.<br />והעובדה שצריך לעשות מעשים טובים לא פוגעת בטובם. בהכרחיותם. אחד התלמידים אמר "כל החיים חינכו אותי שצריך לעשות מעשים טובים, ועכשיו לעשות כי המרצה אמר, זה הולך בניגוד לכל הרעיון שעושים כי נכון וראוי, לא כי צריך".<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">וכאן בדיוק הדילמה. כי האמת היא שכל החיים אמרו לנו שצריך, אלא שההורים אמרו, או בית הכנסת אמר, או המצפון (שלנו? שהנחילו לנו?) אמר. וכשאנו עושים, כשאנו עוזרים למישהו אחר מסביב, או מרימים משהו מהרצפה של כולנו ושמים בפח – אנו גם עושים טוב לסביבה, גם לנו, וגם עושים מה שצריך – מה שחינכו אותנו שנכון. אפשר עד מחר להתמרד נגד הצורך או נגד הכפייה – אבל מעולם לא היינו בלעדיה. "לעשות כי חינכו אותי" לא מאוד שונה מ"לעשות כי אמרו לי", ובשניהם עולה השאלה "איפה אני בסיפור הזה?", איפה עשיית הטוב לכשעצמו אם ברקע יש הכרח או חינוך, או רעיון שמישהו אחר הכניס בי.</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"><br />התרגול – לעשות כי המרצה אמר – מאפשר התנסות, התבוננות, ושימת לב למה קורה לנו, ומה קורה לאנשים סביבנו, כשאנו חורגים מעצמנו ורואים גם את האחר לידנו. שמים לב למצוקתו, ובאים לעזור רגע לפני שהוא חושב לבקש עזרה. ובעיקר – למקרה שלא היה מבקש. דווקא שם חשוב יותר.<br /></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">לעשות כי צריך חושף את מה שמסתתר מתחת. שעשיית הטוב היא טבעית לנו. שברגע שאנו באמת חלק מהעולם סביב, מרגישים אותו ושמים לב למצוקותיו, הכי טבעי בעולם הוא ללכת לעזור כשאפשר. כי כולם מסתובבים בעולם שהם רואים דרך העיניים שלהם, עיוורים קצת למתרחש כשהם מרוכזים בעצמם, ולא שמים לב למצוקתו של אחר אם הם עסוקים במצוקה שלהם.<br />כשאנו עוזרים לאחרים, אנו פתוחים. פתוחים כי מקשיבים וקולטים את האחר במצוקתו, ופתוחים כי נותנים מעצמנו. כאשר המחיצות נמוכות יותר, כאשר ההפרדה בינינו לבין אלה שסביבנו פחות מוצקה וקשיחה, הרצון לעזור הוא מובן מאליו. סתם חלק משיפור העולם בו אנו חיים, שבו האני והאחר נפרדים, אבל לא ממש. לא לגמרי. ועם ההקשבה והפתיחות באה ההקשבה ונחשף הרצון הטוב, בלי מאמץ ובלי הכרח. וגם בלי התנגדות.</span></div><span style="font-size:130%;"><div dir="rtl" align="right"><br />אז תמשיכו לתרגל. ולהכריח את עצמכם זו לא מלה גסה. רכשנו על עצמנו קליפות ומחיצות מספיק שלא נראה את הכל, וכדאי ואפשר לקלף קצת את הקליפות, לשייף את הקצוות ולרכך את המגע. ואם אנחנו מתחילים, מסתבר שאחרים נדבקים בכך גם הם. חיוך מביא חיוך זו לא סיסמא, זו מציאות וגם משימה מוסרית. וגם הדוקטור אמר, אז צריך לעשות, ולשתף בתוצאות...</div><div dir="rtl" align="right">כשאנו משתפים, מספרים מה היה ואיך היו ההתלבטויות, אנו נותנים לאחרים כוח להעז, מהווים דוגמא והשראה, ובעיקר חושפים את הרצון הטוב וגם המאבקים הפנימיים. ובכך אנו עוזרים לאחרים להתמודד עם שלהם, ועושים מעשה מיטיב נוסף, כזה שיעזור לאחרים לעשות עוד ואולי יסייע בעקיפין עוד יותר משהצלחנו לסייע במישרין. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-5514361859606796840?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com15tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-63341055543666169142010-11-16T08:09:00.000-08:002010-11-16T08:25:03.171-08:00<span style="font-size:130%;">שלום לכולם,</span><br /><span style="font-size:130%;">עשיית מעשים מיטיבים עבור אחרים (או הסביבה, או הציבור בכללותו) מיטיבה בכמה רמות שלכולן אני רוצה שתשימו לב (ותשתפו מחוויותיכם בתגובות):</span><br /><span style="font-size:130%;">1. מתן עזרה לאחר, קרי עשיית טוב</span><br /><span style="font-size:130%;">2. מתן דוגמא לאחרים הרואים את עשיית הטוב, קרי יצירת השראה עבורם להשתתף גם כן, או לעשות טוב בדרכם ובהזדמנויות הנקרות בדרכם. ניתן לראות בכך לגיטימציה לעשיית הטוב כאשר נדמה שכולם עסוקים בשלהם ועבור עצמם, וניתן לראות בכך חיזוק נורמה חברתית של עשיית טוב - בכל מקרה יש בעשייה שלכם השפעה על אחרים בסגנון "העבר את זה הלאה". בכך תרומתכם גדלה.</span><br /><span style="font-size:130%;">3. מתן הכרה לאחר הנעזר, שיש מי ששם לב אליו, יש מי שאיכפת לו, ובגדול - הוא לא לבד בחיים. ההכרה, האכפתיות, הקשר האנושי - אלה חשובים לכשעצמם מעבר למעשה עצמו. לעיתים קרובות דווקא חלק זה הוא מרכזי והשפעתו ניכרת ונזכרת לאורך זמן. ההתייחסות לאחר, דווקא בעת מצוקתו, נותנת לו להרגיש חלק מחברה, מקהילה, ומזכירה שיש טוב בעולם ואצל רובנו - לא צריך לחפור מאוד עמוק כדי להגיע אליו.</span><br /><span style="font-size:130%;">4. תזכורת לעצמכם. גם ברמה המוסרית/ערכית, שם לרוב מדובר על דברים שאנו חושבים על עצמנו, אבל יותר מכך - ברמת החוויה והתחושה. עשיית טוב גורמת לתחושה טובה, וההכרח לעשות זאת במסגרת שיעורי בית גורם לנו לשים לב כמה פיספסנו בזמן האחרון. מטרתי אינה רק שתעשו זאת בשבוע זה, אלא שתעמיקו בתוך עצמכם ותגלו מה עשיית הטוב עבור האחר עושה לכם מבפנים. איני מתכוון רק לתחושת סיפוק גאוותנית (שגם בה יש טוב), אלא עמוק יותר - היכרות עם החלק בכם שאינו כה מנותק מאחרים, מהסביבה. קישור למוסר לא כהחלטה או אוסף כללים מבחוץ, אלא כהשתקפות של אמת פנימית, טבעיות של מי שרואה את סביבתו וחווה את האחרים כחלק ממנו, או שותפים איתו כחלקים במשהו הגדול מכולנו.</span><br /><span style="font-size:130%;">במילים פשוטות - עשיית טוב נראית לי טבעית ומובנת מאליה, ודווקא אי-העשייה היא החריגה ונובעת ממחסומים שאנו מפתחים. על אלה ארצה שנדבר בשיעור.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">ביקשתי גם שתיקחו 10 דקות של שקט מדי יום, זמן הקשבה ומנוחה. המטרה אינה לחשוב על דברים או לייצר זמן לתכנון רשימת המכולת. המטרה היא לתרגל את התודעה המהירה, הקופצת מדבר לדבר ומייצרת אינסוף רעיונות ורעשים פנימיים. זמן השקט יהפוך למנוחה ככל שהשקט חודר יותר פנימה. בתחילה כופים שקט חיצוני - היעדר תזוזה, היעדר דיבור, היעדר תגובה למתרחש סביב. לאחר מכן חודרים עמוק יותר, ומקטינים רעש, יורדים ממחשבות הבאות לבד, ומכבים את הסרטים שלא מפסיקים לרוץ במקרן הפנימי.</span><br /><span style="font-size:130%;">אל תילחצו אם יש הרבה רעש בשקט או יש לכם תחושת "כישלון". כפי שהסברתי בעניין השתיקה בחברה - המאמץ הוא העיקר. כמו חדר כושר, התרגול הוא החשוב - ללא נפילות אין לנו הזדמנות לקום, וכאן מתרגלים את היכולת לקום, לשבת, ולשלוט בעולמנו הפנימי.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">את חוויותיכם והתרשמותכם אשמח לקרוא בתגובות. ואל תשכחו לחייך...</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6334105554366616914?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com15tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-17433882394028122982010-11-07T10:17:00.000-08:002010-11-07T10:19:03.812-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />אני מקווה שאתם עוסקים במרץ במשימות שקיבלתם, לשתוק הרבה ולהתנצל תכופות.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">חשוב שתאתגרו את עצמכם ככל האפשר, ותיצרו מצבים השונים מהמצב הרגיל שלכם - ותנצלו את השקט כדי לראות מה קורה מסביב, להקשיב בצורה יותר מעמיקה למה אחרים מבטאים (ולא רק מה הם אומרים). שימו לב גם למתרחש פנימה, למה שעובר עליכם תוך כדי, לתגובות הפנימיות, לרעש ששומעים דווקא כששותקים, ומה קל ומה קשה לכם. השתיקה נותנת זמן להתבוננות ולהקשה, ואל תפספסו את ההזדמנות.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שימו לב גם לתגובות של מי שמסביב. כיצד הם מגיבים כשאתם תופשים פחות מ"זמן האוויר" של השיחה? מתי נפתח להם יותר מרחב להתבטא, ויורד הלחץ שלהם "להספיק" לפני שקוטעים אותם, ומתי דווקא השתיקה יוצרת לחץ, מצב בו הם מרגישים צורך למלא את הריק? מה השתיקה מאפשרת, ומה נולד מעצם ההתמודדות עם חוסר הנעימות שבמצב אחר, מוזר? מה התרגול שמקבל האגו, החלק בנו שעסוק בתדמיתו כלפי חוץ וכלפי פנים?<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">לגבי ההתנצלות, מה נוצר אצל אחרים כשאתם ממהרים להתנצל, לקחת על עצמכם אחריות למשהו שקרה? איך זה משפיע על האינטראקציה עם האחר, ואיך זה משפיע בפנים, על החלק שרוצה להיות צודק, להסביר, להעמיד את האחר דווקא על טעותו?<br />קחו עוד יומיים של תרגול לפני שאתם מגיבים, והימנעו ממכניות או מלאכותיות. מותר לשנות הרגלים (ולו לזמן קצר) מבלי להפוך לשונים לחלוטין. השתמשו בשיקול דעתכם כדי לעשות את המשימות נכון, ואל תיהפכו לאילמים או מוזרים יתר על המידה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-1743388239402812298?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com13tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-46658819231284358302010-11-01T07:16:00.000-07:002010-11-01T07:34:26.296-07:00<span style="font-size:130%;">שלום לכולם,</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">סגנונות התקשורת שדיברנו עליהן הן בעצם שפות שונות, דרכים שונות בהן אנו מביעים את רעיונותנו המשפיעות גם על האופן בו אנו מפרשים את הבעותיהם של אחרים. קיימת נטייה טבעית לראות את העולם דרך העיניים שלנו (אין לנו עיניים של מישהו אחר..), אך מכך גם לחשוב שאנו מבינים למה אחרים התכוונו, ולכפות עליהם בתודעתנו את השפה אליה הורגלנו. כשמישהו מאחר, השיפוט שלנו אותו קשור מאוד לאופן שאנו תופשים את עצמנו כשאנו מאחרים. כשמישהו מתפרץ לשיחה, אפשר לראותו כמפריע או מחייה את הדיון. כשמישהו מביע רגשות או נעלב, אפשר לראות בכך פתיחות רגשית או מניפולציה. וכשמישהו מעצבן - סביר שהעצבים קשורים לא רק אליו, אלא גם ובעיקר אלינו, לפרשנות שלנו אותו.</span><br /><span style="font-size:130%;">את הדפים שחילקתי ביקשתי לקרוא, ואני מדגיש - לקרוא כמה פעמים. בהעמקה, תוך מחשבה על מי אנו מכירים שמתאים לתיאור, במה כל תיאור מתאים לי ובמה שונה ממני מאוד.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">מה שאני רוצה שתעשו, הוא שתסווגו חברים ומכרים שלכם לפי סגנון התקשורת המתאים להם. מיצאו לפחות 2-3 אנשים שאתם מכירים היטב בכל סגנון, ורשמו לעצמכם דוגמא או שתיים על כל אחד שתמחיש במה האדם המסוים מתאים לסגנון תקשורת מסוים.</span><br /><span style="font-size:130%;">זיכרו שאין טיפוס "מושלם" המתאים לקטגוריה בכל מאפייניה. כל אדם הוא שונה, ויהיו בו רכיבים של יותר מסגנון אחד. מצד שני, לכל אדם נטיות מסוימות, והוא מתאים יותר לסיווג אחד מאשר אחר. כשאתם בוחרים דוגמאות, תנו עדיפות למקרים הממחישים את הסגנון, גם אם לא כל דבר באותו אדם מתאים. על דקויות וחריגים נדבר יותר במהלך השיעור.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">אני רוצה שתקדישו מחשבה לנושא וזמן בהקשבה לאנשים אחרים דרך אוזניים קשובות יותר לסגנון שלהם. שימו לב במה האנשים סביבכם מבטאים את עצמם באופן שונה מכם, מה בתקשורת שלהם עלול להיות מפורש בדרך אחרת ממה שהם אולי התכוונו, ובמה ניתן היה לשפר את התקשורת אם מקשיבים להם דרך המסנן של סגנון התקשורת ומפרשים אותם קרוב יותר למה שהם התכוונו - ולא איך שאנו חווים אותם. בבלוג אני רוצה שיתוף על מה קלטתם על עצמכם, מה קלטתם על אנשים הקרובים לכם, ולפחות שיחה אחת שהקשבתם לה וקלטתם אותה אחרת מרגע שיצאתם קצת מהפרשנות הסטנדרטים שלכם וחיפשתם מעבר לאוטומט את מה שהדובר באמת התכוון - ולא הרושם שהוא יצר. אפשר בשיחה שאתם הייתם צד פעיל בה, ואפשר בשיחה שקלטתם מהצד. הקשיבו לשיחות של אחרים (בלי לרגל) ושימרו על יותר שתיקה והקשבה, כדי לראות איפה נוצר קצר בתקשורת, הבנה לקויה של כוונה, ושתפו לגבי הקצר ומה למדתם ממנו.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4665881923128435830?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com13tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-24092656125694737722010-10-21T10:47:00.000-07:002010-10-21T10:54:30.773-07:00<span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />אחרי הדיון הסוער של היום, הזדמנות לשתף. אני רוצה שתכתבו על איך היה לכם, במה היה דומה למה שתכננתם ובמה שונה.<br />מה הקשה עליכם לשמור על הקו שרציתם, איפה סטיתם ממנו או הגבתם יותר מדי להפרעות או גירויים מבחוץ?<br />מה נתן לכם הזדמנות להוסיף או להעמיק יותר ממה שחשבתם שיהיה, מה העלה הצד השני שנתן לכם הזדמנות להגיב ולשפר מעבר לתכנון המקורי?<br />מה דעתכם על מי שכנע יותר? מה הייתם מתקנים אצלכם, ומה - לו הצד השני היה עושה אחרת - היה עובד עליכם יותר?<br /><br />שימו לב גם לתגובות רגשיות ואיך השפיעו עליכם. איזה סוג של טיעונים, או אופן הצגתם, סגר אתכם? מה עיצבן במיוחד, עד כדי להתעסק בגירוי שזרק הצד השני ולא במה שבאמת יעזור לכם לשכנע יותר?<br />מי לדעתכם היה טוב באופן מיוחד? מה היה בו או בה שנראה לכם כראוי לציון?<br /><br />ואיך יצאתם מהדיון? במה המשחק הפך אמיתי? מה הפתיע אתכם?<br /><br />ודבר אחד אחרון - איך הדברים האלה מופיעים גם במקומות אחרים בחיים שלכם? מה חוזר על עצמו, או מה - אם תלמדו להגיב טוב יותר - יעזור לא רק במשחקי שכנוע אלא גם בדברים מהותיים יותר בחיים?</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-2409265612569473772?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com29tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-29235857118616118252010-07-08T23:13:00.000-07:002010-07-08T23:30:03.666-07:00<span style="font-size:130%;">שלום לכולם,</span><br /><span style="font-size:130%;">השיעור אתמול היה עמוס במושגים ושמות חדשים, ובוודאי חלקכם יצאתם מעט מבולבלים.</span><br /><span style="font-size:130%;">אני מתנצל על כך, ואוכל להרגיעכם רק בהבטחה שהדברים יתבהרו עם הזמן והחזרות שנעשה. אני מבטיח שהמושגים יהפכו לכלי עבודה ברורים, ועד סוף הקורס (המאוד קצר!) תיאורמת Coase ונוסחת Hand יהיו כל כך ברורים ומובנים מאליהם, שלא תבינו למה בזבזנו עליהם זמן...</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">אנו סוקרים גישה לניתוח משפטי, ובכך גם צריכים לדעת את ההיסטוריה שלה, וגם את כלי העבודה שלה. הלימוד הוא משולב, וכפי שהסברתי בכיתה, נלך במעגלים כך שכל פעם נחזור למושגים שלמדנו, ונעמיק בהם עוד קצת. בתחילה פורשים את הדברים ומבינים את פשוטם, לאחר מכן מעמיקים ומיישמים, ובסוף הדברים ברורים לחלוטין.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">מבחינת קריאה, זו קריטית בקורס ואי אפשר להצליח בלעדיה. הקורס מוגדר כמתוקשב בחלקו, כלומר לא כל החומר נלמד בכיתה, ותידרשו לדעת (כולל במבחן) חומר שקראתם לבד. מותר לשאול לגבי חומר הקריאה הזה בכיתה, אך זה רק כבונוס, ואל תסתמכו רק על השיעור.</span><br /><span style="font-size:130%;">לאלה שלא מצליחים להגיע לשיעור, זה הולך להיות הרבה יותר קשה. הרבה מהמושגים הופכים ברורים רק עם יישום והמחשה, ולהבין לבד רק מקריאה אפשרי, אך בעייתי.</span><br /><span style="font-size:130%;">רוב חומר הקריאה בנושא הוא באנגלית, מועטה הכתיבה בעברית, וזו בדרך כלל יישומית בנושא ספציפי, ולא נותנת את הבסיס הכללי עליו כולם מסתמכים. כדי להתמודד עם בעיה זו אפנה אתכם למאמרים שלי שכתבתי בעברית ויהיו קלים יותר לקריאה, ותוכלו לשאול אותי לגביהם (מה שיעשיר את הדיון ויאפשר העמקה).</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">לשיעור הבא אני רוצה שתקראו (מי שלא קרא) את "רטוריקה כלכלית" ואת פסקי הדין המוזכרים בו על עניין אתא נ. שוורץ. בנוסף, תמצאו בתיקיית חומרי לימוד של אתר התקשוב קובץ בשם Survey on Illegal Drugs, מאמר שהופיע ב- The Economist וסוקר את היחס החוקי לסמים אסורים לאור השלכותיו כלכליות (בין השאר). קיראו וחישבו על יישומים נוספים של אותה צורת חשיבה בתחומים אחרים, ובמה היא שונה מהמקובל. מדובר במאמר עיתונאי ולא אקדמי, מה שמקל על המשימה. בהמשך נראה כתיבה אקדמית הדנה בעקרונות הכלליים ונעסוק ביישומים רחבים יותר, ובהבנה מעמיקה יותר של יתרונות וחסרונות הגישה.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">רשומה זו תשמש לנו ככלי תקשורת במהלך הקורס, אפשר להוסיף מהארותיכם בזמן הקריאה ולשתף בהן אחרים (מה שיעשיר את הדיון ויתרום לכולם), ואפשר לשאול שאלות או לענות לשאלות קודמיכם.</span><br /><span style="font-size:130%;">בכך אנו מיישמים נושא שדיברנו עליו בכיתה, של החצנות, אלא שהפעם ההחצנות הינן חיוביות...</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-2923585711861611825?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-70677162916517476242010-07-06T05:17:00.001-07:002010-07-06T05:19:47.937-07:00שלום לכולם,<br />רשומה זו נועדה לאפשר שאלות לקראת המבחן הקרב בתאגידים ובהגבלים עסקיים.<br />אתם מוזמנים להעלות שאלות בתגובות לרשומה, ולהגיב לשאלות של קודמיכם. לאחר שאראה השתתפות והתייחסות בינכם לבין עצמכם, אתייחס לתשובות גם אני. מדובר באפשרות לשיתוף פעולה והעשרה הדדית ביניכם, ולא רק לשאול אותי...<br />אני בטוח שאם יהיה שיתוף פעולה כאמור, תרוויחו יותר ותקבלו הזדמנות שאבדוק גם את תגובותיכם, ולא רק את שאלות חבריכם.<br />עדי<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7067716291651747624?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com31tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-46875349798163251852010-06-17T13:49:00.000-07:002010-06-17T13:52:29.600-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:georgia;font-size:130%;">שלום לכולם,<br />צר לי על ביטול השיעור השבוע, במיוחד מכיוון שהוא נועד להיות השיעור האחרון בשל הכנס בו אהיה בשבוע הבא...<br />אקבע שיעור השלמה קרוב למועד המבחן, בקשו מנציגכם להעביר לי אילוצים בזמנים, כדי שאתאם מועד נוח ככל האפשר.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-family:georgia;font-size:130%;">בינתיים כמה מילים על המבחן ועל הקורס. המבחן יהיה "קייס", קרי סיפור מקרה, ובו אשחיל ממגוון הבעיות שדיברנו עליהן במהלך הסמסטר. תצטרכו לזהות צמתים רלוונטיים, ולדון בבעיות. אצפה שתכירו היטב את החוק בחלקים הרלוונטיים, ואת חומרי הקריאה שנתתי במהלך הקורס. המבחן ייכתב בניסיון לאפשר שילוב תובנות שדיברנו עליהן בכיתה, וגם דברים שהופיעו בפרקים של חביב-סגל ושטרן שביקשתי לקרוא, גם אם לא דיברנו עליהם. אם תעברו היטב על מחברת הכיתה ותקראו בעיון את חומרי הקריאה, לא תהיה לכם בעיה עם המבחן. כמובן שצריך גם להבחין בין טובים למצוינים, ולכן יהיו דברים שקל יותר לזהות וגם כאלה שקצת פחות. שמות של פסקי דין מובילים, ככל שהזכרנו בכיתה או הופיעו בקריאה, חשוב לזכור – אך יותר מכך להבין את ההיגיון הפנימי, לחשוב על הדברים. </span></div><p><span style="font-family:georgia;font-size:130%;"></span> </p><p><span style="font-family:georgia;font-size:130%;"> </p><div dir="rtl" align="right"><br /></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:georgia;font-size:130%;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:georgia;font-size:130%;">הקורס עצמו היה לי קצר. הספקנו מעט מאוד, ותחושתי היא שגם מה שנגענו בו, ניתן להעמיק עוד הרבה יותר. קחו בחשבון שתשעים דקות בשבוע הן מעט מאוד, ומדובר רק בהקדמה לנושא מאוד גדול ורחב. אתם מוזמנים לקרוא ולהעמיק עוד, כדי להכיר קצת יותר את עולם דיני החברות, ואשמח מאוד להמליץ ולכוון את מי שרוצה. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:georgia;font-size:130%;"></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:georgia;font-size:130%;"></span> </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:georgia;font-size:130%;"></span> </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:georgia;font-size:130%;">גם החלק החברתי עליו דיברנו בתחילת הקורס ראוי לעוד קצת מחשבה. התאגיד הוא מסגרת משפטית לארגון, ולאופן שאנו מארגנים פעילות מסחרית יש השפעה על אופן התנהלותה ועל תוצאותיה. כולנו פועלים במסגרת תאגידים ונמצאים באינטראקציה עם תאגידים אחרים, וחשוב לזכור לא לתת ל"תפקיד", לכובע שאנו חובשים באותו רגע באותו ארגון, להסתיר את הפנים שמתחת. בסופו של דבר אנו יחידים הבאים במגע עם יחידים אחרים, ולכולנו חובות אנושיות ומוסריות הקודמות לתפקידנו למקסם אינטרס מסוים ברגע מסוים. זה נכון למנהלים בחברה וזה נכון לעורכי דין בבית משפט. זה וגם זה פוגשים את השומר בחניון, את השכן במעלית, ואת שאר בני האדם בכל מקום. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:georgia;font-size:130%;"><br /> </div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:georgia;font-size:130%;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:georgia;font-size:130%;">בעודכם רצים קדימה בהשכלה שלכם וברכישת המקצוע שלכם, ודאו שאתם דורשים מעצמכם לא פחות במישור הפשוט יותר, היום-יומי. אם לא שמתם לב לאדם שלידכם, פיספסתם הזדמנות. גם לעשות טוב וגם ללמוד משהו אמיתי. הישמרו מאימוץ התפקיד יתר על המידה, ומחשיבה במסגרות. לכולנו משימה משותפת אחת – לתת קצת יותר טוב מאשר אנו מקבלים. כל אחד בדרכו, וכל אחד בתחומו – אך במעשים ולא בקלישאות. אם להזכיר את הסרט שראינו בתחילת הסמסטר – אם מצפים ממנכ"ל חברה שיחשוב ולו מעט מחוץ למסגרת האינטרס הישיר והפרטי שלו, מה זה אומר על הציפיות ממני ומכם? נוודא שאנו דורשים מעצמנו לפחות יותר ממה שאנו מצפים מאחרים, ונבחן את עצמנו לעיתים קרובות.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-family:georgia;font-size:130%;">שיהיה לכם קיץ מצוין ולימודים מהנים, שהמבחנים יפריעו רק קצת, ושתחזרו בשנה הבאה מוכנים לצלול להעמקה שעוד לא הספקתם לחלום עליה השנה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4687534979816325185?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-5390530912039752312010-04-26T03:49:00.000-07:002010-04-26T03:51:15.191-07:00שלום לכולם,<br />בקורס 'שיטות מחקר במשפטים' נתתי הצעת מחקר לדוגמא, לקרוא ולהבין את הערותיי עליה.<br />כאן, בתגובות, אשמח להערות, הרחבות, ושאלות לגבי ההערות להצעת המחקר, ובכלל.<br />ההשתתפות מבורכת, ומהווה חלק מהמשימות והציון בקורס. מותר גם להרחיב...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-539053091203975231?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-34040750987719641122010-04-01T00:04:00.000-07:002010-04-01T00:09:12.361-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />ביקשו ממני לסדר את הקורס בכמה מילים, לתת תבנית שתסביר מה בעצם אנחנו עושים פה.<br />בגדול, הכותרת הגדולה בדיני החברות היא בעיית הנציג. חברה היא אוסף של בני אדם שלוקחים על עצמם תפקידים שונים ויוצרים שיתוף פעולה בתבנית של תאגיד. <br />במהלך כל הקורס, לומדים את הדרכים השונות שדיני החברות יצרו על-מנת לאפשר שיתוף פעולה פורה ככל האפשר, ולמנוע ניצול לרעה של כוח שמופקד בידי יחידים, בעיית הנציג. כשהיחידים הם המנהלים, מדברים על חובות אמון וחובות זהירות; כשהיחידים הם בעלי שליטה, לומדים על חובת ההגינות וקיפוח המיעוט; כשהיחידים הם בעלי מניות כנגד נושים, לומדים על שיעבודים ופירוקים.<br /><br />הסרט איתו התחלנו את הסמסטר הנוכחי, מביא טענה של בעיית הנציג בה הפירמה המסחרית משתמשת לרעה בכוחה הכלכלי, ומחצינה עלויות על סביבתה. כמו בעיות הנציג הקודמות, גם כאן יש מי שמסורות בידיו מושכות מסוימת, והפחד הוא שהעגלון ייקח את הכרכרה לאן שהוא רוצה, במקום לאן שהנוסעים רוצים. או לפחות ימשוך יותר מדי ימינה ונגיע למקום כלשהו ביניהם.<br />הבעיה מועלית באמצעים חזותיים ורגשיים, אך הטענה הבסיסית היא שדיני החברות יוצרים הטיה, מאפשרים לתופעות אלו לגדול, ואינם מטפלים בבעיית הנציג. הנציג כאן הוא לפעמים הפירמה המסחרית, שמסורות בידיה מושכות לטיפול במה שמוגדר 'עיסקי', אך משפיעה גם על אחרים מחוצה לה, ולפעמים הנציג הוא אינטרס מסוים בתוך הפירמה, למשל של בעלי מניות, או בעלי מניות מסוג מסוים, על קהלים אחרים המטופלים דרך דיני החברות עצמם.<br />אנחנו דיברנו בשיעור על דרכים בהן הכלים המוכרים בדיני החברות מופעלים לכיוון מסוים, וחיברנו לדיון על תכלית החברה, שהכרתם מהסמסטר הקודם. במסגרת זו, ניסינו לראות איך הדיון התיאורטי לכאורה יוצר מציאות משמעותית מאוד. אם תכלית החברה היא למקסם רווחי בעלי מניות, אז כאשר רווחים אלו מתנגשים באינטרס אחר, המבנה שיצרו דיני החברות יטה את התוצאה לכיוון זה, על חשבון אינטרסים אחרים כפי שתוארו בסרט.<br />מצד שני, ראינו שלטיעון הבסיסי הזה, שיש בו הרבה קסם ואמת, יש גם כמה וכמה עידונים וסייגים. במובן זה, לי אין מטרה שתסכימו עם טיעון זה או אחר, אבל חשוב בעיני שתבינו את הפיתוח שלהם, איך מזהים את סייגיו של הטיעון ובודקים את גבולותיו.<br /><br />החיבור לפסק דין פורד היה על מנת להמחיש איך הדברים מופיעים בפועל. לא ההלכה המצוטטת בו, של חברה ככלי למיקסום רווחי בעלי מניותיה, אלא דווקא הסיפור. מה הבעיה שההלכה הזו באה לטפל בה באותו מקרה. הרי השופטים לא התכוונו לכתוב הלכה, אלא לפסוק במקרה שלפניהם. הסיסמא המילולית בה בחרו נועדה להיות הסבר להחלטה הנראית להם נכונה וראויה, ונסיבות אותו מקרה מראות איך מתנהג נציג שרואה בחברה את שלו. קיצוניות המקרה, כולל הקיצוניות המילולית של הנרי פורד עצמו, מביאה להגדרה מאוד קלה לשופטים הרואים בפירמה המסחרית כלי חברתי לתפקיד מסוים, ולכן גם הגדרתם פשוטה ומתאימה מאוד לאותו מקרה.<br />השאלה הבאה כמובן הוא מה נעשה עם ההגדרה, באילו מקרים נוספים היא מועלית כדי לפתור בעיות אחרות, ועד כמה מה שהתאים במקרה מסוים באמת מייצג חשיבה מעמיקה על הגדרת תכלית החברה וניסוח מדויק של כל המאפיינים החשובים.<br />מכיוון שלמדתם את ההגדרות שהתפתחו בספרות, פסיקה, וחקיקה לאורך הזמן לגבי תכלית החברה, הצעד הבא היה לבדוק יישומים. לכן ביקשתי את סקירת פסיקת המחוזי בעניין, שתראו מה השימוש בפועל בסעיף. את השימוש האמיתי בדוקטרינה, לא בהגדרה המילולית אלא בתפישה שהולידה אותה, רואים ביישום. כיצד שופטים הנתקלים בבעיה בה יש ניגוד אינטרסים אכן פוסקים. <br />חלק מזה רואים במקרים של פיקוח על דירקטורים, כמו מקרה Wrigley, אך בעיקר סוגיית קהלים אחרים עולה לקראת סיום חיי החברה ושאלת הרמת המסך, ונדבר על כך בהקשר של שיעבודים ופירוקים.<br /><br />מקרה Pillsbury נועד למשוך את הדיון לכיוון של פרקטיקה, להבין איך זכויות דיוניות הן לפעמים לב העניין, וההגדרות העקרוניות הופכות לכלי כדי להחליט בפרוצדורות הקטנות ביותר. מכאן נמשיך לשני כיוונים: להיכרות מעמיקה יותר עם הפרוצדורה, מהם הכלים העומדים לרשותנו, ולהבנה מעמיקה יותר של גבולות הפירמה – מתי בעיות מסוימות מקבלות פתרון במסגרת התאגיד, ומתי משאירים זאת לחקיקה אזרחית כללית או לפיקוח השוק.<br />בניגוד לדיון המוכר בחובות התנהגותיות (אמון, זהירות, הגינות, תום לב) הכיוון אליו אנו הולכים הוא של פתרונות מבניים – כיצד המבנה הפרוצדוראלי של הפירמה יוצר קבלת החלטות, ומהם הכשלים המבניים אליהם יש לשים לב.<br />במסגרת זאת, אני רוצה שתעשו שני דברים: קיראו את המאמרים שנתתי לכם לפני החופש (לא, הסיכומים לא מספיקים, הרעיון הוא להעמיק ולחשוב עצמאית דרך הטיעון, לא ללמוד בעל-פה את הכותרת שלו), וחישבו על ההגדרה המוכרת של בעלי המניות כבעלי האינטרס השיורי, או הנושאים בסיכון השיורי.<br />כשנחזור ללימודים, ארצה לבחון את גבולות הטיעון, ומה בדיני החברות נשען עליו, מתי הוא משמש לפרשנות זכויות דיוניות מסוימות שמכריעות את הכף בסכסוכים בתוך הפירמה.<br /><br />חג שמח. ותשתמשו היטב בהזדמנות לחופש וגם לחירות פנימית.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-3404075098771964112?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-68014142130837169462010-03-31T04:40:00.000-07:002010-03-31T04:42:16.451-07:00<div dir="rtl" align="right"><a name="OLE_LINK5">אנשים רוצים לתת הסבר לדברים. זה קרה בגלל. או להפך או בעקבות.</a><br />אנשים רוצים להבין. חושבים שלכל תוצאה יש סיבה.<br />אנשים שואלים, אם זה ככה, אם זה באמת היה ככה, אז למה נשארת?<br />אז למה לא אמרת?<br /><br />אנשים נעצרים, רגע, הוא הכה אותך? רק אל תגידי שהוא הכה אותך! אנשים מסתקרנים, אולי יש פה סיפור סנסציוני. אנשים לא מבינים שיש יותר מדרך אחת להיות מוכה ושאף אהבה לא דומה לאחרת. כי שום אהבה לא תהיה דומה לזו שלך.<br /><br />והרי זאת הסיבה שהיא לא אמרה. וזאת הסיבה שהיא נשארה. כי אנשים לא מבינים. לא יכולים להבין. אנשים רוצים חלוקה ברורה. טובים ורעים, ומה שנכון, ומה שלא. אנשים לא מבינים שגם אנשים טובים עושים מעשים רעים. לפעמים. מתוך הכוונות הכי טובות. לפעמים. מתוך הרגשות הכי נאצלים. לפעמים. כי לפעמים הכול משתבש.<br /><span style="font-size:85%;">(מתוך פעם בחיים, של מירי רוזובסקי. מומלץ בחום!) </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6801414213083716946?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-40972084589824099522010-03-23T06:48:00.000-07:002010-03-23T06:51:19.404-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />ניסיתי בקורס בתורת המשחקים, וכעת בקורס בהגבלים עסקיים, לתת לתלמידים להעריך ניירות עמדה שכתבו חבריהם, ולעיתים של עצמם. הרעיון הכללי הוא ליצור מתווה של ניירות עמדה כהתכוננות לשיעור, העמקה ומחשבה בחומר הלימוד (שלא לדבר על עידוד לקריאת החומר), יחד עם ההזדמנות לקרוא משל אחרים, להתרשם משינויי סגנון ונקודות מבט, ולחזק את היכולת הביקורתית שלנו כלפי עצמנו, וגם כלפי זולתנו.<br />בינתיים הניסוי מצליח יפה. למרות חשש של כמה שלא יהיה תמריץ להשקיע או שכל אחד רק יחפש את הניקוד המקסימאלי לעצמו, מסתבר שכשבוטחים בנו, אנו בדרך כלל עומדים במשימה, והנקודות אינן חזות הכל. כמו בחיים, גם כאן יש אינטרסים סותרים והתנגשות בין אגואיזם רציונאלי פשוט לבין ערכים אחרים, וכמו בחיים, גם כאן בדרך כלל רוב האנשים אינם כה שטחיים או אינטרסנטים כפי שאולי נהוג לחשוב. יותר מכך, הצורך להתעמת עם ההחלטה כיצד לפעול גורם לנו להעמיק בשיקולים הערכיים, וללא קשר לתוצאה – כבר בכך יש תהליך לימודי חשוב.<br />בנייר הראשון מעט מעל שליש נתנו לעצמם ניקוד נמוך ולאחר ניקוד גבוה. בנייר השני, הניקוד היה של כל אחד לעצמו, בלי מידה של תחרותיות או של השוואה, והרוב הגדול נתנו לעצמם 3 (היו כמה שנתנו לעצמם 2, ומקרה יצירתי אחד שנתן לעצמו 2.5). נראה שניתן לראות כאן במקביל הערכה עצמית למאמץ, יחד עם הידיעה שויתור על נקודה לא מעביר אותה למישהו אחר, ולכן ניתן לראות בכך 'בזבוז'.<br />מה שהיה מעניין במיוחד, הוא הנימוקים שנכתבו. רבים התייחסו לנקודות שהעלו בנייר העמדה, והעובדה שחשבו על כך לפני שהסברתי בכיתה, וחלק ניצלו את ההזדמנות להסביר שוב מדוע נקודה זו אחרת שהעלו חשובות או מעניינות במיוחד. רבים עוד יותר התייחסו לקושי להעריך את עצמי ולהטיות שבוודאי כרוכות בדבר. מכיוון שממילא המהות חשובה בעיני מהציון, מצאה חן בעיני המודעות לתהליך שהופגנה בחלק מהנימוקים, שהראו שתהליך הביקורת מוסיף עוד שלב מחשבתי על תהליך הכתיבה.<br />שורה תחתונה, נראה שנוצרת השתתפות מאוד יפה ומחשבה מעמיקה, בדיוק מטרתן של עבודות במהלך הסמסטר. מעבר לכך, העבודות המוגשות מושקעות ומראות חשיבה יצירתית ואישית, מה שעוזר לצאת מהשבלונה של כיתה, ומאפשר יותר התרחבות לצדדים ומחשבה על יישומים מעבר לחומר הנלמד.<br />אני נזכר בציטוט של Matthew Rabin שקיבל פעם משוב מסטודנט בסוף קורס: "מכיוון שהגשת העבודות לא הייתה חובה, לא היה תמריץ לעשותם, וכתוצאה מכך לא תרגלתי מספיק ולא הצלחתי בבחינה". </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">מיצאו את התמריץ במשפט...</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"></span> </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">בתור מי שמלמד ניתוחים כלכליים רציונאליים ותחומי משפט המבוססים עליהם, חשוב להדגיש שהרציונאליות עשירה הרבה יותר מאשר רק מירוץ אחר הניקוד. יפה לראות שאכן כך, והשקעתכם (שבוודאי קשורה גם לחווית הלימוד ותוצאתה) ניכרת. מי יודע, אולי בסוף נראה שהלימודים הם כיף ואתגר ואפשר לוותר כליל על תמריץ הניקוד...</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4097208458982409952?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-35568811011176802282010-03-02T08:46:00.000-08:002010-03-02T08:55:20.054-08:00<span style="font-size:130%;">הסרט מציג תמונה ברורה של התאגיד כיצור משפטי בעל ראייה חד-מימדית של העולם: מיקסום התועלת העצמית. עוד טרם הויכוח על מהות תועלת עצמית זו, אם מדובר ברווחי בעלי מניות בלבד או גם stakeholders אחרים, מדובר באגואיזם צרוף. בניגוד לאדם בשר ודם, שכרוכים בו יחדיו מוסר, אידיאולוגיה, קהילה, חינוך לערכים, ויכולת אמפתית מולדת - בתאגיד מדובר ביצור נעדר אמפתיה, נעדר יכולת לראות באחרים מטרות לכשעצמם ולא רק אמצעים בדרך למקסום תועלת עצמית של התאגיד.<br /><br />ביקשתי לחשוב על השלכות של דיני התאגידים, מקומות בהם הדין מעגן תפישה זו או מסייג אותה, הגדרות משפטיות הגורמות לקבלת החלטות שטובה לתאגיד אך לא לסביבתו. ביקשתי גם לקרוא את Dodge v. Ford בקפידה ולהבין את מקור ההחלטה השיפוטית שם, מדוע נקטו בטקטיקה של הגדרה ברורה כל כך לתכלית החברה. וביקשתי גם למצוא פסיקה מחוזית העושה שימוש בהגדרת תכלית החברה, ולהבין לא רק את ההגדרה אלא גם ובעיקר את <u>יישומה</u>. אנו מתעניינים בתפקידו של הדין ותפקידה של ההלכה הפסוקה בהשפעה על המציאות. כך גם לגבי הסרט, השאלה המעניינת אותנו במסגרת קורס זה, היא כיצד משפיעות ההגדרות בדיני התאגידים על קבלת ההחלטות בפועל, כיצד שינוי הדין יכול להשפיע על קבלת החלטות, ומהן ההשפעות האגביות של הגדרות שנראות טוב על הנייר, אך לא תמיד חושבים על השלכותיהן בהמשך הדרך.<br /><br />את התובנות העיקריות שלכם, ודוגמאות שמצאתם, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לרשומה זו לקראת הדיון בכיתה.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-3556881101117680228?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com9tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-40209348473293566392010-02-23T06:30:00.000-08:002010-02-23T06:34:01.382-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">יש דיבורים על כך שאם הציבור מרגיש משבר כלכלי, הוא גם יוצר אותו, או לפחות מעמיק אותו. למה הכוונה, ועד כמה הדברים מבוססים? הדברים הומחשו על ידי כלכלן בריטי מפורסם בשם קיינס, שדימה את הבורסה לתחרות פופולרית באותם הימים – תחרות היופי שהתנהלה בעיתון. עיתונים נהגו לפרסם 50 תמונות של עלמות-חן, ולבקש מן הציבור לדרג אותן. הזוכים היו אלה שהדירוגים שלהם אכן תאמו למה שנתקבל, קרי לממוצע ההערכות של האנשים האחרים. במשחק כזה האסטרטגיה המנצחת היא לנסות ולקלוע לטעמם של אחרים, בעודנו יודעים שגם הם מנסים לקלוע לטעמם של כל השאר. התוצאה היא מירוץ בלתי-פוסק מסוג "אני חושב שהוא יחשוב שאני חושב", שממשיך עד אינסוף מבחינה תיאורטית. מבחינה מעשית, אין צורך להמשיך לאינסוף, וזו גם לא אסטרטגיה מוצלחת במיוחד – כל מה שצריך הוא לחשוב צעד אחד יותר מהאחרים. תובנה מהסוג של "אל תהיה צודק אלא תהיה חכם" רלוונטית גם כאן. </span></div><span style="font-size:130%;"><div dir="rtl" align="right"><br />רבים משחקני הבורסה פועלים גם הם באופן דומה, כאשר הם מנסים לצפות מה הציבור יעשה ולמכור או לקנות רגע אחד קודם. מכיוון שיש רבים במשחק הזה, ומכיוון שמדובר בעצם בהימור על מה אחרים יחשבו, נוצרת תנודתיות התלויה במה אנשים חושבים שיקרה, ובעיקר במה הם חושבים שאחרים יחשבו. מכיוון שכך, אם מדברים על משבר, יוצרים ציפייה למשבר, ואז רבים ימהר להיפטר מניירות הערך שלהם והמחירים ירדו – מה שיחזק את הדיבורים על משבר ואת הלחץ למכור עוד. דינאמיקה זו קיימת בכל שוק המבוסס על ציפיות, והיא חזקה במיוחד כאשר ההשקעות הן לטווח קצר. כמובן, שחוץ ממנה יש גם עליות וירידות בייצור, תפוקה, ומדדים אובייקטיביים אחרים. </div><div dir="rtl" align="right"><br /> </div><div dir="rtl" align="right">במשבר הנוכחי, שוק הנדל"ן האמריקאי קרס כאשר בבת-אחת איבדו רבים את האמון במכשירים פיננסיים שאמורים היו לאפשר השקעה עקיפה במקרקעין, תוך סיכון נמוך לכאורה, ממה שהיה בהם בפועל.<br />בהקשר של מוצרים רגילים – מכנסיים, חולצות, אוכל, וכל השאר – לכאורה אין רלוונטיות לציפיות, אך אין זה כך. אם אני חושש ממשבר ואיבוד חלק מחסכונותיי או הכנסתי, אצטמצם ואקנה קצת פחות. אם כמוני יעשו רבים, המכירות בחנויות יצטמצמו, מה שיוביל להקטנה בהכנסותיהן, צורך שלהן להצטמצם, ופיטורין או הקטנת תעסוקה. אלו שהכנסתם נפגעת, כמובן יצטמצמו עוד – וכמוהם אלו שחוששים שאולי הכנסתם תיפגע ורואים שיש בסיס לדאגה. בקיצור – אותה דינאמיקה של ציפיות היוצרות מציאות. </div><div dir="rtl" align="right"><br /> </div><div dir="rtl" align="right">העובדה שכולנו חיים בתוך מערכת שחלק ממה שמניע אותה הוא ציפיותיהם של החברים בה, וכולנו מושפעים זה מזה, אינה חדשה. גם משברים כלכליים אינם תופעה חדשה, ויתכן שגם לא בהכרח רק תופעה שלילית. אולי נכון הוא להצטמצם קצת, אולי נכון לשמור יותר ליום סגריר, ואולי עדיף לזכור שבהיותנו ערבים זה לזה גם נעזור זה לזה בשעות מצוקה, בשעות משבר. המירוץ אחר הצמיחה, אחר הרווח, הוא חלק ממה שמניע את מעגל הייצור וגם את מעגל הספקולציות. כל מי מאיתנו ששמח על התחרות בשוק ההון וקיבל ריבית יותר גבוהה על השקעותיו, צריך לקבל כעת גם את צידה השני של המטבע. תזכורת טובה לכולנו שיש גם ימים יותר קשים, ויש את אלו שנפגעו יותר מאיתנו וזקוקים כעת לעזרה. תזכורת טובה גם לכך שאם רצים מהר מדי אחרי הרווח קצר-הטווח, נתקלים באבן ונופלים. ואם כבר כולנו תלויים זה בזה, ומשפיעים על השווקים ביחד, אולי עדיף לצעוד במתינות בכיוון הרצוי ולזכור שיש דברים משמעותיים יותר מאשר אם כבר קנינו את המוצר האלקטרוני האחרון, או הרווחנו בבורסה את כל מה שאפשר. יתכן שכך הצמיחה הכלכלית תהייה מתונה יותר, אך כחברה וקהילה - הרווח גדול הרבה יותר.</div><div dir="rtl" align="right">וזו רחוקה מלהיות הדוגמא היחידה בה מחשבות ותודעה יוצרות מציאות, או בה דאגה מסייעת למציאות להצדיקה בדיעבד...</div><div dir="rtl" align="right"></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4020934847329356639?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-17338952969136956012010-01-19T07:03:00.000-08:002010-01-19T07:05:23.522-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">הבסיס של תורת המשחקים הוא בתיאור יחסים אסטרטגיים. איך מבנה האינטראקציה (קשר הגומלין?) בין הצדדים משפיע על התנהגותם, ועל התוצאה אליה יגיעו. כשאנו חוקרים את דילמת האסיר או מאבק המינים, אנחנו מבינים ששינוי קטן של רכיב אחד, עוצמת ההעדפה, משנה את התוצאה בצורה ממשית. השימוש בטבלאות ומספרים ממחיש זאת בצורה שקשה להתווכח איתה, אך דורש רידוד מסוים של האנלוגיה. אם רוצים לראות את ההבדל בשני אנשים ושתי אופציות, צריך טבלה קטנה. זה נחמד כדי להראות את מקרי הקיצון, אך רק בא להמחיש אמת רחבה יותר – שאפשר להבין את התנהגות בני האדם מעט יותר, אם נבין את כללי המשחק בהם הם פועלים.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">הקטע המשחקי, הוא להראות דינאמיקה מסוימת המתקיימת בדוגמא המספרית, ולחשוב מה זה אומר. איך כלל מסוים גורם להתנהגות מסוימת, כמו בעיית המידע ליצירת תיאום במאבק המינים, או בעיית היעדר האכיפה בדילמת האסיר.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ברגע שהבנו איך הכלל גורם למשחק להיראות בצורה מסוימת, אנחנו יכולים לשים לב למקומות נוספים בחיינו שקורה דבר דומה. לאורך הקורס שיחקנו משחקים רבים. כשביקשתי מכם לעשות פגישה של שעה, בה מתווכחים על שעת סיום הפגישה, רובכם הסכמתם על חלוקת נקודות וזהו. במשחק ביניכם לביני לא הייתה לי יכולת אכיפה, ואם מטרת המשחק השגת הנקודות, הסכם זו דרך מאוד זולה עבורכם להשיג זאת. כמובן שבמודל הזה הייתה הנחה שהמטרה היא נקודות, וזמן מהווה עלות שעדיף למזער. אפשר גם לחשוב אחרת. אם הזמן לא ממש יקר, והמטרה היא ליהנות ולגלות דברים חדשים – יש כאן משחק מאוד מוזר ששווה לבדוק מה עומד מאחריו. יצירת ההתנסות מייצרת תועלת שאינה מושגת בהסכם. כך שמאבק על נקודות יכול להיות רווח, לא פחות מאשר קרב איגרוף ששני הצדדים שמחים עליו. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"><br /> </div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">מחשבה על הדברים כמשחק מעלה את השאלה "למה זה פעל כך?" ואפשרות להתבונן בכללי המשחק ובנסיבותיו. כאשר מסתכלים על סכסוך שכנים שואלים למה הגיעו לאן שהגיעו, מהו המשחק שבו הם פועלים. אם הם תקועים בדילמת אסיר בעייתית (קיראו למשל את הדוגמא של אריאל רובינשטיין על שקיות האשפה מניילון או חישבו על כך ששניהם רוצים להסתדר בעניין החנייה, אבל כל אחד מעדיף להיות זה שקרוב למדרכה), עולה שאלה לגבי איך אפשר לפתור להם את הבעיה או לשנות קצת את כללי המשחק על-מנת שלא תתעורר. לפעמים הפתרון הוא בדמות יצירת אכיפה, לפעמים באמצעות אספקת מידע או ברירת-מחדל. לפעמים מתנהל מירוץ לתחתית הנובע מחוסר יכולת לאמת את מצב המימכר, כמו אצל אקרלוף. חלק מתפקידם של בתי-המשפט הוא לוודא יכולת אכיפה בדיעבד, שתגרום לצדדים מראש לומר אמת. חלק הוא לשפר מיומנות אימות בדיעבד, כדי שבעיית הלימונים לא תתעורר גם מלכתחילה.<br /><br />דרך כללית לתאר זאת, היא לראות את המחוקק כפותר בעיות תיאום של אזרחיו.<br />אם חושבים על מודל מסך הבערות של רולס, אפשר לדמיין את כולנו נמצאים טרם יצירת החוק וכיצד כולנו מסתכלים קדימה ורואים את מגוון המשחקים שנמצא את עצמנו בהם. מתי נהיה בדילמת אסיר (למשל באינטרס להפר חוזה, בהידחפות בתור לרמזור בכביש, וכו') – ואילו כללים היינו מסכימים להם כדי ליצור מצב טוב יותר לכולנו. אפשר לחשוב על משחק ה 180-300 (דילמת הנוסע) ששיחקנו, או הגירסה בכיתה שנתתי לכם לבחור מספר בין 1-10 לנקודות קולקטיביות, ומי שבחר נמוך קיבל בשניים יותר. מירוץ לתחתית שנוצר לא בגלל בעיית מידע, אלא בגלל שכדאי להיות רק בקצת יותר נמוך מהאחר שלידי – כמו מלחמת מחירים בעולם המסחרי.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">כשהמחוקק מתפקד כפותר בעיות תיאום, הוא מתבונן במצב הדברים הקיים ושואל איך אפשר לשפר אותו בהתערבות מינימלית. לא בכפיית הפתרון הנכון, אלא יצירת מסגרת בה אנשים יגיעו לבד לפתרון הנכון.<br />למשל ביצירת עוולה של גרם הפרת חוזה שגורמת לכך שלא כדאי להיכנס בין שני צדדים שכבר הסכימו ביניהם. אז, המתערב החיצוני נמנע מראש מהצעות מפתות, ולא צריך לסמוך על חוש ההגינות של אחד הצדדים, או על אכיפה אפקטיבית של בתי המשפט. הפיכת הפעולה לא כדאית לצד ג' עשויה להיות קלה הרבה יותר מאשר הפיכתה ללא כדאית לצד לחוזה עצמו, למשל מכיוון שכך יש עוד מישהו שמפחד להיתבע, ומעדיף לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.<br />כשמראש מונעים בעיה, אפשר לעשות זאת במחיר נמוך, כולל אותו חלק במחיר שמקורו ברגשות פגועים.<br /><br />בקורס למדנו ותרגלנו מגוון גדול של משחקים ומכרזים. כל אחד הראה דרך להפעיל דינאמיקה מסוימת, וכל אחד גם מופיע במקומות שונים בחיים. תפקידכם כעת יהיה להרחיב מבט ולראות דוגמא משלכם למקום בו מופיע משחק מסוים, ואיך המחוקק או מערכת המשפט מעורבים בו. לפעמים המשחק נוצר על ידי דין, ולפעמים הדין מתערב במשחק שהיה קיים בלעדיו – על מנת לשפר את תוצאתו. על אלה אפשר לדבר בשיעור, וכדאי לשמור כמה הפתעות למבחן. שם, אתם במשחק מול חבריכם, שכן ככל שהדוגמא שלכם מקורית יותר ואחרים חשבו עליה פחות, כך ייטב ציונכם. דרך שלי לשחק איתכם משחק שבתקווה יניע אתכם לחשוב הרבה על הדברים ולעבור את התהליך – שחשוב לי הרבה יותר מאשר הציון הסופי שיניב.<br />במונחים של הפרדה אקוסטית, המטרה הושמה שם רק כדי להניע אתכם ללכת בדרך, ששם התועלת האמיתית...</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-1733895296913695601?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com11tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-67612026206162646462010-01-13T01:15:00.000-08:002010-01-13T01:18:50.105-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ביקשתי לדבר עם אדם זר. חלקכם לקחתם את זה לכיוון של יצירת שיחה עם מי שהכרתם מרחוק, אך לא שוחחתם – גם טוב. בשניהם יש היבט של הקשבה לאחר, יצירת מרחב לאחר בסיטואציה שאינה מובנת מאליו. בשניהם אנו עושים מקום לאחרים להתבטא, יוצרים את הפתיחה ומשאירים מקום בשביל השני למצוא את מה שמתאים לו בשיחה. היוזמה מבאה מאיתנו, אך היא לא מצליחה אלא אם כן השני רוצה להמשיך בשיחה, היא נותנת לו משהו. במובן הזה, המאמץ מצידנו הוא של "את פתח לו", להיות אלה שמוכנים להסתכן בכך שיראו אותנו כמוזרים, שידחו אותנו ואת ניסיוננו להתקרב. המוכנות לקחת את הסיכון מאפשרת למוזר להתרחש, לאחרים להיפתח כלפינו, ולנו להוביל למחוזות חדשים.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"></span> </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">יש בכך קיום מצווה גדולה בעיני, ההקשבה לאחרים ופיתוח השיחה. זה יוצר קירבה בין מי שהיו רחוקים, ובכך מוסיף לפחות שני חיוכים. אנו לומדים עד כמה אנו דומים למי שנראו שונים, והם מקבלים פתאום זריקה של התעניינות וקירבה, שמשפרת את היום ומעלה את האופטימיות. אחר-כך שנינו מסתובבים בעולם של ארץ ישראל היפה...<br /></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">האימון בהקשבה, בשתיקה, בהתבוננות פנימה, מאפשרים יצירת מרחב פנימי, מקום להכיר את הרעש הפנימי, על-מנת לשים אותו בצד לפעמים ולהשאיר מקום לאחר. ההקשבה המלאה היא יצירת מקום לאחר להיכנס אלינו פנימה, והתהליך מועיל לשני הצדדים.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">כמובן שאנו לומדים מכך גם הרבה על סגנונות תקשורת, על הבדלים בין בני-אדם, ועל מוטיבים חוזרים שאפשר לזהות גם כשהם מוקפים בתפאורה שונה.<br /></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">יש מי שלוקח את זה לכיוון המניפולטיבי, של שימוש בהיכרות על-מנת להשפיע יותר, לדחוף.<br />בעיסוק כעורכי דין יש פעמים שבדיוק מודעות כזו תאפשר לעצבן את העד, לנצל אנטגוניזם שיש לשופט כלפי עורך הדין השני, לעודד אותה, ועוד. פעמים רבות הרבה יותר היא תאפשר הקשבה למה שנאמר בין השורות, איפה האחר מתוח יותר ופחות, ומה מעסיק אותו. היא גם תאפשר קליטה של מי עומד מולי ואיפה הוא ממוקד, והתאמת המסר שלי לאופן בו הוא מקשיב לדברים. לדבר בשפה שלו.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;"></span> </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">האימון כאן הוא העיקר, והמשימות שאני נותן נועדו לבחון את הדברים ממגוון פרספקטיבות ומהתנסות אישית. אפשר לדבר על הכישורים שכדאי לפתח ולעבוד עליהם, ואפשר לשלוח אתכם לדבר עם אדם זר, שיכריח אתכם להשתמש באותם כישורים ולפתח אותם תוך כדי תנועה.<br />תהליך ההסתכלות תוך כדי, הדיווח על כך בבלוג, גם הוא חלק מאותו תהליך. הצורך לכתוב על כך מוליד הסתכלות בוחנת ומחשבה על הדברים. אחר כך הכתיבה יוצרת דינמיקה משלה, ונוצר תהליך שיתוף. ואז אחרים קוראים ומקבלים השראה לדברים שלהם. ושוב התהליך מועיל לכל הצדדים.<br />מישהו אחר עוד היה קורא לזה החצנות חיוביות...</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אשמח מאוד לשמוע רשמים וחוויות, גם ביחס לשיחות שהצלחתם ליצור, וגם ביחס לתובנות שרכשתם לעצמכם תוך כדי - בתרגול מופנה חוץ (שיחות עם אחרים) כמו גם בתרגול המופנה כלפי פנים (שקט, הקשבה, התבוננות).</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6761202620616264646?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com16tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-4103666265973298022009-12-29T05:50:00.000-08:002009-12-29T05:56:07.837-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />העיסוק בסגנונות תקשורת מעלה את נושא המודעות לעצמנו, לאופן בו אנחנו פועלים. גם מסתכלים על עצמנו מעט מבחוץ, וגם מדמיינים קצת יותר איך מישהו אחר, השונה מאיתנו, רואה אותנו. אם אני נוטה לקצר ולתמצת, ואולי קצר מאוד בטלפונים, מישהו אחר עלול לפרש זאת כהתנשאות, שאני עסוק מדי בשבילו ואין לי סבלנות אליו.<br />המודעות לעצמנו מאפשרת גם מודעות לאדם שמולנו. פתאום רואים את הדברים קצת יותר גם מהצד שלו. אם אני מסוגל לראות את הצד שלי, לשים לב לעובדה שמדובר בצד ולא במציאות היחידה והמלאה, אוכל קצת יותר לקבל את העובדה שיש בעניין הזה צדדים, ושלי הוא לא היחיד. אז אני מתחיל להסתכל בפתיחות רבה יותר גם על צדדים נוספים. במישור האנושי-תקשורתי אני רואה יותר מהצד של אחרים, ובמישור המחשבתי-אקדמי אני רואה יותר צדדים שאף אחד לא אמר שהם קיימים, אבל ניסיון לדמיין אותם מביא לתובנות חדשות. המציאות נהיית עתירת-פרטים ופנים יותר משחשבתי.<br /></span><span style="font-size:130%;">המטרה כעת לחקור יותר את העומק שאנו מגלים. במובן זה, כל הבנה חדשה, כל לימוד חדש, רק מגביר את היכולת והרצון ללמוד עוד. תהליך הלמידה הוא תהליך התפתחות, וברגע שתופשים שוונג – לא רוצים להפסיק. <br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">המשימתי/תכליתי/קצר ולעניין, למשל – רוצה את הדברים קצר וממוקד, כן או לא. בגלל הצורך שלו במיקוד, הוא עלול לפגוע באדם שנמצא ממול, שדווקא רוצה את הדברים עגול ורך. הטיפוסים הרכים יותר, השקטים יותר (נכנס לפרטים ואנושי למשל), יתכווצו ויספגו, ויעשו את מה שהקצר ולעניין רוצה – כי הוא מאוד דורש, נוקב.<br />המשימתי אז יראה עוד תוצאה שדיבור ממוקד מביא תוצאות, ומהר יותר מאשר לבלבל את המוח. הוא מתמקד בתוצאה הקצרת-טווח, מה שביקש או היה חשוב לו באותו רגע, ולפעמים שוכח לכלול גם את התוצאה ארוכת-הטווח בחישוב. בטווח הארוך, יש כאן בן אדם שנפגע. זוכרים את זה יותר.<br />הספונטני/מקדם, לעומת זאת, היה מגיב בהתפרצות, קוטע את השטויות במקום. או משחיל קטנה. שניהם היו מתקנים ועוברים הלאה. או מגיעים לריב כי אף אחד לא מוותר.</span></div><span style="font-size:130%;"><div dir="rtl" align="right"><br />אם אנו ממקדים את המבט באיפה אנחנו בסיפור, אפשר לחשוב על עוד השפעות שנעות בחיינו. עוד מקומות בהם ההתנהגות שלנו היא לא רק שלנו, אלא נובעת ממקום מסוים, נקבעה בגלל מסורת או משפחה מסוימת. יש דברים שהם משותפים לנו ולאחרים, ואת אלה חוקרים הפסיכולוגים והסוציולוגים. למי שצריך להגיש סמינריון במשפטים, לא מזיק להשתמש בהזדמנות כדי ללמוד את עצמנו דרך הספרות, ולחשוב איפה זה רלוונטי למשפט. במה ההשפעה הזו גורמת להליך המשפטי להיות שונה ממה שנהוג לחשוב, או במה זה יגרום לי להיות עורך דין טוב יותר או רע יותר, שונה מעורך דין אחר.<br />אפשר גם להסתכל על מה החינוך המשפטי עושה למי שעובר דרכו. אילו השפעות נצברות בפקולטה למשפטים מבלי שנתנו עליהן את הדעת?</div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">מעבר להעמקת הידע, שהספרות האקדמית עוזרת לה, יש את פן התרגול: איך אנחנו עובדים על יישום, מעמיקים לא רק את מודעותנו, אלא את יכולתנו המעשית לשנות גישה, להאט את הריצה למסקנות מהירות, להעמיד סימני שאלה, ובעיקר - להקשיב. לפעמים צריך החלטה מודעת כדי לעצור ולהקשיב, ולפעמים צריך תרגול מכוון, ומכני משהו, כדי להכריח את עצמי לנסות מה שקשה לי, להגדיל את טווח איזור הנינוחות שלי.</div><div dir="rtl" align="right">אשמח לשמוע קצת על איפה התרגול מוצא אתכם, איפה הלמידה הופכת מאינטלקטואלית למעשית.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-410366626597329802?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com13tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-23505888077461708572009-12-17T23:50:00.000-08:002009-12-17T23:56:43.622-08:00מקום לשאלות ודיון לגבי עבודות סמינריוניות במהלך כתיבה.<br />שאלות שיש לכם, הוסיפו בתגובות, ומותר גם להגיב אחד לשני - בהרבה דברים אתם יכולים לעזור אחד לשני.<br /><br />דבר אחד כללי שכדאי לזכור - מטרתנו היא העמקה, בחירת נושא או סוג טיעון והבנתו עד הסוף. לגיטימי ורצוי בהתחלה לגשש בין נושאים שונים, להחליף ולהתמקד מחדש. הרשו לעצמכם את שלב השיטוט בין הספרים והמאמרים, הוא הכי כיף, וגם מעשיר. אחר כך מגיעים למיקוד צר יותר, ומעמיקים באחד הדברים המעניינים שנחשפנו אליהם.<br /><br />ותנו לצורך שלכם בדעה לנוח קצת. לעבודה סמינריונית באים לא עם דעה שרוצים להוכיח, אלא עם שאלה שרוצים לבדוק. אם יש לכם כבר דעה, אתם סגורים מדי. חפשו מי חושב אחרת, איך אפשר לראות את הדברים מכיוון שונה, מה חסר בטיעון שלכם.<br />הדבר הכי מעניין הוא ויכוח טוב. כזה שלא מנסים להוכיח שהשני טועה, אלא לחפש מה עוד אני יכול ללמוד ממנו, ואיפה הוא עוזר לי לראות את מגבלותי.<br />בספירה האקדמית, זה אומר להיות מאוד ספקן לגבי הצהרות של אחרים על "מהי האמת" ו"מה צריך לעשות". אלה הצהרות טובות, אבל נקודת התחלה לשיחה, לא סיומה. <br />מומלץ גם לקרוא רשומות קודמות בבלוג בנושא 'עבודות סמינריוניות'. יכול לעזור.<br /><br />ותיהנו...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-2350588807746170857?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-3249111723775916092009-12-03T07:37:00.000-08:002009-12-03T07:54:24.184-08:00<span style="font-size:130%;">טוב, מסתבר שקשה לנו לשתוק. סימן שצריך להמשיך לתרגל...<br />שימו לב שכאשר שותקים יותר, מקשיבים יותר. אז גם אחרים מקבלים יותר מרחב, וגם אנחנו מקבלים יותר מידע, יותר הזדמנות ללמוד מן האחר ומן הסיטואציה, וגם לראות מה מסתדר לבד, בלי צורך בהתערבותנו.<br />כמובן, אז גם קשה יותר לאגו.<br />אם מסתדרים בלעדי, אם דברי החוכמה שלי אינם כה נחוצים - מה התפקיד שלי כאן? איפה חשיבותי וייחודי?<br />לכן, המשך תרגול השתיקה הוא גם תרגול למשמעת האגו - שתוק ותקשיב אנו אומרים לו. וגם אל תשתלט על הסיטואציה, אל תיקח את זמן האוויר לעצמך.<br /><br />תרגול ההקשבה קצת אחר. עד עכשיו הדגשנו את ההקשבה לאחר, תשומת הלב לסימנים הקטנים שאצלו, למה אפשר ללמוד מלהתבונן.<br />10 הדקות שביקשתי לשבת כל יום בדממה הן מעט שונות. כשמשקיטים את הסביבה, שומעים את הרעשים בצורה בולטת יותר. לחלק זה הולך בקלות, יוצר רגיעה. לחלק דווקא הפוך - כל רעש בולט על רקע הדממה האישית. מה ששווה לשים לב אליו הוא שעובדת היות הרעש בולט אינה גוררת בהכרח שהוא גם יפריע. אנו קוראים לדבר 'רעש' או 'מיטרד' רק אם הוא טורד את מנוחתנו, אם הוא מפריע לנו להיות במקום בו ניסינו להיות.<br />כאשר מנסים להישאר בדממה וברגיעה, ושמים לב לרעשים טורדניים, אפשר לראות שבעצם נצמדנו לתפישה מאוד מסויימת של מהי דממה, וההיצמדות הזיקה ישירות לרגיעה.<br />במילים אחרות, כשמנסים להיות בשקט והרעש החיצוני מפריע, סימן שאנו מנסים לדחוק אותו, הוא אינו מתאים לתפישתנו של מה אמור להיות. סימן בעצם, שהשקט הפנימי שלנו מאוד רגיש ופגיע, והוא דורש הגנה מן החוץ.<br /><br />לעניין זה אני רוצה צעד כפול: מחד, מיצאו מקום שקט כדי לאפשר לעצמכם לשקוע עמוק יותר בדממה ובהקשבה, ומאידך תנו לרעשים החיצוניים כבוד, אל תכעסו עליהם.<br />אם מטרתכם היחידה באותן 10 דקות היא להקשיב לרעשים, לזרום איתם ללא התנגדות, אין רעש רע, ואין רעש מפריע. הכל לגיטימי, ואנו רק כפקק על פני המים שאינו מתנגד לגלים כלל. שימו לב לא להישאר בהקשבה לדבר אחד בלבד (שיחה מסוימת של מישהו באוטובוס), אלא לשים לב לכמה במקביל. אם יש שיחה סביבכם, שימו לב למוזיקה של הדיבורים ולא למילים, לרעשי רקע לא פחות מאשר לבני אדם. קשה לפעמים, אבל שווה את התרגול.<br /><br />בעצם מה שאנו עושים הוא לתרגל את התודעה, את תשומת הלב. אנו מפנים תשומת לב לדברים שאנו מגדירים, ולא רק למקום שהיא הולכת באופן עצמאי. תרגלו גם במקומות שקטים, כדי לשמוע את מה שקורה בפנים, כדי שדיבורים מבחוץ לא "ייקחו אתכם", אבל גם במקומות רועשים כדי להגיע למקום בו הפרעות חיצוניות הן כמו רעש גלי הים - רקע ולא מיטרד.<br /><br />בעניין הסגנונות, תרגלו הקשבה לסגנונות של אחרים. שימו לב מתי אתם ואחרים סביבכם מפרשים אחרת את אותה תופעה, מגיבים אחרת לסיטואציה. נסו לקלוט את השפעת סגנון התקשורת שלכם וגם את של האחרים. סווגו את תגובתם, ונסו למצוא מקומות בהם סכסוכים עלולים להתגלע בשל פרשנות שונה של המתרחש, בשל המשקפיים השונות שחובשים בעלי סגנונות שונים.<br />בתגובות אני רוצה שיתופים שלכם לגבי שתיקה, הקשבה, וסגנונות. שימו לב למשפטי מפתח שאתם מזהים אצל אנשים, וגם איך אנשים מגיבים אם אתם משתמשים במשפט ה"נכון" או ה"לא נכון" לפי הסגנון שלהם. שימו לב שמדובר בשפות שונות, שבמקרה משתמשות באותן המילים, אך במשמעות שונה ובהטיות שונות. ושימו לב מתי יכולתם לשתוק מהווה גם כלי אסטרטגי, מה ההשפעות שניתן להשיג בדרכים שקטות ועקיפות.<br />ולפעם הבאה, הכינו את סימולציית השכנוע לפי הסגנון שלכם. ותקראו את Psychological Influence in Negotiation מתוך רשימת הקריאה. נדבר על הדברים ונשתמש בהם בפעם הבאה.<br /><br />ואל תשכחו להינות...</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-324911172377591609?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com13tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-79449030258696571202009-11-15T02:24:00.000-08:002009-11-15T02:52:33.402-08:00<span style="font-size:130%;">שלום חברים,</span><br /><span style="font-size:130%;">הפעם הדגשתי שני פנים לכאורה נוגדים של משימות השבוע (שבועיים) שלנו: ויכוחים, ושתיקה.</span><br /><span style="font-size:130%;">לגבי ויכוחים, מדובר בהמשך מפעם שעברה. כפי שאמרתי, המשימות מצטברות, והמטרה היא לנסות כל פעם דברים חדשים, לראות עוד היבטים ודקויות שאולי פספסנו קודם. שימו לב שחלקכם פירש את הבקשה להתווכח כאילו ביקשתי לריב - ולא היא.</span><br /><span style="font-size:130%;">ויכוח הוא מצב תדיר בו אחד מנסה לשכנע את השני, או לפחות להראות מדוע אינו צריך להשתכנע מטיעוניו של השני. ההבדל אולי בין דיון לויכוח הוא הדגש על מנצח-מפסיד. בדיון הדגש הוא על השגת התוצאה הטובה יותר, הגעה למסקנה הנכונה, והרווח הוא של שני הצדדים. בויכוח, יכול להיות בסיס של דיון, אך יש תוספת של מעין מאבק, כל אחד מנסה שדווקא דרכו היא שתוכח כנכונה, ושהשני יכיר בה ככזו. אין הכרח שויכוח יהיה כוחני במיוחד, או יגיע לטונים גבוהים וכד'. אבל כן כדאי לשים לב לצדקנות הכרוכה בויכוח.</span><br /><span style="font-size:130%;">אם אני מתווכח, חשוב לי להיות צודק. וחשוב לי שהשני יראה כמה אני צודק. גם אם יש בסיס של דיון ענייני מתחת, הכותרת 'ויכוח' מראה שיש בזה לא רק את העניין עליו מדברים, אלא גם את הצורך האישי, מעורבות האגו בהיאחזות בעמדה, או ניסיון לכפותה על האחר.</span><br /><span style="font-size:130%;">אני רוצה שתתבוננו בעצמכם מתווכחים, ותתבוננו גם באחרים. כדי לעשות זאת צריך להיות קצת יותר שקטים בפנים, טיפה יותר נינוחים מהרגיל, כדי לראות את המתרחש ולא רק להשתתף בו. לכאורה יש כאן ניגוד - איך אשמור על שקט והתבוננות אם אני מתווכח? זו בדיוק יתרונה של המשימה, הצורך לעשות זאת באופן מתוכנן ומודע - אם אני מתווכח כי צריך למשימה ולא כי הצורך האישי משתלט עלי, אני יכול להתבונן במה שעובר עלי, וגם מה עובר על האחרים. שימו לב מה מקפיץ את האחר, מה מקפיץ אתכם. איפה הנקודות שאפשר היה לצאת מהויכוח, מה המילים המיותרות או התקשורת הלא-מילולית הגורמת להתכווצות אצל אחד הצדדים, מעוררת את הצדקנות והצורך לנצח.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">ביחס לשתיקה, אני מעדיף להסביר יותר אחרי התרגול. אידיאלית, הייתם נכנסים עכשיו לשבועיים של דממה. של הקשבה והתבוננות. תנו מקום לאחרים לדבר, בצעו נסיגה פנימה, וראו מה קורה למרחב שבאופן הרגיל היה נתפש על-ידכם. שימו לב לאחרים כשהם מדברים, וותרו על ההתכוננות התמידית למה שאתם רוצים להגיד, לאיך תגיבו למה שאחרים אמרו או עשו.</span><br /><span style="font-size:130%;">את התגובה השאירו בפנים, וצרו שקט בו תוכלו לראות יותר, לחוות יותר. הקשיבו.</span><br /><span style="font-size:130%;">שימו לב לקושי שבשתיקה, למאמץ שבאי-השלטת דעתכם או חכמתכם, ולצרכים של אחרים. התבוננו בהם, ראו לא רק מה הם אומרים, אלא מה יושב מתחת, איך נראים הפנים והגוף, איך בתגובות קטנות, בלתי-מילוליות, אתם יכולים להשיג הרבה ולכוון את המשך דבריו של זה הבא ממולכם. ראו את כוחה של התקשורת הבלתי-מילולית, וגם של הפאסיביות.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">מדובר כמובן במשימות משמעותיות ורב-פעמיות. לא ויכוח אחד ולא מקרה אחד של שתיקה, אלא כמה וכמה. בעיקר בשתיקה, נסו לתת לשבועיים האלה להיות מיוחדים. שקט הוא דבר מצטבר. לפעמים צריך להוריד את הווליום לאט לאט כדי לגלות את הקולות העדינים שמתחת, אלו ההולכים לאיבוד בהמולה וברעש התמידיים. תנו לעצמכם הזדמנות מיוחדת כאן, ונדבר עליה בפגישתנו הבאה - וכמובן בתגובות בבלוג. השיעור הבא ב 26.11, ואל תשכחו גם את המאמר של Gold והצורך לבחור טיעון אחד בו ולשכנע בעדו או נגדו בשיעור הבא. היו יצירתיים, חישבו על סימולציה ש<u>תוכיח</u> את העמדה שתבחרו ולא רק תספר עליה.</span><br /><span style="font-size:130%;">ואתם ממש לא חייבים לבחור עמדה בה אתם מאמינים. הרבה יותר מעניין לנסות דווקא להוכיח את ההיפך...</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7944903025869657120?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com11tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-73491689298352139842009-11-12T05:28:00.000-08:002009-11-12T05:30:28.032-08:00טוב חברים, רשומה פתוחה בעיקר לשאלות והערות אחרי השיעור, מקום לכנס את הכל במרוכז, לקרוא שאלות של אחרים וגם לתת תשובות משלכם.<br />אני אכנס ואענה מדי פעם, אבל תרגישו חופשי גם להתייחס לשאלותיהם של אחרים. אשמח לראות תשובות שונות, ולהתייחס גם אליהן.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7349168929835213984?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-45741578744092181832009-11-05T09:25:00.000-08:002009-11-05T09:26:47.492-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />אחרי שיעור קצת סוער, טיפה מחשבות והנחיות לקראת השיעור הבא. לשים את עצמנו בסיטואציה של ניסוי זה קשה, מעמת לפעמים. הזדמנות להסתכל על עצמנו מבחוץ, קצת תוך כדי, אבל בעיקר אחרי. לכן הבקשה הראשונה שלי מכם היא לתת לעצמכם זמן מחשבה ועיכול, לא לחפש מסקנות דווקא, אלא לשים לב לעושר החוויה, לרבדים השונים בה, להתחבטויות שהיא מעלה.<br />כמו שאמרתי בכיתה, אין תגובה נכונה או לא נכונה, אלא יותר התחברות לאירוע כתהליך. תשומת הלב לתגובותינו, כמו גם לתגובותיהם של אחרים, וגם בדיעבד היכולת לשמוע מאחרים מה חוו – מאפשר ביקורת עצמית. היכולת להסתכל על הדברים מבחוץ, כמו היכולת להיכנס ולו קצת לנעליו של האחר, מאפשרת מרחב, חופש בחירה אמיתי ולא רק פעולה אוטומטית שהתרגלנו או תוכנתנו אליה.<br />בשבוע הקרוב אני רוצה שתמשיכו עם הויכוחים, שימו לב איפה אפשר עוד קצת, ומה זה עושה. מה קורה לתשומת הלב של האחר, במה הוא מתמקד, ומתי נקודה טפלה הופכת ללב הדיון רק מכיוון שקל לדבר עליה. מתי יש subtext, קרי משהו שקורה מתחת לדברים שנאמרים, ואיך מה שנאמר משרת את המחשבות שמתחת, את מערכת היחסים, את הסיטואציה.<br />בנוסף, עשו מעשים מיטיבים. מטרתכם לעשות משהו מעבר לשיגרה שנועד לעזור לאחר או להיטיב איתו, וגם שאחרים מסביב יראו מה אתם עושים ואולי הם גם יגיבו במעשה מיטיב משלהם. במילים פשוטות – להיות להם להשראה. אל תדברו הרבה על מה שאתם עושים, תנו למעשים להיות הביטוי שלכם, ותנו לאחרים משהו לראות ולהצטרך להגיב אליו. כמו במוזרויות, תהיינה תגובות מכל מיני סוגים וזה גם בסדר. נסו יותר מפעם אחת, שימו לב מה עובד ומה לא, אילו נסיבות תורמות להצלחה ואילו מפריעות.<br /><br />מעבר לכך, קיראו בבקשה את המאמר Law and Language מרשימת הקריאה. קיראו את ההקדמה, וחלק מהניסויים. אתם מוזמנים לתאם עם אחרים, לחלק ביניכם את הנקודות המועלות שם, או פשוט לבחור ניסוי או נושא אחד המדבר אליכם במיוחד. לשיעור הבא, הכינו סימולציה שתמחיש בכיתה את מה שנאמר. היו יצירתיים, הרשו לעצמכם לתכנן משהו שיפעיל גם אחרים (התנסות תמיד טובה מהקשבה), וקחו רק מגבלה אחת – יש לכם 5-10 דקות לצורך העניין. מותר לתכנן סימולציה בזוגות או שלשות, ומותר גם לבד. אני מקווה שיהיו לנו 4-5 סימולציות בשיעור הבא שיאפשרו לנו לדבר על הדברים יותר לעומק, ובעיקר להתנסות וללמוד אחד מהשני.<br />אל תשכחו, תגובות בבלוג. ספרו חוויות מהויכוחים והמעשים המיטיבים, כמו גם מחשבות בעקבות השיעור.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4574157874409218183?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com16tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-70239084403209341262009-10-30T03:27:00.000-07:002009-10-30T03:41:20.685-07:00<span style="font-size:130%;">שלום לכולם,</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">ראשית, תודה על התגובות המאלפות בשבוע שעבר. העזתם יפה לעשות, ועוד יותר - לשתף במה שעשיתם!</span><br /><span style="font-size:130%;">השבוע ארצה שתמשיכו עם התנהגויות שונות ומוזרות, וכן עם הרמת האשפה. כה לחי לעובדי התברואה שעושים את מלאכתנו קשה יותר! בואו נעשה את מלאכתם קלה יותר. שימו לב לדברים שנרתעתם מהם, שלא העזתם, וראו מה אתם מוכנים להעז כעת, הזדמנות להעמקה נוספת.</span><br /><span style="font-size:130%;">בנוסף, השבוע מתחילים להתווכח. המטרה אינה יצירת ויכוחים סתם, אלא חיזוק זמני של הנטייה הטבעית שלכם להתווכח או לעמוד על שלכם. שימו לב למצבים בהם מתחיל להתגלע ויכוח, או יש פוטנציאל לכזה. שימו לב לתגובה האוטומטית הרגילה שלכם, ונסו לחזק דווקא את הצד המתריס, זה שקשה לו לוותר, או חשוב לו להראות לאחר את טעותו (או להגן על עמדתכם).</span><br /><span style="font-size:130%;">הרשו לעצמכם הפעם להתווכח יותר מהרגיל, לעמוד יותר על זכותכם או עמדתכם, ושימו לב מה קל או קשה לכם בזה, וגם מה ההשפעות על הסביבה. מה קורה לצד השני בויכוח, מה קורה לאחרים שאולי מתבוננים או שותפים לאירוע.</span><br /><span style="font-size:130%;">אל תהפכו למלאכותיים להכעיס ואל תעשו שטויות. הכוונה היא להוסיף עוד קצת לוכחנות הטבעית שלכם, כל אחד ונקודת המוצא האישית שלו או שלה. הפעם, הוכחנות תהיה מודעת קצת יותר, שכן היא באה מבחירה, ולכן תהיה האפשרות להתבונן בה בצורה מעמיקה יותר מאשר במקרים בהם אתם באמת מעורבים רגשית ועסוקים יותר בלנצח או להוכיח.</span><br /><span style="font-size:130%;">הפעם, התווכחו יותר, אך לא עד הסוף. את הויכוח נסו לסיים (לאחר זמן, לא מיד) בויתור. הודו בטעות, הכירו באמת שיש גם בטענתו של הצד השני, התנצלו על צדקנות שלכם בויכוח. בעצם אתם מאמירים את הויכוח עצמו, מאריכים אותו ומקשים את עמדתכם - עד לסוף בו אתם מתקפלים ומתנצלים, נותנים לאחר לנצח.</span><br /><span style="font-size:130%;">שימרו על עצמכם ועל האחר - אל תפגעו באחרים או בכבודם, אבל גם אל תעשו להם את זה קל מדי. גם אל תקלו יתר על המידה על עצמכם - קל להסביר ש"הייתי צריך" להתווכח בתור שיעורי בית, קשה יותר באמת לנוע עם שטף הדברים ולהישאר בעמדה של מי שהתנצח באופן מיותר או מוגזם, והתנצל אחר כך. שימו לב ליכולת שלכם להכיל את האחר, לשים לב למה עובר עליו, ולא לברוח מהר מדי להסברים והצטדקויות. הרשו לתדמית שלכם להיות קצת פחות חשובה הפעם...</span><br /><span style="font-size:130%;">בתגובות - ספרו על חוויותיכם, גם המשך המטלות משבוע שעבר, וגם אלה החדשות. הרשו לעצמכם להתנסות כמה פעמים, בסיטואציות שונות, טרם שאתם באים לכתוב. והתאמנו הרבה - עד יום ג' בערב צריך כבר תגובה בבלוג...</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7023908440320934126?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com9tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-28003900422330407312009-10-25T16:37:00.000-07:002009-10-25T16:47:57.376-07:00<span style="font-size:130%;">שלום לכולם,</span><br /><span style="font-size:130%;">עברנו שיעור ראשון, וכעת אתם בוודאי מתמודדים עם שיעורי הבית שנתתי. חלקם אקדמיים והגיוניים (קריאת הפרק הראשון בספרו של גילברט, אתר האינטרנט של ניסוי הכלא בסטנפורד), וחלקם מעשיים ומוזרים, תרתי משמע.</span><br /><span style="font-size:130%;">ביקשתי מכם שני דברים: להתנהג שונה ומוזר. שונה - בסיטואציות בהן אתם עם אנשים מוכרים, להתנהג אחרת מהשיגרה, משהו אחר וחריג עבורכם. יכול להיות דבר פשוט כמו להזמין תה במקום קפה, סוכרזית במקום סוכר, או לסרב לראות תוכנית שבדרך כלל אתם ששים אליה. יכול להיות גם משהו ייחודי לכם, שאני לא מסוגל אפילו לדמיין. תתחילו בדברים קלים, ותאתגרו את עצמכם לדברים קשים קצת יותר. ביחנו את הגבולות שלכם.</span><br /><span style="font-size:130%;">מוזר - במקום ציבורי, משהו שעבורכם הוא חריג, וגם אחרים מסביב יסתכלו עליכם כמוזרים, קצת משוגעים. שימרו על גבולות, אל תזיקו, ואל תגיעו לבית משוגעים, אבל בהחלט נסו להעז, לחרוג מעבר לנוח ולמוכר - צאו מאיזור הנינוחות שלכם.</span><br /><span style="font-size:130%;">בשניהם, עשו זאת כמה פעמים, במקומות שונים עם אנשים שונים. שימו לב לתגובותיהם, ושימו לב גם לתגובות הפנימיות שלכם.</span><br /><span style="font-size:130%;">מה קשה לכם? מה קורה בפנים? איפה עולה הצורך לספר לאחרים, שלא יחשבו עליכם רע? עד כמה אתם מוכנים לוותר על התדמית, על האופן בו אחרים תופשים אתכם?</span><br /><span style="font-size:130%;">בתגובות לבלוג שתפו מה עשיתם, ובעיקר מה הרגשתם. מה העזתם ומה פחדתם, מה אנשים אמרו או עשו, ואיך הגבתם לזה. שימו לב ליכולת שלכם להתבונן במתרחש, גם כשאתם שחקנים באותה הצגה בה אתם מסתכלים.</span><br /><span style="font-size:130%;"></span><br /><span style="font-size:130%;">חוץ מאלה, שני דברים: ראשית, רשימה של מאפיינים שהם בשיגרה שלכם, חלק מאיך שאתם רגילים להיות - ואיך דברים אלה גם מגבילים אתכם. שנית, סיירת ניקיון. כל פעם שמתקרבים לפח, מרימים משהו מהרצפה, מסדרים משהו שלא שייך לכם. עושים מעבר למה שאתם רגילים. גם כאן, שימו לב לתגובות של אחרים מסביב, להשפעה שיש למעשה עליכם ועל אחרים הרואים אתכם. וגם לגבי זה שתפו בבלוג.</span><br /><span style="font-size:130%;">ותיהנו מהתהליך... אם זה קל מדי, אתם לא מאתגרים את עצמכם מספיק, אבל אל תשכחו להינות מהמשחק, מההזדמנות לצאת מהשיגרה, מהדמות שהתרגלתם להיות.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-2800390042233040731?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com13tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-74111762056120835622009-09-06T07:28:00.000-07:002009-09-06T07:29:35.882-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br /><br />כמה מילים על פרשנות משפטית, להוריד קצת את התיאוריה הגבוהה למציאות מובנת. דוורקין מדבר על הפרשנות הנכונה כזו המאירה את מושא הפרשנות באור הטוב ביותר. למה הוא מתכוון?<br />נניח שהחוק קובע שאסור לזרוק זבל ברחוב. מישהו נקנס על שזרק סיגריה ברחוב, וטען שלא מדובר בזבל. האם יש לפרש את המושג "זבל" ככולל סיגריות או לא? אם נניח שהחוק מיועד למנוע לכלוך ברחוב, זה מאוד תלוי בתפישה התרבותית השלטת, מה מהווה 'לכלוך'.<br /><br />אם אנו חיים בתרבות בה סיגריות (בעיקר אלו שעושנו ונותר רק הבדל) נתפשות כמשהו המפריע לתפישה האסתטית של רוב הציבור, ברור שמדובר בזבל, ובדיוק כנגד זה חוקק החוק. אם אנו חיים בתרבות בה לא מייחסים חשיבות לדברים קטנים, וברור שבדל סיגריה אינו מהווה מטרד רציני, נאמר שהחוק מכוון דווקא להשלכת פסולת ממש – לשלוח את התושבים לפחי האשפה במקום השלכה למרכז הכביש, כפי שהיה נהוג פעם.<br /><br />מהו לפרש באור הטוב ביותר? לראות בחוק חלק מיחידה שלמה, מערכת חברתית כוללת, בה המשמעות המיוחסת למילה 'זבל' כאן, גורמת לחוק להתאים היטב לשאר החוקים שהחברה חוקקה, ולנורמות חברתיות שולטות ומקובלות. חוק האוסר משהו שרוב הציבור חושב שאין איתו בעיה, הוא חוק פחות טוב מחוק שאוסר משהו שכולם חושבים שהוא פגום.<br />כך, פירוש באור הטוב ביותר דוחף אותנו לחפש את האפשרות הפרשנית שתגרום לנו להסתכל על חוק זה ולראות בו חוק מוצלח. מוצלחותו של חוק, לדעת דוורקין, קשורה למידת התאמתו לשאר החוקים. <br />מערכת משפטית בה מושג מקבל פרשנות אחת, גם אם מופיע בהקשרים שונים, מראה על לכידות לשונית, התאמה פנימית מבחינת השפה של מערכת המשפט כולה, ולא כל חוק כיחידה נפרדת. לכן, רכיב רלוונטי הוא ניסיון להתאים בין הפרשנות המוצעת כאן לבין משמעויות המונח 'זבל' כשהוא מופיע בחוקים אחרים.<br /><br />בהקשר האנושי, אפשר ללכת עוד צעד מעבר לדוורקין. אם זוגתי אומרת לי ביוצאי לעבודה "קח איתך את הזבל", אפשר לראות בזה פקודה או בקשה. אם אראה בזה פקודה, מערכת היחסים בינינו נראית פחות טוב (בעיני) מאשר אם אראה בזה בקשה. לכן, בהיעדר סיבה אחרת, עדיף לראות בזה בקשה – וגם למלא אותה בחיוך.<br />אם אדע לחייך ולהגיד "אין בעיה מותק", חיינו הזוגיים יהיו טובים יותר מאשר אם אומר "קחי אותו את". <br />הפעולה שאני נוקט קשורה לפרשנות שאני נותן למילותיה. גם התגובה הרגשית, עוד לפני הפעולה הפיזית, קשורה לפרשנות. אם מפריע לי שפוקדים עלי, אתנגד ואכעס.<br /><br />את הפרשנות שאנו נותנים למושגים אפשר לראות באופן בו אנחנו מגיבים אליהם. אם הייתה האמירה, ואני מוצא את עצמי מתכווץ ומתעצבן, סימן שהפרשנות לכיוון הפקודה הייתה דומיננטית אצלי. אם אני מסוגל לשים לב לפרשנות (האוטומטית) שאני נוקט, אולי אוכל גם לשנות אותה.<br />שינוי שכזה הוא מכוון עתיד, ושינוי פרשנויות פנימיות היא עבודה קשה וארוכת-טווח. אני מאוד מציע להתחיל בהסתכלות, ולהשאיר את פן השינוי להמשך. <br /><br />שיעורי בית (שאשמח לשמוע איך הלכו) – הביטו בפרשנויות שאתם נוקטים, ושימו לב למקומות בהם יכולתם לנקוט בפרשנות אחרת. אל תנסו לשנות, אבל בהחלט שימו לב שהאופציה בה בחרתם לא הייתה היחידה, ושאלו את עצמכם מה עומד ביסודה – ומה היה משתנה אם הייתם בוחרים באחרת.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7411176205612083562?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-62077010669732163352009-08-23T01:35:00.000-07:002009-08-23T01:37:19.069-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />דיברנו בכיתה על נושא הענישה וצדק. הפרדתי בין שני רכיבים של הענישה – המניעה וההחזרה (Retribution בלעז, אשמח לתרגום מוצלח יותר). במניעה אנו כוללים את מניעת אותו אדם מלבצע פשע נוסף (כליאה, שיקום) ואת הרתעתם של אחרים בבחינת "ייראו וייראו". אך מעבר לזאת, גם כשנוצר מצב בו מאוד מאוד קשה להאמין שהענישה תרתיע, רוב האנשים עדיין רוצים לראות עונש.<br />דוגמא קיצונית במיוחד לעניין זה ניתן למצוא במשפט אייכמן. לא ממש סביר שהוא אישית היה חוזר על המעשים, וגם מאוד קשה לטעון שהריגתו שנים אחר כך, היא שתרתיע אחרים השוקלים לבצע פשעים נגד האנושיות. אפילו חשבנו שאמצעים רגילים ירתיעו את אלה, יש להם הרבה יותר דרכים למות בשלב יותר מוקדם בקריירה הדיקטטורית שלהם. הפחד מהעמדה לדין לא יוסיף הרבה לשיקול אם לבצע את המעשה, או להימנע ממנו. כמובן שאין צורך להזכיר שהרבה מאוד אנשים ראו ורואים בהענשתו גם בנסיבות אלה, שאין בכך כל מניעה או הרתעה, דבר ראוי וחשוב.<br /><br />אפשר כמובן לראות ביטויים חברתיים אחרים של הרצון הישיר בעונש, לא ככלי למניעה אלא רצוי ונכון כשלעצמו. גודל וצבע הכותרות כשמתגלה רצח נורא חדש, וכמות המלל המסתובבת סביב איזה עונש יקבל, או קיבל העבריין, או השאלות והכעס סביב איך יכול להיות שהוא לא יועמד כלל לדין.<br /><br />בכל מקרה, הרצון הישיר בעונש קיים, והמלל סביבו מעניין. ניתן לתאר את אותו הדבר בשתי דרכים. חלק יסבירו שעבריין צריך להיענש כדי לעשות צדק, וחלק יאמרו שהרצון הישיר בעונש הוא בסך הכל רצון של בני אדם להסב סבל למישהו שפגע בהם. בעברית, נקמה.<br /><br />השאלה היחידה המפרידה בין שתי הדעות, הוא מושג הצדק. "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו" זה רעיון מאוד אינטואיטיבי ונשמע טוב. המציאות כמובן, לא תמיד כזו, וגם במקורותינו מסבירים שזה בכלל לא מובטח.<br /><br />השאלה האמיתית היא אם הצדק כולל בהכרח גם את הניסיון האנושי לשפר את המצב – בלדאוג שרשע ורע לו.<br />בני אדם לקחו על עצמם את מלאכת עשיית הצדק, והפקידו בידי המערכת המשפטית את כוחה המרוכז של המדינה. כמו כל מערכת, גם זו פגומה ובלתי מושלמת. היא פועלת על סמך כללים, ומאדירה אותם. בקורס אנו לומדים חלק קטן מהם, ומדברים על מבנה המערכת, כיצד היא בנויה ומה מפעיל אותה. את בעיות הצדק לא נפתור, אבל נשים לב שהדגש כאן הוא לא אם משהו צודק או לא, אלא אם אנחנו כחברה אנושית צריכים להפעיל את מערכת הכללים והאכיפה שלנו כדי לטפל במשהו. ואם כן – כיצד.<br />לפעמים, ההתערבות עלולה להפריע יותר משהיא תעזור, וגם חוקיות בדברים אלה עלינו לחקור.<br /><br />אבל תמיד נשים לב למינוח בו אנשים עושים שימוש - אם אחד אומר "צדק" הוא מבליע בתוך הטענה גם קונוטציה חיובית, ואם השני אומר "נקמה" זה עלול להיתפש כשלילי. בחירת המושגים לאו דווקא מקרית, וגם אם אינה מודעת, חשוב לשים לב אליה.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">כשאנו ניגשים להבין את המערכת המשפטית, ואת השיקולים השונים המנחים אותה, אסור לנו להיצמד לאינטואיציות איתן באנו מהבית, אלא מטרתנו להעמיד הכל לבחינה מחודשת, למחשבה מחדש. חלק ממה שעוזר לנו לשים לב להטייה שלנו לכיוון זה או אחר, הוא להקשיב למילים בהן אנו עושים שימוש, ומה מובלע במילים אלו. מה שאינו נאמר במפורש, מה שנשאר כהנחה סמויה בטיעון, אינו זוכה לביקורת הישירה לה הוא זכאי – ומשאיר אותנו תקועים בחיפושנו אחר הבנה אמיתית. מטרתנו, כרגע בקורס אך בעיני הרבה מעבר לזה, היא לחשוף את אותן הנחות סמויות איתן אנו מסתובבים, ולבדוק אותן.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">חלק נעשה ברכישת ידע חדש, היכרות מעמיקה יותר עם עולם המשפט, וחלק בתרגול ניתוח הדברים – העמקה והיתר לערעור על כל מה שחשבנו או סיפרו לנו. או כפי שראיתי זאת כתוב פעם: Don't believe everything you think</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6207701066973216335?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-55888484441108480162009-08-09T05:32:00.000-07:002009-08-09T05:36:20.426-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br /><br />בשיעור האחרון בניתוח כלכלי נשאלתי שאלה, ולא מאוד אהבתי את התשובה שנתתי. אנסה להרחיב קצת כאן. השאלה הייתה "אם באים לאקדמאי כמוך ומבקשים המלצה לגבי מה לעשות, כן או לא לגליזציה וכד', מה תענה?". השאלה באה על רקע הדיון במאמר 'הרהורי כפירה' ובגדול, תשובתי הייתה שתפקידי לא לתת המלצות מדיניות טובות יותר, אלא לעורר למחשבה ולוודא שלדיון יוכנסו עוד ועוד השפעות אגביות שיכולות להיות לכל מדיניות שתיושם.<br />אולי לא לגמרי ברור מה אם כך הטעם באקדמיה, או לפחות בגרסתי לאקדמיה. התשובה הישירה, המתבקשת, היא שככל שלומדים יותר את התחום – ככל שמכירים יותר את סוגי ההשפעות האפשריות, וככל שיודעים לעשות אנלוגיות טובות מתחומים אחרים בהם נוסתה הצעת מדיניות זו או אחרת – כך ניתן לשכלל את ההצעה, לשפר אותה, ולהשיג תוצאות טובות יותר.<br /><br />אני חושב שבגדול תשובה זו נכונה, אבל אני רוצה לשים את הדגש על סייגיה, ומה היא מפספסת. הרעיון הכללי של ה- second best, עליו דיברנו בכיתה, הוא שאם המציאות אינה מושלמת ביותר ממימד אחד, אז שיפור אחד המימדים אינו מבטיח תוצאה כוללת יותר טובה, בשל ההשפעות על המימדים הבלתי-מושלמים האחרים. בדוגמת הסמים – לגליזציה של סם תוריד את ההוצאות של המלחמה בו (כולל פגיעה חברתית קשה, העמקת הגזענות והעוני, וכו') ותאפשר הסדרה של המסחר בו באופן שיקטין גם הוצאות אחרות (טיפול במכורים במקום כליאתם, מניעת חלק מהצורך בפשיעה שנועדה להשיג סם, ועוד). מנגד, הורדת מחיר הסם (כולל מחיר לא-כספי, כגון סיכון במעצר) בוודאי גם תגדיל את הביקוש לו.<br />השאלה כמה זה רע תלויה במספר המתמכרים החדשים שאנו יוצרים, לעומת מספר המשתמשים הלא-מכורים שאנו מאפשרים להם בחירה שאינה בהכרח מזיקה להם. כמובן שצריך לחשוב גם על הפניית המשאבים של מי שעד עכשיו התפרנס מהמלחמה בסמים, כמו יצרני וסוחרי הסם. יש שיגידו שיהיה פחות סחר בסמים, אבל יותר סחר בנשק, או בבני-אדם. יתכן.<br />בקיצור, רבים הנעלמים על הנודעים. אפילו הגורמים (החשובים!) שאנו יודעים למנות במחשבה ראשונה אינם ניתנים בקלות לכימות, וטעות קטנה לכאן או לשם עלולה להפוך את החישוב הראשוני שלנו למוטעה בעליל. מסקנתי היא כי האומר שיש תשובה נכונה וברורה, מתיימר לידע לא לו.<br /><br />עדיין, מישהו צריך להחליט אם נלחמים בסמים או לא, כמו כל מדיניות אחרת. מטרת האקדמאי בעיני אינה לבחור מדיניות נכונה ולהסביר אותה, אלא לעורר את השאלות המהותיות שאחרים, הממהרים לטעון ליישום מסוים כנכון, עלולים להתעלם מהן.<br />במובן מסוים, זה מבטיח מדיניות טובה יותר, מכיוון שכאשר רוכשים מודעות להשפעות השונות, לבעיות המתעוררות, ניתן לטפל גם בהן. הפוליטיקאי השואל את האקדמאי מה לעשות, הרבה פעמים מגיע עם רעיון משלו, שהוא מחפש לו תימוכין ואסמכתא להתהדר בה. תפקידו של האקדמאי לפתח את כלי המחשבה שמאפשרים להסביר לפוליטיקאי על מה לא חשב, את הסייגים להצעה שלו.<br />בדרך זו הוא מבטיח שגם אם הרעיון המקורי ייושם, ייעשה כן בתשומת לב, בהתחשבות בכל האנשים והגורמים המושפעים מכך, או לפחות ביותר מהם.<br />יתכן גם שתוצאת שיחה כזו תשנה את הרעיון המקורי, או תיטע אחר במקומו. בעיני פחות חשוב מה עושים, ויותר חשוב איך.<br /><br />המחשבה שלבעיות אנושיות וחברתיות רבות-פנים כל כך, יש פתרון אחד "נכון", נראית לי מוטעית. ממילא הצלחת הפתרון תלויה במידת שיתוף הפעולה שהוא מתקבל בחברה (ראו דוגמת איסור מכירת אלכוהול בארה"ב, מקור נחמד להשוואה).<br />ברמה הבסיסית יותר, התועלת המושגת משינוי חקיקה כזה או אחר נראה לי שולי לעומת התועלת המושגת מהבנה והקשבה לאחרים. אם ברמת המקרו קשה לנו לדעת מה טוב ממה, ברמת המיקרו אפשר להתמקד בינתיים בשיקולים אחרים.<br />אם כל אחד ישתדל להרבות עוד קצת בהקשבה וניסיון להיכנס לנעלי האחר, כל מדיניות שתהיה תיושם בדרך טובה יותר. אם יש שינויים לעשות, סביר שהם ברמת הפרט, בסביבתו הקרובה של כל אחד מאיתנו, כל אחד בעיסוקו. האקדמאי, עיסוקו ביצירת רעיונות וחיבורם, בבדיקת האופן בו הם מתיישבים עם שאר הידע הרלוונטי אודות העולם, וחיפוש אחר גילויים או הסברים שישפרו את הבנתנו את העולם. כלל לא ברור שהוא חייב לחשוב על יישום כלשהו, בין במדיניות ובין במשהו אחר. אם גרם, ולו במעט, להעמקת החשיבה - די בכך. האקדמאי שגם מלמד עושה כן עם תלמידיו, זה שכותב – עם קוראיו.<br /><br />לאלה השופטים דברים לאור השפעתם הפרקטית, חשוב לשים לב מהו המעגל שאתם שמים סביב המוגדר על-ידכם 'פרקטי'. האם הקטנת ההוצאות הכספיות חשובה יותר משינוי גישה שיעורר הקשבה גבוהה יותר?<br /><br />בעיני, עצם התהליך בו אנו עוזבים הכול ושוקעים לתוך הבנה מעמיקה של נושא כלשהו, מאפשר להשאיר מאחור את אישיותנו, את האינטרס העצמי וההיצמדות לדעה שהייתה לנו. גם אם לא יצא מכך דבר 'פרקטי' כלשהוא, זה מסע שחוזרים ממנו קצת מהורהרים יותר, פחות בטוחים בצדקתנו ויותר מקשיבים לעולם סביבנו.<br />נשמע לי טוב מספיק.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-5588848444110848016?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-21537770883754957832009-08-03T09:09:00.000-07:002009-08-05T00:54:59.785-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">אני קורא כעת על תפילה ועל נבואה, וחשבתי שבטוח שיש מבין מכרי ותלמידי מי שמבין את הנושא היטב ממני. ראו זאת, אם כן, כהזמנה לשיחה.<br /><br />האופן שאני קולט את התפילה הוא שמדובר בהתאחדות. כאשר אדם רק מתפלל, אין דבר זולת הקדושה.<br /><br />ישעיהו ליבוביץ' מדבר על הנבואה כדרגת האנושיות הגבוהה ביותר, המטרה אליה על כולנו לשאוף. התפילה, לעומת זאת, היא חובה. "מעולם לא התפללתי" אמר, במובן של "מעולם לא הייתה זו התפילה שלי, אלא רק זו שכולם צריכים לעשות". אצלו, ההבדל בין תפילה "שלי" לבין תפילת-חובה, הוא שהראשונה עוסקת בי, שמתי את עצמי במרכז. תפילה של "אנא עזור לי", שמבקשת מאלוהים שיבוא וישפר את מצבי, אינה עבודת-השם. אם אני עושה מה שמצווה עלי, לעומת זאת, מבלי להתעסק ב"מתאים לי" או "לא מתאים לי", אני עובד אותו – לא עבורי.<br /><br />לי נראה שתפילה היא הזדמנות להתחברות, דווקא. לא סותר את דרכו בכלל, אלא שאם הכוונה מלאה, התפילה ממלאת את כל כולי, ואז עבודת השם היא חווית השם. דווקא בקיעת אותה הפרדה הסובבת כביכול את ה 'אני'.<br /><br />כמי שלא גדל בסביבה של תפילה בכלל בכלל, ההיכרות היא חדשה עבורי, ובאה דווקא מכיוון היוגה והמדיטציה. העבודה על השקט הפנימי אינה שונה בהרבה מהעבודה על קידוש השם. או לפחות כך נראה לי.<br />אפשר לומר שהשקטת ה 'אני' היא אמצעי בפתיחת הדרך לאלוהים.<br />קל לי מאוד לדמיין את היוגי היהודי שמסביר שללא חיבור הגוף לנשימה ולרוח, איננו מכבדים כלל את יצירת האלוהים, את הגוף שנתן לנו. או שממילא הנשימה והרוח אינן כה נפרדות.<br />מרגע שאפשר להסכים על הדרך מבלי להסכים או לעסוק ברטוריקה הסובבת לה, אפשר ללכת ביחד. הכל קל יותר.<br /><br />אני קצת מכיר את הויכוח בין ליטאים לחסידים, בעניין הדגש על תחושות וחוויות או עשייה רציונליסטית מלאה. ברור שיש כאן הדים גם לזה.<br /><br />ליבוביץ' מתאר את הנבואה אצל הרמב"ם כפיסגת השאיפות האנושיות, והמטרה העיקרית בכל רגע ורגע של עבודת השם. במילים אחרות, היינו אומרים אולי שהעבודה הרוחנית הפנימית, הניקוי הפנימי, היא עניין לכל רגע ורגע.<br />בתפילה, ליבוביץ' מפריד בין "בשבילי" לבין "בשבילו". ברור לו לעומת זאת שכאשר אנו עושים זאת לגמרי בשבילו, אנו הם אלה הזוכים להיות איתו וכל השאר לא יכול להפריע לנו בכלל. איוב, לתפיסתו, הבין בסוף שהשאלה היא לא אם מגיע לו לסבול או לא, אלא שזה לא משנה. כשאתה עם אלוהים, אין סבל. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">מסקנה דומה, אך בדרך מאוד שונה, הציע איתן דור-שב במאמר מאוד מאוד מומלץ: <a href="http://www.tchelet.org.il/download/magazine/tch18%20dor%20shav.pdf">http://www.tchelet.org.il/download/magazine/tch18%20dor%20shav.pdf</a><br /><br />אז ההבדל כמובן אינו רחוק כל כך. </span></div><p><span style="font-size:130%;">עד כמה באמת מדובר בהשקטת ה 'אני', בקפיצה אל מעבר לו? </p><div dir="rtl" align="right"><br /><br />סרטון מאוד מאוד מומלץ: </span><a href="http://blog.ted.com/2008/03/jill_bolte_tayl.php"><span style="font-size:130%;">http://blog.ted.com/2008/03/jill_bolte_tayl.php</span></a><br /><span style="font-size:130%;"><br />מדענית מוח שחוותה שבץ, וקיבלה את ההזדמנות הייחודית לחקור את המוח מבפנים. מספרת על חוויה שניתן לכנותה ההפרדה בין מוח ימין לשמאל, בין ראש לרגש, או פשוט הארה, או התגלות אלוהית. שווה (בעיקר מתיאור החוויה, בערך דקה 7). אמנם אנגלית, אבל אפשר להפעיל כיתוביות...<br />מחשבות? חוויות?</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-2153777088375495783?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-60835145442931442362009-07-06T00:01:00.000-07:002009-07-06T00:02:20.300-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">סמסטר קיץ התחיל, ואיתו שלושה קורסים. משפט וכלכלה, קורס וגם סמינר, ותורת המשחקים. יש דברים המשותפים לכולם, ואשתמש ברשומה זו עבורם, ואתם מוזמנים גם להשתמש במקום לתגובות ככלי להבאת שאלות, הערות, ודיון כיתתי. מטרתי היא להפוך את הקורס ליותר מאשר פגישה של ארבע שעות פעם בשבוע, למשהו מעמיק יותר, שחושבים עליו גם בשאר הזמן, קוראים לקראתו, ומתעניינים בו. <br />אופטימי, אני יודע...<br /><br />שני מושגים בסיסיים דיברנו עליהם במשפט וכלכלה: החצנות ועלויות עסקה. החצנות – ההשפעה שיש לפעולה שלי על אלה שבחוץ, על אחרים שטובתם אינה מעניינת אותי בהכרח (או לא באותה מידה כמו טובתי-שלי). עלויות עסקה – אותן עלויות המתבזבזות על עצם קשירת העסקה, או שימורה (הגנות חוזיות לדוגמא, או אמצעים לפיקוח על ביצועה). בתורת המשחקים דיברנו על דילמת האסיר ובעיות תיאום. <br />בכל המקרים יש הנחה יסודית שכל 'שחקן' (אדם, פירמה) שוקל את יתרונותיו וחסרונותיו, ובוחר את האופציה העדיפה לו לאור העדפותיו האישיות, שהן סובייקטיביות ויכולות להיות כל דבר. אנשים אחרים – ידאגו לעצמם.<br />הנחה זו, שהיא בעצם הנחת הרציונליות הצרה הנהוגה בניתוח הכלכלי הראשוני, תועמד אחר-כך לביקורת ונתחיל לשאול שאלות על העדפות חברתיות (אכפת לי מאחרים) והטיות קוגניטיביות (אני לא כל כך טוב בהבנת המצב או בשיפוט של מה יגרום לי אושר בעתיד). המאמר שלי על הסלולרי (שניהם, האמת) נותן בסיס לדיון בעניינים אלו, ונעסוק בנושא זה בכיתה.<br /><br />בשני הסמינריונים המטרה היא לקרוא כמה מאמרים בסיסיים לתת רקע משותף, ולעבור מהר ככל האפשר לכיוונים אישיים, כשכל אחד יתקדם לקראת נושא העבודה הסמינריונית שלו, ובכיתה נספר מה מצאנו, מה למדנו, וגם מה לא הבנו. הקורס מובנה קצת יותר, כאשר אני אחראי על סדר הקריאה, וחלק מהמאמרים הם ללמידה אישית – לקרוא ולענות במבחן. בכל מקרה, תמיד ניתן לשאול שאלות לגבי מאמרים או פסקי דין שאתם קוראים, ולהשתמש בתגובות בבלוג כדי לקבל התייחסות ממני או מאחרים בכיתה (בחלק המתוקשב בעיקר).<br /><br />בעיקר אני רוצה שתחשבו על דוגמאות מהחיים, רצוי משפטיות אך לא רק אלו, בהן העקרונות התיאורטיים שאנו מדברים עליהם בכיתה מתממשים. עד כמה החברה בה אנו חיים באמת מתבססת על רציונליות אגואיסטית כמו שמניחים כאן? עד כמה אנשים באמת חושבים קדימה ומתכננים נכון? עד כמה ראוי לעודד חברה בה אנשים רואים זה את זה כמקור לעסקה, של 'תן לי ואתן לך' ? ועד כמה המשפט משפיע על דברים אלה?</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6083514544293144236?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-18492979510326508072009-06-28T08:13:00.000-07:002009-06-28T08:15:59.984-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">קיבלתי שאלות לגבי הסמינריון, מה אמור להיות כלול בו, איך צריך שיהיה בנוי.<br />קשה לתת הכוונה ספציפית לעבודה שמראש אמורה להיות מאוד אישית, אבל אנסה.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">העבודה הכתובה אמורה להיות יומן-מסע, תיאור שלכם את הדרך המחקרית שעשיתם כדי לרדת לעומקה של סוגיה מסוימת. הקורא צריך ראשית מבוא, שיסביר לו את תיחום הבעיה – מה בתחום הסמינר הנוכחי ומה לא ייבדק בו. תחילת המבוא הקשר כללי, באיזו סוגיה מדובר ומה הרלוונטיות שלה מבחינה משפטית וכלכלית, ואחר-כך נותנים הסבר ברור למה מוקד הדיון, מהי הבעיה או השאלה שבחרתם להתעמק בה. זאת עדיף להסביר על ידי הגדרת שאלת מחקר ברורה, משפט עיקרי שבסופו סימן שאלה - שהעבודה הנוכחית מהווה את ניסיונכם לענות עליה.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">לאחר מכן התוו שלד לעבודה, הסבירו מה ייכנס באיזה פרק, ובאופן כללי תנו לקורא מפת דרכים, שיידע לאן הולכים. זה עוזר לקורא, וגם מונע מצב בו הוא עסוק בשאלות או התנגדויות – כשמסבירים מראש שהדברים יקבלו מענה, אפשר להירגע ולהתמקד בדיון הנוכחי.<br /><br />לאחר המבוא, הביאו סקירת ספרות. דיון במאמרים היסודיים בתחום, 6-8 שאתם נכנסים לעומקם במפורש, והתייחסות כללית לאלה שקראתם ועזרו, אך אין לכם משהו ספציפי להביא מהם או להתווכח איתם.<br />תפקיד סקירת הספרות להראות שאתם בקיאים בחומר, וגם להראות את הבסיס עליו אתם בונים. התפקיד שלכם הוא לבנות מהלבנים שהם הניחו בניינים חדשים.<br /><br />לב העבודה הוא הדיון. שילוב בין המאמרים שסקרתם, ויכוח איתם, ושילוב טיעונים שאתם חשבתם עליהם והם לא. שימו לב שתפקידכם למצוא אם מישהו טען את הדברים לפניכם, הסתכל על הדברים מהזווית הזו. אם אתם מוצאים זה טוב, אפשר לבנות עליהם. לא חייבים לקבל כל מה שכתבו לפניכם כנכון, בידקו את הדברים, העלו ספקות, וחישבו על הדברים בעצמכם.<br />מטרת הדיון לברר את הסוגיה, ולהעשיר את הבנתנו את העולם. טוב שתתעמקו בשאלה קטנה מאשר תרחיבו על נושא גדול, והתוצאה תהיה שטחית.<br />אם אתם כותבים בתורת המשחקים, הדיון יכול להיות מודל שאתם מביאים לסיטואציה, טיעון שתופעה חברתית מסוימת ניתנת להבנה יותר טובה דרך משחק. חישבו על המאמר הראשון שקראנו, tragedy of the commons, ואיך הארדין שם מנסה לרדת לשורש גידול האוכלוסין דרך אנלוגיה של דילמת האסיר. איך אותו משחק שימש להבנת תופעה מאוד שונה – היעלמות המרעה המשותף באנגליה. הרעיון הוא למצוא כמה משחקים שעוזרים להבין סיטואציה, כאשר יכול להיות שאותה סיטואציה תזכה לפתרונות שונים, אם נחשוב עליה בתור דוגמא למשחקים שונים.<br />אפשר לפתח מודל משלכם, משחק הנבנה לתנאי המצב אותו בוחנים, ואפשר להשתמש במודל קיים ולשנות בו רכיב או שניים. לראות מה קורה אם משנים הנחת-יסוד מסוימת, ואילו מהן חיוניות למסקנה. אידיאלית, תנתחו בעיה משפטית אחת ממספר זוויות, תוך שימוש בכמה משחקים שלמדנו בכיתה. מאמרים רלוונטיים יכולים להיות כאלו שניתחו מצב דומה, או כאלו המציעים תובנה הרלוונטית לכאן.<br /><br />כמובן שבסוף צריך סיכום, מה השגנו ומה לא. אילו שאלות פתוחות נותרו, ואילו כיווני-חשיבה חדשים נוצרו. מה למדנו שלא ידענו קודם, ומה נראה כעת אחרת.<br /><br />באופן כללי, ראו את תפקידכם כמתן יד לקורא, והובלתו במהלך הדיון. צפו את שאלותיו, את טיעוני-הנגד שיעלה, העלו אתם את כולם, ותנו להם מענה. אל תתנו לדעה קדומה שיש לכם בנושא לקלקל את טוהר הניתוח, מטרתנו להתקרב לאמת, לא לשכנע מישהו אחר בצידקתנו.<br />יש דוגמאות לעבודות טובות באתר התקשוב, ואתם מוזמנים להשתמש בבלוג ככלי לשאלות והתייעצויות גם ביניכם, לא רק איתי.<br />חפשו בבלוג תחת התווית 'עבודות סמינריוניות', ותראו מספר רשומות שכתבתי כדי לעזור בעניין זה. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-1849297951032650807?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-2436824909537442892009-06-15T03:52:00.001-07:002009-06-15T03:55:38.504-07:00<span style="font-size:130%;">'הסיפור הגדול' בדיני ההסדרים הכובלים, הוא היחס בין הניתוח הכלכלי של ההסדר – הבנת השפעתו הצפויה – לבין הכלל הברור, האוסר הסדרים כובלים זולת אם קיבלו פטור או אישור. 2(א) מול 2(ב), כאילו שזה עניין פשוט. ההלכה ברורה, 2(ב) נותן רשימה של חזקות חלוטות ואין צורך לבחון בהן השפעה תחרותית.<br /></span><br /><span style="font-size:130%;">המציאות מורכבת יותר, כאשר בפועל אין אכיפה של החזקה החלוטה, והמקרים שמגיעים לבית המשפט זוכים לטיפול גמיש מאוד – לפי מידת השפעתם על התחרות. בפועל, בתי המשפט מפעילים פרשנות מצמצמת במיוחד (שטרן) או תכליתית ורחבה ללא גבול (א.מ. חניות) - העיקר לא להגיע לתוצאות שאינן ראויות בעיניהם. <br /></span><br /><span style="font-size:130%;">וטוב שכך, ידוע שהחיסרון הגדול של חזקות חלוטות הוא שהן תופעלנה במקרים שאין כלל בעיה הדורשת פתרון, אלא במקרה אחד הצדדים נהנה מכלל שעובד לטובתו. בדיני ההגבלים זה קורה בעיקר כשצד להסדר כובל נזכר שבעצם אינו חייב למלא את התחייבותו, והוא יכול לטעון לבטלות החוזה. לו היה חל 2(א) בלבד, היה צורך להראות שמדובר בהסדר בעייתי, אך אם חל 2(ב) קל לכפור בחיובים לרוב.<br /></span><br /><span style="font-size:130%;">אז בית המשפט קבע כלל של חזקה חלוטה (או עיגן מציאות קיימת, לומר את האמת), ומצא את עצמו מתעסק עם צדדים חוזיים שמבקשים לברוח מהסדר מסחרי ביניהם, שבינו לבין דיני ההגבלים אין דבר.<br /><br />אך אולי שווה להסתכל מעבר לדיני ההגבלים, לרעיון של קביעת חזקה חלוטה, או לשימוש בכללים 'סגורים' אל מול עקרונות הניתנים לפירוש והתאמה. עולם המשפט קובע כללים לרוב, בכדי להבהיר ולהתריע, וגם כדי לתת טיפול שוויוני, אובייקטיבי, ניטראלי. אלא שבשם הכלל הברור, מקבלים כלל גרוע, וכשבתי משפט אינם רוצים בתוצאה גרועה – מקבלים פרשנות יצירתית במיוחד. <br /></span><br /><span style="font-size:130%;">דומה הדבר לניסיון לחסום צינור מים. כשהלחץ חזק, סגירת פתח אחד רק תוביל לפתיחת אחר. וכמו בצינור, כדאי לצפות שהפרץ ייצא ממקום פחות מבוקר, וכנראה מזיק יותר.<br /><br />בימים אלו מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק שתשנה את ס' 2, אך לא תשנה את מתכונת החזקה החלוטה. זו תמשיך לחול בהסכמים 'בין מתחרים', מונח שבוודאי יזכה אותנו בתלי תילים של פרשנות, מה גם שההגדרה הכלכלית עשירה מספיק כדי לאפשר חילוקי דעות לרוב. לכאורה, עניין פשוט ומדיד, אך בפועל, בעולם רווי גווני-ביניים ושווקים השלובים זה בזה, המקום הבא להתווכח עליו.<br />השאלה העקרונית, האם ראויה חזקה חלוטה אצלנו, בעיקר בתחום המוצהר כמכוון-כלכלית, דורשת ליבון נוסף.</span><br /><span style="font-size:130%;">השאלה העקרונית עוד יותר, עד כמה אנו באמת רוצים לכוון למערכת של כללים, נוקשה וסגורה, מול מתן שיקול דעת לשופטים שאנו סומכים עליהם, גם היא דורשת דיון.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-243682490953744289?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-3058369668848973382009-06-11T05:38:00.000-07:002009-06-11T06:43:56.468-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ביקשו ממני לבוא לדבר ב'במה אישית', וביקשו כותרת. בחרתי - 'על הקושי המוסרי שבהוראת המשפטים', מאיפה זה בא?<br />העבודה העיקרית שלנו היא להכשיר עורכי דין. לא בטוח שתוספת עורכי דין עושה טוב לחברה, כמו שלא בטוח שללמוד עריכת דין, ועוד יותר לעסוק בעריכת דין, עושה טוב ליחיד.<br />הרבה לוחמנות, הרבה ויכוח, התעקשות על פרטים, ועמידה על זכויות.<br /><br />אנחנו חושבים שהזכויות שלנו הן כל כך חשובות. שכל כך טוב שיש לנו אותן, שצריך לעמוד עליהן. זה נכון שהן טובות, אם הן מגינות עלינו מעריצות של מישהו אחר – לכן נוצרו. הזכויות האנושיות שאנחנו מצפים שמערכת המשפט תגן עליהן, נוצרו בידי בני אדם כדי להתגונן מעריצים. ממלך שיכול לעשות מה שהוא רוצה, ושורה ארוכה של פקידים שפועלים בשמו, או בעזרת כוחו.<br /><br />במישור האזרחי, זכויות מגינות עלינו מעריצות של שכנינו – הגיאוגרפיים, העסקיים, או בכל אינטראקציה אחרת. אם מישהו פוגע בזכות שלנו, יש לאן ללכת כדי לקבל הגנה. חוסך את הצורך ללכת מכות. אבל גם את הצורך ליישב את העניינים לבד. מונע כוח, אבל גם דיבור. כשכועסים על השכן, ומגיעים לבית משפט, סימן שהקהילתיות כשלה. וגם היכולת האישית לוותר.<br /><br />הבעיה היא שכשמגדירים זכויות, כשכותבים אותן ושמים אותן על הבמה, אנשים נצמדים לזכות, רואים בה פתאום מטרה בפני עצמה. אם פוגעים בזכויותיי, אני אמור להגן עליהן – כאילו שיש להן חיים ומעמד משלהן. שוכחים לפעמים שהן באו לשרת אותנו, ולא להיפך.<br /><br />כשהייתי עם בני ביום הורים בכיתה ד', בארצות הברית, המורה אמר והדגיש – "תשאל אותי, ואל תוותר. יש לך זכות לדעת". על המילה זכות חזר כמה פעמים, והיה ברור שמאוד אכפת לו שהילד ידע, וגם ידע שמותר וצריך לשאול כשלא מבינים.<br />הצרה היא שזכות, כמו שלמדנו בטבלת הופילד, כרוכה בחובה על אחר, מישהו שאמור לממש את הזכות. גם חירות כורכת חובה לאחר – חובה לא לפגוע בה.<br />הדגש הזה של החובה הוא הבעייתי בעיני. כשמערכת יחסים בין מורה שרוצה ללמד, שבאמת אכפת לו, וילד שאמור להיות תלמידו – גם במצב כל כך אידילי צריך לחשוב על "חייב", שהמורה יענה לילד כי הוא חייב? אם ממילא הוא רוצה, אם כל כך אכפת לו שהוא מדגיש שמותר לשאול – מה משרתת החובה כאן?<br /><br />בצבא נתן לי פעם מפקד לקחת תפוזים מהשק, אחרי פעילות. אמרתי תודה, והוא הסביר לי – "בצבא אין תודה". "אייל – תגיד, זה שלי?". כמובן שלא, השק של הצבא, לכן מה פתאום אני אומר תודה. אבל מיגור התודה הוא לא בהכרח רעיון טוב. גם אם הכול נכון, למשוך לכיוון של "מגיע" ו"חייב" מקטין את המרחב להכרת תודה. לעשייה אנושית יפה, שטוב לעשות, וטוב להודות.<br /><br />כעורכי דין אתם פועלים במפעל המייצר זכויות ומגן על זכויות. עוסקים כל הזמן ב"חייב" ו"מגיע". לאנשים שעומדים על זכויותיהם קשה באותו הזמן לזכור הכרת תודה. הם עסוקים בויכוח, בכעס, ורוצים כמה שיותר. זה נכון בסכסוך שכנים שהתחיל בכעס (ורוצים כמה שיותר נקמה, או הכרה של המערכת שאני הוא הצודק), וזה נכון בסכסוך עסקי – שנלחמים על עוגה קטנה, כל אחד מגן בחירוף על חלקו, ושני הצדדים חושבים שמגיע להם יותר.<br /><br />במערכת כזו קל לשכוח אנושיות, הכרת תודה, ויתור. קל להתפתות לעולם של 'יותר ויותר', בין אם הוא חומרי, סטטוס, או דרך אחרת לספק את תשוקות האגו ולהרגיש חשובים ומוצלחים.<br /><br />בעיני משימתנו האנושית היא להיטיב ככל האפשר. אם יש לנו תמונה של איך העולם צריך להיראות, מה האידיאלי - להיות ככל האפשר כאלה, כדי לחיות טוב ולהעביר טוב לסביבתנו. הדברים בהם אנו מתעסקים משפיעים עלינו, ולהכין עוד עורכי דין, לשלוח לעולם הזה עוד אנשים שמתעסקים בויכוחים ומלחמות זה דבר שלחלוטין לא מובן לי מאליו. זה הקושי המוסרי. האם אני עושה טוב לסביבתי? האם אני עושה טוב לאלה שעוברים דרכי? בזה אנו אמורים להתעסק</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-305836966884897338?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-59634905163010549902009-05-28T07:10:00.000-07:002009-06-11T06:44:30.758-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">הדיון בשיעור 'שיטות מחקר' השבוע העלה את הנושא של פרות קדושות. כנראה קשור לעובדה שדיברנו על עבודת סמינריון בעניין לגליזציה של הזנות. השורה התחתונה היא פשוטה: פרות קדושות נועדות לשחיטה. רעיונות שנצמדים אליהם יותר מדי מתחילים להבאיש, כמו ניסיון לאחוז חזק מדי בכל יצור חי. במסגרת המחקר המשפטי, אנו עוסקים ברעיונות, רובם לגבי ה'נכון' וה-'לא נכון' של איך ראוי לנהל חברת בני אדם. כחברה, נראה שיש לנו צורך להאמין מאוד חזק שמה שאנחנו עושים הוא הנכון, וחשובה לנו השגת האמת. עד שהשגנו אותה. אז מתחיל לפעול היצר המעוניין לשמר אותה, ודרך האמונה בה - את צידקת מעשינו.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">הכל מצוין, עד שיצר השימור מעוור אותנו לפגמים שברעיון, למקומות שכלל לא בטוח שהאמת בהם הושגה. לגיטימי וטוב לשאוף לאמת ולנסות להשתמש במה שלמדנו כדי לנהל את החברה יותר טוב. אך כשאנחנו מתאהבים ברעיונות של עצמנו, או באלו של אחרים שבחרנו לאמץ, קשה לנו יותר למצוא את המקומות שניתן עוד לשפר, שניתן לחשוב אחרת. אלו בדיוק המקומות שמחקר אמור לחשוף, להראות את האפשרות לקיומם.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">'פרה קדושה' היא רעיון שאסור לפקפק בו. במיעוט המקרים, מצהירים על כך בגלוי. ברוב המקרים רק בדיעבד שמים לב שהתנגדנו לספק, או לזה שהטיל ספק ברעיון. במקרים רבים, פשוט לא חשבנו על כך שאנו מאמצים עמדה שאינה ממש הכרחית. ייתכן שהיא הנכונה, אך ייתכן גם שלא. ובכל מקרה, לא בהכרח אנו חייבים 'דעה' בעניין, עמדה של כן או לא.<br />חלקכם כותבים עבודות או סמינרים. כאשר אתם ניגשים לחקור רעיון, חפשו את הפרות הקדושות הכרוכות בו. מה נלקח כמובן מאליו על ידי האחרים העוסקים בו – ושאלו אם באמת חייבים להניח שזה כך. אין זה קשור לדעתכם בעניין, מותר להיות בעד או נגד, או כלום – אבל לכולנו מותר לבדוק. להעמיק ולשאול דווקא על הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ולראות מה קורה אם מנסים הפוך. </span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">דבר אחד חשוב מאוד לזכור: שחיטתן של פרות קדושות היא מלאכה מקודשת גם כן. לכל אחד קל לבוא ולהטיל רפש, לזלזל. המטרה היא העמדה של רעיון/עמדה/טיעון על במה, וניתוחה בעדינות ובכבוד. אם רעיון מקובל ברבים, סימן שהרבה אנשים נבונים וטובים ראו בו ערך. אולי יש מה לשפר או ללמוד, אך גם כשמוותרים על רעיון עושים זאת במכובדות. בפירגון לאלה שתומכים בו, ואולי אף נצמדים אליו, והבנה מה הוא משרת, כיצד ניתן להצדיק אותו, במה הוא טוב.<br />וחשוב לזכור שחלק מן האנשים נפגעים כשמפקפקים ברעיונות הטובים שלהם, בדעתם. גם להם לפרגן, ולקבל את זכותם להמשיך ולראות את העולם דרך המשקפיים שבחרו.</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">ומותר גם להחליף משקפיים.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-5963490516301054990?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-15824264399222975762009-05-10T02:27:00.000-07:002009-05-10T02:29:35.974-07:00<span style="font-size:130%;">מקום להערות והארות לקראת הדיון בכיתה ואחריו.</span><br /><span style="font-size:130%;">אוסיף כאן מדי פעם תגובות עם הנחיות ביחס לקורס וחומר הקריאה, ואתם מוזמנים להוסיף שאלות והתייחסויות משלכם.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-1582426439922297576?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-65309868940851381782009-04-22T03:53:00.000-07:002009-04-22T03:55:30.348-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">יש בעיני מעט טעם לפגם, לבוא ללמד ביום השואה. לעשות אותו רגיל זה לא נכון, ולא מכבד. מצד שני, לא בטוח שהדרך לכבד היא דווקא בהימנעות מהחיים. יש שיאמרו להיפך – דווקא היום ללמד, ללמוד, לעבוד, לחיות. גם אבוי לנו אם הזיכרון והלימוד מהשואה הוא עניין של יום אחד בשנה בלבד.<br /><br />ובכלל, נתברכנו בהרבה דברים להצטער עליהם.<br /><br />השואה התאפשרה בגלל רוע, ובגלל יכולת של הרבה מאוד אנשים לעשות את ההפרדה בין עצמם ושכמותם, לבין 'אחרים'. כשההפרדה חזקה, אפשר לשמור את האנושיות ל'שכמותנו' ולהתייחס ל'אחרים' כאמצעי בלבד, או כמכשלות בדרך להשגת מה ש'אנחנו' צריכים. הדינמיקה הזו מוכרת לגבי יהודים, צוענים, כושים, ועוד רבים וטובים.<br />דבר אחד בטוח אפשר ללמוד מהיום הזה – חובתנו האישית לשמור על ספקנות, על אנושיות בסיסית. הימנעות מקבלת קטגוריות מוחלטות שבהם חלק 'בפנים' וחלק 'בחוץ'. אם כל אחד מאיתנו זוכר שהוא רק חלק מאוד קטן ממה שקורה כאן, קל יותר לראות שגם אחרים כך. </span></div><span style="font-size:130%;"><div dir="rtl" align="right"><br />העולם לא מסתובב סביב 'עושה לי טוב' או 'עושה לי רע'. בכלל לא בטוח שה'אני' הזה שאנו שמים במרכז, אכן הוא העיקר. לפחות, די ברור שהעולם מורכב מהרבה אנשים, שכל אחד הוא מרכז עולמו, והמיקום שלנו בתוך הסיפור הזה די מקרי. במבט מלמעלה, או מבחוץ, קצת מצחיק שכל אחד מתרגש כל כך מעולמו, ושוכח שהוא רק אחד מבין הרבה מאוד. אז אנשים מתאגדים בקבוצות, ומתחילים לדבר ב'אנחנו'. </div><div dir="rtl" align="right">יש בזה טוב, ובוודאי עוזר ומנחם, אך כדאי להיזהר במה זה אומר על היחס שלנו לאלה שבחוץ, ל'הם'.<br /><br />לדעתי חובתנו ביום השואה לשאול את עצמנו שאלות. מה היה אם הייתי שם. מה אעשה כשיגיעו אלי נסיבות שאני בכלל לא יכול לדמיין היום.<br />מעבר לשאלות היפותטיות, חשוב לבחון את מה אנו עושים היום. לא להיצמד להגדרות הגדולות, אלא להסתכל כיצד הן מיתרגמות לארועים הקטנים של החיים. אנחנו והם זה לא רק בין עמים או תרבויות. אנחנו והם זה גם ביני לבין ההוא שנובר בפח האשפה, שקשה לי לדמיין את עצמי כמוהו ולכן קל לי להפריד בינינו. קל להישאר בעולמי ולעבור ליד שלו כאילו הוא לא קיים. </div><div dir="rtl" align="right"><br />גם לא חייבים ללכת רחוק, זה ביני והעולם שמוקף במכונית שלי, וההוא – שנוהג במכונית לידי. שלפעמים טועה או מגזים, ואנו ממהרים לשפוט אותו. לפעמים להתרגז ולעשות דווקא. לסכן את שנינו.<br />אולי אם נזכור בכל רגע כמה האנושיות שבירה, כמה רחוק אפשר ללכת בויתור עליה, נשים לב יותר לשמר אותה בשלמותה ככל האפשר. לנשום עמוק יותר ולקחת עוד רגע כדי לכלול את אלו שלידנו בעולם שלנו. לראות אותם כחשובים.</div><div dir="rtl" align="right">משפט יפה ששמעתי: האמונה אינה נמדדת במה אתה חושב או אומר. אם אתה רוצה לדעת במה אתה מאמין – הסתכל במה שאתה עושה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6530986894085138178?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-25749460499469796772009-04-08T01:00:00.000-07:002009-04-08T01:03:14.062-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">שלום לכולם,<br />ראשית שיהיה לכולנו פסח שמח וטוב, הזדמנות לביעור חמץ פנימי וחיצוני.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">לגבי הסמינריון – משאלות של חלקכם נראה לי שכדאי לתת עוד הסבר קצר על המצופה מכם.<br />ראשית, חיזרו וקיראו את מה שהופיע בבלוג תחת התווית 'עבודות סמינריוניות'. גם מה שמיועד לעבודות מחקריות יעזור לכם. גם 'תקשורת ופסיכולוגיה-סיכום הסמינר' כמובן רלוונטי ויזכיר נשכחות.<br /><br />השונה בעבודה זו, המוגדרת 'סמינר עיוני', הוא שאנו פחות הולכים לשאלת מחקר אחת, שעליה מנסים לענות, ויותר מתרחבים, דיון אישי-מלומד בנושא שקראנו עליו. סקירת ספרות מורחבת, עם דיון אישי. גם האופן בו למדנו בכיתה, המיקוד במתרחש בתוך עצמנו, שונה מהנהוג בסמינריונים, ואני רוצה שהבדל זה יורגש בעבודה.</span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;">זו עבודה אישית. תרתי משמע.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-size:130%;">איך מתחילים? לוקחים נושא מהמגוון העצום שיכול להיכנס בהגדרה של משהו בפסיכולוגיה של האדם, באופן בו הוא מתקשר החוצה את מה שקורה בפנים, שמשפיע על הליך משפטי. כלשהו.<br />רק תנאי אחד חשוב – שהנושא יהיה משהו שאתם מבררים עבור עצמכם. משהו מהאופן שבו אתם מתנהלים, דילמה מטרידה, התנהגות מעצבנת - ותחקרו אותו. הולכים לחפש איך המומחים מתייחסים לנושא, מה שיש לאלו שחוקרים את התנהגות האדם לומר, ומחברים לאופן שזה יכול להשפיע עליכם כעורכי דין, כתובעים או נתבעים, כשופטים, כחשודים הנמצאים בתא המעצר.<br />סקירת הספרות היא בעצם מיפוי הנושא ומציאת דיונים לגביו. היישום הוא מנקודת מבט אישית – מה זה אומר עלי. כפי שאני, או כפי שהייתי לו הייתי במצבם של אלה עליהם כותבים.<br /><br />אחרי שקראתם והתפרשתם, כשנראה לכם שיש לכם כל כך הרבה כיוונים שלא ברור איך לכתוב את זה בעבודה אחת – בואו אלי. נדבר.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-2574946049946979677?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-82533844027245692882009-03-25T07:19:00.000-07:002009-03-25T07:23:55.798-07:00<div dir="rtl" align="right">שלום לכולם,<br /><br />מכיון שבשיעור הספקנו מעט מהביקורות האפשריות, והעצות המועילות, לגבי המאמר 'רטוריקה כלכלית', אני פותח את הרשומה להמשך הדיון. אשמח לשמוע עוד, ולתת למרחב הבלוג להיות המשך לדיון הכיתתי. כך נוכל להעמיק בדברים שהזמן הקצר (ולפעמים המבוכה) לא איפשרו את העלאתם בכיתה.<br />אתחיל במה שהתפלאתי לא לשמוע מאחרים – איך מאמר הדן בשני סעיפים ספציפיים מפקנ"ז, אינו מביא אותם כלשונם? האם לא ראוי שהקוראים יקבלו הזדמנות להתרשם ישירות ממה אפשר ואי-אפשר במסגרת סעיפים 44 ו- 74? אולי נגלה אז שעצם ההגדרה של צו מניעה כסעד מיידי במקרי מטרד, אינה הכרחית כלל, ומדובר בהפעלת שק"ד שיפוטי במסווה של 'אין ברירה' ?<br /><br />לעניין שיעורי הבית לפעם הבאה, ביקשתי לקרוא את חלקים א' ב' במאמר של אורן גזל (עד ולא כולל החלק האמפירי, המתאר את מדגם ההחלטות השיפוטיות שנבדקו), ולמצוא באינטרנט דיון שערך בנושא בבלוג בו הציג את תמצית הממצאים, והתמודד עם טיעונים של חלק מהמגיבים. השאלה עליה אני רוצה שתחשבו, היא מה הייתם מצפים לראות במאמר עצמו כדי שהממצאים המתוארים יהיו אמינים עליכם, והתשובות לביקורות שהועלו – טובות?<br />מעבר לכך, שימו לב לאופן בניית סקירת הספרות. במה מאריכים ובמה מקצרים, איזה סוג של הפניות ניתן למצוא שם, מה מטרת הסקירה – והאם היא משיגה מטרה זו?</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-8253384402724569288?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com14tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-11407996346501163802009-03-12T09:00:00.000-07:002009-03-12T09:22:31.882-07:00<div dir="rtl" align="right">אני מתמודד כעת עם נושא נירמול הציונים. הצורך לתת ציון קשה ממילא, אך הנירמול מסבך עוד. חלק מהתלמידים שלהם אני נותן ציון יתאכזבו, ירגישו שלא נעשה צדק.<br />כמורה, הבעייה בעיני היא התחושה, המוטיבציה המקבלת מכה, והפגיעה בהתלהבות של הלימוד ביחד. בקורס ניתוח כלכלי נתתי עבודת בית, פתוחה מאוד באפשרויות ההסתכלות, וציון על השתתפות, מתוך 30. בעיקר ברכיב של ההשתתפות, יפה בעיני לתת הרבה, שכן הרוב הגדול היו מעורבים, השקיעו, והפכו את הקורס למשמעותי אצלם, היקצו לו מזמנם העמוס...<br />הבעיה היא שכשהרוב נפלאים, מגיע להם לקבל הרבה, ועם הנירמול – אי אפשר.<br /><br />אני מתנצל בפני אלה שהציון שקיבלו אינו משקף את ההשקעה. מדובר ברבים מכם.<br /><br />מנגד, אם בציון מנורמל מדובר, צריך לדעת גם מה לקרוא ממנו.<br /><br />כאשר הממוצע של 79-81 כפוי כאחד מכללי המשחק, סימן שכל ציון באיזור זה הוא בסדר. סימן שעשינו כמו הכיתה, כמו רוב השאר. בכיתה טובה זה הרבה, בכיתה עצלנית זה מעט.<br />במקרה הזה היו כל כך הרבה שמגיע לקבל כל מה שניתן לתת, שלהיות בממוצע זה דווקא טוב מאוד.<br /><br />העבודות, בגדול, יפות מאוד. מראות מחשבה, הבנה של העקרונות הבסיסיים, יצירתיות. גם כאן קשה לתת ציון, מכיוון שהמאבק הוא בין הרצון להכיר טובה, לפרגן, לבין הצורך לומר עד כמה העבודה הזו טובה יותר או פחות מהעבודות האחרות. יש קצת יותר טוב וקצת פחות טוב, אבל הבסיס להשוואה מצויין.<br /><br />בשבילי הקורס הוא מקום מיוחד. נכנסים לכיתה, וזונחים את כל מה שקיים מסביב כדי להעמיק במציאות אחת נבחרת – הנושא עליו מדברים. כשהקורס מצליח, מצליחים בעזרת הדרכים החדשות שלמדנו להסתכל על העולם, גם לראות אותו אחרת. להבין איך דברים מסוימים קשורים, משפיעים זה על זה. איך כשבוחנים את המציאות דרך מסנן מסוים, רואים סדירויות, אפשר להבין קצת יותר למה הדברים קורים בדרך זו דווקא.<br /><br />הצורך לרדד את חוויית הלימוד למספר אחד בין 0-100 נראה בעיני כחילול הקודש. כאילו שזה משקף את מה שהיה סמסטר שלם, ומה נשאר בפנים.<br />לכן חשוב לזכור שזה לא, שהציון הוא רק תשובה חד-מימדית לשאלה אחת – "בגדול, המסמך שהנ"ל כתב – יותר טוב או פחות טוב מהאחרים?"<br />נירמול, במובל של התפלגות, מתרחש מאליו במוחו של הבודק. כפיית פונקצית התפלגות מסוימת עם ממוצע מסויים, רק מקשיחה את יכולת המדידה, מקשה על היכולת לומר ליותר אנשים "כל הכבוד", או כשצריך – "על הפנים".<br />מצד שני, ללא נירמול קל מאוד למרצה לתת לסטודנט את מה שהוא רוצה, כל מרצה ישמח שיאהבו אותו, וכולם יקבלו ציונים גבוהים שלאו דווקא הוצדקו. לתלמידי תורת המשחקים מאוד קל להסביר למה יש כאן 'טרגדיה' ואיך זה קשור לדילמת האסיר. תוסיפו את אותו הדבר בין מוסדות לימוד, ותקבלו אינפלציה ברורה.<br /><br />השאלה אם כן היא מהו ציון. בעיני, כלי שיכול לתת עידוד, מוטיבציה להשקעה, סממן נחמד לקבל בסוף תהליך, אך לא באמת כלי מדידה מוצלח. כללי המשחק, לעומת זאת, שונים. הציון נתפש כפרמטר שתפקידו להפריד בין תלמידים לפי מיקומם על העקומה של הכיתה הספציפית בה היו. אז גם אין צורך להיעלב מדי או לפרש את הציון כמשהו אחר. מי שרוצה לדעת כמה הוא שווה, או כמה אני מעריך אותו, אנא אל תחפשו תשובה בציון. בואו לשוחח, זה עובד יותר טוב. </div><div dir="rtl" align="right">מי שרוצה הצצה לתוך מה אולי קורה כשמוותרים על הציון בגלל מוגבלות הכלי, מוזמן לקרוא את 'זן ואומנות אחזקת האופנוע'. כבד, אבל מרתק.<br /><br />בקיצור, אין כאן פתרון קל או קריאה לשינוי. רק הכרה בקשיים עימם אנחנו מתמודדים. אשמח להבין קצת יותר מנקודת מבטו של הסטודנט. השאלה עימה מתמודדים רוב המרצים, היא איך לגרום לכם לקרוא עוד חומר. ללמוד עוד ועוד, כי המעט שאנחנו מצליחים להעביר בכיתה זה קצה קצהו של המזלג, וכואב לנו לראות אנשים עוברים את זה בשטחיות, לא צוללים לעומקה של תורה.<br />קשור גם לציונים, אבל רק קצת. אשמח להערותיכם.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-1140799634650116380?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-77641522250257631352009-02-06T04:27:00.000-08:002009-02-06T04:33:23.782-08:00שלום לכולם,<br />השבוע פתחנו במבט רוחב על המערכת המשפטית בישראל. עיקר משימתנו כרגע היכרות עם המושגים המשפטיים השונים, והנחת תשתית שתשמש אותנו לדיון בהמשך. מטרת השימוש בבלוג לאפשר ציון הנקודות העיקריות שדנו בהן בכיתה, ויצירת מקום לדיון ביניכם, כך שתרגישו חופשי להעלות שאלות ומחשבות בבלוג (כתגובות ברשומה) וגם להתייחס לשאלותיהם של אחרים כאן.<br />מושגים עיקריים שדיברנו עליהם: מקורות המשפט (חקיקה, חקיקת משנה, פסיקה), וחשיבות הפרשנות המשפטית. סוגי נורמות (מוסרית, חברתית, משפטית) והאינטראקציה ביניהן. תפקידו של המשפט כמרתיע, מחנך, מבטא הסכמות חברתיות.<br />אבחנות שעשינו: משפט פלילי/אזרחי, פרטי/ציבורי, מהותי/דיוני, כופה-קוגנטי/מרשה-דיספוזיטיבי.<br />מערכת בתי המשפט: שלום, מחוזי, ועליון. סמכות מקומית ועניינית של כל אחד מהם.<br />בשבוע הבא נוסיף התייחסות לבתי הדין השונים, ונעמיק בסוגיית הפרשנות המשפטית ומעמד התקדים.<br />ביקשתי לקרוא את מאוטנר/המשפט הסמוי מן העין, וברק/50 שנות משפט בישראל.<br />תיהנו!<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7764152225025763135?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-66782959519982154532009-01-21T07:16:00.000-08:002009-01-21T07:31:57.428-08:00שלום לכולם,<br />שיעורי הבית שביקשתי לשבוע הבא, הם מציאת נושא מתוך אלה שעולים במאמר 'על חופש הבחירה של הצרכן: הסלולרי כמשל' - ישירות במאמר, או הערות שוליים המזכירות כיווני מחקר אחרים, וכתיבה בבלוג על יישום הנושא בדוגמא משפטית שאתם מכירים (ואינה בשוק הסלולרי...). את תשובותיכם הוסיפו כתגובה לרשומה זו. המטרה - יצירתיות ועומק המחשבה, הרשו לעצמכם להתרחק מהמובן מאליו.<br />בנוסף, תזכורת לגבי מבחן הבית: במבחן שתי שאלות. שאלה ראשונה: מיצאו נורמה משפטית שאתם רוצים לטעון לשינויה או ביקורת לגביה, ועשו זאת בעזרת יישום טיעונים ומינוחים מחמישה מאמרים לפחות שלמדנו. הקפידו לחשוב על כל ההשפעות האפשריות של שינוי הנורמה שאתם מציעים, כולל חסרונות הצעתכם. הקפידו לעשות שימוש במונחים וכלי-ניתוח שלמדנו ושהופיעו במאמרים.<br />שאלה שנייה: הסבירו תובנה אחת חשובה שלקחתם מהקורס או מהמאמרים (אחד או יותר מהם). מה שינה את האופן שאתם מסתכלים על העולם, פקח את עיניכם, הסב את תשומת ליבכם למאפיין שקודם 'פיספסתם'?<br />עליכם להגיש את המבחן מודפס, עד שישה עמודים בסה"כ, ברווח כפול. תאריך ההגשה 20.2.09<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6678295951998215453?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com21tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-10714508127780004742009-01-12T23:49:00.000-08:002009-01-31T23:13:53.374-08:00שלום לכולם,<br />לאחר שדיברנו על הדברים בכיתה, כמה מילים להבהרת המשימה בכתיבת סמינר. ראשית, יש לזכור כי מדובר בסמינר עיוני (ולא מחקרי), ומתכונת פגישותינו והמשימות השבועיות שונה מהמקובל. לכן, גם כתיבת הסמינר תהיה שונה מעט, ואין בה להעיד על עבודות סמינר אחרות שתידרשו להגיש.<br />מטרת עבודת הסמינר לתרגל כתיבה מחקרית על נושא צר אחד שאתם בוחרים להעמיק בו, לסקור את הספרות האקדמית הקיימת בו, ולהוסיף מהתובנות שרכשתם בתהליך המחקר ואיסוף החומר. הדגש הוא על קריאה ביקורתית במובן הרחב, לא של התנגדות למה שאתם קוראים, אלא של מחשבה עצמאית. לכן הדגש אינו 'איפה אחרים טועים', אלא דווקא על 'מה נובע מהטיעון שלהם'. אתם מוזמנים גם להתווכח עם המקורות השונים, אך הקפידו להדגיש את מה אתם לומדים ממה שאתם קוראים, ולתת כבוד לאחר תוך כדי ניסיון לבנות על עבודתו.<br />ספציפית, בגלל שהקורס הזה הדגיש את העבודה האישית, כך גם הסמינר. מטרתו לתת לכם הזדמנות לצלול לספרות המחקרית שעל חלקה דיברנו, וחלקה ייגלה לכם רק לאחר שתבחרו נושא ותעמיקו בו. הבסיס להתחיל ממנו הוא בספר 'רגשות הרסניים', הסוקר כנס על מדעי התודעה ונותן הזדמנות להתרשם ממגוון צורות חשיבה על נושאים שחלקם העסיקו אותנו. הדגש שלכם צריך להיות כפול - ראשית, כיצד תובנות על האופן בו מתפקד המוח האנושי והרגשות המניעים אותנו בחיינו, ישימות לעולם המשפט. שנית, מה יכולים אתם ללמוד על עצמכם בתהליך הקריאה וההעמקה בספרות המחקרית על המאחד אותנו (וגם המפריד) כבני אדם.<br />לעניין היישום המשפטי, ראינו בקורס שיש מגוון גדול של יישומים - החל מהאופן ששופטים מקבלים החלטות, דרך האופן בו ניתן להעריך מהימנות של עדים, טכניקות לעירור הזכרון או דווקא ליצירת מתח אצל עדים באופן ששליטתם בנאמר תקטן, ועד להבנת הפסיכולוגיה האישית של עורך הדין - מה יכול לשמש לו כלי במאבק המשפטי ומה עלול לעמוד לו לרועץ.<br /><br />הספר משמש בסיס כדי שתהיה נקודת התחלה משותפת, עם היכרות של כיווני מחקר עדכניים ומגוונים, והכרה באפשרות להסתכל על תופעות דומות בדרכים שונות בתכלית. הרשו לעצמכם להשתמש בו כנקודת התחלה, הפניה לשמות רלוונטיים כדי להתחיל במחקר העצמאי שלכם, אך ללכת ממנו והלאה - אל ספרות שאינה נזכרת בו, מאמרים המיישמים פסיכולוגיה למשפט, ויישומים שנראה לכם שניתן לחשוב עליהם בדרך אחרת. מי שקשה לו עם ספר זה דווקא, יכול גם להשתמש בספר 'להיתקל באושר' של גילברט (למרות שאני ממליץ על 'רגשות הרסניים' - ייתן פרספקטיבה שונה שבדרך כלל אנו לא נתקלים בה).<br /><br />הפן השני, של הלמידה על עצמכם, הוא בעיני הפן היישומי של העבודה והקישור לנעשה במהלך פגישותינו. נוצרה לנו הזדמנות מיוחדת בעבודה האישית בקורס, שאני רוצה לראות את המשכה בעבודת המחקר שאתם עושים. הלמידה אינה רק לצורך העשרת הידע, אלא גם להיכרות עצמית מעמיקה יותר. היכרות עם מגוון ההטיות שיש לנו, הדרכים בהן אנו פועלים אוטומטית, ויכולתנו לקרוא אחרים ולהגיב אליהם תוך הקטנת ההפרעות הפנימיות, תעשיר את יכולתנו לתפקד בכל סביבה, כולל זו שעורכי דין נתקלים בה בבית המשפט או בייעוץ ללקוחות. אני רוצה לראות מיקוד בשאלה כיצד ידע זה יהפוך אתכם לעורכי דין טובים יותר, מה תוכלו לעשות אם תשכילו ליישם את התובנות התיאורטיות הלכה למעשה - ובקיצור, מה תתרמו לעולם שסביבכם דרך הידע והניסיון שאתם רוכשים.<br />במובן זה, עבודת הסמינר מהווה כר לדיון בייחודי שבכם על בסיס המשותף שנחקר על בני-אדם כמוכם. ניתן לשלב תובנות ויישומים אישיים במהלך העבודה, וחשוב להוסיף פרק סיכום של הדברים שלמדתם על עצמכם במהלך הסמינר (פגישותינו, שיעורי הבית המעשיים, ותהליך הכתיבה), וכיצד תמשיכו לעבוד על העמקת ויישום תובנות אלו.<br /><br />שיעורי הבית המעשיים נועדו ליצור מודעות ולאפשר תרגול של הגמישות הפנימית, היכולת להיות עבור האחר ולקלוט אותו, והיכרות עם המנגנונים המשפיעים עליכם לעיתים מבלי משים. אני מקווה שתמשיכו לתרגל את הדברים יום-יום ושעה-שעה, גם לאחר סיום הסמינר. בעיקר ביחס לפתיחות כלפי אחרים והבנת הגורמים להם לפעול כפי שהם פועלים, ולאחרים לשפוט אותם, לכולנו יש עוד הרבה עבודה, שכנראה לא תיגמר בקרוב. השתמשו גם בתהליך הכתיבה כדי להעמיק במשמעות דברים אלו, ולתת לעצמכם שיעורי בית בלתי פוסקים.<br />אתם מאוד מוזמנים לפנות אלי גם בהמשך כדי להתייעץ ביחס לכתיבה, ליישום, או כל דבר אחר. אשמח לעמוד לשירותכם.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-1071450812778000474?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-57830254648001494232009-01-07T07:16:00.001-08:002009-01-07T07:26:47.601-08:00שלום לכולם,<br />בהמשך לדיונים על שיפוטיות, אנו הולכים לשלב הבא. הפעם תפקידכם הוא לשים לב לא רק לשיפוטיות אצלכם, אלא גם אצל אדם אחר. ספציפית, שימו לב מתי עולה שיפוטיות אצל הצד האחר, בעיקר כאשר היא מופנית כלפי צד ג', ונסו לגרום לאחר לפרגן. הישמרו מניסיונות להטיף וללמד מוסר, ושימו לב דווקא לדברים הקטנים, ה'עגולים' יותר, שאתם יכולים לעשות - להוסיף חיוך, להסיט את השיחה לכיוון אחר, להוסיף משהו חיובי על האחר. לפעמים דווקא שאלה היא המסייעת ביותר: "מעניין מה יש לו?", "קרה לו משהו?", "נראה לך שהרגזנו אותו במשהו?"<br />היו יצירתיים ובעיקר - קלילים. ספרו בבלוג מה הצליח וגם מה לא. לפעמים מאוד מאוד קשה לגרום לאחר לרדת מהביקורתיות שלו. לאנשים רבים נוח מאוד בעמדת הצודק והיודע, וניסיון להראות שהתלונה לאו דווקא במקומה נתקל בחומה בצורה של מגננה וצידוקים.<br />אין חובה שהשיפוטיות תהיה כלפי אדם ספציפי. אפשר גם לקחת תלונתיות המובעת על החברה, המדינה, 'המצב', ופוליטיקאים שונים. שם קל מאוד לרובנו להיות ביקורתיים, ולפעמים מפתיע איך לכולם יש את הפתרון הנכון - חוץ מאשר אלו הנמצאים בתפקיד רשמי (שהם תמיד 'לא מבינים').<br />בקיצור - תפקידכם להביא אחרים לדון לכף זכות. מטבע הדברים גם עבודה פנימית נדרשת כדי ליצור זאת אצל אחרים.<br /><br />ביחס למאמר - חפשו דוגמאות מפסקי דין שקראתם הממחישים הטייה שנדונה במאמר Inside the Judicial Mind, או הטייה שאינה נזכרת שם במפורש, אך קשורה בעיניכם. נדבר על הדוגמאות בשבוע הבא, ומותר גם לכתוב עליהם בבלוג (יאפשר חשיבה מראש על הדברים גם אצל אחרים).<br /><br />ביחס לתרגיל המיקוד - קחו לעצמכם הזמדנויות לתרגל את המיקוד באחר, שימו לב לעמידה שלכם (רגל אחת), לשיווי המשקל, ליכולת להיות זמין עבור האחר וממוקדים בו. שימו לב למחשבות טורדניות המסיטות אתכם מתשומת לב מלאה למי שמולכם, והחזירו את תשומת הלב אליו. אם הראש רץ למקומות וזמנים אחרים ממה שמול עיניכם - חיזרו לכאן, התמרכזו - והקשיבו באמת. ההקשבה רחבה יותר מאשר המילים, ולעיתים קרובות אנו עוסקים במה אנו רוצים להגיד, ומכינים את התשובה בזמן שהאחר מדבר. נחמד, אך מאוד רחוק מלהקשיב לו באמת.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-5783025464800149423?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com9tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-36540888721248512312008-12-31T07:05:00.001-08:002008-12-31T07:17:50.728-08:00שלום לכולם,<br />דיברנו קצת על סגנונות ועל תורת המשפט הטיפולית והמניעתית, והגענו לפטרנליזם מול חופש הבחירה. בהקשר זה, קיראו לשיעור הבא את המאמר של Guthrie et al., "Inside the Judicial Mind מרשימת הקריאה.<br />בנוסף, שיעורי בית מעשיים: אני רוצה שתשימו לב לשיפוטיות שלכם השבוע. אנו נוטים לשפוט את האחר במהירות גבוהה יחסית, ותמיד על סמך פרשנותנו האישית את המעשים או אמירות שלו. כמובן שבין פרשנותנו (שנבנתה סובייקטיבית אצלנו) לבין כוונותיו, או 'האמת האובייקטיבית', יכול להיות פער גדול, אך זה בדיוק לב העניין.<br />בכל פעם שתשימו לב לשיפוטיות שלכם, הסיטו את מבטכם הצידה (פיזית, ממש!), והחזירו אחר-כך ליצירת קשר עין עם הצד השני. הוא לא יידע במה מדובר, אך מדובר באיתות חזק בינכם לבין עצמכם, וגם יצירת פער פיזי, ניתוק הרגע כדי ליצור רגע חדש עם התחלה חדשה. אתם יודעים במה הייתם שיפוטיים. אתם יכולים לשתף את הצד השני, אך אין חובה לעשות כן - מה שכן ארצו הוא שתשתפו כאן בבלוג. הרעיון הוא יצירת מודעות גבוהה יותר לשיפוטיות בה אנו נוהגים על ימין ועל שמאל, וגם לסיטואציה מסביב, להשלכות שאנו יוצרים, ולסיפורים שאנו מספרים לעצמנו סביבן.<br />כל פעם שאתם מזהים תחילתו של ויכוח או עימות, נסו לשבור זאת בשאלה "איך אני יכול לעזור לך?", או מקבילה שתהיה בשפתכם ומתאימה יותר לסיטואציה. הרעיון הוא הקטנת הצורך הפנימי להשיג את 'שלי', והתמקדות באחר. כיצד אוכל לשרת אותו? מה נחוץ לו, שאולי אני יכול לספק מבלי להיפגע או לוותר על יותר מדי? מה הוא באמת רוצה, בניגוד למה שהוא אומר?<br />כדוגמא, חישבו על הדיבורים אודות הגירושין. אדם האומר 'אני רוצה להיפרד', לעיתים באמת רוצה זאת, אך בדרך כלל מדובר באמירה סמויה של 'נמאס לי', או 'אני צריך יחס' או אפילו 'רע לי, ואני רוצה שיתחנפו אלי'. האמירה אודות הפירוד היא הצהרה חזקה שמניעה את האחר - מניפולציה.<br />לא תמיד המניפולציה היא מודעת או רק כלפי האחר, לעיתים קרובות המניפולציה מטעה גם את עצמנו - שימו לב מה אתם אומרים ומתי הדברים שונים ממה שבאמת רציתם, מהמטרה שהאמירה משיגה.<br /><br />בקיצור, זה שבוע של להיות עבור האחר. לפרגן יותר, לדון לכף זכות, לשים לב שהנטייה האוטומטית שלנו לפעמים מרושעת יותר ממה שאנו מוכנים להודות, או קטנונית יותר. בואו נתאמן על לראות את הדברים בזמן אמיתי, ליצור חיץ או פסק זמן המאפשר לגישה שונה לעלות (הסטת העיניים), ולהכריח את עצמנו להקטין חלקנו ולשרת צורך של אדם אחר (במה אוכל לעזור?).<br />תרגלו הרבה, וכיתבו בבלוג.<br /><br />דבר אחרון, שוטטו קצת ב google scholar, חפשו ספרות פסיכולוגית-משפטית מעניינת, ובואו מוכנים לדבר על נושאים שתרצו לחקור במהלך כתיבת הסמינר. דיברנו בכיתה על הנחיות לכתיבה, אתם מוזמנים להוסיף בתגובות את עיקרי הדברים וגם לשאול, להתלבט, או להעיר. שבוע טוב!!<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-3654088872124851231?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com16tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-14713748664012635002008-12-24T07:39:00.000-08:002008-12-24T07:42:07.515-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">שלום לכולם,<br />ראשית, תודה על ההשתתפות בשירה היום. קשה לעשות דברים 'לא מתאימים' לסיטואציה, ושירה בזמן שיעור בפקולטה למשפטים בהחלט מעלה קשיים של תדמית ו'לא נעים'. היכולת שלנו להתגבר על קשיים מסוג זה היא שמאפשרת חופש – האפשרות לעשות כרצוננו ללא תלות במגבלות 'חיצוניות'. יכולת כזו היא דבר שצריך לתרגל אותו – להכריח את עצמנו להתאמץ בתחילת הדרך, כדי שהמשכה יהיה קל יותר. דוגמא טובה נתן לנו רועי כאשר שיתף לגבי הקשיים שהיו לו להשטות כחלק מהמצגת.<br />לגבי הסגנונות, העמקנו קצת יותר, אך יש עוד הרבה עבודה. שיעורי הבית שלכם לשבוע זה כפולים. ראשית, שימו לב למקומות בהם אתם רואים אי-הבנות כתוצאה מסגנון תקשורת שונה, בין אם אי-הבנות שאתם מעורבים בהם ובין אם כאלה שהייתם עדים להם. מה שאנו מחפשים הוא קצרים בתקשורת, מקומות בהם א' אמר משהו שב' פירש אותו בצורה אחרת. הרבה פעמים עולה כעס או עלבון, אבל לא רק. הרחיבו מבט ודווחו בבלוג על מקרים שנכחתם בהם (תגובה לרשומה זו).<br />שנית, נסו להתאים את עצמכם לסגנון התקשורת של מי שאתם באינטראקציה איתו. אל תנסו לשנות את עורכם לגמרי, אלא רק להתאמץ קצת לכיוון שלו. ניתן לראות זאת כ'זרימה' עם האדם האחר. הגיבו כפי שנראה לכם שהוא מעדיף, נסו לדבר את השפה שלו. נסו לקרוא את הכוונה מאחרי המילים, לפרש את האחר לאור הסגנון שלו ולא שלכם. גם כאן, ספרו בבלוג על התנסויותיכם. אל תגבילו את עצמכם רק לשיחות 'רציניות'. הרשו לעצמכם להתחבר גם לנהג האוטובוס, למוכר בחנות – השתמשו ביכולת שלכם לפתח שיחה ולהמשיכה מעבר למקובל (שיעורי הבית הראשונים), ועשו זאת בדרך שנראית לכם תואמת לסגנון שלו. הקשיבו בשפה שלו, בקיצור – שחקו קצת עם נושא הסגנונות, זיהוי אנשים אחרים, ודיבור בשפתם.<br /><br />בשיעור הבא נדבר סוף סוף על המאמר העוסק במשפט מטפל ומונע. בנוסף, קיראו את המאמר: Better Legal Counseling Through Empirical Research: Identifying Psychological Soft Spots and Strategies המתקשר למאמר הראשון ומנסה ליישמו הלכה למעשה. נדבר על שניהם.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-1471374866401263500?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com14tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-78385150931294401522008-12-10T10:45:00.000-08:002008-12-10T10:53:44.078-08:00שלום לכולם,<br />השבוע ביקשתי שתקראו את המאמר "הרהורי כפירה על חשיבות חקר הכלכלה והמשפט". כאן אבקש שתכתבו את שהבנתם, שאלות שעלו, נקודות שאתם מעוניינים שאתייחס אליהן. בקיצור - דיון. אשמח להערות והארות, ביקורות ומחשבות.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7838515093129440152?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-91170298224481198862008-12-06T11:24:00.000-08:002008-12-06T11:27:40.661-08:00פס"ד שמעלה שאלות וכעסים גם יחד...<br />אני מקבל הרבה שאלות על אתא נ. שוורץ. מצורפת תגובה עם תכתובת בעניין - שאלות מתלמיד חושב, וניסיונותי לתת קצת הגיון בהבנת המקרה.<br />אתם מוזמנים לקרוא וגם להגיב ולהקשות. הנושאים העולים כאן רחבים בהרבה מהמקרה הספציפי.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-9117029822448119886?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-56607731439885197392008-12-03T11:46:00.000-08:002008-12-03T11:56:10.675-08:00שלום לכולם,<br />דיברנו בכיתה על כללים משפטיים שאמורים לסייע לנו להביא לאופטימליות בהקשר של מיטרד ונזקים מוחצנים. הדוגמא עליה דיברנו פשוטה, אך אמורה להוות בסיס להשוואה הרלוונטי למקרים רבים אחרים. הרעיון הבסיסי הוא של הפנמת הנזק דרך הפיצויים, או פתרון של רגולציה ישירה - כמו בתקנים או צו המניעה כאשר מתקיים מיטרד ליחיד. <br />חשוב להבין את הרלוונטיות של תיאורמת קאוס לעניין זה. Coase בעצם אומר לנו שלולא עלויות העיסקה לא היה צורך במשפט כדי להביא לאופטימליות. המשפט בהחלט רלוונטי לחלוקת המשאבים בחברה, אך היעילות תושג במו"מ בין הצדדים, מרצון ומתוך אינטרס עצמי של הצדדים. הדגש הוא על הבנת הסוגים הרבים של עלויות עיסקה, ומציאת פתרונות משפטיים שיקטינו אותם כדי להביא את הצדדים 'בחזרה לשולחן המשא ומתן'. חישבו על דוגמאות של כללים משפטיים (בחוק או פסיקה) שאתם מכירים, ונסו לראות אילו עלויות עיסקה הם מקטינים.<br />בנוסף, חשוב להבין שגם התערבות ex post שלכאורה רק מתקנת מצב בדיעבד, אמורה להשפיע גם ex ante - ביצירת תמריצים נאותים. אכיפה יעילה של כללים משפטיים אמורה להקטין את מספר התביעות, שכן תוצאה משפטית ודאית מובילה את הצדדים להימנע מהתדיינות מיותרת, ולהגיע לפתרון היעיל מלכתחילה.<br />נסו לחשוב על דוגמאות לכללים משפטיים שיוצרים תמריץ נכון שכזה - וגם דוגמאות לכשלון המשפט במטרתו זו.<br />לבסוף, ודאו שהבנתם את זלצברגר וגלעד. אתם מוזמנים לרשום מדוגמאותיכם ושאלותיכם כאן, בתגובה לבלוג, ולהיעזר האחד בשני. אתם מאוד מוזמנים להרחיב את ההסתכלות מעבר לדוגמאות התחיליות בהן אנו עוסקים בכיתה.<br />הביטו סביב. עקרונות הניתוח הכלכלי אמורים לעזור בהבנת המציאות. קחו מקרים שאתם נתקלים בהם ושאלו את עצמכם כיצד היינו מנתחים אותם בכלים הכלכליים שאנו לומדים. וכיתבו עליהם.<br />תיהנו!<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-5660773143988519739?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com11tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-45437356953071628402008-12-03T06:44:00.000-08:002008-12-06T23:58:56.764-08:00שלום לכולם,<br />מטרתכם השבוע להיכנס מעט לנבכי סגנונות התקשורת, ביחס אליכם וביחס לאחרים. הסגנונות עליהם דיברנו בכיתה הם אבי-טיפוס, מאפיינים הקיימים בנו, למרות שלאו דווקא במלואם. בסיווג מלא יותר, היינו מפרידים בין הסגנון הראשי לסגנון המשני אצל כל אחד, ודנים במאפיינים מכל סגנון המתאימים לכם. אין שני בני אדם זהים, ולכן אין תיאור אחד מתאים לכולם, או לקבוצה גדולה כל כך של 'סגנון' מסוים.<br />עדיין, התיאור הראשוני עוזר לחדד ולראות שמה שנראה לנו מובן מאליו, 'ככה זה', נראה לאחרים אחרת - ובדרכים הניתנות לניבוי מראש. אם אני מבין את משמעות הסגנון, ורואה אדם בסגנון מסוים, אדע קצת יותר כיצד לפנות אליו, מה מעצבן אותו ואיך קל לו יותר. מטרת הסיווג שלנו לסגנונות תקשורת אינו הסיווג העצמי, אלא דווקא הכרת האחר. היכולת לתקשר עם אנשים שונים בשפה שלהם היא קריטית, ומהווה את ההבדל בין ירייה באפילה לבין כיוון מדויק למטרת התקשורת - שהאחר יבין את כוונתי ויתחבר למה שאני מנסה להעביר. דיבור עם משימתי בשפה של ספונטני, יגרום לו לפרש את דברי באופן שלא התכוונתי, לגבש מסקנות מוטעות לגבי, ובגדול - פוגם ביכולתי להעביר את המסר ולזכות לשיתוף פעולה.<br /><br />תפקידכם השבוע לגבש 'הוראות הפעלה' - פירוט כתוב של הדרכים הנכונות והמוטעות לפנות אליכם, דברים שאחרים עושים ומעצבנים אתכם, או איך רצוי לפנות אליכם. את הכתוב העלו על הבלוג, ונלמד קצת אחד על השני. מותר ורצוי להתייחס לדוגמאות טובות וגרועות של מצבים בהם הייתם ואתם מזהים שם תקלה תקשורתית שמקורה בסגנונות השונים. בסופו של דבר מטרתנו לגבש פירוט של הסגנונות השונים, וללמוד את השפות השונות בהן אנו מתקשרים. שימו לב למאפיינים שלא נכנסו לדף - שפת גוף אופיינית לכל סגנון, ביטויים מאפיינים, וכל דבר שנראה לכם קשור. העלו על הכתב, ונעבד את הכל במשותף.<br /><br />בנוסף, בשבוע הבא נסיים עם המצגות ואבקש מכם לטעון לטובת Gold במאמר שביקשתי שתקראו. הכינו את הטיעונים כך שתוכלו לטעון בכל סגנון בנפרד. מטרתכם תהיה לשכנע מישהו מסגנון אחר, או שלכם, ותצטרכו להתאים את אופן הטיעון (לאו דווקא התוכן) למקשיב. לדבר בשפה שלו. הכינו לכם נקודות לדיון, אך הכינו בנפרד גם דגשים וטקטיקות לכל אחד מהסגנונות. היו מוכנים לכולם, ושימו לב להבדלים בין הדרכים השונות המתאימות לכל סגנון.<br /><br />ותמשיכו עם המעשים המיטיבים! אה, וכדאי לפעמים לשתוק...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4543735695307162840?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com22tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-86777266488832704642008-11-26T07:29:00.000-08:002008-12-06T23:59:43.051-08:00שלום לכולם,<br />שיעורי הבית ממשיכים את הפעם שעברה (עוד מעשים מיטיבים בבקשה!), והולכים צעד נוסף. מטרתכם היא בעיקר להקשיב. כדי לעשות זאת, צריך להשאיר יותר מקום לאחרים ולהתמקד בהם. להקטין את מקומנו, ולהשאיר להם את הבמה. במילים פשוטות ובוטות - תשתקו ותקשיבו.<br />קשה לפעמים, אבל החובה לשתוק תראה לכם את הקולות הפנימיים שרוצים לפרוץ החוצה, הצורך 'להגיד את שלי', ומה קורה כשאנחנו מסוגלים להתאפק. איזה מרחב נוצר לאחרים, מה אנו מסוגלים להשיג גם בלי לתפוש במה, ומה עוד אפשר לראות כשלא עסוקים ב'מתי תורי לדבר'. עוד הקשבה, עוד תשומת לב לאחר, עוד הסתכלות על הפרטים הקטנים שלפעמים נעלמים מן העין.<br />שתפו תוך כדי השבוע, מותר יותר מפעם אחת, על ההתנסויות. מתי קל ומתי קשה לשתוק, ומה רואים אחרת. מה ניתן להשיג בלחכות קצת, או בפחות מילים, במבע בלתי-מילולי. זיהוי הסימנים הקטנים והסתכלות על הצד השני.<br /><br />היו מוכנים להציג טיעון אחד מתוך המאמר של Gold מרשימת הקריאה - באופן המשכנע ביותר. מותר גם לערוך רשימה של טיעוני נגד תוך כדי, אבל ההצגה תהיה כנציגיו ורק לתמוך או להרחיב את שאמר.<br /><br />את דף הבחינה העצמית חשוב שתעשו לאט ובזהירות. נסו לענות מתוך העדפותיכם, איך שאתם 'באופן טבעי', ולא איך שהתרגלתם להיות 'כי צריך'. הביאו אתכם את התוצאות לפעם הבאה. למי שלא קיבל דף, אשים קובץ באתר התקשוב ב'חומרים כללי'. הערות על המצגות הוספתי כתגובה.<br /><br />זהו. יפה מאוד! נהניתי מכם מאוד. תודה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-8677726648883270464?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com20tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-85346588844487773092008-11-20T07:19:00.000-08:002008-12-06T23:59:59.630-08:00שלום לכולם,<br />כמה מילים על השיעור האחרון ועל המשימה השבועית. התחלנו לדבר קצת על ויכוחים, וההבדל בין ויכוח לבין כעס או לעצבן. מעניין שרבים מאיתנו רצו לפרשנות של ויכוח כמה שמעורר כעס, או ריב. אפשרי, אך לא הכרחי. שימו לב שהמשימה שלכם כעורכי דין תהיה לעיתים קרובות להיות בויכוח תמידי, ועדיין אם תהיו כעוסים או תיקחו באופן אישי את ההתנגדות בה תפגשו, תהיו גם פחות טובים וגם פחות נחמדים. יש הנכנסים בכוונה למעין ריב, בעיקר כדי להכעיס את הצד השני ולגרום לו לטעות, או להיות פחות ממוקד. היכולת להפריד בין אי-ההסכמה לבין היחסים האישיים תהיה לכם למגן, ותגן על יכולתכם לתפקד בתנאי לחץ, כמו גם להישאר בני-אדם במקצוע הדורש לפעמים מיומנות של גלדיאטור אינטלקטואלי.<br /><br />אותה הפרדה, או לפחות מודעות למתרחש פנימה ומסוגלות לעצור ולנשום עמוק, יכולה לשמש גם חרב, שכן קל הרבה יותר לערער את בטחונו או ריכוזו של הצד השני כשאנחנו נותרים שקטים מבפנים. השקט הפנימי, לא לתת לקולות הכעוסים או הנעלבים הנשמעים בתוכנו להפריע, הוא חשוב – בין אם מדובר בשמירה על השפיות וחיי המשפחה, ובין אם מדובר במיומנות מקצועית נטו. בשלב זה אולי דברים אלה נשמעים קצת רחוקים, אבל דברו קצת עם עורכי-דין, תכינו את עצמכם לעתיד...<br /><br />זיכרו את מה שדיברנו על התקשורת העקיפה. ויכוח מעמת יכול להיות עם עד, בו תרצו לטלטל אותו מאיזור הנינוחות שלו, לגרום לו לענות מהר ואינסטינקטיבי, ולהוציא ממנו יותר מאשר תכנן להגיד. הטכניקה היא תקשורת ישירה, איתו, אך המטרה היא תקשורת עקיפה – הכנסת מה שיגיד לפרוטוקול, או לאוזני השופט. היכולת שלכם לקלוט את סימני המתח שלו היא כלי-העבודה כדי לדעת איפה ללחוץ. היא תלויה בהקשבה אמיתית, להיות פנויים מחשבתית ורגשית למתרחש ולרמזים המעודנים הנמצאים שם – אם מחפשים אותם, ואם לא עסוקים מדי בבלאגן שקורה לנו בפנים. בקיצור, אם יש שקט גם בעת לחץ.<br />לגבי המשימה החדשה – מטרתכם לעשות כמה שיותר פעולות מיטיבות. עזרה לאחרים, ניקוי הסביבה, חיוך והסברת פנים לאנשים סביבכם, כל דבר הנחשב בעיניכם כלעשות משהו עבור אחרים. המטרה אינה רק לתרום מעצמכם (גם), אלא בעיקר לעשות זאת באופן שיהווה השראה או לגיטימציה לאחרים סביבכם, כך שגם הם יעשו משהו דומה, או פעולה אחרת של עזרה או התנדבות שאחרת אולי לא היו חושבים לעשות. מטרתכם להיות השראה לאחרים. יש אינספור דרכים לעשות זאת, היו יצירתיים, והשתמשו בכל השבוע כדי למצוא עוד ועוד הזדמנויות. את רשמיכם ותחושותיכם, שתפו בבלוג. ספרו מה עבד יותר ומה עבד פחות, עיזרו לכולנו ללמוד מניסיונכם.<br /><br />ומילה אחרונה – לא ביקשתי מכם לקרוא מאמר חדש השבוע כדי שתישארו ממוקדים בקודם, במצגות שלא נותר לנו זמן לעשותן. אני רוצה שתקראו דבר אחד, קצר. בספריה יש כמה עותקים של ספרו של שופנהאואר, "38 דרכים לנצח בויכוח". קיראו את ההקדמה וכמה מן הטכניקות עליהן הוא מדבר (לאו דווקא לפי הסדר). נדבר קצת על הדברים בשיעור הבא. שימו לב שחלק מן הדברים נראים שטחיים להחריד במבט ראשון (שלא לומר מרושעים). נסו לראות מעבר לכך, ורשמו בבלוג דוגמאות למקרים בהם נקטתם או ראיתם אחרים נוקטים טקטיקה שכזו.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-8534658884448777309?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com21tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-51737218891162121642008-11-16T00:21:00.000-08:002008-11-16T00:39:12.392-08:00שלום לכולם,<br />המשימה השבועית - להתווכח. המטרה היא תשומת לב לאופן בו אתם מתווכחים, לאופן בו אחרים עושים זאת, ולדינמיקה של הויכוח. מה מגביר אותו, מה מסיט אותו לכיוון מסוים, מה מעלה התנגדות ומה מאיין אותה.<br />קחו סיטואציה בה עלול להתעורר ויכוח, ואפשרו לו לקרות. מישכו אותו קצת יותר ממה שהיה קורה מאליו, אבל המטרה אינה ליצור פיצוץ סתם, אלא לדמות מקרים אחרים בהם ויכוח באמת מתעורר - והפעם אנחנו מודעים קצת יותר ומסוגלים להסתכל על המתרחש קצת 'מבחוץ', לשים לב לפרטים מבלי שרגשותינו מעוורים אותנו.<br />ניתן להשתמש באירוע המתרחש מאליו, ופשוט לשמור על התנגדות קצת יותר מהרגיל, או לקחת סיטואציה שברגיל הייתם מתחמקים מהעימות - והפעם לא מוותרים. שימו לב לסוג האמירות, ההעוויות, התנועות, שמעוררים התנגדות או כעס אצל הצד השני (ואצלכם). ניתן לעשות זאת בעמידה על זכותכם, או בהתנהגות קצת כמו שאחרים לעיתים עושים לכם. אמנם ליצור ויכוח מקום שאין הכרח נראה רע, אבל הלמידה מההתנסות והיכולת לראות את המתרחש בצורה מעמיקה יותר ובהירה יותר עשוייה בהחלט לעזור במקרים רבים אחרים.<br />שימו לב לא להפוך מכניים או מלאכותיים מדי. השתמשו בהתנהגויות או אמירות שבויכוחים אחרים בהחלט יתכן שיעלו, כך שמישהו המכיר אתכם יוכל לחשוב שגם הפעם זה אמיתי, או רק קצת מוגזם - לא הרבה.<br /><br />חשוב להקפיד עד כבודו של האחר. מותר לשחק קצת, וגם להתווכח זה לא סוף העולם - אנחנו עושים זאת ממילא הרבה פעמים אז עוד אחת לא תהרוג אף אחד. עדיין, שימו לב לאחר וביחרו את האיזון איתו גם אתם וגם הוא יכולים לחיות.<br />בסוף התהליך חייבת לבוא התנצלות שלכם. לא סתם 'סליחה, הייתי חייב בשביל ניסוי בכיתה' - התנצלות על שהעלבתם או פגעתם (אם כך קרה), או באופן כללי יותר, בקשת סליחה על שהייתם חלק מאירוע מכעיס, ושלא מצאתם את הדרך לעדן ולהנעים את השיחה יותר מוקדם.<br />ההתנצלות חשובה לא רק כדי לשמור על כבודו של האחר, אלא גם כדי לשים לב לאיך אתם מרגישים תוך כדי, ואיך האחר מגיב. איך אפשר לצאת מהעימות גם ללא הרבה מילים והסברים. מעבר מכעס והתנגדות לשיתוף פעולה או חיוך משותף.<br /><br />בבלוג תכתבו מה קרה, לא רק במישור העובדתי, אלא בעיקר בתחושתי. נסו לתאר כמדען השם לב לפרטים בשני הצדדים של השיחה, לא רק כאדם המעורב ורואה את הצד שלו. איפה אפשר היה להשיג את אותה המטרה בדרך אחרת? איפה ניתן היה למקד את חוסר ההסכמה מבלי שיהפוך לעימות ממש? מה קורה בפנים כאשר אנו חלק מעימות, מה קורה לשליטה העצמית ולתשומת הלב למגוון הכיוונים אליהם ניתן ללכת? עד כמה המבט הופך צר וממוקד בנקודה מסוימת, שאינה בהכרח החשובה ביותר?<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-5173721889116212164?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com18tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-79644788935478721112008-11-05T06:32:00.000-08:002008-12-06T23:41:46.476-08:00שלום לכולם,<br />המאמר שביקשתי לקרוא לשיעור הבא נמצא באתר התקשוב של הקורס, תחת חומרי לימוד - חומרים כללי, בשם Religious Economics. קיראו את המאמר וחישבו על השלכות לכל אחת מעשר הטענות המובאות בו. בשיעור הקרוב, זוגות שנרשמו יציגו בקצרה את הטענה ודוגמא מעולם המשפט הממחישה אותה.<br />רשימת המציגים בתגובה לרשומה זו.<br /><br />חישבו קצת על מושג ההחצנה. יש הרואים בתופעה זו הבסיס לכל בעיה של חוסר יעילות כלכלית, ויש הרואים בו הסבר לחוסר-מוסריות באשר הוא. חישבו על דוגמאות של החצנה שנתקלתם בהם בחייכם או במשפט, וכיתבו תגובה לרשומה זו עם תיאור ההחצנה ותוצאותיה. כיצד קיום ההחצנה גרם לאנשים המעורבים לפעול? כיצד היה ניתן לפתור את בעיית ההחצנה דרך המשפט?<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7964478893547872111?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-16801305785019665142008-11-05T05:56:00.000-08:002008-11-05T06:27:44.296-08:00שלום לכולם,<br />ראשית, תודה על ההשתתפות והמעורבות בשיעור. התחלה טובה.<br />שנית - מטלות:<br />1. נהלו שיחה עם מישהו, אותה תמשכו להעמקה ולפתיחות מעבר למקובל בסיטואציה, במערכת היחסים, או אצלכם באופן אישי. המטרה היא להגיע לשיתוף או פתיחות, ואני מבקש שתשימו לב לא רק להשגת המטרה, אלא גם לטקטיקות בהן אתם עושים שימוש בדרך. עשו זאת מספר פעמים השבוע, וכיתבו דיווח או שיתוף על אחת או שתיים מהן. בעיקר שתפו בדברים שהפתיעו אתכם, משהו שעשיתם שאתם לא מורגלים אליו, או תוצאה מעבר לציפיות.<br />2. כנסו לאתר <a href="https://implicit.harvard.edu/implicit">https://implicit.harvard.edu/implicit</a> ועשו 3-4 מהמבחנים המצויים שם (אפשר בעברית או שפה אחרת).<br />3. כנסו לאתר <a href="http://www.prisonexp.org/">http://www.prisonexp.org</a> - תיאור ניסוי בכליאה שהתבצע באוניברסיטה אמריקאית, כאשר האסירים והסוהרים כולם סטודנטים צעירים. קראו וחישבו על קלות ההשפעה על תפישת העצמי אצל הנבדקים, ובעיקר כיצד נראה לכם שאתם הייתם מגיבים למקרה דומה.<br /><br />שתפו בבלוג (כתגובה על רשומה זו) מהתנסויותכם. כיתבו בפירוט וכנסו לפרטים עד כמה שניתן. שימו לב לא לשתף בפרטי אנשים אחרים, לא לפגוע בפרטיותם. אתם כן מוזמנים לכתוב על חוויותיכם איתם, ומה למדתם מהם או מהחוויה, רק לא את פרטיהם האישיים. אם יש דברים שממש לא מתאימים לבלוג לדעתכם, כיתבו ושילחו אלי במייל נפרד.<br /><br />תיהנו!!<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-1680130578501966514?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com22tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-20075659340907880522008-09-05T06:42:00.000-07:002008-09-05T07:08:51.864-07:00יום שישי, יושב מול הנוף עם קפה, מחוץ לבית שלי - מה פתאום עכשיו מחשבות על עבודה סמינריונית?<br />אני מקבל הרבה שאלות, התלבטויות, מתלמידים שונים. הדבר הבולט ביותר הוא עד כמה רבים מאיתנו בחזקת 'שאינו יודע לשאול'. גם אלו ששואלים, לרוב מתמקדים בשאלה טכנית, ורק בין השורות עולה הבלבול, או התפישה המוטעית לפעמים של מהי עבודה סמינריונית, ואיך כותבים כזו שתהיה טובה.<br />אז נעשה מצוות 'את פתח לו' - ניתן כמה קווים כלליים לחשוב עליהם, וכל אחד מכם יוכל לחפש את המקומות בהם ניתן ליישם, את התרגום המדויק למקרה הפרטי בו היא או הוא מתעסקים.<br /><br />ראשית, הספרות. בקורסים רגילים אתם מואכלים את הספרות הרלוונטית בכפית. המרצה הכין רשימה מראש, והיום את רובה אפילו אפשר להוריד ישירות מאתר התקשוב, אין צורך לבקר בספריה. בסמינר המצב הוא בדיוק הפוך - המטרה היא לבקר בספריה, או יותר טוב, לשוטט בה. טוב להתחיל מנושא שעניין אתכם, אבל קריטי להשאיר את הראש פתוח כדי ללכת בשביל ההפניות, לראות את הצמתים בדרך בהן אפשר לבחור בין המשך בכיוון המקורי, לבין התעמקות בכיוון שלא חשבנו עליו מראש.<br /><br />לעיתים יש לכם כמה מאמרים מראש, וזו נקודת ההתחלה. גם אז חשוב לשים לב לנקודות שהמאמרים לא דנים בהן, לשאלות שנותרו פתוחות, לכיווני יישום שנרמזו אך לא נחקרו. אלה הזדמנויות בשבילכם, מקומות בהם אפשר לחדש, להעמיק, לגלות את מה שמחוץ לשביל המרכזי.<br />חשוב להשקיע זמן בשיטוט לכאורה אקראי בספריה, במאגרי המידע, באינטרנט. הזמן 'הריק' בו לא מחפשים דבר ספציפי, אלא מרחיבים את הדעת, נותנים למיקוד לנוח, וסתם נהנים. טוב לרוחב-האופקים, וגם לנשמה.<br /><br />בעיקר, המטרה של הסמינר היא לקחת נושא המעניין אתכם, ולהשתמש בהזדמנות כדי להעמיק בו. לגלות את כל הטיעונים הנוגדים, את הדרכים השונות לחשוב על הסוגייה, את הדוגמאות והיישומים שלא עולים במחשבה ראשונית. אם מתחילים מרעיון ומשתמשים בסמינר כדי להוכיח אותו, נוצרת נטייה לכתוב את מה שאנחנו חושבים, ואז 'לרצף' את הכתוב בכמה הפניות המראות כמה אנחנו צודקים, או כמה קראנו. קראתי הרבה כאלה, לא כיף גדול. אם יש לכם טיעון שאתם רוצים להביע, הביאו את כל הדוגמאות הנוגדות. חישבו על כל התנגדות שמישהו עלול להעלות, הסבירו אותה לעומק, מתוך פירגון לרצינותה ולחוכמתם של טועניה - ואז התווכחו איתה. עשו את האינטגרציה בין הטיעון שלכם להתנגדויות. לא צריך לבחור צד, לא חייבים להיות צודקים ולדעת הכל, הראו שחשבתם על הכל, ואימרו גם למה אין לכם תשובה טובה, או מה עדיין לא לגמרי ברור לכם. מותר.<br /><br />בעיקר, תיהנו. הזדמנות די ייחודית, זמן להשקיע בהעמקה, ועוד יש מי שיקרא את הגיגיכם ויתייחס ברצינות. עולה בזמן ומאמץ, אך מאפשר חוויה של התכנסות, של להפוך למומחה במשהו שהיו לכם רק דעות כלליות לגביו.<br />לסיום, אני מצרף משהו שכתבתי לסטודנט שכתב לי שמצא את כל החומר הרלוונטי, וכעת הוא יושב לכתוב. חומר למחשבה:<br />--<br />הסיכוי שמצאת את כל החומר הראוי לצורך הסמינריון, הוא אפסי. הסמינריון הוא תהליך, וכשמתחילים ללכת אחר העקבות (הרעיוניים), רק אז מגלים לאן השביל מוביל. הקריאה בהתחלה, של מה שמצאת, היא שתראה לך את היער בו אתה נמצא, את האיזורים שמופו על ידי אחרים ואת האיזורים שלא. אז מתחילים ללכת אחר העקבות שהם הותירו - הערות השוליים, אימרות האגב שלהם על דברים שלא ממש נגעו בהם במאמר הזה, דוגמאות-הנגד שהיית חושב עליהן לו הייתם יושבים ומדברים על הדברים.את כל אלה אתה אחר כך פותח, מגלה מה באמת עומד מאחרי ההפניה הפשוטה, מאחרי האמירה הדי-סתמית שאפשר להביע במשפט אחד או שניים. כרגע אתה פותח את הדלת, מתחיל את המחקר. לך בדרך ואל תכוון מראש לעבודה שתכתוב. העבודה היא הדיווח שאתה יכול להביא לנו ממה שלמדת, ממה שהפתיע אותך, ממה שנתן לך תובנות עמוקות יותר, או ניתנות ליישום במקרים שנראו קודם שונים לגמרי.<br /><br />ניתן ורצוי לקרוא גם חומר לא אקדמי בנושא, העשרה. הרבה פעמים אתר הבית של מרצה שחיבר מאמר כולל כתיבה לא אקדמית, דרכה אפשר להבין קצת מגישתו, לקבל טעימה או דוגמאות. בעיקר רלוונטי כשהאנגלית מהווה מחסום, והכתיבה הפופולורית קלה הרבה יותר לקריאה מהאקדמית. אך נא לא לעצור כאן...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-2007565934090788052?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-22877276837052676952008-09-01T05:50:00.000-07:002008-12-07T00:00:56.764-08:00בעקבות פניות לגבי הסמינר, כמה מילים על מהות כתיבת הסמינר, הקשיים בנושאים בהם אנו דנים, והצעות עבודה.<br /><br />מוזמנים לקרוא, להגיב, לשאול, ולהעלות נושאים לדיון ביחס לאופן כתיבת הסמינר, או מעבר לכך.<br /><br />עדי<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-2287727683705267695?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-60852538157160185952008-08-05T02:05:00.000-07:002008-08-05T02:17:16.267-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">תכתובת המתנהלת ביני לבין חבר-תלמיד. התחיל ממשפט וכלכלה וגלש הרבה מעבר...<br /><br />הדיון מעניין (אותי ואותו לפחות), וחשבתי שיהיה נחמד לפתוח להצטרפותם של אחרים.<br /><br />הפתיח הוא של מיכאל, שכתב לי בעקבות מאמר שלי שקרא, והוספתי את מכתבינו כפי סדרם. מתנצל על האורך, אך לקח זמן עד שחשבתי לצרף לבלוג.<br />אתם מוזמנים לקרוא, לחשוב, ולהגיב.<br /><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6085253815716018595?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com13tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-48617422223699555522008-07-29T05:26:00.000-07:002008-12-07T00:02:19.651-08:00הזדמנות לדיון פומבי בקשיים הכרוכים בכתיבה מחקרית, כמו גם בתובנות הצומחות לכם והתייעצות בשאלות המטרידות תלמידי מחקר אחרים. איך מגדירים שאלת מחקר? איך נמנעים מהרחבה אינסופית של הדיון? כיצד נציג את מחקרינו בפני עמיתים ותלמידים? ובעיקר, מה עושים עם הבדידות שבכתיבה והיעדר חברותא ללימוד משותף...?<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-4861742222369955552?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-39472923641794420272008-07-28T08:22:00.000-07:002008-12-07T00:01:31.125-08:00אתם מוזמנים להיכנס לדיון, להביט במאמרים המחייבים למבחן, ולדון ברעיונות המופיעים בהם. במבחן תתבקשו ליישם רעיונות מן המאמרים ומן הדיון בכיתה, כמו גם להציע רעיונות ביקורתיים או דוגמאות נגדיות. אם קראתם, הבנתם, וחשבתם על הדברים, יהיה קל, ואולי אפילו תיהנו מהתהליך...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-3947292364179442027?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com18tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-29753373201008091342008-07-22T00:59:00.000-07:002008-12-07T00:01:31.125-08:00בשיעור האחרון התחלנו לדבר על רשתות, ועל 'אפקט הרשת'. בגדול, הרעיון פשוט - כל מוצר שהתועלת משימוש בו גדלה עם צמיחת מספר המשתמשים בו, הוא מוצר רשתי. למוצרים כאלה יש נטייה לצמיחה אקספוננציאלית, קרי מרגע שהחלו להיות נפוצים בציבור, הם שווים יותר, לכן יהיו נפוצים עוד יותר, וחוזר חלילה. שוק רשתי מאופיין במעין מונופול טבעי, שכן רשת אחת גדולה מניבה תועלת גדולה יותר מאשר שתי רשתות קטנות יותר. הדינמיקה הנוצרת היא של מאבק בין רשתות בתחילת הדרך, עד שאחת זוכה ליתרון משמעותי דיו, שאנשים מתחילים לעבור אליה מתוך הימור שהיא זו שתנצח. מרגע שהחלו לעבור אליה, הנצחון הוא נבואה המגשימה את עצמה, והרשתות האחרות נדחקות למעמד של שחקניות-נישה, כאלה שנלחמות על הפירורים שהמונופול הגדול משאיר.<br /><br /> כמובן שתמונה זו שטחית וראשונית. הרי אין הכרח שכולם אוהבים את אותו הדבר, ולכן לא ברור שמוצר רשתי אחד יסחוף אחריו את כל האוכלוסייה. זאת אפשר לתקן על ידי הגדרת 'השוק הרלוונטי' או 'פלח השוק' (לא לבלבל עם נתח שוק!). גם לא ברור שארצה להצטרף לרשת כל כך פופולרית, אולי דווקא אני מעדיף להיות במיעוט או אליטה שאינה מעורבת ב'עמך'. זאת ניתן גם להכניס למודל, על ידי הגדרת סף ממנו הרשת הופכת ל'צפופה מדי', או סוגי צרכנים שונים להם יש העדפות שונות לגבי גודל הרשת האופטימלית.<br /> ניתן לחשוב לא רק על תוכנות מחשב או מכשירי תקשורת כגון טלפון או פקס. אופנה זו דוגמא לא רעה למאפיין האחרון. בתחילה הרבה מעצבים מציעים מרכולתם, לאט לאט חלק הופכים דומיננטיים יותר, נוצרת תנופה של 'צריך להיות לי כזה', רק כדי להגיע אחר כך לשלב של 'נמאס, לכולם יש'. במודל של הרשתות, כל זה נכנס בפרמטר אחד, של 'עוצמת אפקט הרשת', וזה יכול להיות פונקציה קמורה. עולה בתחילה ומתחיל להאט או אף לרדת עם הצמיחה.<br /><br />בהגבלים עסקיים יש דיון נרחב ביותר ברשתות, בעיקר מכיון שבמסגרת משפט מיקרוסופט פיתחו את התיאוריה כדי להתווכח עם מעשי החברה לגיטימיים או אנטי-תחרותיים, ועד כמה צריך לחשוש לעתיד החדשנות.<br />אך מעבר לסוגיות של תחרות, חישבו על משמעות הנורמות החברתיות והמשפטיות לאורן אנו חיים. כלל מסוים הופך כופה יותר ככל שחלק גדול יותר מהאוכלוסיה שומר עליו. אז הרוב אינו מוכן לקבל את סטייתו של המיעוט, ומפעילים סנקציה כנגד המפירים את הנורמה.<br />דיון במבנה הבסיסי שעליו זורמת התקשורת לגבי הנורמה, יכול להיות מאיר עיניים לא פחות מאשר דיון בנורמה עצמה.<br /><br />נניח שאנו רוצים, כחברה, להגדיל את מידת ההתחשבות שלנו אחד בשני. בסופו של דבר, חלק גדול מהמשפט נועד לפתור בעיות שלו היתה התחשבות כזו, הצדדים היו פותרים לבד. האם כתיבת נורמה משפטית מסייעת או מפריעה לתהליך כזה?<br />מצד אחד, הנורמה המשפטית מצהירה, מעגנת מה שנראה לרוב כ'ראוי' או מוסרי באופן שגם מי שאינו שומר על הנורמה מרצון, יעשה זאת מפחד הסנקציה.<br />מצד שני, הפיכת נורמה למשפטית הופכת את העניין בעיני רבים ל'ביני לבין המדינה'. אם לא תפשו אותי, אולי כדאי לעבור את העבירה. כשמגדירים בבירור זכות וחובה, אעשה מה שאני חייב, אבל אם מבקשים ממני יותר - אסרב.<br />חישבו על החקיקה למניעת עישון במקומות ציבוריים. ישירות - אוכף נורמה של אי-עישון. מעשנים, ובעיקר בעלי מקומות בילוי, יחששו מעונש, ולכן העישון יפחת. בעקיפין - הסובלים מעשן, שלא היה להם נעים להתלונן, או פחדו מעימות, כעת יכולים לגשת ולדרוש 'אתה מוכן לכבות את הסיגריה?!'. אלא שככל שהבקשה מקבלת חיזוק מהזכות, כך היא מאבדת כוחה מחוץ לגבולות הזכות - למשל במרחק המוגדר בחוק מהכניסה. אם לך זכות שלא אעשן בפנים, לי הזכות לעשן בחוץ.<br /><br />עובד לא רע, אם ה'בפנים' וה'בחוץ' מוגדרים בצורה מושלמת לנסיבות מציאותיות, אך לא אם ה'בחוץ' הוא בדיוק ליד חלון הפונה פנימה, או במקום הזה אין לסובל מעשן לאן לברוח, ומה שהוא באמת זקוק לו הוא התחשבות, מוכנות של המעשן לצעוד עוד כמה צעדים לכיוון אחד, בעוד הראשון ישתדל להתרחק לכיוון השני.<br /><br />אפקט הרשת כאן סמוי יותר מאשר בדוגמאות הראשונות. כאן, השאלה היא אם הרשת החברתית עליה מופצת הנורמה נגד עישון מביאה לכך שהנורמה 'משתלטת', קרי פועלת על כלל פרטי החברה באופן מספק, או שהרשת מפוצלת באופן שהלא מעשנים יפנימו את הנורמה (ישנאו עשן ויכעסו על מעשנים) בעוד המעשנים ידחו אותה ('למה הנעימות שלך כל כך יותר חשובה משלי?!'). הערכת הצורך בחוק, וההשפעות העתידיות שיהיו לחוק כזה, תלויה מאוד במבנה הרשת בה מדובר, והתיאוריה מאפשרת הפרדה בין מקרים שונים שהפרקטיקה יכולה להיעזר בהם לדיון הציבורי.<br /><br />זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על רשתות חברתיות במובן האינטרנטי של המילה, והשליטה על מאפייני הרשת כדי להשפיע על החדשנות בה. אבל זה לפעם הבאה...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-2975337320100809134?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-88911587491605392712008-07-18T03:20:00.000-07:002008-12-07T00:02:19.651-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">מצורפת תמצית טיעון בהצעת מחקר של תלמיד שלי, עומרי באדר. אני שמח לתת לו במה, ולתת לכם הזדמנות לקרוא, להגיב, ולעורר דיון שיעזור גם לו וגם לכולנו.</span></div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">סעיף 6 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, מורה למועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע תעריף מקסימלי לשכר הטרחה של עורך הדין בעד הטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד. הסעיף גם קובע את שיעורי השכר המקסימאליים שרשאית המועצה לאמץ. ברוח זו, ובתוקף סמכותה, התקינה המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז – 1977, ובגדרם קבעה, כי שכר טרחתו של עורך דין בגין הטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד לא יעלה על 8 % מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע, ואם היו הליכים משפטיים אז לא יעלה על 13 % מהסכום שנפסק ואם על אף קיומם של הליכים משפטיים הושגה פשרה, שכרו של עורך הדין לא יעלה על 11 % מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע על פי הפשרה.<br />הרושם שמתקבל למקרא הסדר זה, הוא שהתעריף המקסימלי התלוי בתוצאות, כאמור בחוק הפלת"ד, הוא עניין של אתיקה ועקרונות שתכליתו להגביל את שכרו של עורך הדין לסכומים סבירים תוך מתן תשומת לב לאלמנט חוסר המורכבות, שכביכול, מאפיין את חוק הפלת"ד וכן לבורות ממנה סובלים הלקוחות בכל הקשור לבחינת יכולתו וכישוריו של עורך הדין והמאמצים שהשקיע בגדר טיפולו בתיק.<br />אולם בפרקטיקה, ההסדרים הללו עשויים ללמד על כשלי שוק שעלולים לפגוע בתחרות וביעילות בשוק תביעות הפלת"ד.<br />הנה כי כן, עם השנים מסתבר, כי לא תמיד התביעות המוגשות לפי חוק הפלת"ד הן פשוטות ובלתי מורכבות, דבר שנגד את תקוותו של המחוקק שצפה להסדר פיצוי שיציע משטר ברור ויעיל שיבטיח פיצוי מהיר לנפגעים. לכן, לכאורה נסתרה הנחת העבודה ששימשה אותו עת קבע שיעורי השכר המירבי. <br />בהקשר זה יצוין, כי בית המשפט העליון הצביע לא אחת על חסרנותיה של דרך חקיקתו של חוק הפלת"ד שלשיטתו גורמת לקשיי פרשנות גדולים ומערימה מכשולים על דרכו של הפרשן שמחובתו ליישם את דבר החקיקה. פרשנות החוק והדרך הארוכה והפתלותה שעשתה פרשנות זו ממחיש את המעבר מן ההנחה כי החוק מציב משטר פשוט, נעדר מורכבות וכמעט מובן מאליו, אל ההכרה – כי אין לך כמעט דבר סבוך מהסבך המונחי ואולי אף המושגי שבהסדר החוקי הזה.<br />עם זאת יש לציין, כי המורכבות וחוסר הודאות שגורם החוק אינו מאפיין שעומד ביסודן של כל התביעות המוגשות לפי חוק הפלת"ד. בחלק גדול מהתביעות הושגה ודאות משפטית והחשת הפיצוי לנפגעים ובתוך כך בוטל הצורך בהתדיינות ממושכת בשאלת גובה הפיצוי והאחראי לתאונה. בקבוצת תביעות אלה, הורגשה האפקטיביות של מנגנון פשוט ומהיר שהביא לייעול הדיון המשפטי והחשתו באופן שמחד משרת את האינטרס של התובע לקבל פיצוי המגיע לו במהירות וללא עינוי דין ומאידך תורם להקלת העומס הרובץ על כתפי עורכי הדין המטפלים בתביעות.<br />לכן, מנקודת מבט כלכלית יש לשאול, האם שיעור השכר עבור מספר השעות הדרוש לטיפול בתביעה לפי חוק הפלת"ד – במיוחד לאור המורכבות הצפונה בחלקן של תביעות אלה – מפצה באופן ראוי את עורך הדין בגין עבודתו?<br />שאלה זו חשובה נוכח העובדה שזולת שיעור התעריף המוצמד לשעת העבודה, גם היקף הזמן המושקע בגדר הטיפול בסוגיה משפטית אמור להשליך על גובה שכרו של עורך הדין. מורכבותו של החוק משפיעה אפוא על מידת מעורבותם ותפקידם של בתי המשפט. ההחלטות השיפוטיות – ובמיוחד כגון אלה שניתנים בתביעות מורכבות לפי חוק הפלת"ד - עלולות להגדיל באופן משמעותי את היקף הזמן הדרוש לעורך דין לטיפול בתביעה, וזאת על ידי הצורך ב: העמקת חקר, הרחבת אופקים, השקעה בהון האנושי וכיוצא בזה.<br /><br /><br />המחקר יציע להחליף את הסדר השכר המירבי במנגנון תיווך שיוכל לספק מענה לבעיות המתוארות לעיל. הסדר המתיר את קיומן של כמה חברות תיווך בנוגע לתביעות פלת"ד יתרום הן לשכלול השוק בדרך של פתיחת ערוצי מידע בין עורכי הדין לבין הלקוחות והן להגברת התחרות בין עורכי הדין.<br /><br />תחרות חופשית בין חברות התיווך לבין עצמן תיצור מנגנון שיגן על הלקוחות מפני כוחם של עורכי הדין, שכן כל גורם מתווך יאלץ להצדיק את קיומו, ומנגנון שיספק שירות יקר או לקוי למשך זמן ייעלם. חברות תיווך שירותי עריכת דין בתחום הפלת"ד צפויות ליצור תמהיל של הוזלת מחירי השירותים עם שיפור איכות השירות גם בדרך של יצירת תנאים המדמים הגדלה של כמויות הייצור של יחידות זהות. תחת תנאי ייצור בכמויות גדולות של יחידות זהות, העלויות הקבועות בתהליך הייצור מתחלקות על פני יותר יחידות, באופן המאפשר הוזלה של מחירי הייצור עבור יחידה או הגדלה ההוצאות הקבועות, שפירותיהן מושקעים במלואם בכל יחידה ויחידה. חברות התיווך יוכלו להפנות תיקים לעורכי דין לפי תחומי התמחות ממוקדים ויפנו תיקים על בסיס מיון פרטני, בכך עורכי הדין המתמחים יוכלו להוזיל את מחיר הטיפול בכל תיק פרטני שכן עלויות הטיפול יפוזרו על פני יותר תביעות, אך תועלתם תופנם במלואה לכל תיק. הקריטריון להפניית תביעות לא חייב להיות סוג התביעה והמיון יכול להיעשות על פי קריטריונים שונים כגון השופט שעומד לשמוע את התיק, כך שעורכי דין יופיעו בפני שופטים שעמם יש להם כימיה.<br /><br />[במאמר מוסגר אציין, כי הבעייתיות שמעוררים התעריפים המקסימאליים, כגון זה החל על תביעות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון בארה"ב. בפסק הדין Arizona V. Maricopa County Medical Society טענו העותרים, כי הרופאים באותו מחוז מועסקים תוך כדי תיאום תעריף מקסימלי בלתי חוקי. בית המשפט הניח את אותם הסדרים שנוגעים לתעריף מקסימלי תחת זרקורי כלל הסבירות(Rule of reason) וחרף טענתו של איגוד הרופאים, כי הסדר התעריפים נועד בראש ובראשונה להגן על הצרכנים ולהטיב עמם, קבע בית המשפט כי פעולתו של איגוד הרופאים איננה חוקית, וזאת בשל השפעתה על מבנהו של המחיר. בית המשפט ציין, כי הסדר תעריפים אינו פטור מהביקורת של כלל הסבירות רק משום שהוא מאוזן ונועד לתאם תעריף מקסימלי, והוסיף כי אין כל סיבה לאבחנו, מבחינה משפטית, מהסדר שכר מינימלי או אחיד. עוד קבע בית המשפט, כי הסדר תעריפים מקסימליים מפר את כלל הסבירות משום שהוא מספק את אותו גמול כלכלי לכלל העוסקים במקצוע ללא קשר לכישוריהם, ניסיונם, היצירתיות ממנה נהנים, הקושי הכרוך באספקת השירות ... מגבלה זו – ממשיך בית המשפט – עלולה להפוך את הכניסה לשוק לבלתי כדאית ואף תסכל את הניסיונות לפיתוחו של התחום]</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-8891158749160539271?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-69191158612249246682008-07-14T07:21:00.000-07:002008-12-07T00:03:10.783-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">בואו נחשוב קצת על השיעור האחרון. דיברנו על כלכלה התנהגותית, הניסיון להכניס למודלים הכלכליים מציאות פסיכולוגית. כמובן, שאת זה מנסים לעשות לפחות מאה שנה, ברמות שונות של תחכום והצלחה. הזרם הנוכחי בנוי בעיקר על תובנות שהוכחו במעבדה, הטיות שמדדו אותן בדיוק מספיק כדי שאפילו כלכלנים השתכנעו… </span></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">מה זה אומר לנו? איך זה משנה את האופן שאנו חושבים על העולם, או לפחות על עולם המשפט?<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;"></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אחד מהשינויים שהכלכלה ההתנהגותית הביאה לתפישה הכלכלית, הוא בלגיטימיות הפטרנליזם. המודל הכלכלי הקלאסי בנוי על יחידים שמקבלים החלטות, כל אחד משיקוליו הוא, וההחלטות נאגדות ל'החלטה חברתית' אחת, או לפחות לתוצאה מצטברת אחת. הבסיס האנטי-פטרנליסטי הוא במודל המראה שאם כל אחד דואג לעצמו, ועיסקאות רצוניות אפשריות, תוצאות טובות מתרחשות – אין צורך לתכנן הכל. הבסיס של אדם סמית, התיאורמה של Coase , והאידיאולוגיה של מילטון פרידמן מתאחדים. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;font-size:85%;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">יחיד שבחן את המידע העומד לרשותו, יבחר במה שטוב לו (עד כמה שניתן לנבא את העתיד), או לפחות יבחר טוב יותר ממישהו אחר שמנסה לבחור בשבילו. אבל אם ליחיד מגבלות על איסוף המידע (מידע א-סימטרי), מגבלות על עיבודו וזכרונו (רציונליות מוגבלת), ומבנה פסיכולוגי המקשה עליו לקבל החלטה שישמח בה בטווח הארוך (הטיות קוגניטיביות) – קשה לסמוך עליו כל כך.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;"></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">הצרה היא, שכעת יש ראיות מדעיות לכשלים האופפים אותנו, ומסתבר שיש כיוונים מסוימים אליהם רובנו נוטים, ונטיותנו מסבכות אותנו בצרות. אם מישהו מסוגל לראות זאת מבחוץ, אולי יוכל לקבל החלטה טובה יותר – לא?<br />הפטרנליזם החדש שתומכים בו חלק מהכלכלנים ההתנהגותיים, משתמש בהטיות שלנו לטובתנו, למרות שעדיין למורת רוחנו. האדם חושב על הטווח הקצר? ניתן לנגמלים מסמים פרס יומי על בדיקת שתן נקיה (אמיתי – וזה עובד! לפחות חלקית). המטרה ארוכת הטווח, חיים מחוץ למעגל ההתמכרות, היא מה שמביאה אותם לבקש עזרה בגמילה, אך תוך כדי – צריך פרס קצר-טווח כדי לעמוד מול הפרס קצר-הטווח של עוד מנת סם.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;"></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אנשים לא חוסכים מספיק כי קשה להם לוותר על שקל היום בשביל שניים בזקנתם? ניתן להם להתחייב לחסכון עתידי, מתוך עליית המשכורת הבאה, כך שלא יצטרכו לחוות ויתור גדול מדי כרגע. גם זה עובד, והפך לפחות כמה מאות עובדים לחסכנים יותר – לטווח הארוך.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;"></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אך אותו הגיון אומר גם להעלות את המס על הסיגריות ועל חטיפים, שכן גם כאן מחיר גבוה יותר יוריד את הנטייה לקנות היום מה שנתחרט עליו מחר. על סיגריות קצת קשה להאמין שיצליח, הרי יש מיסים גבוהים כבר היום, וחטיפים זה שגעון פרטי של Matthew Rabin, מורי בברקלי שהיו לו סיבות משלו לראות במאבק באוכל סוגייה חשובה... </span></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-family:arial;font-size:85%;">עד כמה הפתרונות צריכים לבוא דרך המשפט, הרגולציה, ומתי צריך לדרוש מאנשים להתחזק קצת, לשפר את עמידותם כנגד התשוקות השולטות בהם? והשאלה המעניינת באמת, האם לעולמנו המשפטי, הלימודי, יכול לתרום לשינוי פנימי אמיתי, כזה שיהפוך את הדיון על פטרנליזם שכזה לא רלוונטי? </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6919115861224924668?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-5245623237591958162008-07-10T05:47:00.000-07:002008-12-07T00:01:31.126-08:00טוב, ביקשתי מכם לקרוא את המאמר, כאן המקום להתייחס אליו.<br />תובנות שעלו לכם, רעיונות ליישום במקרים אחרים, וביקורות על שטויות שכתבתי - הכל מוזמן.<br />עד כמה נראה לכם שהורדת דמי הקישוריות עזרה בפועל? למה? (את המאמר כתבתי כשההחלטה עדיין לא יושמה)<br /><br />אילו טכנולוגיות חדשות ויישומים חדשים הוספו שמחזקים את עניין השוק הדו-צדדי? מה לדעתכם צפוי?<br />ובעיקר, האם צריך רגולציה נוספת לתחום? היא תעזור?<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-524562323759195816?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-7915187704728193522008-07-04T03:00:00.000-07:002008-12-07T00:01:31.126-08:00מה מיוחד ב'שוק הלימונים' של אקרלוף? מה התנאים ההכרחיים כדי שהתופעה תתרחש? באילו מקרים במציאות אנו רואים דוגמאות ל'שוק לימונים' ואילו מוסדות חברתיים קיימים כדי לפתור חלק מהבעיות?<br />ספרו מה הבנתם מהמאמר, מה אהבתם ומה לא, אילו תובנות צמחו לכם.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-791518770472819352?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com14tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-74631582379860626072008-07-02T01:13:00.000-07:002008-12-07T00:02:19.651-08:00<span style="font-family:Arial;">בשלב הזה רבים מכם שואלים את עצמכם איך מוצאים נושא לעבודה סמינריונית. השלב הראשון הוא בדרך כלל להגיע עם רעיון מבריק, משהו שאף אחד אף פעם לא חשב עליו, משהו שישנה את העולם. השלב השני הוא לראות שיש סיבה שלא כתבו על זה קודם...</span><br /><span style="font-family:Arial;">וברצינות, אנו מתחילים מנושא כללי, משהו שמעניין אותנו ורוצים לחקור בו, משהו שהמתודה הכלכלית יכולה לתרום לו. אז מחפשים בספרות הכללית - ספרים על משפט וכלכלה, מאמרים שמצאנו ב- scholar.google.com או ב- ssrn.com , או באחד ממאגרי המידע הספיציפיים יותר כמו westlaw, lexis, legaltrac. שווה להשקיע כמה שעות ברפרוף כללי בספריה, להכיר קצת את מה שיש, לשאול ספרניות. ראו זאת כהרחבת האופקים ולמידת השטח.</span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:Arial;">העבודה הממשית יכולה להתחיל אחרי שמצאנו כמה מקורות בספרות שיהיו רלוונטיים לשאלה שנרצה לשאול. אם לא מצאתם ספרים או מאמרים בנושא, לא חיפשתם מספיק. כשיש מקור אחד או שניים, זה הזמן לפרסם תגובה כאן, לספר מה מצאתם ומה הכיוון שלכם, ולקבל קצת משוב והצעות מאחרים. הכתיבה בסופו של דבר היא אישית, והרבה פעמים תהליך שיש בו הרבה בדידות. כאן ההזדמנות לייצר שיחה עם אחרים באותו מצב, ולקבל רעיונות לכיווני מחשבה נוספים. קהילה התומכת בחבריה, גם אם רק לסמסטר אחד בינתיים...</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-7463158237986062607?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com17tag:blogger.com,1999:blog-6628709963559213803.post-69532852311044366492008-07-02T00:54:00.000-07:002008-12-07T00:01:31.126-08:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">השוק הסלולרי מככב בעיתונים ובשיחות-רחוב. רבים מתלוננים על גובה החשבון הסלולרי, בעוד שבלדבר בטלפון, הם דווקא די טובים. שר התקשורת מגן על הצרכנים בכפיית החברות להציע חוזים הדורשים התחייבות לשנה וחצי, בעוד אלו דווקא מעדיפות לחייב צרכנים לשלוש שנים. השוק מלא חדשנות וטלפונים חדשים מוצעים ללא הרף, בצד שירותים חדשים שעד לא כל כך מזמן לא קישרנו עם הרעיון של 'טלפון סלולרי' (GPS או שיחות וידיאו, מישהו?).<br /><br />השאלות העולות במסגרת השוק הסלולרי מעניינות. מדובר בשוק ממועט ספקים (יש שלוש וחצי חברות, תלוי איך סופרים את 'מירס'), ולכן התחרות מטבעה מוגבלת, ועדיין לפי הפרסומות והמאמץ השיווקי של החברות, נראה שהן משקיעות לא מעט בלמשוך צרכנים לעבור אליהן דווקא. המעניין בעיקר הוא האספקט הפסיכולוגי של מאמצי השיווק האלה, כאשר אנו רואים תחרות משמעותית בפרסום ומבצעים, אך מעט יחסית ביחס למחיר ישירות. יתירה מכך, נדמה שמדובר במוצר שעצם צריכתו משפיעה עלינו, כמות השימוש בו הולכת ועולה, ורבים מרגישים ש'אינם יכולים בלעדיו' – למרות שהסתדרו לא רע לפני שהטלפון הסלולרי הפך לאביזר הכרחי בחייהם. ברשימה זו אנסה להראות שיש קשר ישיר בין המאפיינים הפסיכולוגיים של הצריכה הסלולרית, לאופן השיווק שאנו רואים, ולהעלות כמה שאלות בדבר ההתערבות המשפטית והרגולציה הראויה בתחום.<br />רבים מתלוננים על המחויבות לרשת הסלולרית, למרות שבחרו בעצמם להתקשר עימן בחוזה. רבים מתלוננים על גובה התשלום, בעוד אינם נמנעים מלדבר או מקטינים את היקף השימוש בסלולרי לרמה שגובה החשבון לא יציק כל כך. נראה שאין לצרכן להלין אלא על עצמו (למרות שתמיד יותר קל לבוא בטרוניה לחברה הסלולרית, שלא מציעה לו את כל מה שהוא רוצה בתשלום נמוך ונוח), אך מתחבא כאן משהו עמוק יותר, ומעניין יותר. נביט לרגע במגוון החוזים שמציעה רשת סלולרית (ובעניין זה, אין הבדל משמעותי בין הרשתות השונות הפועלות בארץ). שתי נקודות בולטות במיוחד: כמות המסלולים השונים, ומורכבותם. לכאורה, מה יכול להיות מסובך בשימוש בסלולרי? משלמים X עבור כל דקת שיחה (או שנייה, או כל יחידת מניה אחרת), ועוד Y על כל sms שנשלח, וזהו. נוסיף גם Z עבור דקת וידיאו ואולי עוד מחיר אחד או שניים לשירותים סלולריים אחרים, וגמרנו. לו כך היה בנוי התמחיר, היינו משווים בין המחירים שמציעות החברות השונות, בוחרים את הזולה מביניהן, או אם איכותן שונה (איכות טכנית, שירות, סוגי מכשירים מוצעים), את האיזון בין מחיר לאיכות המתאים לנו. החברות, מצידן, היו מצוייות במאבק מתמיד להוריד מחירים, והצרכנים היו שמחים.<br /><br />כמובן שזה לא בדיוק המצב. במצב הנוכחי, כשאני רוצה להשוות בין סלקום לאורנג' למשל, אני מגלה שכל אחת מציעה לי שילוב אחר של מחיר קבוע לחודש הנותן מספר דקות ראשונות חינם ועוד מחיר מיוחד לדקות שיחה מעבר להן, מספרים שאליהם החיוג זול יותר, וכו'. ההשוואה בין החברות הופכת מסובכת, בעיקר מכיון שאיני יודע בדיוק בכמה דקות שיחה אשתמש, וכמה כדאי לי לשלם מראש כדי להוריד את מחיר הדקות בהן אשתמש מעבר לקצובה שניתנה לי. הסיבוכיות יוצרת קושי להשוות בין החברות, וגם קושי להשוות בין המסלולים בתוך חברה אחת. נציגי השירות ישמחו לעזור לי לבחור חבילה המתאימה לשימוש הנוכחי שלי, אך מכיון שזה מהווה רק רמז מעורפל לגבי השימוש העתידי, צרכן נבון אמור לערוך שיחה כזו לעיתים קרובות. עצלנות טבעית (לפחות אצלי), התחייבות למשך התקופה של כל מסלול, וקושי להשיג את נציגי השירות לשיחות מעין אלה, חוברים יחדיו כדי להפוך את חווית ההשוואה לפחות ממרנינה, ורובנו מעדיפים לא לחזור עליה לעיתים קרובות. אם לעשות אופטימיזציה לשירות שאני מקבל מהחברה שלי זה מסובך, השוואה בין החברות מסובכת עוד יותר. ההשוואה היא בין מסלולים שונים במהותם, כשכל חברה מוסיפה לי מבצעים או 'מתנות' שקשה מאוד להשוות ביניהן. ניידות המספרים שנכפתה על החברות היא מהפיכה בהקטנת עלויות המעבר (הפסיכולוגיות והכספיות), אך עדיין רובנו מעדיפים את השקט היחסי של 'לא להתעסק בזה' על החסכון שאולי נפיק ממעבר בין חברות.<br />כמובן, שתוצאה זו אינה מקרית. ניידות צרכנים מפעילה לחץ משמעותי על חברות סלולריות, והן מתכננות את מגוון החוזים המוצעים בדיוק כדי שמחיר לא יהיה פרמטר פשוט להשוואה – כדי שלא יצטרכו להוריד אותו ולראות את רווחיהן מתמוססים בלחץ התחרותי. עולה שאלה אחרת: קיימת תחרות בין החברות, אז מדוע זה לא משתנה? מדוע אחת לא מציעה מחיר פשוט שאחרות תצטרכנה להשוות אליו, או לראות את מנוייהן עוזבים אותן?<br />ניתן להצביע על שני גורמים, האחד קשור למבנה הכלכלי-הפיזי של השוק והשני למבנה הפסיכולוגי של הצרכנים (שמשפיע כמובן גם על מבנה התחרות בשוק). מדובר, חשוב לזכור, בשוק בו שלושה ספקים מרכזיים. כל תלמיד כלכלה מתחיל יסביר שבשוק כזה אין לצפות לתחרות משמעותית (הוא מכונה 'אוליגופול' – שלטון המעטים על הרבים), שכן לחברות יש אינטרס גדול להתאים פעילותן לפעילות החברות האחרות. דוגמא פשוטה תמחיש – נניח שיש שלוש חברות והן מתחרות רק במחיר השירות. העלמנו את כל המורכבות ולכאורה כעת חברה א' תציע מחיר זול משל האחרות, כדי למשוך צרכנים. חברות ב' וג' יצטרכו להשוות מחיר, ואף לנסות להציע מחיר נמוך יותר – וכך התחרות ביניהן תביא את המחיר למינימום שהן יכולות לעמוד בו מבלי להפסיד. אך את זה גם החברות יודעות לצפות. בסופו של דבר החברות תתחרינה, ואם הן דומות יחסית, כל אחת תשרת שליש מהאוכלוסייה, במחירים די דומים (ונמוכים). במקום זאת, חברה א' יכולה להשאיר מחיר גבוה יחסית. חברות ב' וג' יודעות שהן מסוגלות להציע מחיר נמוך יותר ולמשוך צרכנים, אך אז יגרמו לאחרות להשוות. במקום זאת, הן תשוונה למחיר הגבוה, ועדיין תתחלקנה באוכלוסיית הצרכנים. בתסריט הזה עדיין השוק יתחלק בין שלושתן, אלא שכעת במחיר גבוה, שיאפשר להן לגרוף רווחים יפים. ניסיון של אחת להוריד במחיר רק יגרום לאחרות לעשות כן, כשהתוצאה תהיה אותה חלוקת צרכנים, רק במחיר יותר נמוך. שורה תחתונה, כדאי להשאיר מחיר גבוה. התופעה הנ"ל מכונה בספרות הכלכלית 'תיאום אוליגופולי', וכל עוד אינה נעשית על ידי תיאום מפורש (של פגישות בין הצדדים, או התחייבות הדדית שלהן), היא חוקית למהדרין. אין חובה על חברה להוריד במחיר, ואין איסור על העתקה חד-צדדית של מחיר היריב (גם אם ידוע שאז כדאי ליריב לשמור על מחיר גבוה). יש איסור על התחייבות של החברות לעשות כן, ובזה מטפל חוק ההגבלים העסקיים.<br /><br />מעבר לתיאום האוליגופולי, שהוא הפן הפיזי-כלכלי, יש מאפיין פסיכולוגי מעניין עוד יותר. בני-אדם חושבים על ההצעות המופנות כלפיהם בשוק בצורה מעט שונה משל המודל הכלכלי הסטנדרטי. אם מציעים לאדם מן הישוב טלפון חדש בעלות של אלפיים ש"ח, רובנו נגיד 'תודה, אבל לא תודה'. הטלפון חמוד, ותמיד רציתי GPS בטלפון (גם אם אין לי אוטו), אבל המחיר קצת גבוה לצעצוע חדש. אם, לעומת זאת, יציעו לי את הטלפון חינם, וכל מה שאני צריך לעשות הוא להתחייב להשתמש בו במשך שלוש שנים, זה נשמע אחרת. אז גם אהיה מוכן לרכוש חבילת שירותי אינטרנט שתאפשר לי לגלוש דרך הטלפון – גם כשבפועל אוציא בדיוק את אותו סכום על הטלפון שסירבתי לו בהצעה הראשונה. בני אדם רואים בבירור יותר את התועלת או המחיר הנוכחיים (מה אקבל או אשלם היום), מאשר את העתידיים (מה אצטרך לשלם בשנה הבאה), וגם רואים בבירור יותר מחירים ותועלות הבאים בבת-אחת, מאשר אלה הנפרשים לאורך זמן (תשלומים). הצרה היא, שלאחר שקיבלנו את הטלפון החדש והחמוד, אנו מתרגלים אליו. פרץ האושר שהיה מנת חלקנו כאשר החזקנו בטלפון 'חדש', עובר לאט-לאט מן העולם, בעוד התשלומים נותרים בעיניהם. לאחר שנה, אנו מחזיקים ביד טלפון שאינו מקנה לנו שמחה רבה יותר מהקודם שהיה ברשותנו (שכן לחידושים כבר התרגלנו), אך משלמים עליו תשלומים עוד זמן רב.<br />הבעיה אינה רק ההתרגלות, אלא האינטראקציה בין התרגלות לבין נטייה להמעיט בערכה כאשר אנו מקבלים את ההחלטה הראשונית אם לרכוש טלפון חדש. ברגע ההחלטה, עוד לא התרגלנו, ואנו מסתכלים על הטלפון עם ציפייה מלאה להינות מהחידוש. אנו אפילו מסוגלים להעריך פחות או יותר כמה נהנה, ומוכנים לשלם עוד 30 ש"ח לחודש תמורת הנאה זו. אלא שמה שאנחנו לא טובים בו, הוא להעריך אם בעוד שנה עדיין נהיה מוכנים לשלם את אותם 30 ש"ח כל חודש, למרות שההנאה כבר מזמן אינה זהה. תופעה זו רחוקה מלהיות ייחודית לטלפונים. פסיכולוגים חקרו מגוון עצום של נסיבות שאנשים מנסים להעריך מראש כיצד ישפיעו על אושרם, החל מקבלת ממתקים ועד לזכייה בלוטו או לחילופין, פציעה בתאונה והפיכה למשותקים. בעת האחרונה יצאו מספר ספרים פופולריים הסוקרים מחקרים אלה ומשמעותם (מומלץ למשל "להיתקל באושר" של דניאל גילברט שתורגם לעברית). התוצאות הן די עקביות – מה שנראה לנו מראש כעתיד לשנות את חיינו, או לפחות ההנאה שאנו חווים בחיינו, משפיע בטווח הקצר בדיוק כמו שחשבנו, אך מהר מאוד מתרגלים ורמת ההנאה מהחיים חוזרת למקומה הקודם, וכן – גם בתאונה משתקת איברים.<br /><br />כאשר חברות מסחריות ערות לתופעה זו, הן שמחות להציע לנו חוזים שהאלמנט הדומיננטי – החידוש במכשיר – מודגש ומיידי, בעוד התשלום נפרש לתקופה שפסיכולוגית אנו ממעיטים בערכה. המחיר נראה לנו קטן יותר בגלל שחלקו מוצנע ב'איזורים עיוורים' בתפישה שלנו, ואנו מוצאים את עצמנו מסכימים להתחייבויות שלאחר מכן אנו מתחרטים עליהן, למרות שאמרו לנו מראש את האמת. האופן בו מציגים את האמת, האלמנטים המודגשים והמוצנעים, צובע את האופן בו אנו תופשים אותה, והשאלות שאנו לא חושבים לשאול מלכתחילה הופכות למשמעותיות בדיעבד – אך אז אין דרך לצאת מההתחיבות שהסכמנו לה. המעניין מבחינה תחרותית, הוא שלחברות הסלולריות יש אינטרס לנצל את יתרונן בחישובים המדוייקים והרציונליים, לעומת הצרכנים האנושיים שתפישתם רגשית יותר וקלה יותר למניפולציה. חברה שתנסה להציע מחיר פשוט למכשיר, גם אם המחיר זול משל מתחריה, תמצא עצמה בעמדת חסרון, שכן הצרכנים מעדיפים את הפיתוי שבהצעת המתחרים – בה הפיתוי מודגש והמחיר מוצנע. במילים פשוטות, אין תמריץ לחברות להציע לנו את מה שאנו לכאורה מבקשים, מחיר פשוט, מכיון שנהיה מוכנים לשלם יותר אם יתנו לנו תמונה יפה המאפשרת לנו להשלות את עצמנו ביחס למחיר שנשלם במציאות.<br />האם יש כאן הטעייה? בוודאי לא במובן הפשוט של המילה. ההצעות שאנו מקבלים אינן שקריות, ואם נשאל, יענו על כל שאלותינו בדיוק רב. אך יש כאן ניצול נטיית המוח האנושי להטעות את עצמו. במובן מסוים, יש כאן שימת מכשול בפני עיוור. ניתן לומר שאם העיוור ישאל נספר לו על המכשול, אך אין בכך נחמה רבה. לחץ תחרותי, כולל ניידות המספרים, רק גורם לחברות להתאמץ יותר כדי לעודד את חשקינו לחידושים והפתעות, וכפייתן להציע חוזים לשנה וחצי במקום שלוש, משפרת פן מסוים של הגנת הצרכן, אך מקטינה רק במעט את מגוון הטכניקות השיווקיות ומורכבות חוזי השירות שהתעשייה הסלולרית יכולה לפתח. גם אם נגביל את השימוש בחלק מאותן טכניקות שיווקיות ותמחיריות, מרגע ששמנו לב שאותו לחץ תחרותי בו אנו מעוניינים גורם לחברות להתכנס יותר ויותר לגביית מחירים באמצעות ניצול כשלים קוגניטיביים, צריך להיות ברור שמדובר במעין 'מירוץ חימוש' שרק הולך ונהיה מתוחכם יותר. אין כאן רצון רע של החברות הגדולות, אלא לחץ אבולוציוני – ככל שסוג חוזים מסויים ינביע רווח גדול יותר, כך רב הלחץ להשתמש בהם. גם בהיעדר תכנון מפורש לכיוון זה, חברות שיתמחו בתמחור ממוקד כשלים קוגניטיביים ירוויחו יותר, וחברות אחרות תעתקנה את המודל העיסקי.<br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">בסופו של דבר, עולה כאן שאלה עקרונית בדבר הצורך להגן על הצרכן מפני חברות גדולות ומתוחכמות. דיני הגנת הצרכן בנויים בדיוק לצורך זה, אך חשוב לשים לב שכדי להפעילן כאן יש לפרש את מושג 'ההטעיה' או 'הקיפוח' בהרחבה שלא ברור אם היא מוצדקת. עד כמה נגן על צרכנים מפני הפסיכולוגיה האנושית שחברות יודעות לתכנן סביבה, זו שאלה שצריך להתמודד עימה. היא מעלה סוגיות של פטרנליזם שהמגמה הרווחת היא להתנער מהן, אלא שהפעם חולשת בן-האנוש מתועדת ומוסברת בכלים מדידים. הדרישות הפומביות להגנת הצרכנים על-ידי שר התקשורת, או בתי המשפט, מראות שקיימת התרעמות על המצב הקיים, אך גם מניחות שקיימת לנו כצרכנים 'זכות' למוצר מסוים בתנאים מסוימים, זכות שעל החברות הסלולריות לממש עבורנו. האם אכן הפך הסלולרי למוצר חיוני עד כדי כך שיש להגן על זכות כאמור? ויתירה מכך, האם השירות הסלולרי כל כך מועיל לחברה שעל המדינה לעודד את צריכתו בהגנה על 'תנאים נאותים' לרוכשים אותו? שאלות אלו דורשות התייחסות טרם שנוכל להצדיק התערבות משפטית ורגולטורית בחוזה שנחתם מרצון (כך אנו מניחים) בין בני-אדם בגירים, גם אם אנו אוהבים להתלונן על החברה הסלולרית שלנו. השאלה היסודית יותר, היא עד כמה כדאי להשלות את עצמנו שהחלטות מעין אלה מתקבלות ברציונליות ושיקול תבוני, כאשר הנתונים בדבר מניפולציות רגשיות וקוגניטיביות רק הולכים ונערמים...<br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6628709963559213803-6953285231104436649?l=adiayal.blogspot.com' alt='' /></div>עדי איילhttp://www.blogger.com/profile/07373915268427851941noreply@blogger.com5