יום השואה

יש בעיני מעט טעם לפגם, לבוא ללמד ביום השואה. לעשות אותו רגיל זה לא נכון, ולא מכבד. מצד שני, לא בטוח שהדרך לכבד היא דווקא בהימנעות מהחיים. יש שיאמרו להיפך – דווקא היום ללמד, ללמוד, לעבוד, לחיות. גם אבוי לנו אם הזיכרון והלימוד מהשואה הוא עניין של יום אחד בשנה בלבד.

ובכלל, נתברכנו בהרבה דברים להצטער עליהם.

השואה התאפשרה בגלל רוע, ובגלל יכולת של הרבה מאוד אנשים לעשות את ההפרדה בין עצמם ושכמותם, לבין 'אחרים'. כשההפרדה חזקה, אפשר לשמור את האנושיות ל'שכמותנו' ולהתייחס ל'אחרים' כאמצעי בלבד, או כמכשלות בדרך להשגת מה ש'אנחנו' צריכים. הדינמיקה הזו מוכרת לגבי יהודים, צוענים, כושים, ועוד רבים וטובים.
דבר אחד בטוח אפשר ללמוד מהיום הזה – חובתנו האישית לשמור על ספקנות, על אנושיות בסיסית. הימנעות מקבלת קטגוריות מוחלטות שבהם חלק 'בפנים' וחלק 'בחוץ'. אם כל אחד מאיתנו זוכר שהוא רק חלק מאוד קטן ממה שקורה כאן, קל יותר לראות שגם אחרים כך.

העולם לא מסתובב סביב 'עושה לי טוב' או 'עושה לי רע'. בכלל לא בטוח שה'אני' הזה שאנו שמים במרכז, אכן הוא העיקר. לפחות, די ברור שהעולם מורכב מהרבה אנשים, שכל אחד הוא מרכז עולמו, והמיקום שלנו בתוך הסיפור הזה די מקרי. במבט מלמעלה, או מבחוץ, קצת מצחיק שכל אחד מתרגש כל כך מעולמו, ושוכח שהוא רק אחד מבין הרבה מאוד. אז אנשים מתאגדים בקבוצות, ומתחילים לדבר ב'אנחנו'.

יש בזה טוב, ובוודאי עוזר ומנחם, אך כדאי להיזהר במה זה אומר על היחס שלנו לאלה שבחוץ, ל'הם'.

לדעתי חובתנו ביום השואה לשאול את עצמנו שאלות. מה היה אם הייתי שם. מה אעשה כשיגיעו אלי נסיבות שאני בכלל לא יכול לדמיין היום.
מעבר לשאלות היפותטיות, חשוב לבחון את מה אנו עושים היום. לא להיצמד להגדרות הגדולות, אלא להסתכל כיצד הן מיתרגמות לארועים הקטנים של החיים. אנחנו והם זה לא רק בין עמים או תרבויות. אנחנו והם זה גם ביני לבין ההוא שנובר בפח האשפה, שקשה לי לדמיין את עצמי כמוהו ולכן קל לי להפריד בינינו. קל להישאר בעולמי ולעבור ליד שלו כאילו הוא לא קיים.

גם לא חייבים ללכת רחוק, זה ביני והעולם שמוקף במכונית שלי, וההוא – שנוהג במכונית לידי. שלפעמים טועה או מגזים, ואנו ממהרים לשפוט אותו. לפעמים להתרגז ולעשות דווקא. לסכן את שנינו.
אולי אם נזכור בכל רגע כמה האנושיות שבירה, כמה רחוק אפשר ללכת בויתור עליה, נשים לב יותר לשמר אותה בשלמותה ככל האפשר. לנשום עמוק יותר ולקחת עוד רגע כדי לכלול את אלו שלידנו בעולם שלנו. לראות אותם כחשובים.

משפט יפה ששמעתי: האמונה אינה נמדדת במה אתה חושב או אומר. אם אתה רוצה לדעת במה אתה מאמין – הסתכל במה שאתה עושה.

תקשורת ופסיכולוגיה

שלום לכולם,
ראשית שיהיה לכולנו פסח שמח וטוב, הזדמנות לביעור חמץ פנימי וחיצוני.

לגבי הסמינריון – משאלות של חלקכם נראה לי שכדאי לתת עוד הסבר קצר על המצופה מכם.
ראשית, חיזרו וקיראו את מה שהופיע בבלוג תחת התווית 'עבודות סמינריוניות'. גם מה שמיועד לעבודות מחקריות יעזור לכם. גם 'תקשורת ופסיכולוגיה-סיכום הסמינר' כמובן רלוונטי ויזכיר נשכחות.

השונה בעבודה זו, המוגדרת 'סמינר עיוני', הוא שאנו פחות הולכים לשאלת מחקר אחת, שעליה מנסים לענות, ויותר מתרחבים, דיון אישי-מלומד בנושא שקראנו עליו. סקירת ספרות מורחבת, עם דיון אישי. גם האופן בו למדנו בכיתה, המיקוד במתרחש בתוך עצמנו, שונה מהנהוג בסמינריונים, ואני רוצה שהבדל זה יורגש בעבודה.

זו עבודה אישית. תרתי משמע.

איך מתחילים? לוקחים נושא מהמגוון העצום שיכול להיכנס בהגדרה של משהו בפסיכולוגיה של האדם, באופן בו הוא מתקשר החוצה את מה שקורה בפנים, שמשפיע על הליך משפטי. כלשהו.
רק תנאי אחד חשוב – שהנושא יהיה משהו שאתם מבררים עבור עצמכם. משהו מהאופן שבו אתם מתנהלים, דילמה מטרידה, התנהגות מעצבנת - ותחקרו אותו. הולכים לחפש איך המומחים מתייחסים לנושא, מה שיש לאלו שחוקרים את התנהגות האדם לומר, ומחברים לאופן שזה יכול להשפיע עליכם כעורכי דין, כתובעים או נתבעים, כשופטים, כחשודים הנמצאים בתא המעצר.
סקירת הספרות היא בעצם מיפוי הנושא ומציאת דיונים לגביו. היישום הוא מנקודת מבט אישית – מה זה אומר עלי. כפי שאני, או כפי שהייתי לו הייתי במצבם של אלה עליהם כותבים.

אחרי שקראתם והתפרשתם, כשנראה לכם שיש לכם כל כך הרבה כיוונים שלא ברור איך לכתוב את זה בעבודה אחת – בואו אלי. נדבר.