סגנונות תקשורת - ש.ב.

שלום חברים,

"סגנון" תקשורתי הוא שם כולל למאפיינים הקשורים זה לזה, אך נראים כאילו כל אחד מהם עומד בפני עצמו.  כשאני קורא למישהו "יסודי" או "נכנס לפרטים", אני נותן כותרת שעוזרת לי להסביר אותו לעצמי, כדי שנטייתו לשאול שאלות ולהיכנס להסברים ארוכים לא תיראה לי מציקה, אלא הגיונית.  כדי שאבין שאם אני רוצה לשכנע אותו, מילים גדולות והתלהבות לא יעשו את העבודה, וצריך לספק הסבר מפורט והגיוני - גם לדברים שנראים לי שוליים.

כשאני קורא למישהו "ססגוני" או "ספונטני", אני מזכיר לעצמי שהפרטים עלולים לקלקל, להסיט תשומת לב מהעיקר - שהוא הרעיון הגדול או ההתלהבות המשותפת מהתהליך.  אני גם מזכיר לעצמי לא להתעצבן כשהוא קופץ מנושא לנושא, מכריז שהבין ואפשר לנוע הלאה לפני שסיימתי להסביר, וכו'...

בקיצור, מדובר בכותרת מאחדת שתסייע לי לכוון את עצמי אליו, וגם לקלוט אותו יותר טוב.  לא לכפות עליו את האופן בו אני אוהב לתקשר, אלא להתגמש כדי להתאים את עצמי אליו.  במילים פשוטות - לקלוט את השפה שלו ולדבר בה.

בכיתה דיברנו על מאפיינים וגם שיתפנו בתחושות אישיות שלנו כשאחרים שופטים אותנו לפי דרכם - ופוסלים את דרכנו.  בשיעורי הבית ביקשתי מכם למלא דף עבודה, ולהתאמן על אחרים בסביבתכם כדי להעמיק בסגנונות וביכולת שלכם לעבור משפה לשפה, מסגנון לסגנון.

כעת אני רוצה שתשתפו בתובנות העיקריות בתגובות לרשומה זו.  המטרה היא לשים דגש על סגנונות הופכיים לשלכם, כאלו שבדרך כלל אתם מתקשים איתם, וכעת מתאמנים על לדבר בשפתם...

המטרה היא כפולה:  ראשית, להקשות על עצמכם ולהתאמץ לכיוונים בהם תצטרכו להשתפר; ושנית, לשתף אחרים בקושי ובהצלחה, ובעיקר בתובנה לגבי איך עושים צעד לכיוון לא מוכר - ולמה חשוב לשים לב.

אנא ספרו גם על הצלחות וגם על כשלונות, או קשיים.  ראו זאת כדרך לייצר לעצמכם נתיב של שיפור, תוך עזרה לאחרים לשים לב למה שאחרת אולי יפספסו.

וחג שמח!!!  מעבדות לחירות - כולל החירות לנוע בעולם של אנשים שונים מאיתנו וליהנות מההבדלים בינינו...

מוזמנים גם לקרוא רשומות אחרות עם תגית 'סגנונות תקשורת' או 'תקשורת ופסיכולוגיה' - בעיקר את התגובות והתובנות של אחרים שעשו את הקורס לפניכם.. 

סגנונות תקשורת וחוויות אישיות

שלום לכולם,

למדנו טיפה על סגנונות תקשורת וסיווגנו את עצמנו לטיפוסים.  כעת צריך להעמיק בכל סגנון, ולהבין אילו קצרים בתקשורת נגרמים בשל השפה השונה שכל אחד מאיתנו מדבר.

בתגובות אני רוצה לקרוא על חוויות אישיות שלכם סביב סגנון התקשורת שלכם ושל אנשים הקרובים לכם.  נסו להתעלות על הנטייה לראות את הדברים דרך המשקפיים האישיות שלכם, ולהבחין בפערים בין מה שהתכוונתם, למה שנקלט אצל האחר.

 

הרעיון הוא לראות כיצד אחרים פירשו דברים שאמרנו או עשינו, ולראות היכן גלומה בעייתיות בשל השפה השונה, הסגנון השונה, בו כל אחד משתמש.  אפשר גם להתמקד בדברים שאחרים אמרו או עשו, וכיצד אנו הגבנו לדברים – ובדיעבד אנו מבינים כי פירשנו אותו לפי המקובל אצלנו, למרות שכוונתו היתה אחרת.

 

נסו לגוון בסגנונות, לתת דוגמאות לפחות על שני סגנונות שונים, ולהתייחס גם לדברים שכותבים חבריכם כדי אולי להאיר נקודות עליהן לא חשבו.

 

ואל תשכחו למלא את הטבלאות שנתתי!  עצם העבודה עליהן יכולה לייצר זכרונות ודוגמאות שיתאימו לפוסט כאן..

שתיקה, הקשבה, ועשיית שטויות

שתיקה מאפשר הקשבה, אך על מנת לשמוע לא די בלהימנע מלדבר, אלא יש צורך בהשתקת הרעש הפנימי, הקשבה לאחר ולא למחשבות המתרוצצות בראשנו. להקשיב לאחר דרך שבכה של דעות ופרשנויות, אינה הקשבה אמיתית. ביקשתי בכיתה לעסוק בהקטנת האגו ופינוי מקום עבור האחר. זה אומר שעלינו להקטין את הווליום של הרעש הפנימי, ולהסיט מבט מהשיפוט המהיר דרכו אנו מעבירים את כל העולם.


אם האחר מדבר ולכם ברורה דעתכם בנושא, אינכם מקשיבים. אם אתם מסוגלים להשלים את המשפט של האחר, אינכם מקשיבים. אם ברור לכם מה תגידו תיכף כשיהיה תורכם לדבר, אינכם מקשיבים.

זו לא הקשבה, אלא שתיקה חיצונית בזמן שמחכים שהאחר יסיים ואז תוכלו להמשיך את שלכם. הקשבה פירושה הישארות בריק פנימי, בהיעדר שיפוט, במתן אפשרות אמיתית לעצמכם להיות מופתעים, ללמוד מהאחר משהו חדש.

השבוע אני רוצה שנתאמן בשני דברים לכאורה סותרים: הקשבה אמיתית, ותרגול האגו ביחס לתדמית. ההקשבה האמיתית פשוטה – כמה שיותר לתת לאחרים לדבר, וכמה שיותר להתעניין בהם. לעשות זאת מעבר לרגיל, מעבר לשגרתי עבורכם, להיות באמת פנויים עבור האחר ועסוקים בו. תרגול האגו הוא בלעשות שטויות. לעשות דברים החורגים מהתדמית הרגילה שלכם, שמביכים אתכם, שמוזרים או משוגעים בעיניכם – ולהתמודד עם המאבק הפנימי סביב "מה אחרים חושבים עלי". בחרו דברים אפשריים ביום-יום, כדי לעשות לפחות כמה כאלה כל יום. דאגו שתהיו מסוגלים לדווח על חוויותיכם בבלוג לפני יום שני (ולקרוא את של האחרים). הרעיון הוא לתרגל קצת את האגו בחוסר נעימות, באי-קבלה. להתאמן בהתעלמות מהעובדה שלא כל דבר שאתם עושים מוצא חן בעיני הסביבה. או לפחות לחזק את השריר שמאפשר עשיית דברים כאלו בכל זאת.

כדי לרדת מאגו, צריך להכיר בו, צריך לחקור אותו, ללמוד את צפונותיו. כדי להקטין התעסקות בלשחק תדמית נכונה, צריך קודם להגביר אותה, "ללכלך" את התדמית ולדעת לחיות עם זה בשלום. להתרגל לכך שלא בכל רגע כולם אוהבים אותנו. ואז כלואים פחות בצורך המתמשך הזה. כשנוכל לשלם יותר בקלות את המחיר, נוכל גם להרשות לעצמנו יותר חופש בבחירת הפעולות, לשחרר יותר בהיעדר פחד הכישלון. אז השבוע נכשלים. מתנהגים בצורות מוזרות, מתמודדים עם התגובות, ומשתפים עליהן בבלוג.

ונדבר ביום שני...

תקשורת ותקצורת - עבודה עם התנגדויות והשפעה על אחרים

בחיים אנו מתווכחים לא מעט, לפעמים בגלוי ולפעמים בסמוי.  בגלוי, כולנו יכולים לזהות ויכוח: שני אנשים (או יותר) שכל אחד מקדם דעה אחרת, מנסה לשכנע את האחר, ולהגן על עמדתו מפני ניסיונות שכנוע של האחר.  הקו בין דיון לבין ויכוח עמום משהו, כאשר למילה "ויכוח" יש קונוטציה שלילית, של מאבק ולא רק החלפת דעות.  בדיון אנו מקשיבים אחד לשני, מנסים ללמוד ולהעשיר את עצמנו, בויכוח אנו רוצים לנצח. 
עם הרצון לנצח בא הרצון שלא להפסיד, ועם שניהם - הטיות קוגניטיביות שמונעות מאיתנו להקשיב לאחר (שכן אולי הוא חו"ח צודק ועלינו לוותר?) וגורמות לנו לפרש את דבריו לאור הצורך שלנו להיות צודקים.  עם הויכוח גם יש תוספת רגשית - פחד מלטעות, כעס על שלא מסכימים איתנו ומפקפקים בנו, התלהבות מהאפשרות לשנות את העולם (של האחר, ודרכו אולי עוד) והאגו פורח.  אין כמו טפיחה לאגו בדמות הכרזתנו כצודקים, ובעיקר אם האחר מודה בכך.
ויכוח הופך אישי, גם אם הנושא כללי מאוד וגם אם אין המון משמעות פרקטית להשגת ההסכמה (כמה באמת משנה אם האחר מסכים עם דעותנו הפוליטיות, למשל?).

אני רוצה לערוך אתכם ניסוי, שניים האמת.  בשבועיים הקרובים אתם הולכים להתווכח.  לא לדון, להתווכח.  תנצלו הזדמנויות המופיעות ממילא בחייכם, וגם תיצרו הזדמנויות חדשות.  תוך כדי, תפתחו את תשומת הלב וההקשבה, ותביטו באופן הויכוח, השפעתו עליכם ועל האחרים, וגם איך ויכוח נגמר.  תפתחו גם את הגמישות הפנימית והיכולת לרדת מהאגו שמוביל לויכוח מלכתחילה.  האופן בו ויכוח משפיע על השיחה, וגם מה קורה לשיירים שלו אחרי שהויכוח רשמית נגמר.
המשימה היא פשוטה: בכל פעם שנוצרת לכם הזדמנות, אתם הופכים את השיחה לויכוח.  יכול להיות על משהו קטן, מישהו התלונן על מצב המדינה ואתם מייד מוכיחים לו שהוא טועה, או שהוא מתעלם ממשהו אחר.  מישהו גורס שהיה שיעור טוב, ואתם מייד מתייצבים להסביר לו שממש לא.  מישהו מספר על מכונית שהוא רוצה לקנות, ואתם כבר בטוחים שעדיף אוטובוס.  גם בחנויות, טלפונים מהביטוח או החברה הסלולרית, וכד' - אל תקבלו את הנאמר והקפידו למשוך את הדברים לא רק לפתרון טוב לכם, אלא לויכוח ממש.  אל תפגעו באחרים ואל תזלזלו בכבודם - אך תתווכחו איתם ותקפידו לא להסכים כדי להאריך את משך הויכוח.
אבל ויכוח הוא לא נעים.  מעורר טינה ותסכול.  לכן אתם מתווכחים כמה שאתם יכולים - ואז מסיימים בהתנצלות.  לא חייבים להסכים שהצד האחר צודק (למרות שתשתדלו!), אבל חייבים להתנצל על שהתווכחתם, או שאולי פגעתם בו.  ככל האפשר, ותרו גם מהותית, שהאחר ינצח.  כשאי-אפשר, תתנצלו על אופן הויכוח.  גם אם לא פגעתם, תתנצלו.  חשוב שהויכוח יסתיים בכם אומרים סליחה, גם אם צריך להתאמץ כדי למצוא על מה הסליחה.
כך תעשו לפחות כמה פעמים ביום, כל יום במשך השבועיים הקרובים.  עשו לכם יומן של ויכוחים בו אתם מפרטים מה הרגשתם, מה הרגשתם שהאחר מרגיש, ומה ההשפעה של ההתנצלות.  פחות חשוב נושא הויכוח, מאוד חשוב אופן התנהלותו ומה נשאר ממנו בסוף.  בתגובות בבלוג ספרו מהתנסויותכם ולשיעור הבא הביאו את היומן אתכם.  המטרה היא לאתגר את עצמנו, לכן מה שמעניין הוא מה שקורה מעבר לשגרה, הדברים שעשיתם שונה בגלל המשימה ולא ויכוחים סטנדרטיים שיש לכם ביום-יום.
ואסור לספר לאחרים שהתווכחתם "רק בשביל שיעורי בית"!  מותר להתנצל ולהגיד שטעיתם, מותר לבקש סליחה שאולי הגזמתם, אבל השאירו את האחריות עליכם ואל תברחו ל"הייתי חייב".

ומשימה שנייה: בשבועיים הקרובים אתם עושים מעשים מיטיבים - מעבר לשגרה.  תגידו שלום לאנשים ברחוב או במסדרון, הרימו אשפה מהרצפה והניחו בפח, פנו לאדם שנראה אבוד והציעו עזרה, כל דבר שנקרית לכם הזדמנות לעשותו.  דברים גדולים וקטנים כאחד, אך תתמקדו בדברים שאינכם רגילים לעשות, שאינם באזור הנינוחות שלכם.  ככל האפשר, עשו דברים כך שאחרים סביבכם יראו, והביטו לראות מה ההשפעה של מעשיכם עליהם.  תנו לאנשים להיכנס לפניכם בתור, והביטו בהם אחר כך.  תרימו משהו מהרצפה, ושימו לב אם מישהו שם לב ואולי עושה גם.  מטרתנו לעשות דברים מיטיבים - ולבחון אם מעשינו יוצרים השראה לאחרים לעשות משהו משלהם.  לא חייב שיעשו משהו דומה, לפעמים די בלשים לב לכך שהם מתנהגים להבא בתור יפה במיוחד.  שהחיוך שנתנו להם מועבר למישהו אחר אחר כך.
ושוב - לא מדברים על הדברים ולא מנסים לשכנע!  אנחנו משפיעים בפעולתנו ולא במילותנו.  היו יצירתיים, צאו מהשגרה, העזו לעשות דברים ש"לא נעים" ואינם רגילים, וספרו בתגובות בבלוג על התנסויותכם.  חשוב לתרגל כל יום, כמה פעמים בכל יום.  הלמידה היא בעשייה ובהתבוננות בהשפעתה, ולדברים אלו יש אפקט מצטבר.  אז קחו שבועיים, הקפידו לתרגל ויכוח+התנצלות ומעשים מיטיבים בכל יום, והתבוננו היטב בהשפעת הדברים - גם בכם פנימה, וגם בעולם שמחוץ לנו.
אתגרו את עצמכם, העזו, ותיהנו!   עדי

מלחמות דת

עשינו דיבייט השבוע, חילוניים נגד דתיים, כל אחד אמור לשכנע בעדיפות שיטתו.
כמובן שאין ציפייה אמיתית לשכנע, בוודאי לא בנושא זה, ועדיין, התרגול נותן משהו.  יש את השאלות התוכניות/מהותיות: עד כמה אנו מכירים באמת את עולם המושגים של האחר?  עד כמה הפנמנו עולם מושגים שונה משלנו?  עד כמה חשבנו לעומק על המשמעות שאנו נותנים למושגים עמומים כמו אמונה ובחירה?
ישנן גם השאלות התקשורתיות: האם באמת אנו מקשיבים, או רק מחכים שהאחר יסיים כדי להגיד את שלנו?  האם אנו קולטים איך האחר משתמש באותן מילים אך במשמעות אחרת?  עד כמה התאמצנו כדי לקלוע להקשבה של האחר - אל מול להגיד את מה שאנחנו כבר מכירים בדרך השגרתית שלנו?

אני רוצה שתבנו על הדיון שהיה בכיתה, כולל על הפידבקים שנתנו אחד לשני וששמענו, ותחדדו נקודות פתוחות, דברים שאפשר להפיק ערך מדיון בהם ומחשיפת עוד רבדים בהם.  בחירה, למשל: האם הרצון האדיר שלנו באוטונומיה, ביכולת לבחור עבור עצמנו, באמת מועיל לנו?  מתי השאיפה לבחירה חופשית הופכת להתמכרות מזיקה?  מתי לגיטימי ונכון להגביל את חופש הבחירה, כדי להשיג דברים אחרים, כמו שקט נפשי, יכולת הסתמכות, או תחושת שייכות?  (אפשר גם לקרוא קצת על הדיון המדעי בעודף בחירה: http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1427206 )
ומה לגבי אמונה?  האם מדובר רק באמון שאנו רוחשים לסיפור מטאפיזי שהונחל לנו, על בריאת העולם, או ההיסטוריה האנושית/יהודית, או שעדיף להתמקד דווקא בתחושה יסודית יותר, משהו שיושב מתחת לבחירה בסיפור זה או אחר ועוסק יותר בגישה לחיים, ביכולת להתחבר למשהו גדול מעצמנו?

לא דיברנו על, אבל יהיה מעניין לפתח, נושא נוסף: עד כמה התרגול הרוחני שהוא אבן-יסוד בדת נותן ערך גם למי שתפישתו אינה דתית/אמונית?  איזו אלטרנטיבה יש בחילוניות לתרגול הרוחני הרשמי?  מה אולי אנו החילוניים מונעים מעצמנו בנושא זה, ואיך אפשר להשיג את החוויות עליהן דיברו איילת ואריה במסגרת חוץ-דתית?

שתפו גם לגבי הדיון עצמו, הפן התקשורתי שהוא מעבר לתוכן הספציפי עליו דיברנו: מה זה דורש מאיתנו להגיע לאחר שהוא שונה?  מה אנו צריכים לעשות כדי לפתח הקשבה עדינה יותר, לקלוט נקודות משותפות עם האחר ולבנות עליהן?  ואיזה הבדל אפשר ליצור גם כששכנוע אינו אפשרי?  שתפו לגבי חוויותיכם מהצורך לשכנע, וגם מה קלטתם מאחרים.  מה למדתם מההסתכלות, ולאן אפשר עוד להעמיק.

ולבסוף, ספרו על הקשיים שבדרך.  אילו תכונות יש לכם שיקשו על היותכם עורכי-דין בעתיד?  עם מה צריך להתמודד ואילו דרכי התמודדות אולי יעזרו?  מה החולשות שאותן אולי אפשר לחזק, ובמה אתם צריכים להשתפר כדי להקל על עצמכם בעתיד?  שימו לב לנטייה האוטומטית שלנו לסרב לשינוי, לדבוק במה שאנו מכירים ולראות את השינוי כמאיים על תפישתנו של מי שאנחנו.  בכיתה דיברתי קצת על החשיבות של היכולת לעשות דבר-מה, בנפרד לחלוטין מהשאלה אם בא לי לעשותו, או אם אני רוצה לעשותו בהכרח.  אם יש סיטואציות בהן צריך להידחף, היכולת לעשות זאת מייצרת יתרונות גם כשבוחרים לא להפעילה.  אם הרמת קול יכולה להועיל לי, טוב שהאפשרות קיימת בארגז הכלים שלי - גם אם אני בוחר להתקדם בדרכים אחרות.  אני רוצה לפתח את הדיון בדבר יכולות תקשורתיות שאין לכם, דברים שאתם רואים אחרים עושים ולכם הם קשים, ולראות מה מתוך הדברים בר-שיפור - או בפיתוח המיומנות שלכם או בפיתוח היכולת להכיל אחרים שמתנהגים כך, ולבחור בתגובת-נגד מסוג אחר.  שתפו מתוך רשימת התכונות שביקשתי שתכינו, ונראה איך אנו מתקדמים עם טקטיקות להתמודדות איתן.

סיכום ותודה

שלום לכולם,
עם סיום הסמינר בתקשורת ופסיכולוגיה, כמה דברי סיכום ותודה, וגם התייחסות למטרות הקורס ולאן הייתי רוצה שתתקדמו עם מה שעשינו.

במהלך סמסטר חקרנו את עצמנו ואת העולם סביבנו. העמקנו בדברים שידענו קודם, וגם גילינו כמה חדשים. השאלה החשובה, כמובן, היא מה עושים עם זה הלאה. איפה הדברים ממשיכים לחיות בנו ולהתפתח איתנו. בעיני יש לנו מחויבות כבני אדם וכחברים בקהילות בהן אנו חיים לתרום ממה שיש לנו, ולהזין את העולם סביבנו. זו גם דרך הישרדות מצוינת, למי שמסתכל דרך "מה יוצא לי מזה" – כשקבוצה חיה ב"תן כשאתה יכול", כל אחד יכול להישען לפעמים על אחרים, וביחד יש הרבה יותר כוח והנאה מאשר לבד. אפשר להתמקד במימד הפיזי, ואז זה טיעון מצוין לתרומות ומדינת רווחה, ואפשר להתמקד במימד האישי – ואז זו משימה פשוטה: היה אדם טוב. בהקשר הרגשי זה אומר לתת לאחרים את מה שאנו היינו רוצים לקבל, ובגלל שבני אדם שונים זה מזה, אפשר להתמקד במכנה המשותף של כבוד, הקשבה, ואמפתיה. כשיש את אלה, השאר כבר בא לבד.

משימות שנתתי לכם כללו עשיית מעשים טובים, אבל גם הקשבה, ויכוחים, זיהוי התנגדויות וגם כשלים של הצד השני, ושמירה על מודעות וערנות המאפשרים לנצל את אלה בזמן אמיתי. עשר הדקות של השקט, המדיטציה היומית של לשחרר הכול ולהקשיב לסביבה ולנשימות הבאות מתוכנו, מאפשרות אימון במנוחה פנימית – היכולת להניח למחשבות טורדניות לנוע הלאה והישארות פנוי עבור העכשיו. כמו חדר כושר, זה משהו שלא תמיד בא להתחיל אותו, אך עושה טוב ברגע שנכנסים פנימה. כתרגול, מדובר במעשה שנועד לחזק את השריר שיודע לשחרר. התגברות על הפרדוקס של מאמץ לקראת מנוחה, וגילוי שכמו בריצה, הקושי בא בגלים. Second wind קוראים לזה שם, שאחרי שכמעט חייבים להפסיק, פתאום בא עוד שטף של אנרגיה ויכולת. ואחרי הגל השני, גל שלישי, והמשך דרך מפותלת עליות וירידות.

בצד האקדמי, הויכוחים שניהלנו נועדו לגרום לצלילה לתוך המקורות הרלוונטיים, העמקה בטיעונים ובאופן הצגתם, ומחשבה על מה נכון, וגם על מה משכנע. גם זה קשור בעיקר בהקשבה, ביכולת להשתלט על הנטייה לחשוב שאני יודע וצודק, והקשבה לטקסט וגם לזה שממול שאני מנסה לשכנע. התבוננות בתגובותיו כדי לראות על מה הוא חושב, כדי שאני אוכל למקד את טיעוני במקומות הנכונים. מאפשר מניפולציה, ומאפשר גם היות עם הצד השני, זרימה בקצב שלו.
מכם נהניתי מאוד. הרשיתם לעצמכם דרך, אתגרתם אתכם ואותי, ולימדתם אותי דברים חדשים. לכאורה עוד קורס, עוד סמינר, אבל גם שונה ואחר. אני מקווה שנהניתם גם, או יותר טוב, שהעמקתם ולמדתם לעצמכם כמה דברים.

לגבי העבודה, כפי אמרתי בכיתה חשוב לי שיהיה מרכיב אקדמי, ספרות מקצועית וחידוד שאלה ספציפית, ויהיה מרכיב אישי – חוקרים את עצמכם. אפשר לשלב על ידי בחירת נושא המעסיק אתכם אישית, הזדמנות לראות מה יש בספרות האקדמית שיכול ללמד אתכם על תכונה או מאפיין שלכם, ואפשר להפריד על ידי מחקר בנושא מרתק ותוספת של 2-3 עמודים על עצמכם, מה למדתם דרך התנסויות הקורס, ולאן אתם הולכים הלאה עם זה. אני מאמין בתרגול, אז חשוב שתגדירו לעצמכם שיעורי בית, משימות להעמקת התובנות או יישומן. אפשר להתכנס עם אחרים על החלק האקדמי וליצור יחד עבודה קולקטיבית על חקר האמת בבית המשפט: זוויות שונות של התמודדות עם השאלה "איך נקבעת האמת המשפטית ואיך מקרבים אותה לאמת העובדתית?". יש ספר חדש שהזמנתי לספריה "On Being Certain: Believing you are Right even when you're Not", אתם מוזמנים להשתמש בו כבסיס ולראות לאן מתפתח משם. זיכרו את הספר של גילברט שנותן כל כך הרבה קצות-חוט, הפניות למאמרים ודוגמאות.

ותיהנו!

שפת גוף פנימית

רובנו שמענו לפחות פעם אחת כיצד שילוב ידיים מעל החזה מעיד על סגירות, וכיצד נגיעה בצוואר או בפנים מעידה על חיבור לרגש. תורות 'שפת הגוף' מבוססות על אמת, אך עלולות לחטוא בניסיון לתת כללי פרשנות מוחלטים לנושא שרב בו היחסי על המוחלט. שפת הגוף ניתנת לפרשנויות שונות (ולעיתים סותרות), אם כך, כיצד ניתן לפרש נכונה את האופן בו אנו משתמשים בתנועות גופנו?

כאן ניתן להעשיר את עולמנו על ידי לימוד פנימי, היינו, לימוד מהניסיון האישי של כל אחד ואחד מאיתנו.לימוד פנימי של שפת הגוף נעשה על ידי העלאת המודעות שלנו לשפה בה 'מדבר' גופנו באופן בלתי-מודע, אוטומטי. המודעות לאופן בו אנו משתמשים בגופנו, מסייעת לנו להבין מתי אנו 'חושפים' בפני הסובבים אותנו את נקודות התורפה שלנו, את הלחץ בו אנו נמצאים, או את הפתעתנו לשמע עובדה בלתי צפויה, למשל בעת מתן עדות בבית המשפט. באמצעות תרגול נשימות והרגעת השרירים ניתן לשפר את היכולת לעצור את המהלך הרגיל של רגש המתחיל עמוק בפנים ועושה דרכו לביטוי חיצוני דרך הבעות הפנים, כיווץ שרירי הצוואר והעלאת הכתפיים.

בשלב מתקדם יותר, אנו לומדים גם ליצור תגובות גופניות באופן אסטרטגי, כלומר מתוך רצון מכוון ליצור רושם מסוים בקרב אחרים סביבנו, לדוגמא: כאשר רוצים לעודד את העד שמולנו להמשיך ולדבר, הישענות קלה קדימה, מבט ישיר בעיניו, ופה מעט פתוח, יוצרים רושם של פתיחות, הקשבה ועניין. היכולת להימנע מתגובות תוך כדי דיבורו גורמת לנו להיראות כאילו לא סיימנו לגמרי להקשיב, או שעדיין לא ירדנו לסוף דעתו – מה שגורם לעד להמשיך ולדבר כדי 'להסביר את עצמו'. התוצאה היא שהעד מדבר יותר משתכנן, בכך ניתנת לנו הזדמנות ללקט מידע נוסף או פשוט להרוויח זמן מחשבה.

התרגול כרוך ב'השקטת' הרעשים הפנימיים, המחשבות המטרידות וסערת הרגשות. היכולת ליצור שקט פנימי 'בעין הסערה' של הליך משפטי רווי מתחים, גורמת לנו להכיר טוב יותר את עצמנו, ומאפשרת לנו גם לשים לב לתגובות האחרים, ללמוד את שפת הגוף שלהם ובעצם לקרוא אותם טוב יותר. תהליך זה ארוך יותר מלימוד נוסחאות פשוט, אך התובנות הנרכשות בו עמוקות יותר, והשקט שזוכים בו – אלו מתנות משמעותיות גם מעבר לשימוש הטקטי שניתן לעשות בהן.

ב'תקשורת ופסיכולוגיה' ביקשתי לחקור את נושא שפת הגוף - למצוא מאמרים וספרים בנושא, להבדיל בין המוץ לתבן, לשים לב לאופן בו הנושאים נחקרים, וגם לאופן בו אוהבים לקפוץ למסקנות ולהמציא נוסחאות הנשמעות נכונות כללית, אך אינן בהכרח מבוססות באמת.

אני רוצה שתשלבו בין הלמידה האקדמית לבין למידה פנימית. השתמשו בשבוע הקרוב כדי ללמוד את הנושא מבפנים ומבחוץ, הביטו באחרים ו'קיראו' את שפת גופם, שימו לב לשלכם - ולאופן בו שפת הגוף משפיעה על האחר. נסו לגבש תובנות כלליות, אבל אל תשכחו שהרבה מהדברים מאוד תלויי-הקשר, מיושמים אחרת אצל אנשים שונים ובנסיבות שונות. גם מה שאתם קוראים ראוי לתרגול, בידקו עד כמה הדברים נכונים דרך התנסות אישית.

ואל תשכחו להמשיך עם 10 דקות השקט, וההקשבה הפעילה לאחרים המאפשרת (מחייבת?) מעשים מיטיבים. גם בנושא האחר המרגיז, קחו את המקרים הקרובים יותר ליומיום, אנשים המרגיזים אתכם או את הסובבים אתכם, ותרגלו קפיצה מהירה להגנה על ה'פושע', הסבר (לעצמכם ו/או לאחרים סביבכם) הטוב בו. שיתופים על ההתנסויות - בתגובות.

על טבעיותם של מעשים טובים

בשיעור האחרון בתקשורת ופסיכולוגיה נתתי שיעורי בית – לעשות מעשים טובים. המטרה הייתה העשייה, אך לא רק. חשובה גם תשומת הלב הנלווית לעשייה, ההתלבטות איפה אפשר, ומתי מתאים, והמודעות לכך שצריך לחפש מעשים טובים, לא רק לחכות שיבואו ויקפצו בפנינו.
לחלק היה קשה עם הרעיון ש"צריך" לעשות מעשים טובים. "איך אני יכול להרגיש טוב, אם זו משימה?" , "זה פוגע בעצם הרעיון, לעשות בשביל פרס, או בגלל שאמרו לי". ועדיין המשימה היא להמשיך למרות זאת. להתמודד עם המחשבות שאומרות "לא מתאים", עם הקושי לעשות דברים בדרך אחרת, לצאת מההרגל ו"להצטרך" לעשות אחרת.

כשאנו מכריחים את עצמנו ללכת גם איפה שלא נוח, אנו שמים לב למגבלותינו. לגבולות שבתוכם אני חיים. הדרך השגרתית שלנו הופכת נראית יותר כשבכוונה חוצים את הקווים, יוצאים מאיזור הנינוחות ומביטים פנימה.
והעובדה שצריך לעשות מעשים טובים לא פוגעת בטובם. בהכרחיותם. אחד התלמידים אמר "כל החיים חינכו אותי שצריך לעשות מעשים טובים, ועכשיו לעשות כי המרצה אמר, זה הולך בניגוד לכל הרעיון שעושים כי נכון וראוי, לא כי צריך".

וכאן בדיוק הדילמה. כי האמת היא שכל החיים אמרו לנו שצריך, אלא שההורים אמרו, או בית הכנסת אמר, או המצפון (שלנו? שהנחילו לנו?) אמר. וכשאנו עושים, כשאנו עוזרים למישהו אחר מסביב, או מרימים משהו מהרצפה של כולנו ושמים בפח – אנו גם עושים טוב לסביבה, גם לנו, וגם עושים מה שצריך – מה שחינכו אותנו שנכון. אפשר עד מחר להתמרד נגד הצורך או נגד הכפייה – אבל מעולם לא היינו בלעדיה. "לעשות כי חינכו אותי" לא מאוד שונה מ"לעשות כי אמרו לי", ובשניהם עולה השאלה "איפה אני בסיפור הזה?", איפה עשיית הטוב לכשעצמו אם ברקע יש הכרח או חינוך, או רעיון שמישהו אחר הכניס בי.

התרגול – לעשות כי המרצה אמר – מאפשר התנסות, התבוננות, ושימת לב למה קורה לנו, ומה קורה לאנשים סביבנו, כשאנו חורגים מעצמנו ורואים גם את האחר לידנו. שמים לב למצוקתו, ובאים לעזור רגע לפני שהוא חושב לבקש עזרה. ובעיקר – למקרה שלא היה מבקש. דווקא שם חשוב יותר.

לעשות כי צריך חושף את מה שמסתתר מתחת. שעשיית הטוב היא טבעית לנו. שברגע שאנו באמת חלק מהעולם סביב, מרגישים אותו ושמים לב למצוקותיו, הכי טבעי בעולם הוא ללכת לעזור כשאפשר. כי כולם מסתובבים בעולם שהם רואים דרך העיניים שלהם, עיוורים קצת למתרחש כשהם מרוכזים בעצמם, ולא שמים לב למצוקתו של אחר אם הם עסוקים במצוקה שלהם.
כשאנו עוזרים לאחרים, אנו פתוחים. פתוחים כי מקשיבים וקולטים את האחר במצוקתו, ופתוחים כי נותנים מעצמנו. כאשר המחיצות נמוכות יותר, כאשר ההפרדה בינינו לבין אלה שסביבנו פחות מוצקה וקשיחה, הרצון לעזור הוא מובן מאליו. סתם חלק משיפור העולם בו אנו חיים, שבו האני והאחר נפרדים, אבל לא ממש. לא לגמרי. ועם ההקשבה והפתיחות באה ההקשבה ונחשף הרצון הטוב, בלי מאמץ ובלי הכרח. וגם בלי התנגדות.

אז תמשיכו לתרגל. ולהכריח את עצמכם זו לא מלה גסה. רכשנו על עצמנו קליפות ומחיצות מספיק שלא נראה את הכל, וכדאי ואפשר לקלף קצת את הקליפות, לשייף את הקצוות ולרכך את המגע. ואם אנחנו מתחילים, מסתבר שאחרים נדבקים בכך גם הם. חיוך מביא חיוך זו לא סיסמא, זו מציאות וגם משימה מוסרית. וגם הדוקטור אמר, אז צריך לעשות, ולשתף בתוצאות...

כשאנו משתפים, מספרים מה היה ואיך היו ההתלבטויות, אנו נותנים לאחרים כוח להעז, מהווים דוגמא והשראה, ובעיקר חושפים את הרצון הטוב וגם המאבקים הפנימיים. ובכך אנו עוזרים לאחרים להתמודד עם שלהם, ועושים מעשה מיטיב נוסף, כזה שיעזור לאחרים לעשות עוד ואולי יסייע בעקיפין עוד יותר משהצלחנו לסייע במישרין.

מעשים מיטיבים

שלום לכולם,
עשיית מעשים מיטיבים עבור אחרים (או הסביבה, או הציבור בכללותו) מיטיבה בכמה רמות שלכולן אני רוצה שתשימו לב (ותשתפו מחוויותיכם בתגובות):
1. מתן עזרה לאחר, קרי עשיית טוב
2. מתן דוגמא לאחרים הרואים את עשיית הטוב, קרי יצירת השראה עבורם להשתתף גם כן, או לעשות טוב בדרכם ובהזדמנויות הנקרות בדרכם. ניתן לראות בכך לגיטימציה לעשיית הטוב כאשר נדמה שכולם עסוקים בשלהם ועבור עצמם, וניתן לראות בכך חיזוק נורמה חברתית של עשיית טוב - בכל מקרה יש בעשייה שלכם השפעה על אחרים בסגנון "העבר את זה הלאה". בכך תרומתכם גדלה.
3. מתן הכרה לאחר הנעזר, שיש מי ששם לב אליו, יש מי שאיכפת לו, ובגדול - הוא לא לבד בחיים. ההכרה, האכפתיות, הקשר האנושי - אלה חשובים לכשעצמם מעבר למעשה עצמו. לעיתים קרובות דווקא חלק זה הוא מרכזי והשפעתו ניכרת ונזכרת לאורך זמן. ההתייחסות לאחר, דווקא בעת מצוקתו, נותנת לו להרגיש חלק מחברה, מקהילה, ומזכירה שיש טוב בעולם ואצל רובנו - לא צריך לחפור מאוד עמוק כדי להגיע אליו.
4. תזכורת לעצמכם. גם ברמה המוסרית/ערכית, שם לרוב מדובר על דברים שאנו חושבים על עצמנו, אבל יותר מכך - ברמת החוויה והתחושה. עשיית טוב גורמת לתחושה טובה, וההכרח לעשות זאת במסגרת שיעורי בית גורם לנו לשים לב כמה פיספסנו בזמן האחרון. מטרתי אינה רק שתעשו זאת בשבוע זה, אלא שתעמיקו בתוך עצמכם ותגלו מה עשיית הטוב עבור האחר עושה לכם מבפנים. איני מתכוון רק לתחושת סיפוק גאוותנית (שגם בה יש טוב), אלא עמוק יותר - היכרות עם החלק בכם שאינו כה מנותק מאחרים, מהסביבה. קישור למוסר לא כהחלטה או אוסף כללים מבחוץ, אלא כהשתקפות של אמת פנימית, טבעיות של מי שרואה את סביבתו וחווה את האחרים כחלק ממנו, או שותפים איתו כחלקים במשהו הגדול מכולנו.
במילים פשוטות - עשיית טוב נראית לי טבעית ומובנת מאליה, ודווקא אי-העשייה היא החריגה ונובעת ממחסומים שאנו מפתחים. על אלה ארצה שנדבר בשיעור.

ביקשתי גם שתיקחו 10 דקות של שקט מדי יום, זמן הקשבה ומנוחה. המטרה אינה לחשוב על דברים או לייצר זמן לתכנון רשימת המכולת. המטרה היא לתרגל את התודעה המהירה, הקופצת מדבר לדבר ומייצרת אינסוף רעיונות ורעשים פנימיים. זמן השקט יהפוך למנוחה ככל שהשקט חודר יותר פנימה. בתחילה כופים שקט חיצוני - היעדר תזוזה, היעדר דיבור, היעדר תגובה למתרחש סביב. לאחר מכן חודרים עמוק יותר, ומקטינים רעש, יורדים ממחשבות הבאות לבד, ומכבים את הסרטים שלא מפסיקים לרוץ במקרן הפנימי.
אל תילחצו אם יש הרבה רעש בשקט או יש לכם תחושת "כישלון". כפי שהסברתי בעניין השתיקה בחברה - המאמץ הוא העיקר. כמו חדר כושר, התרגול הוא החשוב - ללא נפילות אין לנו הזדמנות לקום, וכאן מתרגלים את היכולת לקום, לשבת, ולשלוט בעולמנו הפנימי.

את חוויותיכם והתרשמותכם אשמח לקרוא בתגובות. ואל תשכחו לחייך...

שתיקה והתנצלות

שלום לכולם,
אני מקווה שאתם עוסקים במרץ במשימות שקיבלתם, לשתוק הרבה ולהתנצל תכופות.

חשוב שתאתגרו את עצמכם ככל האפשר, ותיצרו מצבים השונים מהמצב הרגיל שלכם - ותנצלו את השקט כדי לראות מה קורה מסביב, להקשיב בצורה יותר מעמיקה למה אחרים מבטאים (ולא רק מה הם אומרים). שימו לב גם למתרחש פנימה, למה שעובר עליכם תוך כדי, לתגובות הפנימיות, לרעש ששומעים דווקא כששותקים, ומה קל ומה קשה לכם. השתיקה נותנת זמן להתבוננות ולהקשה, ואל תפספסו את ההזדמנות.

שימו לב גם לתגובות של מי שמסביב. כיצד הם מגיבים כשאתם תופשים פחות מ"זמן האוויר" של השיחה? מתי נפתח להם יותר מרחב להתבטא, ויורד הלחץ שלהם "להספיק" לפני שקוטעים אותם, ומתי דווקא השתיקה יוצרת לחץ, מצב בו הם מרגישים צורך למלא את הריק? מה השתיקה מאפשרת, ומה נולד מעצם ההתמודדות עם חוסר הנעימות שבמצב אחר, מוזר? מה התרגול שמקבל האגו, החלק בנו שעסוק בתדמיתו כלפי חוץ וכלפי פנים?

לגבי ההתנצלות, מה נוצר אצל אחרים כשאתם ממהרים להתנצל, לקחת על עצמכם אחריות למשהו שקרה? איך זה משפיע על האינטראקציה עם האחר, ואיך זה משפיע בפנים, על החלק שרוצה להיות צודק, להסביר, להעמיד את האחר דווקא על טעותו?
קחו עוד יומיים של תרגול לפני שאתם מגיבים, והימנעו ממכניות או מלאכותיות. מותר לשנות הרגלים (ולו לזמן קצר) מבלי להפוך לשונים לחלוטין. השתמשו בשיקול דעתכם כדי לעשות את המשימות נכון, ואל תיהפכו לאילמים או מוזרים יתר על המידה.

סגנונות תקשורת

שלום לכולם,

סגנונות התקשורת שדיברנו עליהן הן בעצם שפות שונות, דרכים שונות בהן אנו מביעים את רעיונותנו המשפיעות גם על האופן בו אנו מפרשים את הבעותיהם של אחרים. קיימת נטייה טבעית לראות את העולם דרך העיניים שלנו (אין לנו עיניים של מישהו אחר..), אך מכך גם לחשוב שאנו מבינים למה אחרים התכוונו, ולכפות עליהם בתודעתנו את השפה אליה הורגלנו. כשמישהו מאחר, השיפוט שלנו אותו קשור מאוד לאופן שאנו תופשים את עצמנו כשאנו מאחרים. כשמישהו מתפרץ לשיחה, אפשר לראותו כמפריע או מחייה את הדיון. כשמישהו מביע רגשות או נעלב, אפשר לראות בכך פתיחות רגשית או מניפולציה. וכשמישהו מעצבן - סביר שהעצבים קשורים לא רק אליו, אלא גם ובעיקר אלינו, לפרשנות שלנו אותו.
את הדפים שחילקתי ביקשתי לקרוא, ואני מדגיש - לקרוא כמה פעמים. בהעמקה, תוך מחשבה על מי אנו מכירים שמתאים לתיאור, במה כל תיאור מתאים לי ובמה שונה ממני מאוד.

מה שאני רוצה שתעשו, הוא שתסווגו חברים ומכרים שלכם לפי סגנון התקשורת המתאים להם. מיצאו לפחות 2-3 אנשים שאתם מכירים היטב בכל סגנון, ורשמו לעצמכם דוגמא או שתיים על כל אחד שתמחיש במה האדם המסוים מתאים לסגנון תקשורת מסוים.
זיכרו שאין טיפוס "מושלם" המתאים לקטגוריה בכל מאפייניה. כל אדם הוא שונה, ויהיו בו רכיבים של יותר מסגנון אחד. מצד שני, לכל אדם נטיות מסוימות, והוא מתאים יותר לסיווג אחד מאשר אחר. כשאתם בוחרים דוגמאות, תנו עדיפות למקרים הממחישים את הסגנון, גם אם לא כל דבר באותו אדם מתאים. על דקויות וחריגים נדבר יותר במהלך השיעור.

אני רוצה שתקדישו מחשבה לנושא וזמן בהקשבה לאנשים אחרים דרך אוזניים קשובות יותר לסגנון שלהם. שימו לב במה האנשים סביבכם מבטאים את עצמם באופן שונה מכם, מה בתקשורת שלהם עלול להיות מפורש בדרך אחרת ממה שהם אולי התכוונו, ובמה ניתן היה לשפר את התקשורת אם מקשיבים להם דרך המסנן של סגנון התקשורת ומפרשים אותם קרוב יותר למה שהם התכוונו - ולא איך שאנו חווים אותם. בבלוג אני רוצה שיתוף על מה קלטתם על עצמכם, מה קלטתם על אנשים הקרובים לכם, ולפחות שיחה אחת שהקשבתם לה וקלטתם אותה אחרת מרגע שיצאתם קצת מהפרשנות הסטנדרטים שלכם וחיפשתם מעבר לאוטומט את מה שהדובר באמת התכוון - ולא הרושם שהוא יצר. אפשר בשיחה שאתם הייתם צד פעיל בה, ואפשר בשיחה שקלטתם מהצד. הקשיבו לשיחות של אחרים (בלי לרגל) ושימרו על יותר שתיקה והקשבה, כדי לראות איפה נוצר קצר בתקשורת, הבנה לקויה של כוונה, ושתפו לגבי הקצר ומה למדתם ממנו.

תקשורת ופסיכולוגיה

שלום לכולם,
אחרי הדיון הסוער של היום, הזדמנות לשתף. אני רוצה שתכתבו על איך היה לכם, במה היה דומה למה שתכננתם ובמה שונה.
מה הקשה עליכם לשמור על הקו שרציתם, איפה סטיתם ממנו או הגבתם יותר מדי להפרעות או גירויים מבחוץ?
מה נתן לכם הזדמנות להוסיף או להעמיק יותר ממה שחשבתם שיהיה, מה העלה הצד השני שנתן לכם הזדמנות להגיב ולשפר מעבר לתכנון המקורי?
מה דעתכם על מי שכנע יותר? מה הייתם מתקנים אצלכם, ומה - לו הצד השני היה עושה אחרת - היה עובד עליכם יותר?

שימו לב גם לתגובות רגשיות ואיך השפיעו עליכם. איזה סוג של טיעונים, או אופן הצגתם, סגר אתכם? מה עיצבן במיוחד, עד כדי להתעסק בגירוי שזרק הצד השני ולא במה שבאמת יעזור לכם לשכנע יותר?
מי לדעתכם היה טוב באופן מיוחד? מה היה בו או בה שנראה לכם כראוי לציון?

ואיך יצאתם מהדיון? במה המשחק הפך אמיתי? מה הפתיע אתכם?

ודבר אחד אחרון - איך הדברים האלה מופיעים גם במקומות אחרים בחיים שלכם? מה חוזר על עצמו, או מה - אם תלמדו להגיב טוב יותר - יעזור לא רק במשחקי שכנוע אלא גם בדברים מהותיים יותר בחיים?

שיחה עם זר

ביקשתי לדבר עם אדם זר. חלקכם לקחתם את זה לכיוון של יצירת שיחה עם מי שהכרתם מרחוק, אך לא שוחחתם – גם טוב. בשניהם יש היבט של הקשבה לאחר, יצירת מרחב לאחר בסיטואציה שאינה מובנת מאליו. בשניהם אנו עושים מקום לאחרים להתבטא, יוצרים את הפתיחה ומשאירים מקום בשביל השני למצוא את מה שמתאים לו בשיחה. היוזמה מבאה מאיתנו, אך היא לא מצליחה אלא אם כן השני רוצה להמשיך בשיחה, היא נותנת לו משהו. במובן הזה, המאמץ מצידנו הוא של "את פתח לו", להיות אלה שמוכנים להסתכן בכך שיראו אותנו כמוזרים, שידחו אותנו ואת ניסיוננו להתקרב. המוכנות לקחת את הסיכון מאפשרת למוזר להתרחש, לאחרים להיפתח כלפינו, ולנו להוביל למחוזות חדשים.

יש בכך קיום מצווה גדולה בעיני, ההקשבה לאחרים ופיתוח השיחה. זה יוצר קירבה בין מי שהיו רחוקים, ובכך מוסיף לפחות שני חיוכים. אנו לומדים עד כמה אנו דומים למי שנראו שונים, והם מקבלים פתאום זריקה של התעניינות וקירבה, שמשפרת את היום ומעלה את האופטימיות. אחר-כך שנינו מסתובבים בעולם של ארץ ישראל היפה...

האימון בהקשבה, בשתיקה, בהתבוננות פנימה, מאפשרים יצירת מרחב פנימי, מקום להכיר את הרעש הפנימי, על-מנת לשים אותו בצד לפעמים ולהשאיר מקום לאחר. ההקשבה המלאה היא יצירת מקום לאחר להיכנס אלינו פנימה, והתהליך מועיל לשני הצדדים.

כמובן שאנו לומדים מכך גם הרבה על סגנונות תקשורת, על הבדלים בין בני-אדם, ועל מוטיבים חוזרים שאפשר לזהות גם כשהם מוקפים בתפאורה שונה.

יש מי שלוקח את זה לכיוון המניפולטיבי, של שימוש בהיכרות על-מנת להשפיע יותר, לדחוף.
בעיסוק כעורכי דין יש פעמים שבדיוק מודעות כזו תאפשר לעצבן את העד, לנצל אנטגוניזם שיש לשופט כלפי עורך הדין השני, לעודד אותה, ועוד. פעמים רבות הרבה יותר היא תאפשר הקשבה למה שנאמר בין השורות, איפה האחר מתוח יותר ופחות, ומה מעסיק אותו. היא גם תאפשר קליטה של מי עומד מולי ואיפה הוא ממוקד, והתאמת המסר שלי לאופן בו הוא מקשיב לדברים. לדבר בשפה שלו.

האימון כאן הוא העיקר, והמשימות שאני נותן נועדו לבחון את הדברים ממגוון פרספקטיבות ומהתנסות אישית. אפשר לדבר על הכישורים שכדאי לפתח ולעבוד עליהם, ואפשר לשלוח אתכם לדבר עם אדם זר, שיכריח אתכם להשתמש באותם כישורים ולפתח אותם תוך כדי תנועה.
תהליך ההסתכלות תוך כדי, הדיווח על כך בבלוג, גם הוא חלק מאותו תהליך. הצורך לכתוב על כך מוליד הסתכלות בוחנת ומחשבה על הדברים. אחר כך הכתיבה יוצרת דינמיקה משלה, ונוצר תהליך שיתוף. ואז אחרים קוראים ומקבלים השראה לדברים שלהם. ושוב התהליך מועיל לכל הצדדים.
מישהו אחר עוד היה קורא לזה החצנות חיוביות...

אשמח מאוד לשמוע רשמים וחוויות, גם ביחס לשיחות שהצלחתם ליצור, וגם ביחס לתובנות שרכשתם לעצמכם תוך כדי - בתרגול מופנה חוץ (שיחות עם אחרים) כמו גם בתרגול המופנה כלפי פנים (שקט, הקשבה, התבוננות).

סגנונות תקשורת ומודעות

שלום לכולם,
העיסוק בסגנונות תקשורת מעלה את נושא המודעות לעצמנו, לאופן בו אנחנו פועלים. גם מסתכלים על עצמנו מעט מבחוץ, וגם מדמיינים קצת יותר איך מישהו אחר, השונה מאיתנו, רואה אותנו. אם אני נוטה לקצר ולתמצת, ואולי קצר מאוד בטלפונים, מישהו אחר עלול לפרש זאת כהתנשאות, שאני עסוק מדי בשבילו ואין לי סבלנות אליו.
המודעות לעצמנו מאפשרת גם מודעות לאדם שמולנו. פתאום רואים את הדברים קצת יותר גם מהצד שלו. אם אני מסוגל לראות את הצד שלי, לשים לב לעובדה שמדובר בצד ולא במציאות היחידה והמלאה, אוכל קצת יותר לקבל את העובדה שיש בעניין הזה צדדים, ושלי הוא לא היחיד. אז אני מתחיל להסתכל בפתיחות רבה יותר גם על צדדים נוספים. במישור האנושי-תקשורתי אני רואה יותר מהצד של אחרים, ובמישור המחשבתי-אקדמי אני רואה יותר צדדים שאף אחד לא אמר שהם קיימים, אבל ניסיון לדמיין אותם מביא לתובנות חדשות. המציאות נהיית עתירת-פרטים ופנים יותר משחשבתי.
המטרה כעת לחקור יותר את העומק שאנו מגלים. במובן זה, כל הבנה חדשה, כל לימוד חדש, רק מגביר את היכולת והרצון ללמוד עוד. תהליך הלמידה הוא תהליך התפתחות, וברגע שתופשים שוונג – לא רוצים להפסיק.

המשימתי/תכליתי/קצר ולעניין, למשל – רוצה את הדברים קצר וממוקד, כן או לא. בגלל הצורך שלו במיקוד, הוא עלול לפגוע באדם שנמצא ממול, שדווקא רוצה את הדברים עגול ורך. הטיפוסים הרכים יותר, השקטים יותר (נכנס לפרטים ואנושי למשל), יתכווצו ויספגו, ויעשו את מה שהקצר ולעניין רוצה – כי הוא מאוד דורש, נוקב.
המשימתי אז יראה עוד תוצאה שדיבור ממוקד מביא תוצאות, ומהר יותר מאשר לבלבל את המוח. הוא מתמקד בתוצאה הקצרת-טווח, מה שביקש או היה חשוב לו באותו רגע, ולפעמים שוכח לכלול גם את התוצאה ארוכת-הטווח בחישוב. בטווח הארוך, יש כאן בן אדם שנפגע. זוכרים את זה יותר.
הספונטני/מקדם, לעומת זאת, היה מגיב בהתפרצות, קוטע את השטויות במקום. או משחיל קטנה. שניהם היו מתקנים ועוברים הלאה. או מגיעים לריב כי אף אחד לא מוותר.

אם אנו ממקדים את המבט באיפה אנחנו בסיפור, אפשר לחשוב על עוד השפעות שנעות בחיינו. עוד מקומות בהם ההתנהגות שלנו היא לא רק שלנו, אלא נובעת ממקום מסוים, נקבעה בגלל מסורת או משפחה מסוימת. יש דברים שהם משותפים לנו ולאחרים, ואת אלה חוקרים הפסיכולוגים והסוציולוגים. למי שצריך להגיש סמינריון במשפטים, לא מזיק להשתמש בהזדמנות כדי ללמוד את עצמנו דרך הספרות, ולחשוב איפה זה רלוונטי למשפט. במה ההשפעה הזו גורמת להליך המשפטי להיות שונה ממה שנהוג לחשוב, או במה זה יגרום לי להיות עורך דין טוב יותר או רע יותר, שונה מעורך דין אחר.
אפשר גם להסתכל על מה החינוך המשפטי עושה למי שעובר דרכו. אילו השפעות נצברות בפקולטה למשפטים מבלי שנתנו עליהן את הדעת?

מעבר להעמקת הידע, שהספרות האקדמית עוזרת לה, יש את פן התרגול: איך אנחנו עובדים על יישום, מעמיקים לא רק את מודעותנו, אלא את יכולתנו המעשית לשנות גישה, להאט את הריצה למסקנות מהירות, להעמיד סימני שאלה, ובעיקר - להקשיב. לפעמים צריך החלטה מודעת כדי לעצור ולהקשיב, ולפעמים צריך תרגול מכוון, ומכני משהו, כדי להכריח את עצמי לנסות מה שקשה לי, להגדיל את טווח איזור הנינוחות שלי.

אשמח לשמוע קצת על איפה התרגול מוצא אתכם, איפה הלמידה הופכת מאינטלקטואלית למעשית.

שתיקה, הקשבה, וסגנונות

טוב, מסתבר שקשה לנו לשתוק. סימן שצריך להמשיך לתרגל...
שימו לב שכאשר שותקים יותר, מקשיבים יותר. אז גם אחרים מקבלים יותר מרחב, וגם אנחנו מקבלים יותר מידע, יותר הזדמנות ללמוד מן האחר ומן הסיטואציה, וגם לראות מה מסתדר לבד, בלי צורך בהתערבותנו.
כמובן, אז גם קשה יותר לאגו.
אם מסתדרים בלעדי, אם דברי החוכמה שלי אינם כה נחוצים - מה התפקיד שלי כאן? איפה חשיבותי וייחודי?
לכן, המשך תרגול השתיקה הוא גם תרגול למשמעת האגו - שתוק ותקשיב אנו אומרים לו. וגם אל תשתלט על הסיטואציה, אל תיקח את זמן האוויר לעצמך.

תרגול ההקשבה קצת אחר. עד עכשיו הדגשנו את ההקשבה לאחר, תשומת הלב לסימנים הקטנים שאצלו, למה אפשר ללמוד מלהתבונן.
10 הדקות שביקשתי לשבת כל יום בדממה הן מעט שונות. כשמשקיטים את הסביבה, שומעים את הרעשים בצורה בולטת יותר. לחלק זה הולך בקלות, יוצר רגיעה. לחלק דווקא הפוך - כל רעש בולט על רקע הדממה האישית. מה ששווה לשים לב אליו הוא שעובדת היות הרעש בולט אינה גוררת בהכרח שהוא גם יפריע. אנו קוראים לדבר 'רעש' או 'מיטרד' רק אם הוא טורד את מנוחתנו, אם הוא מפריע לנו להיות במקום בו ניסינו להיות.
כאשר מנסים להישאר בדממה וברגיעה, ושמים לב לרעשים טורדניים, אפשר לראות שבעצם נצמדנו לתפישה מאוד מסויימת של מהי דממה, וההיצמדות הזיקה ישירות לרגיעה.
במילים אחרות, כשמנסים להיות בשקט והרעש החיצוני מפריע, סימן שאנו מנסים לדחוק אותו, הוא אינו מתאים לתפישתנו של מה אמור להיות. סימן בעצם, שהשקט הפנימי שלנו מאוד רגיש ופגיע, והוא דורש הגנה מן החוץ.

לעניין זה אני רוצה צעד כפול: מחד, מיצאו מקום שקט כדי לאפשר לעצמכם לשקוע עמוק יותר בדממה ובהקשבה, ומאידך תנו לרעשים החיצוניים כבוד, אל תכעסו עליהם.
אם מטרתכם היחידה באותן 10 דקות היא להקשיב לרעשים, לזרום איתם ללא התנגדות, אין רעש רע, ואין רעש מפריע. הכל לגיטימי, ואנו רק כפקק על פני המים שאינו מתנגד לגלים כלל. שימו לב לא להישאר בהקשבה לדבר אחד בלבד (שיחה מסוימת של מישהו באוטובוס), אלא לשים לב לכמה במקביל. אם יש שיחה סביבכם, שימו לב למוזיקה של הדיבורים ולא למילים, לרעשי רקע לא פחות מאשר לבני אדם. קשה לפעמים, אבל שווה את התרגול.

בעצם מה שאנו עושים הוא לתרגל את התודעה, את תשומת הלב. אנו מפנים תשומת לב לדברים שאנו מגדירים, ולא רק למקום שהיא הולכת באופן עצמאי. תרגלו גם במקומות שקטים, כדי לשמוע את מה שקורה בפנים, כדי שדיבורים מבחוץ לא "ייקחו אתכם", אבל גם במקומות רועשים כדי להגיע למקום בו הפרעות חיצוניות הן כמו רעש גלי הים - רקע ולא מיטרד.

בעניין הסגנונות, תרגלו הקשבה לסגנונות של אחרים. שימו לב מתי אתם ואחרים סביבכם מפרשים אחרת את אותה תופעה, מגיבים אחרת לסיטואציה. נסו לקלוט את השפעת סגנון התקשורת שלכם וגם את של האחרים. סווגו את תגובתם, ונסו למצוא מקומות בהם סכסוכים עלולים להתגלע בשל פרשנות שונה של המתרחש, בשל המשקפיים השונות שחובשים בעלי סגנונות שונים.
בתגובות אני רוצה שיתופים שלכם לגבי שתיקה, הקשבה, וסגנונות. שימו לב למשפטי מפתח שאתם מזהים אצל אנשים, וגם איך אנשים מגיבים אם אתם משתמשים במשפט ה"נכון" או ה"לא נכון" לפי הסגנון שלהם. שימו לב שמדובר בשפות שונות, שבמקרה משתמשות באותן המילים, אך במשמעות שונה ובהטיות שונות. ושימו לב מתי יכולתם לשתוק מהווה גם כלי אסטרטגי, מה ההשפעות שניתן להשיג בדרכים שקטות ועקיפות.
ולפעם הבאה, הכינו את סימולציית השכנוע לפי הסגנון שלכם. ותקראו את Psychological Influence in Negotiation מתוך רשימת הקריאה. נדבר על הדברים ונשתמש בהם בפעם הבאה.

ואל תשכחו להינות...

על ויכוחים ושתיקה

שלום חברים,
הפעם הדגשתי שני פנים לכאורה נוגדים של משימות השבוע (שבועיים) שלנו: ויכוחים, ושתיקה.
לגבי ויכוחים, מדובר בהמשך מפעם שעברה. כפי שאמרתי, המשימות מצטברות, והמטרה היא לנסות כל פעם דברים חדשים, לראות עוד היבטים ודקויות שאולי פספסנו קודם. שימו לב שחלקכם פירש את הבקשה להתווכח כאילו ביקשתי לריב - ולא היא.
ויכוח הוא מצב תדיר בו אחד מנסה לשכנע את השני, או לפחות להראות מדוע אינו צריך להשתכנע מטיעוניו של השני. ההבדל אולי בין דיון לויכוח הוא הדגש על מנצח-מפסיד. בדיון הדגש הוא על השגת התוצאה הטובה יותר, הגעה למסקנה הנכונה, והרווח הוא של שני הצדדים. בויכוח, יכול להיות בסיס של דיון, אך יש תוספת של מעין מאבק, כל אחד מנסה שדווקא דרכו היא שתוכח כנכונה, ושהשני יכיר בה ככזו. אין הכרח שויכוח יהיה כוחני במיוחד, או יגיע לטונים גבוהים וכד'. אבל כן כדאי לשים לב לצדקנות הכרוכה בויכוח.
אם אני מתווכח, חשוב לי להיות צודק. וחשוב לי שהשני יראה כמה אני צודק. גם אם יש בסיס של דיון ענייני מתחת, הכותרת 'ויכוח' מראה שיש בזה לא רק את העניין עליו מדברים, אלא גם את הצורך האישי, מעורבות האגו בהיאחזות בעמדה, או ניסיון לכפותה על האחר.
אני רוצה שתתבוננו בעצמכם מתווכחים, ותתבוננו גם באחרים. כדי לעשות זאת צריך להיות קצת יותר שקטים בפנים, טיפה יותר נינוחים מהרגיל, כדי לראות את המתרחש ולא רק להשתתף בו. לכאורה יש כאן ניגוד - איך אשמור על שקט והתבוננות אם אני מתווכח? זו בדיוק יתרונה של המשימה, הצורך לעשות זאת באופן מתוכנן ומודע - אם אני מתווכח כי צריך למשימה ולא כי הצורך האישי משתלט עלי, אני יכול להתבונן במה שעובר עלי, וגם מה עובר על האחרים. שימו לב מה מקפיץ את האחר, מה מקפיץ אתכם. איפה הנקודות שאפשר היה לצאת מהויכוח, מה המילים המיותרות או התקשורת הלא-מילולית הגורמת להתכווצות אצל אחד הצדדים, מעוררת את הצדקנות והצורך לנצח.

ביחס לשתיקה, אני מעדיף להסביר יותר אחרי התרגול. אידיאלית, הייתם נכנסים עכשיו לשבועיים של דממה. של הקשבה והתבוננות. תנו מקום לאחרים לדבר, בצעו נסיגה פנימה, וראו מה קורה למרחב שבאופן הרגיל היה נתפש על-ידכם. שימו לב לאחרים כשהם מדברים, וותרו על ההתכוננות התמידית למה שאתם רוצים להגיד, לאיך תגיבו למה שאחרים אמרו או עשו.
את התגובה השאירו בפנים, וצרו שקט בו תוכלו לראות יותר, לחוות יותר. הקשיבו.
שימו לב לקושי שבשתיקה, למאמץ שבאי-השלטת דעתכם או חכמתכם, ולצרכים של אחרים. התבוננו בהם, ראו לא רק מה הם אומרים, אלא מה יושב מתחת, איך נראים הפנים והגוף, איך בתגובות קטנות, בלתי-מילוליות, אתם יכולים להשיג הרבה ולכוון את המשך דבריו של זה הבא ממולכם. ראו את כוחה של התקשורת הבלתי-מילולית, וגם של הפאסיביות.

מדובר כמובן במשימות משמעותיות ורב-פעמיות. לא ויכוח אחד ולא מקרה אחד של שתיקה, אלא כמה וכמה. בעיקר בשתיקה, נסו לתת לשבועיים האלה להיות מיוחדים. שקט הוא דבר מצטבר. לפעמים צריך להוריד את הווליום לאט לאט כדי לגלות את הקולות העדינים שמתחת, אלו ההולכים לאיבוד בהמולה וברעש התמידיים. תנו לעצמכם הזדמנות מיוחדת כאן, ונדבר עליה בפגישתנו הבאה - וכמובן בתגובות בבלוג. השיעור הבא ב 26.11, ואל תשכחו גם את המאמר של Gold והצורך לבחור טיעון אחד בו ולשכנע בעדו או נגדו בשיעור הבא. היו יצירתיים, חישבו על סימולציה שתוכיח את העמדה שתבחרו ולא רק תספר עליה.
ואתם ממש לא חייבים לבחור עמדה בה אתם מאמינים. הרבה יותר מעניין לנסות דווקא להוכיח את ההיפך...

תקשורת ופסיכולוגיה

שלום לכולם,
אחרי שיעור קצת סוער, טיפה מחשבות והנחיות לקראת השיעור הבא. לשים את עצמנו בסיטואציה של ניסוי זה קשה, מעמת לפעמים. הזדמנות להסתכל על עצמנו מבחוץ, קצת תוך כדי, אבל בעיקר אחרי. לכן הבקשה הראשונה שלי מכם היא לתת לעצמכם זמן מחשבה ועיכול, לא לחפש מסקנות דווקא, אלא לשים לב לעושר החוויה, לרבדים השונים בה, להתחבטויות שהיא מעלה.
כמו שאמרתי בכיתה, אין תגובה נכונה או לא נכונה, אלא יותר התחברות לאירוע כתהליך. תשומת הלב לתגובותינו, כמו גם לתגובותיהם של אחרים, וגם בדיעבד היכולת לשמוע מאחרים מה חוו – מאפשר ביקורת עצמית. היכולת להסתכל על הדברים מבחוץ, כמו היכולת להיכנס ולו קצת לנעליו של האחר, מאפשרת מרחב, חופש בחירה אמיתי ולא רק פעולה אוטומטית שהתרגלנו או תוכנתנו אליה.
בשבוע הקרוב אני רוצה שתמשיכו עם הויכוחים, שימו לב איפה אפשר עוד קצת, ומה זה עושה. מה קורה לתשומת הלב של האחר, במה הוא מתמקד, ומתי נקודה טפלה הופכת ללב הדיון רק מכיוון שקל לדבר עליה. מתי יש subtext, קרי משהו שקורה מתחת לדברים שנאמרים, ואיך מה שנאמר משרת את המחשבות שמתחת, את מערכת היחסים, את הסיטואציה.
בנוסף, עשו מעשים מיטיבים. מטרתכם לעשות משהו מעבר לשיגרה שנועד לעזור לאחר או להיטיב איתו, וגם שאחרים מסביב יראו מה אתם עושים ואולי הם גם יגיבו במעשה מיטיב משלהם. במילים פשוטות – להיות להם להשראה. אל תדברו הרבה על מה שאתם עושים, תנו למעשים להיות הביטוי שלכם, ותנו לאחרים משהו לראות ולהצטרך להגיב אליו. כמו במוזרויות, תהיינה תגובות מכל מיני סוגים וזה גם בסדר. נסו יותר מפעם אחת, שימו לב מה עובד ומה לא, אילו נסיבות תורמות להצלחה ואילו מפריעות.

מעבר לכך, קיראו בבקשה את המאמר Law and Language מרשימת הקריאה. קיראו את ההקדמה, וחלק מהניסויים. אתם מוזמנים לתאם עם אחרים, לחלק ביניכם את הנקודות המועלות שם, או פשוט לבחור ניסוי או נושא אחד המדבר אליכם במיוחד. לשיעור הבא, הכינו סימולציה שתמחיש בכיתה את מה שנאמר. היו יצירתיים, הרשו לעצמכם לתכנן משהו שיפעיל גם אחרים (התנסות תמיד טובה מהקשבה), וקחו רק מגבלה אחת – יש לכם 5-10 דקות לצורך העניין. מותר לתכנן סימולציה בזוגות או שלשות, ומותר גם לבד. אני מקווה שיהיו לנו 4-5 סימולציות בשיעור הבא שיאפשרו לנו לדבר על הדברים יותר לעומק, ובעיקר להתנסות וללמוד אחד מהשני.
אל תשכחו, תגובות בבלוג. ספרו חוויות מהויכוחים והמעשים המיטיבים, כמו גם מחשבות בעקבות השיעור.

תקשורת ופסיכולוגיה - ויכוחים

שלום לכולם,

ראשית, תודה על התגובות המאלפות בשבוע שעבר. העזתם יפה לעשות, ועוד יותר - לשתף במה שעשיתם!
השבוע ארצה שתמשיכו עם התנהגויות שונות ומוזרות, וכן עם הרמת האשפה. כה לחי לעובדי התברואה שעושים את מלאכתנו קשה יותר! בואו נעשה את מלאכתם קלה יותר. שימו לב לדברים שנרתעתם מהם, שלא העזתם, וראו מה אתם מוכנים להעז כעת, הזדמנות להעמקה נוספת.
בנוסף, השבוע מתחילים להתווכח. המטרה אינה יצירת ויכוחים סתם, אלא חיזוק זמני של הנטייה הטבעית שלכם להתווכח או לעמוד על שלכם. שימו לב למצבים בהם מתחיל להתגלע ויכוח, או יש פוטנציאל לכזה. שימו לב לתגובה האוטומטית הרגילה שלכם, ונסו לחזק דווקא את הצד המתריס, זה שקשה לו לוותר, או חשוב לו להראות לאחר את טעותו (או להגן על עמדתכם).
הרשו לעצמכם הפעם להתווכח יותר מהרגיל, לעמוד יותר על זכותכם או עמדתכם, ושימו לב מה קל או קשה לכם בזה, וגם מה ההשפעות על הסביבה. מה קורה לצד השני בויכוח, מה קורה לאחרים שאולי מתבוננים או שותפים לאירוע.
אל תהפכו למלאכותיים להכעיס ואל תעשו שטויות. הכוונה היא להוסיף עוד קצת לוכחנות הטבעית שלכם, כל אחד ונקודת המוצא האישית שלו או שלה. הפעם, הוכחנות תהיה מודעת קצת יותר, שכן היא באה מבחירה, ולכן תהיה האפשרות להתבונן בה בצורה מעמיקה יותר מאשר במקרים בהם אתם באמת מעורבים רגשית ועסוקים יותר בלנצח או להוכיח.
הפעם, התווכחו יותר, אך לא עד הסוף. את הויכוח נסו לסיים (לאחר זמן, לא מיד) בויתור. הודו בטעות, הכירו באמת שיש גם בטענתו של הצד השני, התנצלו על צדקנות שלכם בויכוח. בעצם אתם מאמירים את הויכוח עצמו, מאריכים אותו ומקשים את עמדתכם - עד לסוף בו אתם מתקפלים ומתנצלים, נותנים לאחר לנצח.
שימרו על עצמכם ועל האחר - אל תפגעו באחרים או בכבודם, אבל גם אל תעשו להם את זה קל מדי. גם אל תקלו יתר על המידה על עצמכם - קל להסביר ש"הייתי צריך" להתווכח בתור שיעורי בית, קשה יותר באמת לנוע עם שטף הדברים ולהישאר בעמדה של מי שהתנצח באופן מיותר או מוגזם, והתנצל אחר כך. שימו לב ליכולת שלכם להכיל את האחר, לשים לב למה עובר עליו, ולא לברוח מהר מדי להסברים והצטדקויות. הרשו לתדמית שלכם להיות קצת פחות חשובה הפעם...
בתגובות - ספרו על חוויותיכם, גם המשך המטלות משבוע שעבר, וגם אלה החדשות. הרשו לעצמכם להתנסות כמה פעמים, בסיטואציות שונות, טרם שאתם באים לכתוב. והתאמנו הרבה - עד יום ג' בערב צריך כבר תגובה בבלוג...

תקשורת ופסיכולוגיה - על מוזרות ומודעות

שלום לכולם,
עברנו שיעור ראשון, וכעת אתם בוודאי מתמודדים עם שיעורי הבית שנתתי. חלקם אקדמיים והגיוניים (קריאת הפרק הראשון בספרו של גילברט, אתר האינטרנט של ניסוי הכלא בסטנפורד), וחלקם מעשיים ומוזרים, תרתי משמע.
ביקשתי מכם שני דברים: להתנהג שונה ומוזר. שונה - בסיטואציות בהן אתם עם אנשים מוכרים, להתנהג אחרת מהשיגרה, משהו אחר וחריג עבורכם. יכול להיות דבר פשוט כמו להזמין תה במקום קפה, סוכרזית במקום סוכר, או לסרב לראות תוכנית שבדרך כלל אתם ששים אליה. יכול להיות גם משהו ייחודי לכם, שאני לא מסוגל אפילו לדמיין. תתחילו בדברים קלים, ותאתגרו את עצמכם לדברים קשים קצת יותר. ביחנו את הגבולות שלכם.
מוזר - במקום ציבורי, משהו שעבורכם הוא חריג, וגם אחרים מסביב יסתכלו עליכם כמוזרים, קצת משוגעים. שימרו על גבולות, אל תזיקו, ואל תגיעו לבית משוגעים, אבל בהחלט נסו להעז, לחרוג מעבר לנוח ולמוכר - צאו מאיזור הנינוחות שלכם.
בשניהם, עשו זאת כמה פעמים, במקומות שונים עם אנשים שונים. שימו לב לתגובותיהם, ושימו לב גם לתגובות הפנימיות שלכם.
מה קשה לכם? מה קורה בפנים? איפה עולה הצורך לספר לאחרים, שלא יחשבו עליכם רע? עד כמה אתם מוכנים לוותר על התדמית, על האופן בו אחרים תופשים אתכם?
בתגובות לבלוג שתפו מה עשיתם, ובעיקר מה הרגשתם. מה העזתם ומה פחדתם, מה אנשים אמרו או עשו, ואיך הגבתם לזה. שימו לב ליכולת שלכם להתבונן במתרחש, גם כשאתם שחקנים באותה הצגה בה אתם מסתכלים.

חוץ מאלה, שני דברים: ראשית, רשימה של מאפיינים שהם בשיגרה שלכם, חלק מאיך שאתם רגילים להיות - ואיך דברים אלה גם מגבילים אתכם. שנית, סיירת ניקיון. כל פעם שמתקרבים לפח, מרימים משהו מהרצפה, מסדרים משהו שלא שייך לכם. עושים מעבר למה שאתם רגילים. גם כאן, שימו לב לתגובות של אחרים מסביב, להשפעה שיש למעשה עליכם ועל אחרים הרואים אתכם. וגם לגבי זה שתפו בבלוג.
ותיהנו מהתהליך... אם זה קל מדי, אתם לא מאתגרים את עצמכם מספיק, אבל אל תשכחו להינות מהמשחק, מההזדמנות לצאת מהשיגרה, מהדמות שהתרגלתם להיות.

תקשורת ופסיכולוגיה

שלום לכולם,
ראשית שיהיה לכולנו פסח שמח וטוב, הזדמנות לביעור חמץ פנימי וחיצוני.

לגבי הסמינריון – משאלות של חלקכם נראה לי שכדאי לתת עוד הסבר קצר על המצופה מכם.
ראשית, חיזרו וקיראו את מה שהופיע בבלוג תחת התווית 'עבודות סמינריוניות'. גם מה שמיועד לעבודות מחקריות יעזור לכם. גם 'תקשורת ופסיכולוגיה-סיכום הסמינר' כמובן רלוונטי ויזכיר נשכחות.

השונה בעבודה זו, המוגדרת 'סמינר עיוני', הוא שאנו פחות הולכים לשאלת מחקר אחת, שעליה מנסים לענות, ויותר מתרחבים, דיון אישי-מלומד בנושא שקראנו עליו. סקירת ספרות מורחבת, עם דיון אישי. גם האופן בו למדנו בכיתה, המיקוד במתרחש בתוך עצמנו, שונה מהנהוג בסמינריונים, ואני רוצה שהבדל זה יורגש בעבודה.

זו עבודה אישית. תרתי משמע.

איך מתחילים? לוקחים נושא מהמגוון העצום שיכול להיכנס בהגדרה של משהו בפסיכולוגיה של האדם, באופן בו הוא מתקשר החוצה את מה שקורה בפנים, שמשפיע על הליך משפטי. כלשהו.
רק תנאי אחד חשוב – שהנושא יהיה משהו שאתם מבררים עבור עצמכם. משהו מהאופן שבו אתם מתנהלים, דילמה מטרידה, התנהגות מעצבנת - ותחקרו אותו. הולכים לחפש איך המומחים מתייחסים לנושא, מה שיש לאלו שחוקרים את התנהגות האדם לומר, ומחברים לאופן שזה יכול להשפיע עליכם כעורכי דין, כתובעים או נתבעים, כשופטים, כחשודים הנמצאים בתא המעצר.
סקירת הספרות היא בעצם מיפוי הנושא ומציאת דיונים לגביו. היישום הוא מנקודת מבט אישית – מה זה אומר עלי. כפי שאני, או כפי שהייתי לו הייתי במצבם של אלה עליהם כותבים.

אחרי שקראתם והתפרשתם, כשנראה לכם שיש לכם כל כך הרבה כיוונים שלא ברור איך לכתוב את זה בעבודה אחת – בואו אלי. נדבר.