על טבעיותם של מעשים טובים

בשיעור האחרון בתקשורת ופסיכולוגיה נתתי שיעורי בית – לעשות מעשים טובים. המטרה הייתה העשייה, אך לא רק. חשובה גם תשומת הלב הנלווית לעשייה, ההתלבטות איפה אפשר, ומתי מתאים, והמודעות לכך שצריך לחפש מעשים טובים, לא רק לחכות שיבואו ויקפצו בפנינו.
לחלק היה קשה עם הרעיון ש"צריך" לעשות מעשים טובים. "איך אני יכול להרגיש טוב, אם זו משימה?" , "זה פוגע בעצם הרעיון, לעשות בשביל פרס, או בגלל שאמרו לי". ועדיין המשימה היא להמשיך למרות זאת. להתמודד עם המחשבות שאומרות "לא מתאים", עם הקושי לעשות דברים בדרך אחרת, לצאת מההרגל ו"להצטרך" לעשות אחרת.

כשאנו מכריחים את עצמנו ללכת גם איפה שלא נוח, אנו שמים לב למגבלותינו. לגבולות שבתוכם אני חיים. הדרך השגרתית שלנו הופכת נראית יותר כשבכוונה חוצים את הקווים, יוצאים מאיזור הנינוחות ומביטים פנימה.
והעובדה שצריך לעשות מעשים טובים לא פוגעת בטובם. בהכרחיותם. אחד התלמידים אמר "כל החיים חינכו אותי שצריך לעשות מעשים טובים, ועכשיו לעשות כי המרצה אמר, זה הולך בניגוד לכל הרעיון שעושים כי נכון וראוי, לא כי צריך".

וכאן בדיוק הדילמה. כי האמת היא שכל החיים אמרו לנו שצריך, אלא שההורים אמרו, או בית הכנסת אמר, או המצפון (שלנו? שהנחילו לנו?) אמר. וכשאנו עושים, כשאנו עוזרים למישהו אחר מסביב, או מרימים משהו מהרצפה של כולנו ושמים בפח – אנו גם עושים טוב לסביבה, גם לנו, וגם עושים מה שצריך – מה שחינכו אותנו שנכון. אפשר עד מחר להתמרד נגד הצורך או נגד הכפייה – אבל מעולם לא היינו בלעדיה. "לעשות כי חינכו אותי" לא מאוד שונה מ"לעשות כי אמרו לי", ובשניהם עולה השאלה "איפה אני בסיפור הזה?", איפה עשיית הטוב לכשעצמו אם ברקע יש הכרח או חינוך, או רעיון שמישהו אחר הכניס בי.

התרגול – לעשות כי המרצה אמר – מאפשר התנסות, התבוננות, ושימת לב למה קורה לנו, ומה קורה לאנשים סביבנו, כשאנו חורגים מעצמנו ורואים גם את האחר לידנו. שמים לב למצוקתו, ובאים לעזור רגע לפני שהוא חושב לבקש עזרה. ובעיקר – למקרה שלא היה מבקש. דווקא שם חשוב יותר.

לעשות כי צריך חושף את מה שמסתתר מתחת. שעשיית הטוב היא טבעית לנו. שברגע שאנו באמת חלק מהעולם סביב, מרגישים אותו ושמים לב למצוקותיו, הכי טבעי בעולם הוא ללכת לעזור כשאפשר. כי כולם מסתובבים בעולם שהם רואים דרך העיניים שלהם, עיוורים קצת למתרחש כשהם מרוכזים בעצמם, ולא שמים לב למצוקתו של אחר אם הם עסוקים במצוקה שלהם.
כשאנו עוזרים לאחרים, אנו פתוחים. פתוחים כי מקשיבים וקולטים את האחר במצוקתו, ופתוחים כי נותנים מעצמנו. כאשר המחיצות נמוכות יותר, כאשר ההפרדה בינינו לבין אלה שסביבנו פחות מוצקה וקשיחה, הרצון לעזור הוא מובן מאליו. סתם חלק משיפור העולם בו אנו חיים, שבו האני והאחר נפרדים, אבל לא ממש. לא לגמרי. ועם ההקשבה והפתיחות באה ההקשבה ונחשף הרצון הטוב, בלי מאמץ ובלי הכרח. וגם בלי התנגדות.

אז תמשיכו לתרגל. ולהכריח את עצמכם זו לא מלה גסה. רכשנו על עצמנו קליפות ומחיצות מספיק שלא נראה את הכל, וכדאי ואפשר לקלף קצת את הקליפות, לשייף את הקצוות ולרכך את המגע. ואם אנחנו מתחילים, מסתבר שאחרים נדבקים בכך גם הם. חיוך מביא חיוך זו לא סיסמא, זו מציאות וגם משימה מוסרית. וגם הדוקטור אמר, אז צריך לעשות, ולשתף בתוצאות...

כשאנו משתפים, מספרים מה היה ואיך היו ההתלבטויות, אנו נותנים לאחרים כוח להעז, מהווים דוגמא והשראה, ובעיקר חושפים את הרצון הטוב וגם המאבקים הפנימיים. ובכך אנו עוזרים לאחרים להתמודד עם שלהם, ועושים מעשה מיטיב נוסף, כזה שיעזור לאחרים לעשות עוד ואולי יסייע בעקיפין עוד יותר משהצלחנו לסייע במישרין.