קריאה, כתיבה, ועריכה

שמעתי תוכנית ובה סיפרו על מחקר חדש, שמדד את פעילות מוחם של אנשים בזמן ואחרי קריאת ספר.  זה שהפעילות המוחית משתנה בעת הקריאה היה ידוע, אך כאן מדדו כל יום עד חמישה ימים אחרי הקריאה, וראו שהשינויים משתמרים בחיבוריות שבמוח.  כלומר, הפעילות המוחית בקריאה משאירה רשמים לאורך זמן.  המעניין הוא שהחלקים המשתמרים היו דווקא אלה הקשורים לייצוג והבעת רגשות, והשינויים נותרים כפי ששריר משתנה לאחר פעילותו.  זיכרון הפעולה מאפשר לעשות את הפעולה טוב יותר בפעם הבאה.

כפי ששרירים ניתן לחזק, כך פעילות מנטלית.  וביטוי רגשות.  ושמירת תשומת לב ומיקוד.  וכאן משימתנו: השקעה ארוכת טווח ביצירת שינויים ארוכי טווח.  לאמן את עצמנו ולהשתפר.

הכתיבה, כך קראתי, לא נועדה כדי לשים על הנייר את מחשבותיך, אלא הכתיבה נועדה כדי לגלות מה אתה חושב.

בוודאי שכך לגבי כתיבה מחקרית.

כאשר אנו חוקרים נושא, אנו יוצאים למסע גילוי.  אנו יודעים רק את היעד הראשוני, את השאלה או התחושה שגרמו לנו להתחיל, ולבחור דווקא נושא זה ולא אחר.  הקריאה, והמחשבה אודות מה שקראנו, מובילה אותנו למחוזות אחרים, ואם לא כך – הרי שלא חשבנו מספיק על מה שקראנו.  כדי לקרוא באמת, צריך לגשת אל הטקסט בסקרנות, בתהייה של ילד קטן שמבקש שיספרו לו מה שאינו יודע.

כאשר אנו מתחילים לכתוב, בתחילה אנו מסכמים מה שקראנו, שזה חשוב בעיקר לעצמנו.  עוזר בגיבוש הבנה המגיעה רק כאשר אנו שמים במילים שלנו את מה שנותר במוחנו מהטקסט.  הסיכום הוא התייחסות ישירה, שכל מי שקרא את הטקסט יכול היה לכתוב, ואת הסיכום אנו מנסים לעשות ברמה כזו של אובייקטיביות.  אך עם הסיכום מגיעות גם התובנות שלנו, הדרכים בהן אנו הבנו את הטקסט שהן אולי שונות מדרכי ההבנה של אחרים.

זו כבר תחילתה של מקוריות, של יצירתיות בסידור הרעיונות מחדש או מציאת אנלוגיות לא שגרתיות.  לכל אחד מאיתנו יש רבות כאלו, ולכן כל אחד יכול להביא רקע ייחודי כדי להבין מחדש את הטקסט, את הרעיונות המוכרים כבר לכולם.

כתיבת עבודה מחקרית נעה בשלבים, וגם אלו נעים יותר בגלים ובעליות וירידות מאשר כהתקדמות רציפה.  חשוב לדעת לתת לעצמנו את זמן ההתלבטות, זמן הקריאה הפתוחה, בה אנו לא בטוחים לאן אנו הולכים, ואז להגיע לשלב הממוקד, בו אנו מחפשים משהו מסוים.  ואז להיות מופתעים ממשהו, לסטות אל שאלת-אגב וללמוד הצידה ולא רק קדימה.

אם את זה עושים כמה פעמים, נעים בין מחשבה לבין קריאה ובין עיקר לטפל, אנו מאפשרים לעצמנו תהליך בו הכתיבה מובילה אותנו לא רק להעמקה בנושא כי אם גם להעמקה בעצמנו.  שימוש במי שאנחנו ובהקשרים המיוחדים שלנו כדי להבין את הנושא ואת מחשבותינו עליו בו-זמנית.  אז גם ניתן לגלות הנחות סמויות עימן אנו מסתובבים מבלי דעת.  אם אנו מוכנים לבקר את עצמנו ולבדוק למה השתכנענו דווקא בכך ולא אחרת, נגלה הטיות ונוכל להעמיד להן תיקונים.

ואז מגיע השלב האחרון, בו אין ברירה אלא להכין את העבודה להגשה.  חייבים להוציא לקורא חיצוני את מה שהיה תהליך פנימי.  וכאן חשוב לערוך.  מה שהיה טוב כאשר אנחנו קראנו אותו, מייצג הסתכלות של מי שכבר משוכנע, וגם מי ששם על הנייר את מה שהיה לו חדש, או בולט.

אלא שבסוף העבודה אנחנו כבר יודעים קצת יותר טוב מה ידוע בתחום, ולכן ניתן לצמצם במה שמוכר, לתמצת את החלק המסכם ולהשחיז את החלק המנתח.  ואלו אינם פרקים נפרדים בעבודה, אלא שזורים כמעט בכל פסקה.  ולכן חשובה העריכה.

העריכה היא החלק הכואב, לפחות בשבילי.  חיתוך של מילים שיצרנו בעצמנו, ניתוק חיבורים שחווינו לא רק בשכל, אלא גם ברגש ובנשמה.  והעריכה קריטית כי אחרת אתם מגישים יומן פנימי ולא מתמקדים בקורא החיצוני שביקשתם את תשומת לבו, וצריך להתחשב דווקא בו.  לכן חיתוך סכין העריכה חייב להיות חד ומכוון.  העריכה היא הקריאה המחודשת בטקסט שיצרנו, כאשר אנו מנסים לסייע לאחר ללכת בשביל מסוים, ומקצצים את הענפים המסתירים את הדרך.  תנו לחבר שאינו בתחום לקרוא ולהעיר.  לבן או בת הזוג, לילדים.  קבלו הערות ממי שלא חי בתוך העולם שלכם, כדי לראות את הדברים מבחוץ.  סביר ונכון שהם יצטרכו הסבר לחלק מהמילים, המונחים המקצועיים שאתם מכירים והם לא.  סביר שכל שאלה אפשר יהיה לפתוח לדיון שלם, שלא כתוב בעבודה.  אין בהכרח מדובר בחסר, אלא בעובדה שהעבודה האקדמית היא מעט המסתיר את ההרבה.  עולם שלם שרק קצה הקרחון מציץ בו החוצה, ומזמין את הקורא להיכנס.  ואם העבודה מוגשת לי, קחו בחשבון שהקורא הזה אוהב מינימליזם, דיוק, ושלא מאריכים בהסבר מה שהוא כבר יודע...