שלום לכולם,
מטרתכם השבוע להיכנס מעט לנבכי סגנונות התקשורת, ביחס אליכם וביחס לאחרים. הסגנונות עליהם דיברנו בכיתה הם אבי-טיפוס, מאפיינים הקיימים בנו, למרות שלאו דווקא במלואם. בסיווג מלא יותר, היינו מפרידים בין הסגנון הראשי לסגנון המשני אצל כל אחד, ודנים במאפיינים מכל סגנון המתאימים לכם. אין שני בני אדם זהים, ולכן אין תיאור אחד מתאים לכולם, או לקבוצה גדולה כל כך של 'סגנון' מסוים.
עדיין, התיאור הראשוני עוזר לחדד ולראות שמה שנראה לנו מובן מאליו, 'ככה זה', נראה לאחרים אחרת - ובדרכים הניתנות לניבוי מראש. אם אני מבין את משמעות הסגנון, ורואה אדם בסגנון מסוים, אדע קצת יותר כיצד לפנות אליו, מה מעצבן אותו ואיך קל לו יותר. מטרת הסיווג שלנו לסגנונות תקשורת אינו הסיווג העצמי, אלא דווקא הכרת האחר. היכולת לתקשר עם אנשים שונים בשפה שלהם היא קריטית, ומהווה את ההבדל בין ירייה באפילה לבין כיוון מדויק למטרת התקשורת - שהאחר יבין את כוונתי ויתחבר למה שאני מנסה להעביר. דיבור עם משימתי בשפה של ספונטני, יגרום לו לפרש את דברי באופן שלא התכוונתי, לגבש מסקנות מוטעות לגבי, ובגדול - פוגם ביכולתי להעביר את המסר ולזכות לשיתוף פעולה.
תפקידכם השבוע לגבש 'הוראות הפעלה' - פירוט כתוב של הדרכים הנכונות והמוטעות לפנות אליכם, דברים שאחרים עושים ומעצבנים אתכם, או איך רצוי לפנות אליכם. את הכתוב העלו על הבלוג, ונלמד קצת אחד על השני. מותר ורצוי להתייחס לדוגמאות טובות וגרועות של מצבים בהם הייתם ואתם מזהים שם תקלה תקשורתית שמקורה בסגנונות השונים. בסופו של דבר מטרתנו לגבש פירוט של הסגנונות השונים, וללמוד את השפות השונות בהן אנו מתקשרים. שימו לב למאפיינים שלא נכנסו לדף - שפת גוף אופיינית לכל סגנון, ביטויים מאפיינים, וכל דבר שנראה לכם קשור. העלו על הכתב, ונעבד את הכל במשותף.
בנוסף, בשבוע הבא נסיים עם המצגות ואבקש מכם לטעון לטובת Gold במאמר שביקשתי שתקראו. הכינו את הטיעונים כך שתוכלו לטעון בכל סגנון בנפרד. מטרתכם תהיה לשכנע מישהו מסגנון אחר, או שלכם, ותצטרכו להתאים את אופן הטיעון (לאו דווקא התוכן) למקשיב. לדבר בשפה שלו. הכינו לכם נקודות לדיון, אך הכינו בנפרד גם דגשים וטקטיקות לכל אחד מהסגנונות. היו מוכנים לכולם, ושימו לב להבדלים בין הדרכים השונות המתאימות לכל סגנון.
ותמשיכו עם המעשים המיטיבים! אה, וכדאי לפעמים לשתוק...
23 תגובות:
שלום לכולם!
אני הוא הטיפוס המשימתי. הוראות הפעלה לדמותי:
* לא אוהבת כשאנשים מאריכים בדברים יתר על המידה, וחוזרים באותה נשימה על הדברים שלהם יותר מפעם אחרת. אני מבינה דברים בפעם הראשונה, ואין צורך בחזרות. תנו לי את השורה התחתונה- לרוב, זה מספיק..
* אני אוהבת את הדברים מתוכננים, ולכן כשאני רוצה לקבוע עם מישהו, לא תמיד מסתדר לי המשפט: "לא יודע.. נראה אחר-כך.." לא! אני רוצה לדעת- כן או לא!
* אני לא לחוצה, אני פשוט אוהבת יעילות. ולכן שונאת כשמישהו אומר לי שאני לחוצה או כשאומרים לי "מקסימום תאחרי".. אני מעדיפה להקדים, ולא לאחר (כן שירה- בניגוד למה שאמרת בכיתה, יש נשים שלא מאחרות...).
* אני מאוד אוהבת לשתף ברגשות. חשוב לי שאם נפגעתי/ מישהו עשה משהו לא בסדר שיידע זאת, לא כדי לשמוע סליחה, אלא כדי שיידע לא לעשות זאת שוב בעתיד.
* אני אוהבת לעשות את הדברים לבד. ולפעמים מעדיפה את זה מאשר לתת למישהו אחר את העבודה שאין לי מושג כיצד יבצע אותה. אבל אם אני סומכת על מישהו, אני יכולה להאציל סמכויות, בד"כ עם הגדרת משימה מדוייקת. לכן אם אני לא נותנת לך לעשות משהו ועושה את זה לבד- אל תעלב, ככה אני ..
* אני כל הזמן חושבת קדימה... כן.. כל הזמן (טוב נו..כמעט כל הזמן). אז אל תגידו לי: "תפסיקי לחשוב" (דור- זה בשבילך..) כי זה לא יקרה...
שיהיה שבוע קצר ולעניין! :-)
היי. אני, מסתבר, טיפוס משימתי. אני שלימה לגמרי עם התוצאה הזו- לאחר שקראתי את תוכנה. עם זאת, יש בי גם קצת מהסגנון הנכנס לפרטים- אבל באמת הסגנון המשימתי הוא הדומיננטי אצלי.
הוראות ההפעלה- כך תתקשרו איתי נכון!
*אני צריכה לשמוע טיעונים מסודרים לפי בסדר של א' ב' ג'. אם מדברי איתי בצורה מבולגנת, כשכל הטיעונים מעורבבים, אני עוצרת באמצע ולא ממשיכה להקשיב עד שלא עושים לי סדר בבלאגן.
*כל הדברים שנאמרים לי צריכים להיות בעלי לוגיקה וסדר פנימי. אם אמירה מסוימת לא גיונית בעיניי, או סותרת אמירה אחרת ששמעתי מאותו אדם- אני עוצרת ומעירה על חוסר ההיגון. מאותו רגע אני לא יכולה להקשיב לו.
*אני זקוקה לדיוק בניסוח. כשמישהו לא רהוט מספיק, אני מאבדת את הסבלנות ועוברת הלאה. מי שמדבר איתי צריך לדעת להעביר רעיון ממחשבה לביטוי בצורה הנהירה ביותר, בלי שאצטרך לתרגם אותו לעצמי.
*אני זקוקה לשפה מהירה וקולחת. לא פעם דיברתי עם אנשים מהסגנון הנכנס לפרטים, עצרתי אותם (ברוב חוצפתי) באמצע וביקשתי: "דברו צפוף". אחרת, הם פשוט מאבדים אותי.
קרה לי מקרה של תקשורת שגויה לחלוטין, עם מי שמתברר כטיפוס ספונטני. במקרה הוא אקס שלי:) (או :-( )
לפני שאיבדתי את סבלנותי כלפיו בצורה בלתי הפיכה, מה שהוציא אותי משלוותי היה שהייתי משוחחת איתו (יותר נכון- מתווכחת איתו), כשאני משקיעה אנרגיה אדירה בבניית טיעונים לוגיים והגיוניים לצורך הויכוח הזה, והוא פשוט היה מקשיב לי, מהנהן בראשו (ואז הייתי מרגישה סיפוק מזה שהצלחתי להעביר את המסר שלי), ואז, למרבה האכזבה והתסכול- הוא פשוט היה חוזר ב-ד-י-ו-ק על הטיעון הקודם שלו, לפני שדיברתיא ני חצי שעה בשטף, כאילו לא אמרתי כלום! פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה! זה הוציא אותי מדעתי! הרגשתי כאילו יש ביננו שיח של חרשים- לא משנה מה אני אומר- הוא לא באמת מקשיב לי, זה פשוט עובר דרכו. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט מוכרח להיות ממש טיפש- הרי זה נובע מחוסר הבנה! כשקראתי את איפיון הספונטני- הבנתי שהוא לא בהכרח טיפש. הוא פשוט לא בנוי לסוג הטיעונים הזה. כנראה שהייתי צריכה לתת לו כותרת ולזרום. עם זאת, בכנות, גם היום אני לא מצליחה לחשוב על דרך מעשית בה הייתי יכולה לעשות את זה.
הי,אני מוגדרת כטיפוס המשימתי נכון לעכשיו (סתם, נראה לי שאני גם אשאר כאן)ואלה חלק מהוראות ההפעלה שלי.
אם אתם קובעים שעה, תגיעו בזמן. אל תתנו לי להתייבש, תירוצים לא מתקבלים כי עובדה שאני מגיעה בזמן (לרוב).
אם אמרתם לי שתעשו דבר מסוים, עמדו במילתכם ועשו זאת. סביר להניח שאני לא אסמוך על מילתכם יותר מידי אך אני נותנת לכם את ההזדמנות להראות לי שאני טועה ואתם אכן תעשו זאת. (אך אני לא טועה).
אתם יכולים לפנות אלי בכל דרך שהיא מלבד פקודות וצעקות, אלו לא מתקבלות בברכה ונופלות על אוזניים ערלות.
וכן אתם יכולים לבקש ממני כל דבר (ואני אשתדל מאוד לעשות) אך לא לבוא בדרישות, אני לא חייבת שום דבר לאף אחד.
אל תיגעו בדברים שלי בלי רשות, אני מאוד קנאית לפרטיותי.
אם לקחתם דבר מסוים (ברשות כמובן), תעזרו לו להגיע בחזרה למקומו בשלום בתום השימוש - לכל דבר יש את המקום שלו ורק שם עליו להיות כשהוא לא בשימוש.
וכן אל תבלגנו את מה שאני מסדרת ותנקו אחרי עצמכם, אני לא מנקה של אף אחד.
אתם יכולים לדבר איתי על כל דבר שבא לכם ולהתייעץ בכל נושא- אני אשתדל מאוד להיות אוביקטיבית (אך עם זאת גם מאוד מציאותית).
אני גם נורא מתחברת עם שתי נקודות של שני. אני אוהבת את הדברים מתוכננים ואני מעדיפה לעשות את הדברים לבד ולא לסמוך על מישהו אחר (חוץ מהאנשים המעטים שאני נותנת בהם אמון כי הם הוכיחו את עצמם).
ונקודה נוספת שקארין העלתה בנוגע לדברים בעלי לוגיקה וסדר פנימי. אם משהו לא ברור לי, גם אני כמו קארין מפסיקה להקשיב עד שעושים לי סדר בבלגן.
כשיצאתי מהשיעור בשבוע שעבר, חשתי מאד מבולבל . מצד אחד מעולם לא הייתי חסיד גדול של מבחני אישיות, ומצד שני בכל פעם שאני עונה על מבחן זה או אחר אני אומר לעצמי שאולי יש בזה משהו. השבוע לאחר השיעור היה לי ברור "שיש בזה משהו" אבל הכל היה כל כך מבולגן. ניסיתי למקם את עצמי באופן מושלם שעונה על כל אחד מהתיאורים של אשיות מסוימת ולא הצלחתי. כשאני נמצא עם חבר בשעת מצוקה או בשיחות נפש למינן אני יכול להיות תומך מקשיב ומפרגן, כשאני נמצא בחבר'ה הקרובים אני ספונטאני זורם דורש המון תשומת לב וכשהוא לא מגיע אליי אני אעשה המון כדי לגרום לו להגיע, אני יכול להכנס לפעמים לפרטים ולבצע פעולות באופן איטי מדוייק בנאמנות רבה ולפעמים אני אוהב יעלות של זבנג וגמרנו, לנהל הכל ולבצע , אדם אני- ושם דבר אנושי אינו זר לי...
יהיו כאלה שיטענו אז זה לא באמת אתה- השאלה היא מה אתה באמת??
לדעתי מי שיקבע בסוף מי אני- אלו האנשים שאיתם אני נמצא , ומה אני רוצה להגיד ולשדר לידם. לא תהיה התנהגותי בקשרי עבודה כהתנהגותי בקשר רומנטי ולא התנהגותי ליד החבר'ה כהתנהגותי ליד מרצה באוניברסיטה, יש מצבים בהם אהיה הכי אסרטיבי ופועל ויהיו מקומות שבהם אהגה רעיונות בלי שמץ של כוונה לבצע אותם. יהיו זמנים שאהיה ציני ומצחיק ויהיו כאלו שאהיה שקט ומקשיב.. אינני רואה כל בעיה בכך שארבעה אנשים יתארו אותי בצורה שונה ואין זה אומר שמי מהם לא מכיר אותי.. הוא מכיר את הפן שאותו אני רוצה לחשוף בשעה שאני איתו...
הוראות ההפעלה שלי שונות בכל סיטואציה, אם הבוס שלי יאמר לי לעשות משהו אקבל זאת גם אם זה יאמר בצורה תקיפה, אם חבר שלי יבקש ממני טובה אצפה ממנו לעדינות ונחמדות ואם אני אפגש עם עמית לעסקה אניח שהוא יכבד אותי אבל גם יבחן את גבולות סבלנותי, קשה לי לסווג את הדברים שמרגיזים או מקרבים אותי כי זה תלוי סיטואציה, אני מצפה שהאדם שמולי יבין את היחסים שבינינו את יחסי הכוחות או החברות יחסי המרות או הקרבה ויתעל את בקשתו למשפט או דרך התנהגות שתתאם לסיטואציה בה אנו נמצאים, אני מניח שהמטרה הסופית היא אכן הבנה וזיהוי טוב יותר של מצבים כאלו על ידינו , אך אינני רואה כיצד אוכל לתאר מצב בו אני קובע מה מתאים לי, מאחר והשאלה לאיזה "אני" הכוונה. הדבר היחיד שניתן לעשות ,לדעתי, הוא לתאר כיצד הייתי נוהג במצבים מסויימים על פי הפרשנות שלי לאדם שנמצא מולי, ואני מניח שזו אכן מטרתו הסופית של התרגיל...
אהלן,
כאחד שהיה די קיצוני בדירוג המשימתיות אך נמצא בדירוג נמוך (איזור ה7,8) באופן הרשמיות "הוראות ההפעלה" לסגנוני הוא משהו "בין לבין" ובהחלט יש לי כמה נק' מ"טיפוסים" אחרים:
א. אני לא אוהב חזרה על נקודה שהייתה ברורה בתחילת המשפט- אני אוהב שאומרים לי נקודה פעם אחת ללא צורך בחזרה. למרות שלפעמים אולי יכולה להתקבל ההרגשה בצד השני שאינני מקשיב לדבריהם, אני מקשיב תמיד, מעריך את הדברים ואף מגיע למסקנות מצידי. הסיבה שאולי יכולה להתפרש המסקנה שאינני מקשיב היא שאני multitasking ובהחלט יכול להיות שכאשר מישהו מדבר איתי, אהיה עסוק בדברים אחרים - אבל תמיד אקשיב בו זמנית.
ב. קשה לי שלא נותנים לי את התמונה הכללית- אני אוהב לראות את התמונה הכללית לפני כניסה לפרטים. כניסה לפרטים ללא ראיה של תמונה כללית, תקשה עלי לקבל הערכה ולהקשיב תמידית זאת מכיוון שכל הזמן אחשוב על חיבור הנקודות אחת אל השנייה ואנסה להבין כיצד הדבר קשור. כמו"כ, אני אוהב לראות את התמונה הגדולה כי אני אוהב לטפל בה ואת הפרטים להשאיר לרוב לאחרים כמכניזם של האצלת סמכויות.
ג. אני אוהב תכנונים, זמנים ועמידה בהם אך בהחלט קל מבחינת "איחורים קלאסיים". אני אוהב לקבל תמונה כללית של לוח הזמנים שלי למרות שאני יודע שהוא כפוף לשינויים תמידיים ולכן קל לי לקבל את השינויים אפילו ברגע האחרון. בזאת אני משקף את הטיפוס הספונטאני בכך שגם אם התבטלה פגישה או התבטל תכנון כלשהו- לא תהייה לי בעיה כלשהי לעשות משהו אחר ולקבוע דבר אחר במקום. (כמובן שכל זה כפוף לרמת הציפייה שלי לפגישה.).
ד. ישנם 2 דברים בהם אני משקף טיפוס "נכנס לפרטים". ראשית, אני לא אוהב לשתף ברגשות. לכן, רק מי שזוכה לאמוני, ישמע את תחושותיי הפנימיות. שנית, אני לא אוהב שקוטעים אותי! אני מתעצבן מאוד שמישהו קוטע אותי באמצע דברי ולא נותן לי לסיים ולהעביר נק' מסוימת. לרוב, אחזור על הנק' שרציתי להעביר מס' פעמים אך עם גבולות מסוימים שכן יתכן ואוותר בשלב מסוים.
ה. הדברים שנאמרים לי חייבים לעשות שכל ולהיות הגיוניים. משהו שלא הגיוני, יתקל בתגובה שלילית מצידי ותיקון דברי הצד שמנגד. כמו"כ, קשה לי עם דברים לא ממוקדים.
ו. אני אוהב שמדברים מהר עם משפטים קצרים ונקודות תכליתיות- אני לא אוהב לשמוע דברים "סתומים". זאת למרות, שבשיחה עם אנשים קרובים, שזכו לאמוני, יתכנו שיחות עומק ו"חפירה". כלומר, בחיי האנשים מחולקים לרוב לרמות של קשר וקרבה, עם חלק מהאנשים אשמור על פתיחות ואציג חולשות ואולם כלפי אחרים אשמור על תדמית רצינית ומיושבת.
ז. זמן היא מילת מפתח- קשה לי לבזבז זמן, תמיד אעשה כמה דברים בו זמנית ותמיד אחפש דרכים יעילות.
דבר ראשון, אני רוצה לציין שממש נהנתי מהשיעור הקודם, אני חושבת שאין הרבה פעמים בהן אנחנו מסתכלים במראה ובוחנים לעומק מי אנחנו באמת. למרות שאני חיה עם עצמי מדי יום ביומו, ההסתכלות על עצמי מזווית שונה ממה שבדרך כלל נתנה לי כמה נקודות למחשבה.
מהחישוב שעשינו יצא שאני 7 רשמי ו-19 אקטיבי. מכאן- הסגנון המשימתי/קצר ולעניין.
הסכמתי עם הרבה נתונים שנכתבו: אני רואה דברים כמשימה שיש להתמקד בה, מאוד נוקשה עם עצמי, דורשת מעצמי מעל ומעבר ומאוד ביקורתית כלפי עצמי שמגיעות התוצאות. קורה לי הרבה פעמים שאנשים תופשים אותי כתוקפנית, ביקורתית מדי, כיוון שאני נוטה לשאול את השאלות שמסתירות את התשובה שאני מעוניינת לדעת, בצורה ישירה, כי אני מאמינה שאין טעם "לשחק משחקים". אני מנסה להסביר שככה אני, וככה אני מאמינה שבאמת צריך להיות בין משפחה וחברים, אבל לא כל אחד אוהב לשמוע את מה שהוא לפעמים מסתיר מעצמו. זמן הוא אכן המשאב הכי יקר עבורי, אני מנצלת כל שנייה אפשרית ביום, ומגיע הביתה תשושה לחלוטין מיום רווי חוויות. אני מאמינה שאלו הם החיים האמיתיים. אולי ככה אני מצטיירת כחסרת סבלנות בפני אחרים, אבל אני מאמינה שיש לנצל כל רגע אפשרי ללימודים, עבודה, התנדבות, או כל דבר. עצמאות היא אכן קריטית עבורי, מאוד קשה לי עם אנשים שאומרים לי מה לעשות, במיוחד שאני חושבת שאני יודעת יותר טוב מהם. אני אכן נצמדת לעובדות, ולא אוהבת לדוש בדעות ופרשנויות, כיוון שמה שחשוב לדעתי זה המציאות ולא הדמיון (להוציא שיחות תיאורטיות אל תוך הלילה שאין תחליף אליהן).
ישנם מספר נתונים שנכתבו שלא הסכמתי לגביהם: למשל עניין אי הפגנת הרשות. ההפך, אני מאוד רגשנית וגם חושפת רגשות, ודווקא מאוד קשה לי להתאפק שלא לחשוף אותם, גם אם באופן שכלי אני יודעת שזה לא הזמן/האדם/המקום הנכון. נכון, אני מאוד אוהבת סדר וארגון, ודווקא בגלל זה אני מבצעת משימות מההתחלה ועד הסוף ולא משאירה את הפרטים לאחרים, לפחות ברוב המקרים.
הוראות הפעלה: מסתבר שקשה להנחות אחרים איך עליהם להפעיל אותך. אני בן אדם מאוד מורכב, וישנן דינמיקות שונות עם כל מיני דמויות בחיים, כך שקשה ליצור דמות אחידה, מרשם קבוע. אבל אני אנסה בכל זאת:
1. אני מאוד אוהבת לדבר על נושאים מהותיים. אני בד"כ לא משתתפת בדיבורים שאני רואה אותם כדיבורי סרק, חסרי תכלית. לכן, אני מצטיירת כרצינית, אולי מתנשאת לפעמים, אבל זה רק בגלל שאני אוהבת להתמודד עם דברים ראש בראש, ולא לדון בעניינים שאני רואה אותם שוליים.
2. כפי שציינתי קודם, אני מאוד עצמאית. קשה לי כשאנשים מתערבים ואומרים לי מה לעשות, במיוחד אם הם לא מכירים אותי או את הסיטואציה שאני נמצאת בה, ופשוט חייבים להביע את דעתם, בד"כ גם בלי ששאלו אותם. אני פתוחה לשמוע דעות של אחרים, אבל לא כשהם באים מעמדה של התנשאות- "אני יודע יותר טוב ממך, תני לי להראות לך". מעמדות בחיים משתנים, יום אחד אתה יכול להיות בגובה ויום למחרת להיות בשפל, וצריך לדעת איך להתנהג. מאוד קשה לי כשמתנשאים מעליי, גם אם היום (כלומר במצב ההווה)- ה"הוא" ממוקם במקום גבוה יותר בהיררכיה ממני. אני חושבת שלכל אדם מגיעה זכות לחיות את חייו איך שהוא מבין ולעשות את ה"טעויות", לדעת אחרים, שהוא רוצה- כי כל אדם צובר את החוויות שלו וקשה באמת ללמוד מניסיונם של אחרים. אולי אני עושה טעויות, אבל אני יודעת מה אני עושה, והעובדה שזה לא נגמר טוב אצל מישהו מהמשפחה/חבר, לא אומר שככה יהיה גם אצלי. תיתנו לי לעשות את הטעויות שלי- לבד.
3. אני לא אוהבת "לשחק משחקים"- אני צריכה לדעת כל דבר שקשור אליי בזמן שהוא קורה. מאוד קשה לי לגלות פרטים חשובים בדיעבד, או לדעת שהייתי יכולה למנוע/להימנע מסיטואציה מסויימת אם רק דברים היו נאמרים בזמן. מאוד קשה לי עם רכילות, שקרים, וכל היוצא מאלו- אני רוצה לדעת מה קורה- בזמן אמת.
4. קשה לי עם אנשים שמתחמקים משאלות אמיתיות. שאלות לגבי החיים שלהם- העתיד, העבודה, בן/בת הזוג, החברים...אני בן אדם מאוד ישיר ואני נתקלת לפעמים באנשים שנבהלים מהישירות שלי ועונים תשובה סתמית על מנת לא להיחשף. ברוב הפעמים, אני מרגישה שהם מסתירים את עצמם ואת רגשותיהם- מעצמם. אני חושבת שזה חבל, אבל נתקלת בדלת סגורה כשאני שואלת את השאלות. אני בן אדם מאוד אמיתי, מאוד ישיר, ורוצה ליצור קשרי אמת. לא צריך להיבהל ממני אפשר גם להגיד שלא מעוניינים לדבר על נושא מסויים, אבל אנשים שמשקרים על מנת לא לספר- קשים לי.
5. אני לא אוהבת שאנשים מאריכים בדיבור ומנסים להסביר את דבריהם בכל מיני דרכים "עדינות" (ובעיניי- צבועות), על מנת לא להגיע לגרעין האמת. אני מבינה דברים בפעם הראשונה, וצריכה שיתנו את השורה התחתונה- ומכאן- למשימה.
כמה מפתיע שגם אני משימתית... לדעתי אני גם קצת נכנסת לפרטים אבל בהחלט יותר משימית. אין לי בעיה להתעסק עם הפרטים הקטנים אבל אני עושה את זה רק כשזה מוביל אותי למטרה ושאין מישהו שאני חושבת שיכול לעשות את העבודה כמו שאני רוצה שתעשה.
הוראות הפעלה:
1. הדרך הטובה ביותר לגרום לי לעשות משהו זה להציב אותו כאתגר.
2. אם תדברו אליי בזלזול או מגבוה, איבדתם אותי ויהיה ממש קשה לכם להשיג את השתתפותי בחזרה.
3.אין לי בעיה עם שיחות נפש, אני אפילו מחבבת להרחיב ולהתפלפל בכל מיני נושאים, אבל זה רק כשאין משהו שצריך לעשות. דיבור יתר במקרים מסויימים מוציא אותי מדעתי. אני חושבת שניתן להגיד שאפשר לדבר באריכות רק כאשר אני מגדירה לכך זמן... :)
דוג' טובה לכך היא שבשיעור אנשים "חופרים" מבחינתי. אני מבינה בד"כ מה המרצה אומר בהתחלה ואז כל השאלות מביאות אותי לאבד ריכוז. אני פשוט לא יכולה לסבול את ה"אבל מה אם..." המרצה לא דיבר על מה אם ככה וככה, הוא דיבר על משהו ספציפי, אז למה לחפור???
3. אני מעדיפה שדברים יהיו מסודרים 1,2,3 ולא סתם בלגן שאני צריכה לסדר ל1,2,3. הרבה יותר קל לי לזכור שדברים מסודרים ככה (אני רואה את זה במיוחד כשאני לומדת למבחנים)
4.אם קבעתם איתי משהו, במיוחד אם הוא חשוב, תהיו בני אדם ותבואו. אני הכי לא סובלת שמבטלים לי בשניה האחרונה. יש לי עוד דברים לעשות בחיים שאני לא עושה כרגע כי קבעתי איתכם, אז בבקשה...
5. בהמשך לנקודה הקודמת- אני שונאת איחור. אני מעדיפה להקדים, אפילו בהמון, ולא לאחר. כשאנשים מתנהגים בדרך שונה זה מעצבן אותי.
6. אני חושבת כמה צעדים קדימה. תמיד. ייתכן שבגלל זה חברות שלי מגדירות אותי כאחראית.... כשאני נפגשת עם חברות שלי, אני יודעת מתי האוטובוס האחרון ומתי אני צריכה לצאת בשביל לא להתקע אחר כך. אני לא נשארת ומקסימום נסתדר... אין דבר כזה אצלי.
7. נראה לי שהבעיה הכי גדולה שלי היא שאני מצפה מאנשים להתנהג כמוני: להגיע שאמרו שהם יגיעו, אם הם אמרו שהם יעשו משהו שיעשו,וכו'. מבחינת יעילות כבר הייתי אמורה להבין שלא, ולהפסיק לצפות לא??
יעל.
אני חייב לציין שנראה לי שאני טיפוס כלאיים שבין רשמי לספונטני. מצד אחד, חברים שלי תמיד קראו לי "זקן" ולא בגלל שהם מכבדים אותי. לא נראה לי שזקן מתיישב כל כך עם ספונטני, אבל תקנו אותי אם אני טועה.
למה זקן? כנראה בגלל שאני לא יכול לנסוע לטיול בלי לדעת איפה בדיוק מטיילים, ושאני לא יכול לנסוע למקום מסויים בלי לדעת איך אני חוזר ממנו. מצד שני, הסדר זה לא השם השני שלי...כמה אנשים אתם מכירים שאיחרו לראיון סטאז', שכחו את המפתחות בדלת ושנעלו מישהו בבית בלי מפתח (ולא, לא פחדתי שאישתי תברח ממני...)?
אמנם, כל אחד מהנ"ל קרה לי רק פעם אחת, אבל ההצטברות בכ"ז מעידה על משהו...
המסקנה היא שקצת קשה לתת לי הוראות הפעלה בהתחשב בעובדה שלא ברור באיזה מוזה תתפסו אותי. אבל בכל זאת, בכלליות, אם אתם רוצים לגרום לי לעשות משהו, הדרך הטובה ביותר היא לא להתנשאות עליי, דברו איתי בגובה העיניים, זה תמיד יהיה טוב.
מצחיק היה לי לראות שלפחות על פי המבחן היבש, הייתי היחד שממש עמד על הקו בין הרשמי לבלתי רשמי עם עודף של נקודה אחת לכיוון הבלתי רשמי, לכן אין ביכולתי להגדיר את עצמי כספונטני במאה אחוז או כמשימתי במאה אחוז, אני חושב שהדברים נובעים מהעובדה שמעבר ללימודי המשפטים אני מוזיקאי בהשכלתי (ואני מניח שמשם מגיעה הספונטניות) ומצד שני אני לומד כלכלה (ומשם אני מניח הגרירה לרשמיות). דבר אחד שלא היה מוטל בספק היה עדף של 27 לטובת האקטיביות ואני חושב הניתוח של הוראות ההפעלה שלי יבוסס בעיקר על הראיה החותכת הזו. אם כן, אלה הן הוראות ההפעלה שלי:
* אני אוהב שאנשים נותנים לי מסגרת לנקודה אותה הם רוצים להעביר על מנת שיהיה לי מושג איפה לסווג את משפטיהם הראשונים. אני לא אוהב כשאומרים לי: "יש לי עבודה בקניין, והמרצה אמר לקרוא עשרה פסקי דין" מבלי שהקדימו לכך משפט כגון: "שמע סיפור על מרצה מצחיק", או "אני צריך שתעזור לי בכתיבת עבודה". אני צריך מההתחלה לקבל כיוון של "למה מספרים לי את זה" ו"איך רוצים שאגיב לזה".
*אני רוצה שיסבירו לי ברים בבירור, בלי דילוג על פרטים שחושבים שהם טריוואליים עבורי אך הם אינם כאלה (ומצד שני, לא רוצה שיכיבירו ביותר מדי פרטים טריוואליים כי אז אני מתרגז).
* אני אוהב כשממשילים לי את נושא השיחה, שמציגים לי נושא רחוק מליבי כנושא קרוב לליבי (לדוגמא: המשלה של חוק פיזיקלי למשחק כדורגל). זה עוזר לי להיפתח ולהשלים את הפאזל אצלי בראש.
*כמו קארין גם אני צריך לוגיקה וסדר פנימי. ברגע שיש סתירה לוגית אני מתחיל להטיל סםק בכל דברי המדבר מכוון שאני חש שהוא לא סגור על עצמו.
*אני צריך לשמוע קול חזק ובוטח בעצמו משתי סיבות, האחת - אני לא שומע טוב :), השניה - אני צריך לראות שהאדם שאיתו אני משוחח מאמין בדברים שהוא עצמו אומר ולא מנסה למרוח אותי.
* כדי לתת לי טיעון צריך לדעת אותו במאה אחוז, או לפחות לקוות שאני מבין א הנושא פחות מאשר המסביר, שכן אם לא כך, אני מיד אשתלט על השיחה ואנסה להסביר לדובר (בעדינות) את הטיעון אותו הוא מנסה להעביר ובכך למעשה ניטרלתי את האפשרות שלו להסביר לי.
*אני שונא, שונא, שונא שמנסים לשכנע אותי להפוך את דעתי במתק שפתיים. דהיינו שמנסים למרוח אותי. "אני מאוד מאוד סכים עם הנקודות שהעלית ויש בהן הרבה הגיון וכו'".
אם מישהו לא מסכים איתי, אני מעדיף שיאמר זאת בנימוס, בהגיון, ויסתור אותי בטיעונים לוגיים, ולא ינסה להתחנף כדי לתפוס אותי במכודת דבש ואז לעקוץ. זה לא מצליח וזה סתם מרגיז (אותי לפחות).
* כמו דור גם אצלי זמן היא מילת המפתח, אך זמן (כפ שאמר עדי בשיעור) הוא תלוי סיטואציה, ומשתנה בהתאם לנסיבה היחידה - האם יש לי או אין לי. לכן אני מעדיף אמירות יותר מפורטות ומסבירות כאשר יש לי זמן, וכאשר הזמן במחסור, להתמקד בלוגיקה פשוטה והעברת נקודות.
(אגב ירון, גם לי חברים קוראים זקן,ואני כולה בן 24!!!, אין מה לעשות.. יש חבר'ה כמונו)
אני הייתי מהטיפוס "הנכנס לפרטים" ועוד בנקודת קיצון..
אז שימו לב להוראות הפעלה:
• צריך ליזום – אני לא אזום גם אני רוצה. רוצים לתפעל אותי, תצטרכו לפנות אלי אחרת לא אתערב. אל תצפו שאשאל שאלות מתוך סקרנות, מה שלא ענייני – לא מעניין אותי. לא אצטרף לשיחה, גם אם היא פתוחה ומתנהלת לידי עד שלא תפנו אלי ותראו שאתם רוצים בכך. אחרי שתפנו אז אכנס לכל הפרטים ולעומק.
• צריך סבלנות - אל תפנו אלי אם אתם לא מתכוונים ללכת עם זה עד הסוף. אם בכוונתכם להתייאש מהדיון/ וויכוח אז חבל על הזמן של שנינו. אם אין לכם סבלנות לחרוש את הנושא לפרטי פרטים אז עזבו, אין טעם שנשוחח, אני לא אוהבת חפיף.
• צריך זמן - אם אין לכם מספיק זמן לדון בנושא עד תום זה די יתסכל אותי. מה פתחתם נושא אם אין לכם פנאי לטחון אותו עד דק?
• צריך הבנה - קחו בחשבון שלא חשוב לי שתסכימו איתי. לרוב, לא חשוב לי שנגיע להסכמה כמו שחשוב לי שנגיע להבנה. עד שלא תבינו אותי באמת ושאני אבין אותכם לא אני ייתן לזה להסתיים. אני יתעקש לאבחן בדיוק למה אתם חושבים את מה שאתם חושבים, ומה באמת מאחורי הדברים. מנסיוני, אחרי בירור מעמיק מתגלים דברים שלא היו ברורים בהתחלה. אז אם אתם לא מרוצים מדעות שונות וכל המטרה היא לשכנע- תשכחו מזה.
• טיפ – אל תנסו לפלוש לי לפרטיות. שאלות לא מלחיצות אותי ולא מפריעות לי אבל הם מיותרות כי לא אגלה דבר שאיני מעוניינת שתדעו. לא אשתף בקלות ואחמוק באלגנטיות משאלות תוך מתן תשובות שנשמעות טוב אבל אין בהם טיפת אינפורמציה. בקיצור, אתם יכולים לשאול אבל חבל לכם על הזמן.
• אל תגלו את כל הקלפים ישר על ההתחלה. ברגע שאני יודעת הכל אני מאבדת עניין.
הטיפוס היותר מופנם ושקט יסקרן אותי הרבה יותר, כי יש מה לגלות. סגנון פתוח לא ימשוך את תשומת ליבי ליותר מהזמן הקצר הדרוש לקלוט אותו. ברגע שקלטתי אז אני עוברת הלאה למשהו מאתגר יותר שדורש יותר מחקר. ככל שההכרות איטית ומעמיקה יותר אראה בה חשובה ואמיתית יותר.
אבל - גם הטיפוס הכי מסקרן בעולם לא יגרום לי ליזום. המקסימום שאני יעשה (ורק אם זה מאד בוער לי) זה יצירת איזה שהוא תקשורת לא מילולית ולראות אם יש תגובה הדדית. בלי שאתם תיזמו או תיתנו לי להרגיש שהתערבותי רצויה לא תצליחו לתפעל אותי.
• אל תנסו "לזרום" איתי. אני לא יודעת איך. אני אחקור קודם את הכיוון, את המניע, את המטרה וחשוב מכל: האם זה הדרך הנכונה להגיע אליה. רק אז אני אזרום בזהירות ומתוך מחשבה. הכי חשוב לי זה לעשות את הדבר הנכון בדרך הנכונה. בקיצור, זה לא נחשב לזרום...
תמיד אמרו לי שאני כבדה ולוקחת את החיים ברצינות. זה אולי תיאור מעט קיצוני אבל בהשוואה לספונטנים זה נכון.
אם אתם רוצים שיתוף פעולה מצידי תציעו את זה כמו בני-אדם, בלי רעש וצילצולים והרבה צחוקים. תיהיו סבלניים- לא אחליט כלום תחת לכץ. ייתכן שאסכים להצעתכם, אני לא קשה סתם. אני אסכים אבל אף פעם לא מתוך זרימה עם העדר. תמיד זה יהיה אחרי שחשבתי על זה מכל הכיוונים ובמידה והגעתי למסכנה שזה באמת הדבר הנכון.
שירה מרקוביץ
אוקיי, אני הולכת לשפוך כאן את הלב, אני מרגישה קצת "חשופה" אז אני מקווה שתכבדו את מה שאני אומרת, כי זה מספיק קשה לי להגיד את זה. אבל מה לא עושים כדי להוציא תואר במשפטים...
איך תצליחו להפעיל אותי-
א. תתנו לי להגיד את המילה האחרונה- אם אני אצא משיחה/ ויכוח בלי להגיד את המילה האחרונה אני בטח "אתבשל" עם זה כל היום. אני "שולטת" ולא "נשלטת" וברגע שאני מרגישה שאני מאבדת שליטה על דברים אני יוצאת מאיזון.
ב. אל תגרמו לי להרגיש שאתם מנסים להפעיל אותי- אני טיפוס מאד עצמאי ואני רוצה לחשוב (גם אם זה לא 100% כך) שאני אחראית למעשים ולפעולות שלי ולא להרגיש שאני ה"בובה" של מישהו אחר.
ג. אל תבטיחו לי דברים שאתם לא יכולים לקיים- למילים יש כוח אדיר וכמו שאני מצפה שיכבדו את המילים שלי כך אני מכבדת את המילים של האחר ולוקחת את הדברים שלו ברצינות. מבחינתי, אם מישהו הבטיח משהו- זה יקרה. ואם זה לא קורה- סיכוי גדול שהוא יהיה "שרוף" מבחינתי. זו אולי גישה קצת קיצונית, אבל ככה אני. אם אתם לא יכולים לעמוד במילה שלכם- תשמרו אותה לעצמכם. תגידו "אני אנסה" או "אולי" אבל אל תבטיחו! זה יכול להוציא אותי מכליי.
ד. תהיו רגישים איתי- אני אולי משימתית אבל כל חיי הייתי טיפוס רגיש. במרוצת השנים, ניסיתי לעבוד על זה ולהיות קצת יותר "קשוחה" ו"מחוספסת" אבל עמוק בפנים, אני הכי רכרוכית שיש. אם אמרתם לי משהו לא במקום שיכול להתפרש כהעלבה או התנשאות- נעלבתי עד עמקי נשמתי. ואני נעלבת די מהר. אבל מה- אתם לא תדעו את זה. אני אשמור את זה לעצמי ואם תהיה לי הזדמנות- תקבלו איזו עקיצה קטנה, כדי שתרגישו גם אתם לא נעים. עכשיו כשאני חושבת על זה אני יודעת שככה אני. אני לא עושה את זה במודע ואני לא שולטת על זה. אולי לפעמים אנשים לא מבינים למה אני אומרת הערה כזו או אחרת, אבל סביר להניח שאם יסתכלו על עצמם במראה, יבינו מאיפה זה בא.
ה. קשה לי לסלוח- אם פגעת בי ואמרתי לך את זה (נדיר מאד, כנראה שעשית משהו נורא באמת מבחינתי) תבקש סליחה מיד ולא סתם סליחה אלא תגיד שאתה מבין שפגעת בי ושאתה מבין מה עשית שפגע בי ולכן אתה מצטער ותשתדל לא לעשות זאת שוב. לא עשית את זה בזמן? חבל מאד. רצוי שתתן לי את הזמן שלי להירגע לפני שתבוא לדבר איתי שוב. כמו האיטלקים, יש לי דם חם מאד ואני צריכה זמן להתקרר. לא כדאי לך לדבר איתי כשבלב שלי יש התפרצות של הר געש. הריקושטים שתחטוף לא יעזרו לנו להשלים וכנראה ישרפו את הקשר בינינו לעד.
ו. אני צריכה סדר- כשיש לי מלא דברים על הראש ואין לי זמן – אל תציקו לי. תתנו לי להשתלט על החיים שלי כי מה שהכי חשוב לי זה סדר וארגון. אני צריכה שהכול ידפוק כמו שעון, אם יש דברים שאני לא מספיקה זה משגע אותי ו"דופק" לי את כל היום.
ז. אל תרחמו עליי- מגיל קטן אני עצמאית ותמיד עמדתי על שתי רגליי האחוריות והמשכתי הלאה, גם בזמנים קשים. אני לא צריכה רחמים של אף אחד. במקום לרחם עליי ולתת לי הרגשה של מסכנה, תעריכו אותי.
ח. אל תהיו צבועים- אני מעדיפה לשמור את האמת. גם אם היא קשה. אם אתם חושבים שהאמת תפגע בי- תשמרו אותה לעצמכם, אבל בשום אופן אל "תסבנו" אותי ו"תאכילו" אותי שקרים. זה או האמת או כלום. אם אתם אוהבים אותי- תראו את זה. אם אתם לא- גם תראו את זה, אבל אל תתנהגו איתי כחברים ומאחורי הגב כאויבים. תהיו אמיתיים.
ט. תשמרו על טאקט- יתכן שבעיניי הספונטנים, חוסר טאקט זה חלק מהחיים. בשבילי, מי שאומר אמירות חסרות טאקט לא חושב לפני שהוא פותח את הפה וסביר להניח שהוא יגיד דברים מטופשים, מעליבים או מעצבנים וטוב לא יצא מזה. חוסר טאקט לא נתפס בעיניי כמשהו מצחיק או משוחרר אלא כטיפשות גמורה.
גילוי נאות, הרבה דברים מעצבנים אותי, החל מהקונספירציה של נהגי ישראל לתקוע אותי על 90-100 בנתיב השמאלי דווקא כשאני ממהר, וכלה באנשים חסרי סקרנות שכלום לא מעניין אותם (אני יודע שזה ביזארי, אבל אני פשוט לא מבין את זה) ...
מספר נק' למחשבה (לעצמי) אשר עלו לי לאחר השיעור, למרות הסיווג הכללי כמשימתי, איתו אני די מסכים, אני מציג מאפיינים של "הנכנס לפרטים". אני אוהב לתת לדברים "לשקוע", אני מנסה לא להחליט על סמך רגשות ולקבל החלטה אחרי שצברתי כמה שיותר מידע, לרוב, בנוגע להחלטות כבדות משקל. לעומת זאת, דווקא לפעמים אני מאוד ספונטני, בייחוד כאשר אני מתרגז.
בנסיון למקד את תשובתי למתבקש מהמטלה הספיציפית שמתי לב השבוע למספר דברים:
קודם כל, איך לא לפנות אליי... באופן כללי, כל יחס מזלזל כלפיי, מכל סוג שהוא, מעצבן אותי מאוד. כאשר אדם שאינו מכיר אותי מניח כי הוא מכיר אותי, אני כבר מתעצבן, בייחוד כאשר מנסים לסבן אותי.
לפעמים כאשר אדם פונה אליי ברחוב בסלנג פופולרי בסגנון "אח שלי", אני תוהה לעצמי... אם הוא לא היה רוצה סיגריה, עדיין הייתי אח שלו? מה קרה ל- “סליחה, יש לך סיגריה במקרה"? אני יודע שאני ללא ספק מחזק כרגע את השיוך שלי לקבוצת "המשימתיים" ולרשמיות, אבל, אם נחזור לדיון ביני לבין עידו מלפני שני שיעורים, במקרים כאלו אני בהחלט מסכים איתו כי מדובר בזילות של השפה העברית שהובילה גם לזלזול בכבודו של הזולת.
כאשר אדם שאני לא מכיר מצווה עלי לעשות משהו, כמו "תזיז ת'אוטו", לכאורה בקשה פשוטה, אבל כזו שהפכה למאוד לא סימפטית לצד שמבקשים ממנו, מה קרה ל"בבקשה"? קשה לי לשים בדיוק את האצבע ולומר איזו קבוצה מתאפיינת בהתנהגות כזו, אינני חושב שקיימת בהכרח קבוצה כזו, אולי הספונטניים יכולים להתנהג בצורה בלתי רשמית עד כדי זלזול, אך אני מאמין שזה לא נכון לאפיין התנהגות כזו לפי קווי אופי ארכיטיפיים, לדעתי מדובר בתופעה חברתית רחבה יותר מכך.
נק' שלישית ששמתי לב אליה בשבועיים הקרובים, כאשר איש מקצוע, אפילו פקיד בנק, אומר לי "סמוך עליי" או "יהיה בסדר" , “אל תדאג”, וכד'... אני מתחיל לחשוש (בייחוד אחרי שהמחשב המרכזי של הבנק אותו הוא מייצג קורס...). בעיני הוא סמל החוסר יעילות והחפיפניקיות. אני רוצה לשמוע את הפקיד מסביר לי מה הוא הולך לעשות, איך, מתי וכמה זה יעלה לי, ולא שייפטרו אותי באיזו מילה חסרת משמעות "כמו סמוך עליי", מבלי לפגוע, למה לי? בהחלט ייתכן שמדובר כאן בנק' השקה בעייתית בין "משימתי" (אני) עם פקיד המשתייך לאחת הקבוצות האחרות, אולי "הסגנון האנושי" אשר יעדיף להתמקד באנשים מאשר במשימה ולהתגמש איפה שאפשר (למרות שהם אמורים להעדיף פעולה במסגרת הכללים ולא חפיפניקיות), ואולי אני כ"משימתי" הייתי מעדיף פקיד בסגנון "הנכנס לפרטים" או "משימתי".
אני שונא, אבל ממש שונא, שעונים לי ב- "ככה". למרות שזו אמורה להיות תשובה תמציתית קלאסית של משימתי לחברו המשימתי.
נק' נוספת, אמנם לא קשורה לצורת פנייה אליי, אלא באופן כללי:מרגיז אותי כאשר אנשים לא מודים באשמתם, בייחוד כאשר מדובר באשמה ברורה! בכלל חוסר הגינות מרתיח אותי, אני משתדל מאוד להיות הגון במנהגיי ועסקיי, אני מצפה מהסובבים אותי לנהוג בי באותה הגינות. דוגמא מהשבוע, רק קניתי רכב לפני שבוע וחצי, וכבר הספיק נהג משאית שנדחף לי לנתיב לשפשף לי את האוטו בכנף האחורית ימנית, מה הדבר הראשון שהוא אומר לי?! “למה אתה נדחף?” הרי זה אבסורד, הרי הוא נכנס לי באוטו מאחורה, מן הסתם לא לקחתי עליו רוורס באמצע כביש מהיר... באותו הרגע יכולתי להרוג אותו מרוב עצבים! (ואם זה לא קנטור, אז אני כבר לא יודע קנטור מהו...). הרי זה גם חוסר הגינות בסיסי וגם זלזול באינטיליגנציה שלי.
נק' אחרונה: יהירות והתנשאות עליי דינה נידוי מוחלט, מלווה בזלזול ובאדישות טוטאלית כלפי אותו אדם, מעתה ועד עולם.
אני יכול להמשיך כך עד מחרתיים, אבל למען הסדר הטוב ולחץ הדם שלי, אולי כדאי שאיישם עיצה שאיש חכם אמר פעם: "כדאי לפעמים לשתוק...”
קודם כל, אני חייבת לציין שהיה לי מאוד קשה להחשף ככה לפני כולם, ק"ו לנתח את עצמי ולהעלות לבלוג. כמו שכולם בטח שמו לב אחרי שישבתי לי חצי מנודה בשיעור שעבר, אני מוגדרת כטיפוס האנושי ואני מאוד מסכימה זה, רגשות הן המהות שלי והן מה שמגדיר אותי; כשחברה טובה שלי קראה את הניתוח היא לא הפסיקה למלמל "זה כ"כ נכון" שוב ושוב.
אני חושבת שיש בי גם מהטיפוס הספונטני וגם מהמשימתי-אני אמנם מונעת מכח הרגש אבל אני לא חושבת שאני כ"כ פסיבית או חושפת רגשות כמו שתואר, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי ולעתים גם כלפי אחרים (אם זה מאוד יפריע לי, אני גם אנסה להבהיר זאת בעדינות) ואני גם שחקנית ויצירתית אבל על כך יעידו רק החברים הטובים שלי מאחר שרק איתם אני חושפת את הצד הזה שבי במלואו.
* אני מאוד מעריכה כנות, אמת ודיבור בגובה העיניים- אני לא אוהבת התנשאות, שקרים, הסתרת עובדות (גם אם אלו נראות זניחות לעתים), חנופה, ייפוי המציאות והבטחות באוויר. במשך השנים למדתי להיות חשדנית ולעמוד על קנקנם של אנשים, לפני שאני מפתחת איתם מע' יחסים מעמיקה. הסיבה היא פשוטה ואני אנסה להמחיש אותה בסיפור קצר- אני זוכרת שלכבוד הבת מצווה שלי קיבלתי ברכה עם ניתוח אופי לשמי הפרטי (זה היה מאוד אין בשנות ה-90) ולפיה אנשים שיקשיבו לעצותי ויפתחו כלפי רגשית, יזכו באמון ובחברות שלי. אני לא יודעת מי כתב את זה או על מה הוא התבסס, אבל הוא לגמרי צדק. אני מוכנה לתת את כל מה שיש לי, להיות שם ולתמוך גם כשזה לא מתאים לי או נוח לי, אבל צריך שניים לטנגו.
* אני צריכה סדר וארגון, לא רק בהתנהלות ובדרך החשיבה שלי, אלא גם בחדר שבו אני נמצאת. באופן מסוים הסדר מסביבי עוזר לי לסדר את הראש, אולי בגלל סערת הרגשות בה אני שרויה.
*אני מעדיפה להיות מוכנה לכל מצב ולחשוב כמה צעדים קדימה, אבל אני לא אוהבת שמנצלים את העובדה הזו ופורקים אחריות מתוך הנחה שאני אהיה שם, אני יודעת לזהות כשמסבנים אותי ופעם הבאה אני פחות אשמח לסייע.
* בכל מה שנוגע למתן הוראות לעשיית משימות, קיימת אצלי חוסר אחידות קלה- כשמדובר במשימה ריאלית- עם מבנה קבוע ועבודה לפי חוקים, אני מעדיפה לקבל את כל המידע ולדעת בדיוק מה אני אמורה לעשות ולמה מצפים ממני. כשמדובר במשימה הומאנית שדורשת ראש גדול וקריאטיביות, מספיק שאני אקבל מידע כללי על המשימה וגלגלי המוח שלי כבר מתחילים להסתובב. בעבודת צוות, אני אתפוס פיקוד רק אם אני אראה שאחרים לא עושים את התפקיד להם וכד', אין לי בעיה שמישהו אחר ינהל את העסק, אבל כאמור, אני אעשה את חלקי על הדרך הטובה ביותר כל עוד הוא יפנה אלי בגובה העיניים.
* חשוב לי לקבל פידבק על הביצועים שלי (לרוב אנשים זוכרים להגיב רק כשיש משהו שלילי..), אני לא מצפה שירעיפו עלי ברכות, אבל אם ביצעתי משימה רצינית ולא קיבלתי תגובה חיובית אמיתית, אני ארגיש לא מוערכת (גם אם זה לא המצב בפועל).
* הנק' הכי קשה לי היא העובדה שאנשים אוהבים להאמין שמה שהם חושבים תמיד נכון. הרבה אנשים מפרשים את השתיקה שלי כהתנשאות או סנוביות ואני הכי רחוקה משם, כשאני מספרת שכל "הפוזה" היא בגלל פחד להפגע , חושבים שאני צוחקת. אל תבטלו את הדברים שאני אומרת, זה מאוד קשה להפתח גם ככה, אבל גם אל תשתמשו ברגישות שלי כסיבה לבטל אותי כשאני דורשת תשובות.
שלום לכולם,
מעניין ויפה לקרוא את תגובותיכם ורשמיכם. תודה על השיתוף והפתיחות!
שימו לב שמעבר לזווית השונה והאישית שכל אחד הוסיף משלו, יש כמה מאפיינים משותפים, בוודאי בתוכן כל סגנון, אבל גם מעבר לכך – ביחס לסגנון עצמו, במנותק מתוכנו. פעמים רבות חוזרת אמירה מסוג "איני מוכן שינהגו בי כך" או "מעצבן אותי כשנוהגים אחרת".
שימו לב עד כמה אנו קורבנות של הסגנון שלנו, מאפשרים לו לשלוט בתגובותינו הרגשיות, ממהרים לשפוט אחרים בגלל שאינם נוהגים כמונו, או כמו שנראה לנו שראוי לנהוג.
מובן, אם "הראוי" הוא החלטה עקרונית על מוסר אובייקטיבי, אך קצת פחות כשאנו רואים שמדובר בעיקר בהעדפה של סגנון מסוים, וכשאחר נוהג אחרת – הוא מבטא את סגנונו שלו. במילים פשוטות, לכל אחד מאיתנו יש שפה משלו, ואנו שופטים אחרים (שלהם שפה אחרת) על סמך התאמתם לכללים הנהוגים במחוזותינו. כאשר אנו נוסעים למדינה זרה, ומבינים שהתרבות שם שונה, אנו סובלניים הרבה יותר.
כדאי להסתכל על סגנונות התקשורת בתור שפה, המשותפת פחות או יותר בין בעלי אותו סגנון, אך שפה זרה בהחלט עבור בעלי סגנונות שונים.
האם מכך נובע שעלי לקבל כל התנהגות כלגיטימית? לאו דווקא. אפשר גם לדרוש שאיתנו ינהגו אחרת. אך שימו לב שהכעס נובע מכך שלא נהגו איתנו כראוי, גם כשלא ממש הסברנו כמה חשוב לנו ולא לימדנו את האחר מה אנו מעדיפים. בפשטות – אנו לעיתים קרובות מצפים מאחרים שיידעו את הנכון/לא נכון שלנו, ומניחים (הנחה סמויה, שלא נדונה במפורש) שהם יודעים ומתעלמים, או שלא אכפת להם די מרגשותינו. אם נחשוב על הסגנון יותר כעל העדפה אישית, קל יותר לקבל שלאחרים יש העדפות אחרות, או לפחות לדרוש מעצמנו ללמד אותם את העדפותינו טרם שאנו כועסים על אי-כיבודן. שימו לב כמה פעמים אנו דורשים 'כבוד' ו'ישירות', אך איננו עוצרים לחשוב כיצד אנו מפרשים התנהגות, וקוראים לה מכבדת או לא מכבדת. "אח שלי" – זלזול או צורת ביטוי שנועדה ליצור רגע של קירבה, היעדר רשמיות? קירבה פיזית, נגיעה, או שאלה אישית – חדירה לפרטיות או פתיחות? מי מחליט?
שיעורי בית – ראשית עיברו על התגובות ורישמו לכם בנקודות את המאפיינים העיקריים של כל סגנון בנפרד. כל תגובה נותנת כמה נקודות, העבירו לדף חדש המחולק לפי הסגנונות, כך שתיצרו מפה לכל סגנון, או 'הוראות הפעלה' מצטברות. רשמו בצד גם את האמירות המראות שיפוט של אחרים לפי סגנונו של השופט, למשל "אני צריך לשמוע קול חזק ובוטח בעצמו... כי אני צריך לראות שהאדם שאני משוחח איתו מאמין בדברים שהוא אומר" (תודה עידו). נשמע הגיוני, אם מקבלים את ההנחה שבטחון עצמי הולך עם קול חזק וברור. נכון לסגנונות מסוימים, וממש לא לאחרים. שימו לב גם כמה פעמים עלתה התנגדות "שיסבנו אותי". הגיוני מאוד, עד שעוצרים לשאול על סמך אדם מחליט שמנסים לסבן אותו...
את הדפים האלה הביאו איתכם לשיעור הבא.
במהלך השבוע – שימו לב לשיחותיכם עם אחרים, והאופן בו אתם מתקשרים איתם. נסו לזהות את הסגנון שלהם, ו'קשיי השפה' כאשר אתם פונים בשפה שלכם, והם מבינים בשלהם. נסו לזהות את המקומות בהם אמרתם או עשיתם דבר מה, ונראה לכם שהדברים הובנו בדרך אחרת בגלל הבדל בסגנון. אל תסתפקו במקרים בולטים ממש, בו הדברים עלו על פני השטח מילולית. שימו לב להבעות פנים, תגובות גוף, שינויי תנוחה או נשימה - הסימנים הקטנים המסגירים את המתרחש בפנים.
הדגש הוא על תשומת לב, לא על שינוי ההתנהגות. שימו לב כיצד אתם מתאימים עצמכם אליהם באופן אינסטינקטיבי, פועלים אחרת עם אנשים שונים, וגם מתי לא. בשלב זה מטרתנו להיות ערים יותר למתרחש, ולא לתקן אותם באופן מודע. סגנונות התקשורת השונים הם דבר שאנו מכירים וחיים איתו משחר ימינו, העובדה שכעת אנו נותנים שם לתופעה מאפשרת העמקה, אך בואו נשים לב לאופן בו כבר יישמנו חלק מהתובנות גם ללא השמות 'הרשמיים' – וגם למקומות בהם אנו שקועים בדרכנו, ופחות ערים לדרכם של אלה שסביבנו. תשומת לב תאפשר לימוד המתרחש בתוכנו פנימה, שינוי הדברים יכול לבוא אחר כך.
ונקודה אחרונה – קיראו לשבוע הבא את המאמר (מרשימת הקריאה)Daicoff: "Making Law Therapeutic for Lawyers: Therapeutic Jurisprudence, Preventive Law and the Psychology of Lawyers"
ניתן להתארגן בזוגות/שלשות לקריאת המאמר (אנגלית, ומעט ארוך). רשמו לעצמכם שאלות/תהיות/ביקורות שנוכל לדבר עליהם בשיעור הבא.
במסגרת ניתוח האישיות בשיעור האחרון סווגתי כבעל סגנון משימתי. אם כי ידעתי גם לפני שלשם אני שייך.
הוראות הפעלה:
אופן הפנייה – כשרוצים לשמוע את דעתי בנושא רציני, גם על הפניה להיות הולמת. שאלות לאקוניות ושטחיות על נושאים ברומו של עולם זוכות להתעלמות מופגנת. בעייני שאלות מסוג זה מלמדות כי השואל לא באמת מעוניין לשמוע את דעתי או לקבל את התייחסותי. מה שלפעמים לא כל כך ברור לספונטנים והזורמים למיניהם. לכן נא לא להיעלב מהעדר התגובה.
בקשה לשיתוף פעולה/עזרה – מעבר לעובדות היבשות, מאוד חשוב לי לדעת מה הם האמצעים, מהו פרק הזמן שעומד לרשותי ומה המטרה. לכן הרבה פעמים אני נאלץ לעצור את הצד השני במהלכו של ההסבר, ומבקש להתייחס לדברים המהותיים בעייני. חשוב לי להבין את רוח המשימה, ואת הדרך היעילה ביותר כבר אמצא לבד. לכן לא צריך להיעלב כאשר אני מבקש לחדד את הדיון, ולהתרכז במסגרת בה אנו פועלים. מכאן, שאני ממש לא אוהב לקבל הנחיות מפורטות איך לפעול כל עוד הדרך היא האמצעי בלבד ולא המטרה לכשעצמה.
צורת עבודה - כמו שהטקס מתאר, אני אוהב יעילות, סדר וארגון. לכן אם תקפידו לתת דעתכם לכך, נצליח ביתר קלות להגיע להסכמה על נהלי עבודה משותפים.
רצינות/השתטות – אכן כמו שהטקסט מתאר אותנו, יש אצלי הפרדה מאוד ברורה בין מצבים בהם ניתן להשתחרר ולהשתולל ולכאלה שבהם לא. לכן חשוב להבין את אי הסכמתי להשתטות לפעמים, ולדעת כי הדבר לא נועד להשבית שמחות.
רגש – אומנם אנו המשימתיים שומרים על תדמית מיושבת, ואני בתוכם, אך אין משמעות הדבר כי אין לנו רגש, אלא כי ההחלטה על חשיפתו צריכה להתקבל באופן מודע. כך שאם לא רואים תגובה חיצונית באופן מיידי אין ללמוד מכך שלא הרגשתי.
ציפייה מעצמי/מאחרים – כשאתם דורשים ממני משהו, תהיו בטוחים שאתם עומדים בעצמכם לכל הפחות בדרישתכם או בתנאים שאתם מציבים. אחרת תיתפסו בעייני כאנשים לא רציניים, ואף דרישתכם עלולה ליפול על אוזניים ערלות. כמובן שאת אותו הדין אני מחיל על עצמי.
פרגון – כמו שאני לא מצפה לקבל פרגון על כל צעד מוצלח, איני רואה צורך לפרגן לאחרים על כל צעד חיובי. כפי שאני מצפה לתוצאות מעצמי, כך גם מאחרים, ולכן בדר"כ את הפרגון תזכו לשמוע רק לאחר הצגת התוצאות.
כללי – מאוד חשובה לי הכנות וההגינות. מי שחוטא בהם מחוק מבחינתי, והדרך אותה יצטרך לעבור כדי לזכות באמוני מחדש ארוכה ומייגעת. קל לי הרבה יותר לקבל מעידה או טעות חד פעמיים. תהיו אמיתיים, תציגו את האינטרסים שלכם, וכך תזכו בנקודות זכות רבות. גורמים אינטרסנטים המנסים להצניע את האינטרס שלהם, או כאלה שאינם מדברים בכנות או בהגינות, זוכים לבוז מופגן ולהתייחסות שטחית.
מאחר ויצא שאני טיפוס "הנכנס לפרטים" באופן די קיצוני (רשמי + שקט) אני לא אנסה לערער על התוצאה. למעשה אני די מסכים עם התיאור שקראתי (מתאים יותר מכל השאר, אם כי יש כמה הסתייגויות).
קראתי את מה ששירה כתבה (יש 2 שירה, אז אני מדבר על זו שהיא כמוני) ואני מזדהה כמעט ב-100% עם הדברים (יצא גם שבגרף בכיתה התמקמנו אחד ליד השני). יש לי כמה נק' משלי שאני רוצה להוסיף/לחדד:
•אמון – אם רוצים לתקשר איתי טוב, כדאי לכם מאוד שתהיו ראויים לאמון שלי. אני יכול להיות נחמד לכל אחד, אבל אם מישהו רוצה באמת להתקרב קצת – הוא יצטרך להוכיח שאפשר לסמוך עליו. אם אני תופס מישהו אפילו פעם אחת על משהו שקשור לאמינות – הוא מחוק מבחינתי. במיוחד אם מדובר במצב שהוא ניצל אותי ואת האמון שאני נותן בו.
•נימוס – כדאי מאוד לשמור על הכללים המקובלים. אני לא אוהב שאנשים שלא קרובים אלי מרגישים בנוח להסתחבק איתי. גם חברים טובים שלי צריכים לשמור על רמה מסוימת של נימוס ורשמיות. אני אוהב לשמור על סוג מסוים של דיסטנס. זה לא שאני לא אוהב אנשים. אני אוהב את הספייס שלי וחשוב לי לשמור גם על זה של אחרים.
•תשמרו על הפרטיות שלי. אל תרגישו בנוח להתחיל לחטט לי בחיים. גם אם אנחנו חברים. יש לי עניין רב בלשתף אבל כנראה שזה יהיה רק עם בנאדם אחד. אם אין סיכוי שזה יהיה אתם – תשכחו מזה, זה לא יקרה. (אגב, עצם הכתיבה כאן היא פשוט ההיפך הגמור ממי שאני בדר"כ... לקח לי זמן עד שהתחלתי לכתוב).
•אני לא תמיד יוזם ראשון. במיוחד לא כשמדובר בדברים שיש להם השפעה גם על אנשים אחרים (בכל מה שנוגע רק לעצמי – אני דווקא יוזם מצוין, אני פשוט לא אוהב להגיד לאחרים מה לעשות). אבל אם אתם יוזמים ואני אמור להיות חלק מזה – כדאי מאוד לשתף אותי. אני לא מוכן לקבל תכתיבים מבלי שתהיה לי אפשרות להשפיע. ומניסיון, נראה לי שכדאי לכם... לפעמים יש לי דברים חשובים להעיר.
•חשוב לי שהעניינים יתנהלו בצורה שקטה ורגועה. בלי התלהמות, עדיף בלי יותר מדי דרמות. אני לא סובל לחץ. כל מה שעושים איתי ובסביבה שלי צריך שיהיה ככה. ואם למשל יש לכם משהו חשוב לדבר איתי - תבואו רגועים. אפשר לפנות אלי גם כשאתם בלחץ, אבל כדאי לכם לחזור שוב כשנרגעתם (בעיקר כשבאים אלי להתייעץ – וזה קורה הרבה).
•אם אתם מנהלים איתי שיחה לא צריך לשתף גם את כל הסובבים. גם אם לא מדובר בסודות מדינה, אני לא מרגיש בנוח שאנשים מסביב יודעים על מה אני מדבר.
•אני שונא טיפשות. אם אפשר לעשות דברים בצורה הנכונה פשוט תעשו את זה. זה לא כזה מסובך – פשוט צריך לברר מראש כמה פרטים בסיסיים. אני לא אוהב את זה שאנשים מתנהלים בצורה פזיזה ואח"כ מתפלאים איך הכל הסתבך. קצת תכנון פשוט והכל יכול לעבוד טוב יותר. אם אתם בכ"ז מהסוג הזה של האנשים – זו זכותכם, אבל אין מצב שאני אקח חלק בזה.
•חוסר סבלנות זה משהו שקשה לי להסתדר איתו. יש לי הרבה סבלנות לכל דבר ולכל אחד ואני גם חושב שזו הדרך הנכונה לנהל את הדברים בלי קשר.
•אני מעדיף שדברים ייעשו בצורה יסודית. זה מתקשר גם לנק' הקודמת בנוגע לסבלנות. אני לא מאמין בקיצורי דרך בשום דבר בחיים. דברים יציבים נבנים לאט ובזהירות. הסבלנות בסוף משתלמת.
•בסביבה שלי תשמרו על שקט, סדר וניקיון: אני לא אוהב בלגאן לא רק במובן הפיזי של המילה. תהיו הגיוניים ומסודרים גם לוגית. תכבדו את עצמכם ואת הסובבים אתכם – תשמרו על הופעה מכובדת (רצוי גם מטופחת). אני לא רואה בעין יפה אנשים שהם עצמם או הסביבה בה הם נמצאים לא אסטטית.
שיחות עם אחרים: מדי יום ביומו יוצא לי לתקשר עם הרבה טיפוסים, חלקם מובהקים יותר וחלקם מובהקים פחות, ולנסות לפענח מיהם ומהם הגבולות שלהם. אני חושבת שדי בעייתי לקבוע הכללות ו"להדביק" כל מיני הגדרות לאנשים, כיוון שכל אחד, גם אני, מתנהג בצורה שונה בסיטואציה שונה עם אנשים שונים, תלוי עם מי אתה נמצא, מה נושא השיחה, מה אתה מעוניין להשיג, האם מדובר בחבר/חברה/מרצה/מעביד, האם מדובר בקשר ארוך או קצר טווח, קשר שיש/אין לך עניין בו ועוד הרבה קריטריונים אחרים. לגבי השיחות שלי, אני חושבת שאני מאוד ישירה בדיבור שלי, רוצה מאוד לברר את הפרטים המהותיים ושונאת ש"מורחים אותי" ו"מורחים את הזמן שלי". יש אנשים שמקבלים את זה בתור תוקפנות, או לחץ, אבל באמת שאין סיבה לראות את זה כך- זה פשוט נראה לי בזבוז זמן שאפשר לתעל אותו להרבה מטרות חיוביות אחרות. קרה לי כבר שהעירו לי, אנשים שקרובים אליי ומרגישים מספיק פתוח איתי על מנת לפנות אליי, "לאן את כ"כ ממהרת", "מי רודף אחרייך" ואז אני מסבירה על קצה מזלג את האידיאולוגיה שלי בחיים- שאין לבזבז אף רגע של זמן וכל רגע אפשר לנצל לדברים נפלאים.
אני מגיבה מהר מאוד באמצעות הבעות פנים, שלא מסתירות את מה שאני חושבת, אולם אני רואה לפעמים שיש אנשים שמקבלים את תגובות הפנים בצורה שגויה ממה שהיה עליה להתקבל. עם השנים הבנתי שצריך להצניע את תגובות הפנים כיוון שהן מובילות לויכוחים מיותרים, כיוון שהבעת פנים אחת אצל מישהו אחד מתפרשת כדבר הפוך אצל הצד האחר. אנחנו מדינה מאוד מעורבת, הרבה תרבויות, ישנם הבדלים של דת ומין והבעות הפנים עשויות להטות את הקשר למקום שהוא לא רצוי.
עם אנשים שאני מגדירה אותם כזרים עבורי, אני מנסה להצניע את התגובות ואת הבעות הפנים, על מנת לא לעורר "בורות" בקשר עוד לפני שהוא התחיל. המסקנה הכי חשובה, היא באמת לשים לב- לכל דבר, כל תנועה, כל ניסוח, כל נשימה, כל תזוזה, כל הבעת פנים- מבלי לשים את תשומת ליבנו על המילים ועל השיחה עצמה, גם בלי מילים אפשר להבין המון.
אני חושבת שמאוד קשה באמת לסווג אדם לסגנון תקשורת מסויים, כיוון שאף אחד מאיתנו לא ממש "סגנון" אלא אלו יותר אב-טיפוס, הגדרה כללית, שניתן באמצעותה לשייך ולאפיין את האדם, אולם לא לשייך אותו לסגנון אחד בלבד. עדיין, יש קווים כלליים, וניתן לראות מאוד בבירור את הפער בין ה"סגנונות השונים".
מצחיק לחשוב כשהתחלתי להסתכל על אנשים בתור "סגנונות", פתאום נפל לי אסימון לגבי דרך תקשורת רצויה יותר עם אנשים שאני באה איתם במגע יומיומי, רק בגלל ההסתכלות האחרת. אני חושבת באופן עקרוני שהפכים משתלבים בצורה טוב, כמו שהסגנון המשימתי ייתן הוראות לסגנון היורד לפרטים וימשיך במרדף האינסופי שלו אחרי הזמן, בעוד היורד לפרטים ימלא את המשימה ביסודיות תוך דאגה וחשיבה על כל הפרטים, עד הקטנים ביותר, כשהסגנון המשימתי כבר יהיה שקוע במשימה אחרת לגמרי (או יותר נכון, בהוראות לנכנס לפרטים אחר). הרבה פעמים קורא לי שאני מנסה לקדם דברים ועושה את זה בהתלהבות, בלחץ זמן (זה מה שגורם לי לעשות משהו) ומנסה להתקדם עוד ועוד, כדי להספיק. יש לי ידיד מאוד טוב שיכול להתחרפן ממני בקטעים האלה, והרבה פעמים מנסה להסביר לי שהעולם לא בורח לשום מקום ויש גם מחר יום. ממש מצא את הבנאדם הנכון לומר לו את זה- אני שונאת לדחות ל"מחר-כך", אבל ממש שונאת. ביום יום, יש לנו דינמיקה מבורכת, אבל בנוגע לביצוע משימות- עדיף שנתפצל כי ככה שום דבר לא ייעשה.
בסוף השבוע נסעתי עם חבר שלי לבלות את כל הסופשבוע עם עוד שלושה זוגות, במקום מבודד לחלוטין ושמו "מדרשת שדה בוקר". היינו ביחד מיום שישי בצהריים עד שבת בלילה, בלי הפסקות. במצבים כאלה אתה באמת לומד להכיר את האנשים שמסביבך. אחד החברים החליט לערוך שאלון לכל הנמצאים, אחד מתנדב, שומע את השאלה ועונה עליה, ואז היא עוברת לכולם. שאלו שאלות על העתיד (איפה נהיה עוד חמש שנים, האם החבורה עוד תהיה קיימת...), מה השאיפות שלנו, איזה תכונות אנחנו לא אוהבים בעצמנו והיינו רוצים לשנות, או איזה תכונות היינו רוצים לאמץ, וראיתי איך כל אחד מתפתל בכסאו בנושא אחד ובסיטואציה אחרת שבו הוא מרגיש לא בנוח, למרות שאצל חבר אחר הסיטואציה הייתה מאוד נוחה, ובסך הכל אנחנו מכירים אחד את השני כבר הרבה שנים. אני חושבת שבסך הכל הדינמיקה הקבוצתית של כמה סגנונות תקשורת עשויה להביא לתוצאות טובות, אם יודעים איך לשתף פעולה ובאמת מודעים ל"סגנון" שעומד מולך ולכבוד הראוי לו ולא מנסים כל הזמן לשכנע אותו כמה הסגנון שלך יותר נכון או יותר "משתלם" בדיעבד. מה שאני אומרת זה דברים שלא קלים לביצוע, אבל אני משתדלת לאמץ אותם לאט לאט, לא להתעצבן על מי שלא כמוך ולא רואה את החיים כמוך, אולי אפילו אפשר ללמוד ממנו...?
שלום לכולם!
על הציר שעל רצפת הכיתה, מסתבר שאני טיפוס "משימתי בקושי", כמעט על האמצע שבין משימתי לנכנס לפרטים.
* אני אוהב שיש תוכנית פעילות ברורה ומוגדרת עם משימות לביצוע.
* אני אוהב שמגיעים לפגישות בזמן שקובעים [למרות שלפעמים, עד כמה שאני משתדל, אני בעצמי מאחר בכמה דקות].
*אני שונא שאני אומר משהו ומי שבצד השני לא מגיב, כי אני חייב לדעת שהוא הקשיב [גם אם לא בהכרח הסכים - מבחינתי התגובה יכולה להיות "שמעתי"].
*אני אוהב לעזור לאנשים לפתור בעיות
*כשמישהו צריך ממני משהו - אני מעדיף שיגיד את השורה התחתונה, במקום "לחפור" ואני אבצע.
מצד שני:
כשאני צריך שמישהו יעשה משהו בשבילי - אני נכנס לפרטים הכי קטנים של איך זה צריך להתבצע...
*אני מנתח כ-ל ד-ב-ר! אם זה לנתח בדיעבד סיטואציות של שיחה עם מישהו
או מצבים שקרו לי.
*אני אוהב שמשתפים אותי בבעיות ומשרטטים לי את הבעיה לפרטי פרטים, על מנת שאוכל להבין את המצב ולנסות לסייע.
לסיכום: כאשר יצאתי מהשיעור הגעתי למסקנה ש - או שאני בדיוק כמעט במרכז הציר בין משימתי לנכנס לפרטים [ואגב אני גם לא נמצא רחוק על ציר הרשמיות] - או שכל הסיווג אישיות הזה הוא "חרטא" - אבל החלטתי לתת לזה עוד הזדמנות... [אני מניח שגם את זה יש מי שינתחו באמצעות הסיווגים הללו...]
בעברי עבדתי וניהלתי מרכזי שירות טכנולוגיים, למרות שהעיסוק העיקרי היה טכנולוגי ופתרונות טכנולוגיים, דרך ההגעה אל הפתרון וכן האמצעי להעבירם הוא השירות הניתן. לעניין האמצעי, הייתי צריך לשים לב לסגנון התקשורת של הצד שמנגד וכן להבדל תרבותי בנינו ואף עברתי כמה קורסים בעניין זה (תודעה שירותית וכן הבדלים בין-תרבותיים). אני חושב שזה דבר שדי נטמע בי כי מאז ועד היום, בכל שיחה, גם אם זו שיחה ראשונה עם אותו הבנאדם, אני מנסה להתאים את עצמי לסגנון התקשורת שלו.
לעניין המשימה השבועית, השבוע שמתי לב במיוחד מה אני עושה ע"מ להתאים עצמי לצד שכנגד ובאילו מקרים אני משנה "טקטיקה" של התקשרות עם הצד שכנגד כאשר זו לא צלחה. ראשית, דבר שאינו מתאים כ"כ להיותי טיפוס משימתי, באופן כללי, הוא כניסתי לפרטים והעמקה כאשר אני מנסה לראות את התמונה הכללית. משום שאני מתנהל כך עם עצמי, אני חושב שחשוב להעביר את התמונה הכללית הלאה לאנשים איתם אני מדבר. למרות זאת, במסגרת עבודתי, אל מול פונקציות מסוימות ובעיקר פונקציות הנהלה, שמתי לב שלא תמיד חשוב יהיה להעביר את כל התמונה המלאה עם כניסה לפרטים- אלא מנהלים לדוג' יעדיפו לקבל את השורה התחתונה של כל עניין (בלי הסבר מפורט על כל עניין ועניין והעמקה בפרטים). לכן, בשיחה שהייתה לי השבוע עם מנהל כלשהו בחברה אשר בה נכנסתי יותר מדי לפרטים, שמתי לב על פניו שהוא מבולבל, מאבד את סבלנותו ובעיקר לא מבין מה אני רוצה ממנו. לכן, שיניתי טקטיקה והעברתי את המסר שלי רק בעזרת שימוש בפואנטות של כל עניין. לאחר שניסיתי את הדרך האחרונה, ניתן היה לראות בעיניו וע"פ שפת גופו (שהייתה יותר סבלנית) שהתמונה יותר ברורה כעת ושהוא מבין על מה אני מדבר ואף ידע לתת לי תשובה קצרה וקולעת. במקרה אחר, עם מנהל אחר, כתבתי מייל שלם עם פרטים רבים אולם לאחר שסגננתי אותו רבות, החלטתי פשוט למחוק אותו ובמקום מה שרשמתי, שלחתי כמה שורות שמסכמות את סיטואציה מסוימת (דבר שאני חושב שהתקבל בצורה ברורה יותר גם בהתחשב בזמן הפנוי שיש לצד שמנגד).
באפיק אחר, ניסיתי לקבוע עם חבר להיפגש השבוע. אני רציתי לקבוע מראש מתי ניפגש. אולם הוא, טיפוס ספונטאני, מאופיו שידר לי מסר הדומה ל:"נראה בהמשך.. מה אתה לחוץ עכשיו?". קלטתי את המסר ממנו ולמרות שהיה לי קשה- ניסיתי להטמיע אותו ואמרתי לו "טוב, נדבר בהמשך".
אם אני אגיד שיצאתי מהשיחה בהרגשה מצוינת, אשקר. זאת, כי חוסר הוודאות לעניין לוח הזמנים לאותו שבוע בהתחשב למה שאני צריך לעשות ואי-יכולת האפשרות לתכנון די נפגמו. את הרגשתי אני לא חושב שהצלחתי כ"כ להעביר לחברי, אולם בפעם הבאה שיקרה מצב דומה אנסה שהתוצאה תהייה שהוא זה ש"יוותר" ונלך ע"פ סגנון המתאים לי יותר- לקבוע מראש :-).
אני רוצה לספר לכולם כאן איך DR apata שינה את גורלי. במשך כמעט חמש עשרה שנה עבדתי כמוכרת בחברת רכב ובקושי קיבלתי עמלה כדי לשלם את החשבונות בזמן שעמית מסוים בראש קנה בתים. הייתי מבולבל סביבה כי כולם קינאו בכמה עמלה היא עשתה. לא הבנתי מה לא בסדר כי הייתי טוב בעבודה שלי ולא היה שום דבר נוסף שהיא עשתה שעשה אותה שונה ובמשך כמעט חמש שנים לא יכולתי לאזור אומץ לבטא את עצמי בפניה. יום אחד כשהיא גירשה אותי, התחננתי בפניה שתיתן לי עצה והחלטתי ללמוד ממנה, אבל היא אמרה שאני יותר טוב בעבודה, מה שעוד יותר בלבל אותי כי ברור שהיא יותר טובה. לאחר שיחות רבות, היא הודיעה לי על ד"ר אפטה שביצע את כישוף הקסם שלה שהפך אותה ליוצאת דופן. היא נתנה לי את איש הקשר שלו וביקשה שאדבר איתו ואעשה כל מה שהוא מבקש ממני. עברו שבעה חודשים ורק קניתי את הבית הראשון שלי וחסכתי מספיק כסף כדי לשלוח את התאומים שלי לקולג'. הייתי שבור וחסר בית ולעולם לא הייתי מעלה על דעתי להיות בעלות על בית כל כך מהר. תודה ד"ר אפטה. בקש ממנו עזרה וברשותו אני משאיר את מספר הקשר הישיר שלו WhatsApp / Viber: (+66 81 302 8552) או אימייל: drapata4@gmail.com
הוסף רשומת תגובה