שלום לכולם, השבוע ביקשתי שתקראו את המאמר "הרהורי כפירה על חשיבות חקר הכלכלה והמשפט". כאן אבקש שתכתבו את שהבנתם, שאלות שעלו, נקודות שאתם מעוניינים שאתייחס אליהן. בקיצור - דיון. אשמח להערות והארות, ביקורות ומחשבות.
הייתי מעוניין לקבל הסבר על הקשר שבין פשטות המודל לבין אפשרות יישומו ולמידה ממנו לגבי יותר מקרים. מהות הקשר הזה לא כ"כ מובנת לי, מדוע מודל פשוט יותר, בעל פחות הנחות יסוד, מתאים בהכרח לניתוח של יותר סיטואציות. שניר
ראשית, ארצה לסכם את המאמר בכמה משפטים, כדי להבהיר (גם בשבילי) במה מדובר ולמה אתייחס. במאמר נידונה השאלה האם המשפט חשוב מן ההיבט הכלכלי. הוא מתמקד בשאלה, האם ניתן לתרגם ערכים למציאות דרך כלי המשפט, והאם ניתן לדעת במדויק את השפעות ההתערבות המשפטית, מן הזוית הכלכלית. כלומר, עד כמה הכלכלה מסייעת למשפט להשיג את תכליותיו. הכותב (מי זה??) מראה כיצד המחקר הכלכלי התיאורטי מאיר את העיסוק המשפטי, ודרך כך בוחן את חשיבות שניהם יחד. הוא מדגיש לכל אורך המאמר, כי אינו מתכוון לתת תשובות ברורות, כיוון שאין כאלה בנמצא. הטענה מוצגת במספר שלבים. מתוארות המתודות הכלכליות, כגון פונקצית התועלת. מודגמת בניית מודל כלכלי, ורואים איך הפשטה מאפשרת גילוי המשותף למצבים הנראים שונים זה מזה לכאורה. לאחר מכן, נדון תחום הכלכלה ההתנהגותית, קרי תיאור כלכלי של החלטות אנושיות, שאינן בהכרח 'רציונאליות' מבחינה כלכלית. בשלב זה רואים, שהיישום המשפטי של תחום זה פזיז מדיי, ומתמקד בתוצאות המודלים השונים, במקום בתובנות הנובעות מעצם כתיבתם. אומנם מסקנות המודל ניתנות לשימוש במציאות, אך קיימים מגבלות וסייגים לשימוש זה. בסופו של יום, מודגש כי מי שסבור שניתן לתרגם באופן ממשי את המודלים הכלכליים במשפט, ועל ידי כך לחוש את תרומת הכלכלה למשפט, טועה. המודלים הכלכליים לעולם יהיו מופשטים מדיי, לא משנה עד כמה נעשיר אותם ואת מורכבותם. עם זאת, הם אינם חסרי ערך למשפט, כיוון שתרומתם היא בכך שהם מסייעים להבין את הקשר בין גורמים שונים, שלכאורה אין קשר ביניהם, ומחדדים את ההבנה שלנו על המציאות בחברה, ועל השאלות האמורות להישאל כשאנו עוסקים במשפט. בטרם אומר את דבריי, ארצה להודות על המאמר המעניין. אין ספק שבתור משפטנים המתעניינים בתחום הכלכלי, המאמר מצליח 'להנחית על קרקע המציאות' את הסבורים, שבאמצעות הכלים המדידים שמספקת הכלכלה נוכל לנתח באופן המדויק ביותר כל מקרה משפטי שיבוא לפנינו. עם זאת, קיימות מספר נקודות שלעניות דעתי לא נתבררו כל צורכן במאמר, והייתי רוצה להאיר את עיניך לכך. ראשית, ארצה להתייחס למונח 'שיפור פרטו'. מונח זה, כפי שהוגדר במאמר, מתאר מצב בו לכל הפרטים בחברה קיימת תועלת אבסולוטית, בבחינת 'זה נהנה וזה אינו חסר'. ציינת כבדרך אגב שבמצב זה לא עולות שאלות ערכיות בדבר מה ראוי שהחברה תעשה, וכיצד עליה לנהוג בפרטים המרכיבים אותה. לטעמי, קביעה זו אינה מדויקת. גם במצב זה של 'זה נהנה וזה אינו חסר', עולות שאלות ערכיות. הנחת, שמרגע שהושגה תועלת מבחינה כלכלית לכל הצדדים אין בעיה של ערכים, כאילו הערכים והתועלת הכלכלית הם גוף מאוחד. אבל אין לשכוח, שגם אם המשפט יבכר לקבל החלטות באמצעות כלים כלכליים, תמיד יהיו בנמצא שיקולים נוספים, ערכיים, שיוכלו לשלול גם מצבים המוגדרים בתור 'שיפור פרטו'. לדוגמא, אם אנשי ציבור מגישים מועמדות לתפקיד שלטוני זה או אחר, והשיקול העיקרי המנחה אותם הוא 'תאוות הכסא', כשאנו בוחרים בהם על בסיס המצע שלהם, והם אמנם עוזרים לקדם את האינטרסים שלנו מתוך הבנה שקידום זה מקדם את האינטרסים העצמיים שלהם ליציבות משרתם, הרי זה בבחינת 'זה נהנה וזה אינו חסר'. אולם מצב זה לא יעיל ביותר, אפילו לא מבחינה כלכלית. אמנם הושג שיפור, גם לציבור הבוחרים וגם לנבחרים, אך אין ספק, שאנשי ציבור שהיו מגישים מועמדותם לתפקיד מתוך שיקולים אידיאולוגיים טהורים, היו מתאמצים הרבה יותר עבור ציבור בוחריהם, והתוצאות היו טובות הרבה יותר. יותר מכך, גם אם אותם נציגים שהתמודדו מתוך תאוות השררה, עובדים במיטב מרצם על מנת לקדם את ענייני בוחריהם, אנו לא נרצה, מוסרית, להיתמך בנציגים כאלה. אמנם הכותב עסק בעצמו בסיוג אפשרות יישום מודלים כלכליים במציאות, אך לטעמי אלה שיקולים חשובים נוספים, התומכים בדעתו, ולא נזכרו בהקשר זה. בנוסף, ארצה להתייחס לדוגמא, שניתנה בהקשר למודלים תורת משחקיים, והיא דוגמת בתי הקפה באזור בו ישנם שבעה בניינים. אבחר באחת האפשרויות העומדות לרשות בעלי בתי הקפה, ודרכה אציג את טיעוני, הנכון לטענה בכללותה, אותה הציג כותב המאמר. אחת האפשרויות הייתה, שאם בעל בית קפה א יקים אותו בבניין מספר 1, בעל בית קפה ב, על מנת למקסם את רווחיו, יקים את בית הקפה שלו בבניין מספר 2. במצב זה, כל הדיירים הגרים בבניינים 2 עד 7 קרובים יותר אליו, מאשר לבית קפה א. לטעמי, הנחה זו אינה נכונה, ומתעלמת מבעיה אחרת, לה אקרא 'בעיית העלות השולית הפוחתת'. אם בית קפה א ובית קפה ב ישכנו בשני בניינים סמוכים, או באותו בניין, אזי כל הדיירים בבניינים הקרובים יותר לבית קפה מסוים, אם ידעו שבית הקפה השני, השוכן במרחק בניין אחד נוסף, מוכר קפה במחיר זול משמעותית, יהיה שווה להם ללכת עוד כמה צעדים עד אליו, אם כבר באו לבית הקפה הקרוב אליהם ביותר. זוהי עלות שולית פוחתת של מרחק ההליכה שלהם. מצב זה מאפשר גם לבעל בית קפה א, שהקים את עסקו בבניין 1, למשוך יותר לקוחות, כיוון שבייחוד דיירי הבניינים הגרים בכיוון הקצה השני, אם כבר עשו את מרחק ההליכה עד לקצה האחר, יבואו לקנות אצלו, אם רק יוריד מחירים. הכותב מניח, שרק אם שני בתי הקפה זהים מבחינת הקרבה למספר לקוחות מסוים, קרי שניהם נמצאים במרכז, בבניין מספר 4, כל שנשאר להם זה להתחרות במחיר, אך זה לא מדויק. לפי טענתי, כל עוד שני העסקים שוכנים בשני בניינים סמוכים, לא משנה מה מקומם של שני הבניינים מבין השבעה, ישנה תחרות, ובית הקפה הזול יותר יזכה ברוב הלקוחות. לסיום, ארצה להתייחס לטענה בדבר תורת המכרזים. על פי התיאוריה שהצגת, מכרז 'מחיר ראשון' (בחירת המציע הגבוה ביותר ודרישה שישלם את המחיר שהציע) ומכרז 'מחיר שני' (בחיר המציע הגבוה ביותר ודרישה שישלם את המחיר הגבוה ביותר שהציע המציע הבא אחריו) יביאו לאותן תוצאות, כיוון שבמכרז 'מחיר ראשון' יוריד המציע את סכום הצעתו עד למינימום האפשרי מעל המציע הבא אחריו, ביודעו שיאלץ לשלם את המחיר שהציע. לעניות דעתי, טענה זו מתעלמת מבעיית חוסר מידע. המגיש לא יודע מהי ההצעה הנמוכה מזו שלו, ולכן לא יודע עד לאן להוריד את המחיר. בהינתן שהוא לא יודע זאת, שהוא רוצה לזכות במכרז, ושהוא יודע שההצעה הגבוהה ביותר היא זו שתזכה, הוא יציע את המחיר הגבוה ביותר שיש ביכולתו לשלם, וששווה לו לשלם על מנת לזכות במכרז, ואם אכן הצעתו תהיה הגבוהה מכולן, ישלם את הסכום שהציע. לעומת זאת, במכרז 'מחיר שני', התהליך יהיה זהה לחלוטין, אך הסכום שישולם יהא המחיר השני הגבוה ביותר, שהוא בהכרח נמוך יותר מזה שישולם במכרז 'מחיר ראשון'. ההנחה המתוארת על ידך תהיה נכונה במכירות פומביות, למשל, בהן אין בעיה של חוסר מידע. הכותב אמנם דן במגבלות ההנחה ששני סוגי המכרזים יביאו לאותה תוצאה, אך בדיונו זה נגע רק בעובדה, שהמתחרים יכולים לתאם בינם לבין עצמם. אני הצעתי לעיל בעיה הפוכה, חוסר תיאום וחוסר מידע, שמפריכה את ההנחה.
קארין, תודה על ההתייחסות המעמיקה. לגבי דוגמת הפוליטיקאים, אם את רואה שהצלחת חלקם באה על חשבון אי-הכללתם של האחרים, או אי-מימוש רצונות של חלק מהבוחרים, זה לא ממש מצב של 'זה נהנה וזה אינו חסר', אינו שיפור פרטו. השאלה הרחבה יותר, מתי שיפור פרטו עדיין ייחשב כלא-מוסרי, מעניינת ושווה לדון בה, אך צריך לחדד יותר את הדוגמא כדי שתסייע לנו. את ממשיכה קו כללי של הגדרת מוסר כנפרד מהשאת תועלת, ועל כך תודה. שאלה זו מעניינת ויישומית, וגם אין צורך לקבל זהות בין השניים ולאמץ הגדרה זו או אחרת. השאלה המעניינת יותר לטעמי, היא אם הרעיון של השאת תועלת מסייע בהעמקת החשיבה המוסרית, מבלי שיצטרך להחליף אותה.
כאן אפשר לקשור לשאלה הראשונה בדבר פשטות המודל ויישומו. ככל שהמודל פשוט יותר מבחינת מיעוט הנחות יסוד, כך ניתן ליישמו בשדה נרחב יותר. כל הנחה בעצם אומרת "אם זה מתקיים, אז.." כלומר, כל המודל והדיון בו רלוונטיים רק אם מתקיימת אותה הנחה. אם לא, למודל אין דבר לומר לנו, לא חיובי ולא שלילי. כמובן, שלמיעוט ההנחות יש גם מחיר. הניסיון לשמור על פשטות ורוחב-יריעה דורש הפשטה מהמציאות, ולכן המודל אינו פותר את הבעיות איתן אנו מתמודדים. אם לא נדרוש זאת מהמודל, אלא נעשה בו שימוש להעמקת החשיבה, לזיהוי דינמיקה בסיסית הפועלת בשטח (מבין דינמיקות אחרות שגם בהן צריך להתחשב), המודל מאפשר בעצם תשומת לב להשפעה של פעולות, שאחרת אולי היינו מפספסים.
בדוגמת בתי הקפה, קארין מתייחסת לתחרות הקיימת בין בתי קפה בבניינים סמוכים בגלל מוכנות הצרכנים ללכת עוד קצת. ראשית, יפה! בדיוק סוג הדיונים שמטרת מודל פשוט לעורר, וכעת מאפשרים הרחבת המודל, ובניית נדבך נוסף על הראשון שהונח. שנית, מושגים כמו 'יש תחרות' או 'אין תחרות' הם קטגוריים מדי. במודל תמיד יש תחרות, גם כשהמרחק גדול, ואם הפרש המחירים גדול מספיק, אנשים יילכו גם שבעה בניינים. הרעיון הוא שככל שבתי הקפה קרובים, כך הלחץ התחרותי גדול יותר, וככל שהם רחוקים יותר, כך יכולים בעלי בתי הקפה להעלות את מחיריהם. לו היינו נכנסים לפרטים, היינו ממדלים בדיוק כמה 'עולה' לכל דייר ללכת מרחק של בניין אחד, ומראים שבעל בית הקפה מרשה לעצמו לנקוב במחיר הדומה למחיר יריבו - ולהוסיף עליו רק קצת פחות מעלות ההליכה עד ליריבו. כך הצרכן נשאר כאן (עדיין כדאי לו), ומשלם הרבה.
באופן כללי, שימו לב שכמשפטנים יש לנו נטייה לרוץ לתשובות של כן/לא. שפתנו מלאה בצורך 'לאזן ערכים', אך עדיין מגיעים בסופו של דבר ל'תשובה נכונה' או דיון בזכויות. לגיטימי וחלק מהשפה המקצועית, אלא שימו לב שבכל שאלה כזו מונח בבסיס ציר, או טווח, ובעצם אנו דנים במיקומנו המדוין לאורכו. אי אפשר להגיע לתשובות מדויקות, אך הכלים המדויקים מסייעים לנו לפעמים להבין טוב יותר את המקום בו אנו נמצאים.
לגבי המכרז, שווה לחשוב על זאת כך: נניח שמדובר במוצר השווה לך 100 ש"ח. אינך יודעת כמה הוא שווה לאחרים, וברור שלא תהיי מוכנה לשלם יותר ממאה (עדיף כבר לא לזכות במוצר). לטענתך, תציעי 100. אך אז אין לך שום יתרון מהשתתפות במכרז - את קונה משהו השווה 100 במחיר 100. אם תזכי במכרז לא תרוויחי דבר, תהיי אדישה - בדיוק המצב שתהיי בו אם תפסידי במכרז. אם תורידי את הצעתך ל-98, סיכוייך להפסיד עולים, אך אם תנצחי - תזכי בשתיים. בוודאי יותר טוב מלהציע 100 שכן יש סיכוי חיובי להרוויח משהו. עכשיו את מתלבטת בין 98 ל- 97. איזון בין הורדת ההסתברות לזכייה לבין הגדלת הפרס. בסוף תבחרי תשובה נכונה בעינייך, התלוייה בהערכתך את התפלגות ההערכות של המציעים האחרים. אינך 'יודעת' כמה המוצר שווה להם, אך תנסי לנחש, וניחוש זה יהפוך לחלק מהמידע שאת מסתמכת עליו בהצעה. אם היית *יודעת* את הערכות האחרים, היית מציעה בדיוק אחד יותר מהשני אחרייך. בהיעדר ידיעה, תשאפי לכך, אך באי-ודאות מסוימת. שוב, אשמח להסביר יותר בכיתה.
אחת הטענות במאמר שאינני יכולה להסכים לה היא הביקורת על ההתערבות המשפטית. נאמר במאמר שסכסוך בין שכנים, שמוכרע בין כותלי בית המשפט, עלול לגרום לעוד שרשרת של סכסוכים. זאת משום שייתכן שהשכן שנפסק לרעתו, יתמרמר מהפסיקה וירצה להחזיר מנה אחת אפיים לשכנו שזכה בדין. לטעמי הביקורת בדבר ההתערבות המשפטית אינה מוצדקת. ראשית לשאלת "מה יקרה כאשר השכן שזכה חוגג שמחה, והמסיבה מרעישה מדי לדעת השכן הפגוע?". התשובה : אם הרעש הינו חזק מדי רק לדעת השכן, אבל מבחינה חוקית אובייקטיבית, הדבר אינו כן, הוא לא יוכל לעשות כלום. כלומר, בהתקיים מערכת חוק, אדם נורמלי יזמין ניידת משטרה. אם השוטרים יגלו שמדובר בתואנת שווא ושהמסיבה לא מרעישה מדי, אזי רצון הנקם של השכן לא ימומש – המסיבה תמשיך להתקיים על אפו ועל וחמתו. לעומת זאת, אם הרעש אכן חזק מבחינה אובייקטיבית, או אז השוטרים יורו לשכן להוריד את עוצמת הרעש – כי זו דרישת החוק. גם אם הפניה למשטרה נבעה בעיקרה מהרצון לנקום , ברגע שהחוק קובע שהדבר לא חוקי, הדבר הראוי ייעשה – עוצמת הרעש תופחת. לשכן החוגג, שהפעם החוק לא מצדד בו, אין שום עילה כנגד שכנו שסבל מרעש המסיבה. אמנם יכול להתקיים גם תסריט שלישי. תסריט שעל פיו השכן הפגוע יקח את החוק לידיים. לעיל טענתי, שבמצב בו הרעש אינו חזק דיו על-מנת שהשוטרים יוכלו להתערב, או אז השכן נשאר חסר אונים. האמת היא שלא דייקתי בדבריי. ייתכן, שהוא יחליט שכיוון שהמסיבה רועשת מדי לטעמו, יש להפסיקה ויהי מה. הוא יפסיק אותה בכל אמצעי שיעמוד לרשותו, ובניגוד לחוק. נכון הדבר, שמשלושת האפשרויות שהעליתי זו האפשרות הכי בלתי סבירה, כיוון שרוב האנשים הינם שומרי חוק ומצייתים לו(בתקווה:). אולם, לו יהי, עדיין לחברה שהחוק נר לרגליה יהיה מענה לאדם שכזה. אם יפעל באמצעים לא חוקיים כלפי שכנו, יינקטו כנגדו סנקציות בהתאם. לעומת זאת, נשער בנפשנו מה היה קורה אילולא היתה התערבות משפטית מלכתחילה. אזכיר, שהסכסוך התחיל בשל מזגן מרעיש. אילולא היתה התערבות משפטית – מי היה דואג לרווחתו של השכן שסובל מהרעש? סביר להניח שאדם היודע שאין מי שידאג לו, ידאג לעצמו. לענ"ד, המצב היה יוצא מכלל שליטה עוד קודם להשתלשלות שתוארו. הרי זו בדיוק אחת מהסיבות, שבגינן מוכנה חברה להשליט על עצמה חוק. אמנם החוק לעיתים מגביל ונוקשה, כפי שגם עולה מהמאמר, אך השלטתו נועדה למנוע את הכאוס והאנרכיה, שמהם למעשה יש חשש במאמר. אמת, גם בחברה בה החוק שולט, ישנה סבירות כלשהי לכך שהדברים ייצאו מכלל שליטה, אולם כפי שהצגתי לעיל, הסיכוי שהדבר יקרה קלוש יותר, לעומת מצב בו אין התערבות משפטית כלל. אמנם, הפתרון שמוצע במאמר, בדבר הגישור בין הצדדים, הינו פיתרון יאה לבעיה שהעלה. אך טענתי היא, שאף אם לא היה עולה פיתרון שכזה, אין מקום לתמיהה במאמר : "האם פסיקה מדוייקת ו'צודקת' במקרה אחד אכן קידמה את החברה במטרתה לצמצם סכסוכים ולהגן על זכויות?" וודאי שהתערבות המשפט, כל עוד מדובר במשפט צדק ובמערכת שאינה מושחתת, מקדמת את החברה ועדיפה על פני האפשרות בה "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (ספר שופטים).
טענה יפה, ומנומקת היטב. שימי לב, עדיין, שאת בוחנת מקרים קיצוניים בלבד, ולא את הטווח שביניהם, ושאת מניחה שמה שיכול שכן לעשות הוא בינארי - שימוש בחוק, או נטילת החוק לידיים. מה שאת מתעלמת ממנו הוא מגוון הדרכים בתוך החוק שהיחסים בין השכנים יכולים להיות טובים יותר או טובים פחות. שכן כועס אינו חייב לקחת את החוק לידיים ולפוצץ את המסיבה. הוא יכול גם להיות פחות נחמד בפעם הבאה, לסרב לעזור כשצריך, לעשות דווקא במקרים אחרים (כולל לנצל את זכויותיו החוקיות עד תום - לא כי הן מועילות לו אלא על מנת לפגוע). הוא יכול למהר ולהגיש תלונה על המסיבה, או לסלוח. השימוש במשפט המדגיש זכויות עלול לפגוע במוכנות להתחשב ולסלוח, גם כשהופרה זכות משפטית. לעניין הקיצוניות - הבחירה אינה רק בין הכרעת המשפט לבין התעלמות המשפט (שכן יוכל לתבוע על מזגן או לא יוכל). הבחירה יכולה להיות גם לגבי מידת התמריץ המוענק לשימוש במשפט - האם אנו מעודדים הגשת תביעות או מנסים לשמרן רק למקרים הקיצוניים בהם אין ברירה אחרת. ניתן לחשוב על מנגנון בו החוק מגן על מי שזקוק לכך, אך פועל כדי שסכסוכים יגיעו לבית משפט רק כשממש חייבים. כלכלן היה בוחן למשל את היתרונות בהעלאת עלויות התביעה במקרים מסוימים, בדיוק כדי לתמרץ הגעה לפתרון חוץ-משפטי.
אין כאן טענה שרצוי לעשות כך תמיד, אלא שהניתוח שלנו חסר אם איננו בוחנים אופציה זו, ומשתמשים בה כאשר היא מתאימה. הניסיון להכריע בתשובות מוחלטות משקף את החשיבה המשפטית המכוונת לזכויות וקטגוריות ברורות. דווקא כאן החשיבה הכלכלית יכולה לסייע בבחינת טווח אפשרויות, והשפעות שהן מעבר ל'צודק' או לא בסוגיה הספציפית שביה"מ מתמקד בה.
רציתי לומר לגבי הסכסוך שכנים, שאם הוא הגיע לבית משפט, כנראה יחסי השכנות לא היו טובים כל כך מלכתחילה. לדוגמה, מקרה היפותטי לחלוטין, נניח שיש לי שכן שהבן שלו מנגן על תופים. הוא מתאמן 4 שעות ביום, ואפילו אם הוא עושה את זה לא בשעות המנוחה הרעש מאוד מפריע לי. אם יש לי קשר עם השכן הזה ואנחנו ביחסים טובים, אז אני אלך ואבקש בנימוס שנמצא ביחד פתרון לבעיה, והפתרון יימצא. או שהבן ייתאמן במקלט, או שיימצא זמן שבו זה פחות מפריע וכד'. אבל אם אני גם ככה מסוכסך עם השכן, ואין לנו שום קשר חוץ מכשאנחנו מזמינים מוקד אחד על המסיבות של השני, אז אני אבוא לשכן בצעקות ובדרישות ובאיומים בתביעות, ופסה"ד של בית המשפט לא ירע ולא ייטיב את יחסי השכנות. במקרה הנ"ל, הפסיקה של בימ"ש לא גרמה למירמור מעבר למה שהיה קודם על השכן העצבני שמתלונן כל הזמן על הרעש שהבן עושה עם התופים, במקום לבקש כמו בן אדם שנמצא פתרון.
בעקבות עלעול בספרו החדש של חיים שפירא נזכרתי במשחק מכירה פומבית של 100 דולר. בהמשך לנושא ה'עלויות השקועות' שהוצג היום בכתה - האין זו דוגמא מצויינת לכך?
חוקי המשחק: מישהו מציע 100 דולר למכירה פומבית. ההצעה הגבוהה ביותר תזכה את המציע בסכום כולו, אולם מי שיציע את ההצעה אשר תגיע למקום השני יצטרך לשלם את מלוא הסכום שהציע - ולא לקבל מאום בתמורה.
בדרך כלל מישהו יקפוץ ויציע דולר בודד. שחקן אחר יציע שני דולר וכך ירוויח 98 דולרים. העניין הוא שהמציע הראשון, שכרגע נמצא ב1- דולר (היות והוא ממילא יחוייב לשלם 1 דולר, היות והצעתו היא כרגע ההצעה המפסידה)יעדיף להציע 3 ולהרוויח 97 דולרים, במקום 99 שהיה מרוויח לפני כן. השחקן השני יציע 4 דולר.. וכך הלאה. בשלב מסויים הם יגיעו להצעה של 99 דולר - השחקן שהצעתו הייתה לפני כן 98 יעדיף לשלם 100 דולר וכך לא להרוויח - אך גם לא להפסיד. אבל - השחקן שהציע 99 יעדיף (באופן אבסורדי משהו) לשלם 101 דולר - וכך יפסיד רק דולר אחד, במקום 'להתקע' עם 99 דולר הפסד. וכך הלאה.. עד אינסוף בעצם.
הפתרון היחיד הוא להציע 99 דולר ולקוות שאף אחד אחר לא ירצה, סתם בשביל הכיף, להציע 100.
אפשר להשליך את המשחק על תחומים נוספים מחיינו, למשל, דוגמא די מפורסמת, המתנה למענה בהתקשרות לנותן שירות כלשהו.
כעבור המתנה של, נניח, 10-15 דקות (עלות שקועה) אני תוהה עם עצמי אם לסגור את הטלפון (מהלך הגיוני/רציונלי?) אולם מנגד - הרי חיכיתי כבר רבע שעה - אני אמתין עוד קצת.. הרי בוודאי מישהו יענה לי שם בקרוב (הערכה חסרת כל בסיס כמובן).
הכל תלוי באמונה הבסיסית שלך לגבי כללי המשחק של המרכזיה האוטומטית. אם היא עובדת לפי סדר רץ, כל דקה שאת מחכה מקרבת אותך לראש התור, לכן העלות אמנם שקועה, אך לא לגמרי. אם תנתקי ותנסי שוב מאוחר יותר, תצטרכי להשקיע שוב את זמן ההמתנה הראשוני, אם תישארי על הקו - לא.
מנגד, כל דקה שאת מחכה מלמדת אותך שאת מתקשרת בזמן עמוס. אם אמונתך היא שיש ממוצע 'רגיל', בשלב מסוים את לומדת שהתקשרת בזמן לא טוב. אם כל הזמנים רעים באותה מידה, תסבלי ותחכי...
בניתוח הכלכלי, היינו מדברים על התפלגות הפונקציה המתארת את סיכוייך להיענות בדקה הקרובה. יש הרבה פונקציות כדי לתאר הרבה מצבים. כאן היינו מתארים התנהגות דרך ניתוח Bayesian, קרי כזה המתחיל באמונה בסיסית לגבי מצב הדברים (כולל כללי המשחק, המרכזיה האוטומטית, והתפלגות שעות העומס), המתעדכנת לפי המידע החדש שאת מקבלת.
היפה הוא, שאם מבינים איך זה עובד, אפשר לפעמים לוותר על חלק מהכעס, וזה תמיד מוסיף לתועלת האישית...
10 תגובות:
הייתי מעוניין לקבל הסבר על הקשר שבין פשטות המודל לבין אפשרות יישומו ולמידה ממנו לגבי יותר מקרים. מהות הקשר הזה לא כ"כ מובנת לי, מדוע מודל פשוט יותר, בעל פחות הנחות יסוד, מתאים בהכרח לניתוח של יותר סיטואציות.
שניר
ראשית, ארצה לסכם את המאמר בכמה משפטים, כדי להבהיר (גם בשבילי) במה מדובר ולמה אתייחס.
במאמר נידונה השאלה האם המשפט חשוב מן ההיבט הכלכלי. הוא מתמקד בשאלה, האם ניתן לתרגם ערכים למציאות דרך כלי המשפט, והאם ניתן לדעת במדויק את השפעות ההתערבות המשפטית, מן הזוית הכלכלית. כלומר, עד כמה הכלכלה מסייעת למשפט להשיג את תכליותיו.
הכותב (מי זה??) מראה כיצד המחקר הכלכלי התיאורטי מאיר את העיסוק המשפטי, ודרך כך בוחן את חשיבות שניהם יחד. הוא מדגיש לכל אורך המאמר, כי אינו מתכוון לתת תשובות ברורות, כיוון שאין כאלה בנמצא.
הטענה מוצגת במספר שלבים. מתוארות המתודות הכלכליות, כגון פונקצית התועלת. מודגמת בניית מודל כלכלי, ורואים איך הפשטה מאפשרת גילוי המשותף למצבים הנראים שונים זה מזה לכאורה. לאחר מכן, נדון תחום הכלכלה ההתנהגותית, קרי תיאור כלכלי של החלטות אנושיות, שאינן בהכרח 'רציונאליות' מבחינה כלכלית. בשלב זה רואים, שהיישום המשפטי של תחום זה פזיז מדיי, ומתמקד בתוצאות המודלים השונים, במקום בתובנות הנובעות מעצם כתיבתם. אומנם מסקנות המודל ניתנות לשימוש במציאות, אך קיימים מגבלות וסייגים לשימוש זה.
בסופו של יום, מודגש כי מי שסבור שניתן לתרגם באופן ממשי את המודלים הכלכליים במשפט, ועל ידי כך לחוש את תרומת הכלכלה למשפט, טועה. המודלים הכלכליים לעולם יהיו מופשטים מדיי, לא משנה עד כמה נעשיר אותם ואת מורכבותם. עם זאת, הם אינם חסרי ערך למשפט, כיוון שתרומתם היא בכך שהם מסייעים להבין את הקשר בין גורמים שונים, שלכאורה אין קשר ביניהם, ומחדדים את ההבנה שלנו על המציאות בחברה, ועל השאלות האמורות להישאל כשאנו עוסקים במשפט.
בטרם אומר את דבריי, ארצה להודות על המאמר המעניין. אין ספק שבתור משפטנים המתעניינים בתחום הכלכלי, המאמר מצליח 'להנחית על קרקע המציאות' את הסבורים, שבאמצעות הכלים המדידים שמספקת הכלכלה נוכל לנתח באופן המדויק ביותר כל מקרה משפטי שיבוא לפנינו.
עם זאת, קיימות מספר נקודות שלעניות דעתי לא נתבררו כל צורכן במאמר, והייתי רוצה להאיר את עיניך לכך.
ראשית, ארצה להתייחס למונח 'שיפור פרטו'. מונח זה, כפי שהוגדר במאמר, מתאר מצב בו לכל הפרטים בחברה קיימת תועלת אבסולוטית, בבחינת 'זה נהנה וזה אינו חסר'. ציינת כבדרך אגב שבמצב זה לא עולות שאלות ערכיות בדבר מה ראוי שהחברה תעשה, וכיצד עליה לנהוג בפרטים המרכיבים אותה.
לטעמי, קביעה זו אינה מדויקת. גם במצב זה של 'זה נהנה וזה אינו חסר', עולות שאלות ערכיות. הנחת, שמרגע שהושגה תועלת מבחינה כלכלית לכל הצדדים אין בעיה של ערכים, כאילו הערכים והתועלת הכלכלית הם גוף מאוחד. אבל אין לשכוח, שגם אם המשפט יבכר לקבל החלטות באמצעות כלים כלכליים, תמיד יהיו בנמצא שיקולים נוספים, ערכיים, שיוכלו לשלול גם מצבים המוגדרים בתור 'שיפור פרטו'. לדוגמא, אם אנשי ציבור מגישים מועמדות לתפקיד שלטוני זה או אחר, והשיקול העיקרי המנחה אותם הוא 'תאוות הכסא', כשאנו בוחרים בהם על בסיס המצע שלהם, והם אמנם עוזרים לקדם את האינטרסים שלנו מתוך הבנה שקידום זה מקדם את האינטרסים העצמיים שלהם ליציבות משרתם, הרי זה בבחינת 'זה נהנה וזה אינו חסר'. אולם מצב זה לא יעיל ביותר, אפילו לא מבחינה כלכלית. אמנם הושג שיפור, גם לציבור הבוחרים וגם לנבחרים, אך אין ספק, שאנשי ציבור שהיו מגישים מועמדותם לתפקיד מתוך שיקולים אידיאולוגיים טהורים, היו מתאמצים הרבה יותר עבור ציבור בוחריהם, והתוצאות היו טובות הרבה יותר. יותר מכך, גם אם אותם נציגים שהתמודדו מתוך תאוות השררה, עובדים במיטב מרצם על מנת לקדם את ענייני בוחריהם, אנו לא נרצה, מוסרית, להיתמך בנציגים כאלה. אמנם הכותב עסק בעצמו בסיוג אפשרות יישום מודלים כלכליים במציאות, אך לטעמי אלה שיקולים חשובים נוספים, התומכים בדעתו, ולא נזכרו בהקשר זה.
בנוסף, ארצה להתייחס לדוגמא, שניתנה בהקשר למודלים תורת משחקיים, והיא דוגמת בתי הקפה באזור בו ישנם שבעה בניינים. אבחר באחת האפשרויות העומדות לרשות בעלי בתי הקפה, ודרכה אציג את טיעוני, הנכון לטענה בכללותה, אותה הציג כותב המאמר. אחת האפשרויות הייתה, שאם בעל בית קפה א יקים אותו בבניין מספר 1, בעל בית קפה ב, על מנת למקסם את רווחיו, יקים את בית הקפה שלו בבניין מספר 2. במצב זה, כל הדיירים הגרים בבניינים 2 עד 7 קרובים יותר אליו, מאשר לבית קפה א.
לטעמי, הנחה זו אינה נכונה, ומתעלמת מבעיה אחרת, לה אקרא 'בעיית העלות השולית הפוחתת'. אם בית קפה א ובית קפה ב ישכנו בשני בניינים סמוכים, או באותו בניין, אזי כל הדיירים בבניינים הקרובים יותר לבית קפה מסוים, אם ידעו שבית הקפה השני, השוכן במרחק בניין אחד נוסף, מוכר קפה במחיר זול משמעותית, יהיה שווה להם ללכת עוד כמה צעדים עד אליו, אם כבר באו לבית הקפה הקרוב אליהם ביותר. זוהי עלות שולית פוחתת של מרחק ההליכה שלהם. מצב זה מאפשר גם לבעל בית קפה א, שהקים את עסקו בבניין 1, למשוך יותר לקוחות, כיוון שבייחוד דיירי הבניינים הגרים בכיוון הקצה השני, אם כבר עשו את מרחק ההליכה עד לקצה האחר, יבואו לקנות אצלו, אם רק יוריד מחירים. הכותב מניח, שרק אם שני בתי הקפה זהים מבחינת הקרבה למספר לקוחות מסוים, קרי שניהם נמצאים במרכז, בבניין מספר 4, כל שנשאר להם זה להתחרות במחיר, אך זה לא מדויק. לפי טענתי, כל עוד שני העסקים שוכנים בשני בניינים סמוכים, לא משנה מה מקומם של שני הבניינים מבין השבעה, ישנה תחרות, ובית הקפה הזול יותר יזכה ברוב הלקוחות.
לסיום, ארצה להתייחס לטענה בדבר תורת המכרזים. על פי התיאוריה שהצגת, מכרז 'מחיר ראשון' (בחירת המציע הגבוה ביותר ודרישה שישלם את המחיר שהציע) ומכרז 'מחיר שני' (בחיר המציע הגבוה ביותר ודרישה שישלם את המחיר הגבוה ביותר שהציע המציע הבא אחריו) יביאו לאותן תוצאות, כיוון שבמכרז 'מחיר ראשון' יוריד המציע את סכום הצעתו עד למינימום האפשרי מעל המציע הבא אחריו, ביודעו שיאלץ לשלם את המחיר שהציע.
לעניות דעתי, טענה זו מתעלמת מבעיית חוסר מידע. המגיש לא יודע מהי ההצעה הנמוכה מזו שלו, ולכן לא יודע עד לאן להוריד את המחיר. בהינתן שהוא לא יודע זאת, שהוא רוצה לזכות במכרז, ושהוא יודע שההצעה הגבוהה ביותר היא זו שתזכה, הוא יציע את המחיר הגבוה ביותר שיש ביכולתו לשלם, וששווה לו לשלם על מנת לזכות במכרז, ואם אכן הצעתו תהיה הגבוהה מכולן, ישלם את הסכום שהציע. לעומת זאת, במכרז 'מחיר שני', התהליך יהיה זהה לחלוטין, אך הסכום שישולם יהא המחיר השני הגבוה ביותר, שהוא בהכרח נמוך יותר מזה שישולם במכרז 'מחיר ראשון'. ההנחה המתוארת על ידך תהיה נכונה במכירות פומביות, למשל, בהן אין בעיה של חוסר מידע. הכותב אמנם דן במגבלות ההנחה ששני סוגי המכרזים יביאו לאותה תוצאה, אך בדיונו זה נגע רק בעובדה, שהמתחרים יכולים לתאם בינם לבין עצמם. אני הצעתי לעיל בעיה הפוכה, חוסר תיאום וחוסר מידע, שמפריכה את ההנחה.
קארין, תודה על ההתייחסות המעמיקה.
לגבי דוגמת הפוליטיקאים, אם את רואה שהצלחת חלקם באה על חשבון אי-הכללתם של האחרים, או אי-מימוש רצונות של חלק מהבוחרים, זה לא ממש מצב של 'זה נהנה וזה אינו חסר', אינו שיפור פרטו.
השאלה הרחבה יותר, מתי שיפור פרטו עדיין ייחשב כלא-מוסרי, מעניינת ושווה לדון בה, אך צריך לחדד יותר את הדוגמא כדי שתסייע לנו. את ממשיכה קו כללי של הגדרת מוסר כנפרד מהשאת תועלת, ועל כך תודה. שאלה זו מעניינת ויישומית, וגם אין צורך לקבל זהות בין השניים ולאמץ הגדרה זו או אחרת. השאלה המעניינת יותר לטעמי, היא אם הרעיון של השאת תועלת מסייע בהעמקת החשיבה המוסרית, מבלי שיצטרך להחליף אותה.
כאן אפשר לקשור לשאלה הראשונה בדבר פשטות המודל ויישומו. ככל שהמודל פשוט יותר מבחינת מיעוט הנחות יסוד, כך ניתן ליישמו בשדה נרחב יותר. כל הנחה בעצם אומרת "אם זה מתקיים, אז.."
כלומר, כל המודל והדיון בו רלוונטיים רק אם מתקיימת אותה הנחה. אם לא, למודל אין דבר לומר לנו, לא חיובי ולא שלילי.
כמובן, שלמיעוט ההנחות יש גם מחיר. הניסיון לשמור על פשטות ורוחב-יריעה דורש הפשטה מהמציאות, ולכן המודל אינו פותר את הבעיות איתן אנו מתמודדים. אם לא נדרוש זאת מהמודל, אלא נעשה בו שימוש להעמקת החשיבה, לזיהוי דינמיקה בסיסית הפועלת בשטח (מבין דינמיקות אחרות שגם בהן צריך להתחשב), המודל מאפשר בעצם תשומת לב להשפעה של פעולות, שאחרת אולי היינו מפספסים.
בדוגמת בתי הקפה, קארין מתייחסת לתחרות הקיימת בין בתי קפה בבניינים סמוכים בגלל מוכנות הצרכנים ללכת עוד קצת. ראשית, יפה! בדיוק סוג הדיונים שמטרת מודל פשוט לעורר, וכעת מאפשרים הרחבת המודל, ובניית נדבך נוסף על הראשון שהונח.
שנית, מושגים כמו 'יש תחרות' או 'אין תחרות' הם קטגוריים מדי. במודל תמיד יש תחרות, גם כשהמרחק גדול, ואם הפרש המחירים גדול מספיק, אנשים יילכו גם שבעה בניינים. הרעיון הוא שככל שבתי הקפה קרובים, כך הלחץ התחרותי גדול יותר, וככל שהם רחוקים יותר, כך יכולים בעלי בתי הקפה להעלות את מחיריהם. לו היינו נכנסים לפרטים, היינו ממדלים בדיוק כמה 'עולה' לכל דייר ללכת מרחק של בניין אחד, ומראים שבעל בית הקפה מרשה לעצמו לנקוב במחיר הדומה למחיר יריבו - ולהוסיף עליו רק קצת פחות מעלות ההליכה עד ליריבו. כך הצרכן נשאר כאן (עדיין כדאי לו), ומשלם הרבה.
באופן כללי, שימו לב שכמשפטנים יש לנו נטייה לרוץ לתשובות של כן/לא. שפתנו מלאה בצורך 'לאזן ערכים', אך עדיין מגיעים בסופו של דבר ל'תשובה נכונה' או דיון בזכויות. לגיטימי וחלק מהשפה המקצועית, אלא שימו לב שבכל שאלה כזו מונח בבסיס ציר, או טווח, ובעצם אנו דנים במיקומנו המדוין לאורכו. אי אפשר להגיע לתשובות מדויקות, אך הכלים המדויקים מסייעים לנו לפעמים להבין טוב יותר את המקום בו אנו נמצאים.
לגבי המכרז, שווה לחשוב על זאת כך: נניח שמדובר במוצר השווה לך 100 ש"ח. אינך יודעת כמה הוא שווה לאחרים, וברור שלא תהיי מוכנה לשלם יותר ממאה (עדיף כבר לא לזכות במוצר). לטענתך, תציעי 100. אך אז אין לך שום יתרון מהשתתפות במכרז - את קונה משהו השווה 100 במחיר 100. אם תזכי במכרז לא תרוויחי דבר, תהיי אדישה - בדיוק המצב שתהיי בו אם תפסידי במכרז. אם תורידי את הצעתך ל-98, סיכוייך להפסיד עולים, אך אם תנצחי - תזכי בשתיים. בוודאי יותר טוב מלהציע 100 שכן יש סיכוי חיובי להרוויח משהו. עכשיו את מתלבטת בין 98 ל- 97. איזון בין הורדת ההסתברות לזכייה לבין הגדלת הפרס. בסוף תבחרי תשובה נכונה בעינייך, התלוייה בהערכתך את התפלגות ההערכות של המציעים האחרים. אינך 'יודעת' כמה המוצר שווה להם, אך תנסי לנחש, וניחוש זה יהפוך לחלק מהמידע שאת מסתמכת עליו בהצעה.
אם היית *יודעת* את הערכות האחרים, היית מציעה בדיוק אחד יותר מהשני אחרייך. בהיעדר ידיעה, תשאפי לכך, אך באי-ודאות מסוימת.
שוב, אשמח להסביר יותר בכיתה.
תודה על ההערות והשאלות!!
תודה על התשובות!
אחת הטענות במאמר שאינני יכולה להסכים לה היא הביקורת על ההתערבות המשפטית. נאמר במאמר שסכסוך בין שכנים, שמוכרע בין כותלי בית המשפט, עלול לגרום לעוד שרשרת של סכסוכים. זאת משום שייתכן שהשכן שנפסק לרעתו, יתמרמר מהפסיקה וירצה להחזיר מנה אחת אפיים לשכנו שזכה בדין.
לטעמי הביקורת בדבר ההתערבות המשפטית אינה מוצדקת. ראשית לשאלת "מה יקרה כאשר השכן שזכה חוגג שמחה, והמסיבה מרעישה מדי לדעת השכן הפגוע?". התשובה : אם הרעש הינו חזק מדי רק לדעת השכן, אבל מבחינה חוקית אובייקטיבית, הדבר אינו כן, הוא לא יוכל לעשות כלום. כלומר, בהתקיים מערכת חוק, אדם נורמלי יזמין ניידת משטרה. אם השוטרים יגלו שמדובר בתואנת שווא ושהמסיבה לא מרעישה מדי, אזי רצון הנקם של השכן לא ימומש – המסיבה תמשיך להתקיים על אפו ועל וחמתו.
לעומת זאת, אם הרעש אכן חזק מבחינה אובייקטיבית, או אז השוטרים יורו לשכן להוריד את עוצמת הרעש – כי זו דרישת החוק. גם אם הפניה למשטרה נבעה בעיקרה מהרצון לנקום , ברגע שהחוק קובע שהדבר לא חוקי, הדבר הראוי ייעשה – עוצמת הרעש תופחת. לשכן החוגג, שהפעם החוק לא מצדד בו, אין שום עילה כנגד שכנו שסבל מרעש המסיבה.
אמנם יכול להתקיים גם תסריט שלישי. תסריט שעל פיו השכן הפגוע יקח את החוק לידיים. לעיל טענתי, שבמצב בו הרעש אינו חזק דיו על-מנת שהשוטרים יוכלו להתערב, או אז השכן נשאר חסר אונים. האמת היא שלא דייקתי בדבריי. ייתכן, שהוא יחליט שכיוון שהמסיבה רועשת מדי לטעמו, יש להפסיקה ויהי מה. הוא יפסיק אותה בכל אמצעי שיעמוד לרשותו, ובניגוד לחוק. נכון הדבר, שמשלושת האפשרויות שהעליתי זו האפשרות הכי בלתי סבירה, כיוון שרוב האנשים הינם שומרי חוק ומצייתים לו(בתקווה:). אולם, לו יהי, עדיין לחברה שהחוק נר לרגליה יהיה מענה לאדם שכזה. אם יפעל באמצעים לא חוקיים כלפי שכנו, יינקטו כנגדו סנקציות בהתאם.
לעומת זאת, נשער בנפשנו מה היה קורה אילולא היתה התערבות משפטית מלכתחילה. אזכיר, שהסכסוך התחיל בשל מזגן מרעיש. אילולא היתה התערבות משפטית – מי היה דואג לרווחתו של השכן שסובל מהרעש? סביר להניח שאדם היודע שאין מי שידאג לו, ידאג לעצמו. לענ"ד, המצב היה יוצא מכלל שליטה עוד קודם להשתלשלות שתוארו. הרי זו בדיוק אחת מהסיבות, שבגינן מוכנה חברה להשליט על עצמה חוק. אמנם החוק לעיתים מגביל ונוקשה, כפי שגם עולה מהמאמר, אך השלטתו נועדה למנוע את הכאוס והאנרכיה, שמהם למעשה יש חשש במאמר. אמת, גם בחברה בה החוק שולט, ישנה סבירות כלשהי לכך שהדברים ייצאו מכלל שליטה, אולם כפי שהצגתי לעיל, הסיכוי שהדבר יקרה קלוש יותר, לעומת מצב בו אין התערבות משפטית כלל. אמנם, הפתרון שמוצע במאמר, בדבר הגישור בין הצדדים, הינו פיתרון יאה לבעיה שהעלה. אך טענתי היא, שאף אם לא היה עולה פיתרון שכזה, אין מקום לתמיהה במאמר : "האם פסיקה מדוייקת ו'צודקת' במקרה אחד אכן קידמה את החברה במטרתה לצמצם סכסוכים ולהגן על זכויות?"
וודאי שהתערבות המשפט, כל עוד מדובר במשפט צדק ובמערכת שאינה מושחתת, מקדמת את החברה ועדיפה על פני האפשרות בה "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (ספר שופטים).
טענה יפה, ומנומקת היטב.
שימי לב, עדיין, שאת בוחנת מקרים קיצוניים בלבד, ולא את הטווח שביניהם, ושאת מניחה שמה שיכול שכן לעשות הוא בינארי - שימוש בחוק, או נטילת החוק לידיים.
מה שאת מתעלמת ממנו הוא מגוון הדרכים בתוך החוק שהיחסים בין השכנים יכולים להיות טובים יותר או טובים פחות.
שכן כועס אינו חייב לקחת את החוק לידיים ולפוצץ את המסיבה. הוא יכול גם להיות פחות נחמד בפעם הבאה, לסרב לעזור כשצריך, לעשות דווקא במקרים אחרים (כולל לנצל את זכויותיו החוקיות עד תום - לא כי הן מועילות לו אלא על מנת לפגוע). הוא יכול למהר ולהגיש תלונה על המסיבה, או לסלוח.
השימוש במשפט המדגיש זכויות עלול לפגוע במוכנות להתחשב ולסלוח, גם כשהופרה זכות משפטית.
לעניין הקיצוניות - הבחירה אינה רק בין הכרעת המשפט לבין התעלמות המשפט (שכן יוכל לתבוע על מזגן או לא יוכל). הבחירה יכולה להיות גם לגבי מידת התמריץ המוענק לשימוש במשפט - האם אנו מעודדים הגשת תביעות או מנסים לשמרן רק למקרים הקיצוניים בהם אין ברירה אחרת.
ניתן לחשוב על מנגנון בו החוק מגן על מי שזקוק לכך, אך פועל כדי שסכסוכים יגיעו לבית משפט רק כשממש חייבים. כלכלן היה בוחן למשל את היתרונות בהעלאת עלויות התביעה במקרים מסוימים, בדיוק כדי לתמרץ הגעה לפתרון חוץ-משפטי.
אין כאן טענה שרצוי לעשות כך תמיד, אלא שהניתוח שלנו חסר אם איננו בוחנים אופציה זו, ומשתמשים בה כאשר היא מתאימה. הניסיון להכריע בתשובות מוחלטות משקף את החשיבה המשפטית המכוונת לזכויות וקטגוריות ברורות. דווקא כאן החשיבה הכלכלית יכולה לסייע בבחינת טווח אפשרויות, והשפעות שהן מעבר ל'צודק' או לא בסוגיה הספציפית שביה"מ מתמקד בה.
רציתי לומר לגבי הסכסוך שכנים, שאם הוא הגיע לבית משפט, כנראה יחסי השכנות לא היו טובים כל כך מלכתחילה.
לדוגמה, מקרה היפותטי לחלוטין, נניח שיש לי שכן שהבן שלו מנגן על תופים. הוא מתאמן 4 שעות ביום, ואפילו אם הוא עושה את זה לא בשעות המנוחה הרעש מאוד מפריע לי. אם יש לי קשר עם השכן הזה ואנחנו ביחסים טובים, אז אני אלך ואבקש בנימוס שנמצא ביחד פתרון לבעיה, והפתרון יימצא. או שהבן ייתאמן במקלט, או שיימצא זמן שבו זה פחות מפריע וכד'.
אבל אם אני גם ככה מסוכסך עם השכן, ואין לנו שום קשר חוץ מכשאנחנו מזמינים מוקד אחד על המסיבות של השני, אז אני אבוא לשכן בצעקות ובדרישות ובאיומים בתביעות, ופסה"ד של בית המשפט לא ירע ולא ייטיב את יחסי השכנות. במקרה הנ"ל, הפסיקה של בימ"ש לא גרמה למירמור מעבר למה שהיה קודם על השכן העצבני שמתלונן כל הזמן על הרעש שהבן עושה עם התופים, במקום לבקש כמו בן אדם שנמצא פתרון.
"עלויות שקועות"
בעקבות עלעול בספרו החדש של חיים שפירא נזכרתי במשחק מכירה פומבית של 100 דולר.
בהמשך לנושא ה'עלויות השקועות' שהוצג היום בכתה - האין זו דוגמא מצויינת לכך?
חוקי המשחק:
מישהו מציע 100 דולר למכירה פומבית. ההצעה הגבוהה ביותר תזכה את המציע בסכום כולו, אולם מי שיציע את ההצעה אשר תגיע למקום השני יצטרך לשלם את מלוא הסכום שהציע - ולא לקבל מאום בתמורה.
בדרך כלל מישהו יקפוץ ויציע דולר בודד.
שחקן אחר יציע שני דולר וכך ירוויח 98 דולרים.
העניין הוא שהמציע הראשון, שכרגע נמצא ב1- דולר (היות והוא ממילא יחוייב לשלם 1 דולר, היות והצעתו היא כרגע ההצעה המפסידה)יעדיף להציע 3 ולהרוויח 97 דולרים, במקום 99 שהיה מרוויח לפני כן.
השחקן השני יציע 4 דולר.. וכך הלאה. בשלב מסויים הם יגיעו להצעה של 99 דולר - השחקן שהצעתו הייתה לפני כן 98 יעדיף לשלם 100 דולר וכך לא להרוויח - אך גם לא להפסיד.
אבל - השחקן שהציע 99 יעדיף (באופן אבסורדי משהו) לשלם 101 דולר - וכך יפסיד רק דולר אחד, במקום 'להתקע' עם 99 דולר הפסד.
וכך הלאה.. עד אינסוף בעצם.
הפתרון היחיד הוא להציע 99 דולר ולקוות שאף אחד אחר לא ירצה, סתם בשביל הכיף, להציע 100.
אפשר להשליך את המשחק על תחומים נוספים מחיינו, למשל, דוגמא די מפורסמת, המתנה למענה בהתקשרות לנותן שירות כלשהו.
כעבור המתנה של, נניח, 10-15 דקות (עלות שקועה) אני תוהה עם עצמי אם לסגור את הטלפון (מהלך הגיוני/רציונלי?) אולם מנגד - הרי חיכיתי כבר רבע שעה - אני אמתין עוד קצת.. הרי בוודאי מישהו יענה לי שם בקרוב (הערכה חסרת כל בסיס כמובן).
לאו דווקא חסרת בסיס.
הכל תלוי באמונה הבסיסית שלך לגבי כללי המשחק של המרכזיה האוטומטית. אם היא עובדת לפי סדר רץ, כל דקה שאת מחכה מקרבת אותך לראש התור, לכן העלות אמנם שקועה, אך לא לגמרי.
אם תנתקי ותנסי שוב מאוחר יותר, תצטרכי להשקיע שוב את זמן ההמתנה הראשוני, אם תישארי על הקו - לא.
מנגד, כל דקה שאת מחכה מלמדת אותך שאת מתקשרת בזמן עמוס. אם אמונתך היא שיש ממוצע 'רגיל', בשלב מסוים את לומדת שהתקשרת בזמן לא טוב.
אם כל הזמנים רעים באותה מידה, תסבלי ותחכי...
בניתוח הכלכלי, היינו מדברים על התפלגות הפונקציה המתארת את סיכוייך להיענות בדקה הקרובה. יש הרבה פונקציות כדי לתאר הרבה מצבים.
כאן היינו מתארים התנהגות דרך ניתוח Bayesian, קרי כזה המתחיל באמונה בסיסית לגבי מצב הדברים (כולל כללי המשחק, המרכזיה האוטומטית, והתפלגות שעות העומס), המתעדכנת לפי המידע החדש שאת מקבלת.
היפה הוא, שאם מבינים איך זה עובד, אפשר לפעמים לוותר על חלק מהכעס, וזה תמיד מוסיף לתועלת האישית...
הוסף רשומת תגובה