שלום לכולם,
דיברנו קצת על סגנונות ועל תורת המשפט הטיפולית והמניעתית, והגענו לפטרנליזם מול חופש הבחירה. בהקשר זה, קיראו לשיעור הבא את המאמר של Guthrie et al., "Inside the Judicial Mind מרשימת הקריאה.
בנוסף, שיעורי בית מעשיים: אני רוצה שתשימו לב לשיפוטיות שלכם השבוע. אנו נוטים לשפוט את האחר במהירות גבוהה יחסית, ותמיד על סמך פרשנותנו האישית את המעשים או אמירות שלו. כמובן שבין פרשנותנו (שנבנתה סובייקטיבית אצלנו) לבין כוונותיו, או 'האמת האובייקטיבית', יכול להיות פער גדול, אך זה בדיוק לב העניין.
בכל פעם שתשימו לב לשיפוטיות שלכם, הסיטו את מבטכם הצידה (פיזית, ממש!), והחזירו אחר-כך ליצירת קשר עין עם הצד השני. הוא לא יידע במה מדובר, אך מדובר באיתות חזק בינכם לבין עצמכם, וגם יצירת פער פיזי, ניתוק הרגע כדי ליצור רגע חדש עם התחלה חדשה. אתם יודעים במה הייתם שיפוטיים. אתם יכולים לשתף את הצד השני, אך אין חובה לעשות כן - מה שכן ארצו הוא שתשתפו כאן בבלוג. הרעיון הוא יצירת מודעות גבוהה יותר לשיפוטיות בה אנו נוהגים על ימין ועל שמאל, וגם לסיטואציה מסביב, להשלכות שאנו יוצרים, ולסיפורים שאנו מספרים לעצמנו סביבן.
כל פעם שאתם מזהים תחילתו של ויכוח או עימות, נסו לשבור זאת בשאלה "איך אני יכול לעזור לך?", או מקבילה שתהיה בשפתכם ומתאימה יותר לסיטואציה. הרעיון הוא הקטנת הצורך הפנימי להשיג את 'שלי', והתמקדות באחר. כיצד אוכל לשרת אותו? מה נחוץ לו, שאולי אני יכול לספק מבלי להיפגע או לוותר על יותר מדי? מה הוא באמת רוצה, בניגוד למה שהוא אומר?
כדוגמא, חישבו על הדיבורים אודות הגירושין. אדם האומר 'אני רוצה להיפרד', לעיתים באמת רוצה זאת, אך בדרך כלל מדובר באמירה סמויה של 'נמאס לי', או 'אני צריך יחס' או אפילו 'רע לי, ואני רוצה שיתחנפו אלי'. האמירה אודות הפירוד היא הצהרה חזקה שמניעה את האחר - מניפולציה.
לא תמיד המניפולציה היא מודעת או רק כלפי האחר, לעיתים קרובות המניפולציה מטעה גם את עצמנו - שימו לב מה אתם אומרים ומתי הדברים שונים ממה שבאמת רציתם, מהמטרה שהאמירה משיגה.
בקיצור, זה שבוע של להיות עבור האחר. לפרגן יותר, לדון לכף זכות, לשים לב שהנטייה האוטומטית שלנו לפעמים מרושעת יותר ממה שאנו מוכנים להודות, או קטנונית יותר. בואו נתאמן על לראות את הדברים בזמן אמיתי, ליצור חיץ או פסק זמן המאפשר לגישה שונה לעלות (הסטת העיניים), ולהכריח את עצמנו להקטין חלקנו ולשרת צורך של אדם אחר (במה אוכל לעזור?).
תרגלו הרבה, וכיתבו בבלוג.
דבר אחרון, שוטטו קצת ב google scholar, חפשו ספרות פסיכולוגית-משפטית מעניינת, ובואו מוכנים לדבר על נושאים שתרצו לחקור במהלך כתיבת הסמינר. דיברנו בכיתה על הנחיות לכתיבה, אתם מוזמנים להוסיף בתגובות את עיקרי הדברים וגם לשאול, להתלבט, או להעיר. שבוע טוב!!
16 תגובות:
האנשים הקרובים אליך ביותר הם הקלים ביותר להיות הנשפטים שלך (וגם פוליטקאים, אבל זה לרשומה אחרת).
לכל אדם יש פגמים אינספור, ואם אתה מכיר אדם מושלם, סימן שאתה לא מכיר אותו. כי ככל שמתקרבים, קל יותר למצוא את הנקודות החלשות.
שבת בבוקר קמתי ברגל שמאל, שעה יותר מאוחר מהמתוכנן. לאור זאת, החלטתי לשפוט את חבר שלי, ומצאתי אותו אשם במחדל הנ"ל ובעוד כמה עבירות נלוות. אמנם כל הראיות היו נגדו, והן היו מאוד מוצקות, אך עדיין הרגשתי קצת לא נעים עם גזר הדין מפני שלא התקיים עיקרון הפומביות. במילים אחרות, הנאשם לא ידע שהוא עומד לדין.
רק בשלב הזה נזכרתי במשימה השבועית וניסיתי להסיט את המבט ממנו. זה לא עזר. אז הלכתי לחדר אחר. עדיין לא זז כלום.
ניגשתי לדבר עם חברה טובה, וסיפרתי לה שקמתי על הצד הלא-נכון של המיטה, אז היא הציעה לחזור למיטה לכמה דקות ולקום שוב, הפעם על הצד הנכון.
התוצאות היו מדהימות: הנאשם זוכה מכל סעיפי כתב האישום, והשופטת זכתה ביום חופשי מבית המשפט...
אני חושבת שלעניין שיפוטיות יש להפריד בין שני מצבים: מצב אחד הוא, אדם שאני רואה בפעם הראשונה, ואז אני יוצרת לגביו רושם ראשוני שאם אפגוש אותו שוב ימשיך ללוות אותי בהמשך הדרך. אז, השיפוטיות היא יחסית שטחית, מתייחסת יותר אולי למראה חיצוני, לשפת דיבור, ופחות לדברים המהותיים. לעומת זאת, אני חושבת שהשיפוטיות הקשה יותר מצטיירת דווקא אצל האנשים שאני מכירה הכי טוב, אם זה משפחה או חברים, שאצלם כמעט כל תנועה או טון דיבור או התנהגות אני שופטת, לפי מה שכבר צברתי לגביהם, וזו השיפוטיות שהרבה יותר קשה להיפטר ממנה והיא הרבה יותר מסיבית וביקורתית. עם אותם אנשים יש לי הסטוריה, חוויות שצברנו, אני מכירה אותם טוב והם מכירים אותי טוב לא פחות, וכל דבר נשפט במסכת ביקורות שנובעת מההסטוריה, באופן הדדי. אלה לדעתי האנשים שיוצא לי לשפוט יותר פעמים, ואלו האנשים שיותר קשה לי לנתק את ההסטוריה של מה שאני יודעת וזוכרת, וזו נקודה שהייתי רוצה לעבוד עליה.
הסטת הפנים שלי התפרשה אצל חלק מהאנשים שניסיתי את זה עליהם כחוסר אכפתיות, והתלוו בתגובות כמו: "מה, אני זה מעניין אותך, אני לא מעניין אותך, אין בעיה רק תגידי...", חלק בעצבים וחלק בעילבון. לא הסברתי להם למה עשיתי את זה, אבל ראיתי שזה יצר אצלי איזה סגירה של הדיון הקודם ופתיחה של דיון חדש, בו השיפוטיות הייתה קצת שונה, אבל לא לא הייתה קיימת. כלומר, השיפוטיות התייחסה לדברים היותר מהותיים, לסגנון התקשורת, לצורת ההתבטאות.
השאלה היא, אם השיפוטיות הזאת היא פסולה. האם אנחנו לא נבנים בעצמנו מהשיפוטיות הזאת, וככה למעשה מעצבים את מי שאנחנו ומי שאנחנו רוצים להיות בניגוד למה שאנחנו עכשיו, והיא דווקא חיובית? כי אם מישהו עושה משהו שאני שופטת כמשהו שלילי, אני לא אעשה אותו ואז אני נבנית בפני עצמי כאדם טוב יותר. האם זה לא הכרחי?
אני חושבת שהכי חשוב שלפני שנדע לשפוט אחרים (וכולנו יודעים לעשות את זה ממש טוב גם אם זה לא נעשה באופן מודע), חשוב שנדע לשפוט את עצמנו, להעביר על עצמנו את הביקורת, לשאול על עצמנו את אותן שאלות שלא תמיד אנחנו רוצים לשמוע או לדעת את התשובה עליהן. אני מעלה שאלה לפורום ואשמח לתגובתכם, האם אנחנו באמת יודעים לשפוט את עצמנו באותה עוצמה שאנחנו יודעים לשפוט אחרים?
את הקטע הבא בחיים לא הייתי כותב אם לא הייתי חייב [בכל זאת שיעורי בית] כי זה לא דבר שאפשר להתגאות בו במיוחד-שטחי ורדוד:
היום נתקלתי בפעם המי יודע כמה בבחורה שיצא לי לראות כבר הרבה מאוד פעמים במכון כושר.
מדובר בבחורה נאה מאוד, שנראית טוב ויודעת שהיא נראית טוב, וככה היא גם מתלבשת ומתנהגת. תמיד היא נראתה לי כמו שילוב מנצח בין פרחה לצפונית[קשה להסביר אבל גם אתם הייתם חושבים ככה...] גם הלבוש שלה, גם ההתנהגות שלה,ההליכה שלה, גם השרשרת, או שמא יש לומר, הגורמט הענקי עם השם שלה באנגלית על הצוואר - הצורה שבה היא מדברת ואיך שהיא מתנהגת עם אנשים. ואני-כל פעם שאני רואה אותה - חושב לעצמי איזו "צפונית" איזה "פרחה", איזה התנהגות דוחה יש לה וכו' וכו'.
היום בערב פנתה אליה בחורה עם פיגור קל [באמת...], שמנה מאוד ולבושה ברישול שהגיעה בפעם הראשונה לחדר כושר. היא לא הבינה איך להשתמש במכשיר מסוים ופנתה לפרחה\צפונית תוך כדי מגע פיסי-שמה עליה יד מזיעה וניערה לה את הכתף מעט באגרסיביות - ואיך שקלטתי את זה הייתי בטוח שהיא תנפנף אותה לכל הרוחות [גם לפי המבט האובד עצות שהיה לה בעיניים-כי לא ידעה איך להגיב לסיטואציה] אבל תוך שניה שמתי לב שהיא התעשתה ושינתה את הבעת פניה, הפסיקה את התרגיל שעשתה וקמה ועזרה לבחורה ששאלה אותה, בסבלנות רבה,בסבר פנים יפות, וגם קראה למדריך שיעזור לה. היא התנהגה בצורה ממש רגישה במיוחד לאור העובדה שמולה עמדה מישהי כל כך פגיעה. הדבר הזה גרם לי לשנות את כל הגישה שלי כלפיה, ובעיקר את מה שאני חושב על עצמי, אולי יש מאחורי ההופעה החיצונית שלה מישהי עם לב טוב?? מה שבטוח שיותר ממה שהיא צפונית\פרחה - אני בחור מתנשא ששפט אותה על סמך הקנקן ויצר לעצמו סטיגמה שסביר להניח שאינה נכונה.
במסגרת הקלינקה לגישור בפקולטה, מוטלת עלינו חובת צפייה דיווח וביקורת על מספר גישורים במשך השנה.
השבוע יצא לי להשתתף בגישור מאד טעון בין אחד ממנהלי מכללה מקצועית מסויימת לאדם שלמד במכללה ,לאחר שבועיים מתחילת לימודיו שינו את יום הלימוד והוא רצה לפרוש ולקבל את כספו חזרה, מאחר ושינוי היום לא תאם את זמן העבודה שלו ונעשה בניגוד לסיכומים שנערכו עימו לפני פתיחת הקורס. היה זה גישור טעון מאד , מייצג המכללה (שהיה החשב שלה) והתלמיד לשעבר החליפו בינהם דברים קשים והיה נראה לי כאילו אין סיכוי להסדר במצב שכזה. הם רבו על דקויות קטנות מאד , ומייצג המכללה שכנראה היה "כריש" עסקי לא קטן, לא הסכים להתפשר על כלום, למרות שהצדק המשפטי (וגם האמוציונלי) לא היה עימו. התלמיד הבלתי מנוסה בדיונים מהסוג הזה נטה לפשרה מאד מהר ובכך רק גרם לעיניו הגדולות של החשב להפתח לרווחה ולדרוש יותר ויותר מהתשלום שלכאורה מגיע לו ע"י התלמיד. כצופה מן הצד הייתי מאד סקפטי ובשלב מסויים חשבתי לעצמי שברור שהתהליך שמתרחש פה הוא בזבוז זמן אדיר כיוון שלא יצא מכך כלום, ואז המגשרת יצאה בהצהרה שהסתברה לאחר מכן כהצהרה גאונית ואמרה שבמצב הזה ההליך לא יוכל להמשך ולכן היא חושבת שעל הדיון להפסק, מיד באותו רגע הבין החשב -או שהוא יקבל את אשר הוא השיג ,או שהוא ילך לבית המשפט וכל הישגיו ירדו לטימיון, והסכים להתגמש מעט לקראת התלמיד, שיש לציין שהיה בלתי מנוסה משפטית ולכן לא חש ב"הצגה" של חשב המכללה והודה על כך שלא היה צריך לשלם את מלוא שכר הלימוד, הגישור הסתיים בכך שהתלמיד שילם 20% על קורס שכלל לא למד.
הנקודה שבה נזכרתי במשימה השבועית שלנו היתה כמובן בזמן שהמגשרת פנתה לצדדים באותה קריאה של חוסר אונים, ואמרה להם שכלו כל הקיצין ועליה להפסיק את הדיון, לאחר הדיון ששאלתי אותה על הדבר , נתאמתו חשדותיי והיא אמרה שהיא נקטה בדרך זו כיוון שידעה שהחשב מנסה להמר על כל הקופה וברגע שראה שהשיג את המקסימום ומכאן הוא לא יוכל לקבל יותר כלום, הוא נסוג לאחור והסכים לקבל את הפשרה. כששאלתי "ומה היית עושה אם הם באמת היו הולכים?" היא ענתה לי שהיא לא חשבה על זה באותו רגע...
לפעמים שימוש במניפולציה או באמירה מסויימת שאיננו מתכוונים אליה באמת יכולה ליצור תגובה בצד השני על פי הפרשנות שהוא נותן לאמירה שלך במצב בו הוא נמצא, במקרה הגישורי האמירה המניפולטיבית של המגשרת סייעה לה להביא את הצדדים לפשרה, אך כמובן שזה תלוי נסיבות ובמקרים אחרים אמירות מסוימות שנאמרות מתוך רצון להגיע למטרה מסויימת יכולות להביא להשגתה של מטרה הפוכה או להתפתחותו של ריב מיותר...
ראשית, אני רוצה להביע את תיסכולי. פרקתי המון מידע בבלוג, כששניה לפני השליחה, המחשב החליט להיכבות מעצמו, והכל נעלם. כן, שפטתי את המחשב, ולא, אני לא מצטערת על כך. מגיע לו.
אנסה להתחיל מחדש.
אני שופטת אנשים כל הזמן, כל עוד הם נמצאים בסביבתי. הם לא צריכים לדבר כדי שאעשה זאת. מספיק שהם נוכחים. עוד בילדותי נחשבתי ל"ילדה שצריך להיזהר בנוכחותה"- הייתי שקטה מאוד מאוד, אבל גם מאוד מרוכזת במה שקורה סביבי. בזמן ששתקתי, הסתכלתי ובחנתי את כולם, הקשבתי להם, ראיתי איך הם מגיבים בכל מיני סיטואציות. אני לא יודעת אם זה נראה על פני השטח- אבל גם היום אני מאוד שקטה. אולי לא שקטה במובן הרגיל, כי אני חושבת שאני כן נוכחת, אבל משהו בתוכי שקט כשאני מתבוננת באחרים. הרבה יותר מעניין מבחינתי להתבונן באנשים מאשר לדבר בעצמי. השקט הזה יוצר אצלי פניות לבחון את הסובב אותי. היכולת הזו- להבין בני אדם, היא עוצמתית מאוד, ויש בה המון כוח. לאבחן אותם, לראות מתי הם כועסים, מתי הם פגועים, מתי הם צבועים, מתי הם כנים, מתי הם מקפצים מאושר- בתוך ליבם. כפועל יוצא מכך, אני כמובן- תמיד שופטת. רוב הזמן אני צודקת, לדעתי. אבל כמובן שלעיתים אני טועה. הרי אין לי כוחות מאגיים.
במהלך השבוע האחרון, היו לי חילופי דברים עם אדם מסוים, שמאוד קרוב ללבי. ראיתי מראש שהדיאלוג הזה יגיע במהירות לכדי ויכוח סוער, אך לא יכולתי להפסיק. וכך היה. באמצע הויכוח, הוא אמר בייאוש: "בואי נפסיק עם זה. הויכוח הזה לא מגיע לשום מקום". ושתק. אני שונאת לסיים כך ויכוחים, ושנאתי אותו על שאמר את זה. המשפט הזה יוצר ריק, חלל טעון. כשכל אחד פונה לדרכו, הוא עושה זאת אחרי שעזב את מערכת היחסים בסימן רגשות שליליים ואיבה. אני תמיד מעדיפה ללבן דברים עד הסוף. התכוונתי לפנות אליו עם כל הרגשות המרירים שלי: "למה אתה אומר את זה? בגלל שאין לך משהו ענייני לומר אתה מפיל את זה עליי? למה אתה בורח במקום להתמודד??". עצרתי את עצמי, הסטתי מבט הצידה, וחזרתי להביט בו. "אתה כועס עליי?" שאלתי, בעדינות. עברו כמה שניות. "לא כועס, מה פתאום. פשוט מאוכזב." (נדקרתי. אני לא מסוגלת לחיות עם הידיעה שמישהו מאוכזב ממני. עם כעס אני יכולה להתמודד, עם אכזבה- לא.)
שאלתי אותו למה הוא מאוכזב, והוא ענה. מונולוג שלם וארוך שכלל חשיפה מוחלטת מצידו. למרות שרגע לפני התווכחנו באותו עניין- במהלך הויכוח הוא לא ראה לנכון לומר את כל הדברים שאמר כשאיפשרתי לו לעשות זאת ברוגע, בהתעניינות. לא כעסתי על שעכשיו נזכר לומר את כל זה. הבנתי שיש דברים שלא אומרים בויכוח. ויכוח הוא קשה וקר. שיחה נעימה היא משהו אחר לגמרי. אז נכון, עצרתי בשלב מאוד מאוחר יחסית בסיטואציה- אבל עדיף מאוחר מלעולם לא. נפרדנו אחד מהשני בחיוך, לא ברגשות קשים, וזה מבורך.
השבוע נפגשתי במסגרת העבודה עם מישהו שיש לי לגבי תפיסה די שלילית לגבי אופיו. כלומר, כל התקופה שאני מכיר אותו (שהיא יחסית קצרה), הוא נתפס בעיני כמישהו די שלילי- וזה רק מאיך שהוא התנהל ומה שהוא אמר. היום, שניסיתי את התרגיל, הבנתי שאולי נתפסתי לטיפה קטנוניות עימו. אולם, למרות ביצוע תרגיל העיניים, עדיין התבצרה אצלי מחשבה טיפונת שלילית שקשה לי לשחרר אותה. אולם, יתכן שאם אנסה פעמים נוספות את אותו התרגיל- הדבר יעזור..
וכעת, במעבר מהיר, לסיפור המעשה. היום התקיימה הפגישה עם הבחור (שאת שמו לא אנקוב- צנעת הפרט), השיחה התחילה בכך שהסברתי לו למה רציתי להיפגש איתו, מה מטרות הפגישה שאותה יזמתי וכו'. בכל פגישותינו הקודמות, תמיד שהוא פצה את פיו, התנוסס בלון מעל ראשי שסיסמתו העיקרית היא "מה הוא חושב לעצמו? הוא באמת חושב ככה?". היום בפגישתנו, מיד לאחר שסיימתי את דברי והוא התחיל את דבריו, כתגובה מונעת הזזתי את עיני הצידה לשנייה והמשכתי להאזין לו (שמתי לב שהוא קלט את זה, אבל לא אמר כלום והמשיך לדבר). לאחר מכן, בהמשך הפגישה, חזרתי על הפעולה מס' פעמים. בשורה התחתונה אפשר לומר, שהפעם הקשבתי לו יותר מאשר שהייתי עסוק במחשבותיי (כפי שהיה בפעמים הקודמות), הבנתי את דבריו וניסיתי ל"התחבר" לצד שלו ואיך הוא הגיע למסקנות מסוימות.
במהלך השיחה, אפילו שאלתי אותו, כיצד ניתן לשפר סיטואציה מסוימת ע"מ שתעזור לו ואיך הוא חושב שאפשר לעזור לו באופן כללי. תשובתו בעצם הצליחה להעביר אלי את המסר יותר טוב מאשר הוא ניסה להתבטא לפני כן. כלומר, עצם שאלתי והתמקדות ספציפית ב"נקודות שכואבות" לו, עזרה לו לסכם, להתמקד ולתמצת את מה שבאמת מפריע לו בלי ללכת סחור-סחור. הדברים שהוא אמר לי כאשר שאלתי אותו איך ניתן לסייע לו בעצם חשפו את אותן האמירות הסמויות שכל פעם חזר ואמר בלי שהבנתי אותם לעומקם (או שאולי לא התעניינתי בהם עד היום…).
אני אוהב לנהוג ומוצא את עצמי נוהג הרבה כל יום, גם בגלל שאני גר יחסית רחוק ממקום לימודי ועבודתי, וגם בגלל שאני נהנה מכך. עצם הסיטואציה של שיחה בנהיגה מציגה לי אתגר למלא במשימה השבועית, הרי ברירת המחדל בשעת שיחה ברכב היא הסטת המבט, והיוצא דופן היא התמקדות בבן השיחה שלי. מצאתי כי דווקא דבר מעניין מאוד קורה לי בשיחות כאלו: בן שיחי ידבר חופשי כל עוד אני לא מסתכל עליו, ודווקא כאשר אסיט מבטי מהכביש כדי להתבונן בבן שיחי, הוא ישתתק וייתן לי לדבר. כאילו דווקא תשומת הלב שהפניתי אליו במפתיע מתפקדת כ"ניתוק הרגע" וכפעולה היוצרת פער פיזי - שנתבקשנו ליצור באמצעות הסטת המבט. אני מניח שאפקט ההפתעה של הצד השני משחק בשני המקרים. במצב הרגיל- בהסחת דעתו ויצירת מצג של חוסר איכפתיו לדבריו. בנהיגה- בהתמקדות בו ולא בכביש.
כמו כן מצאתי שפעולת הנהיגה עצמה מאפשרת לי "לברוח" יותר מהשיחה כיוון שיש לי תירוץ ממש טוב להסטת המבט בכל עת, להסתכל על הכביש, כך שאני יכול לקחת הפסקות ממושכות מלהקשיב כדי "לאפס את השיפוטיות שלי" מבלי שהדבר יתפרש כחוסר תשומת לב או חוסר אכפתיות מצידי והנהיגה אפילו מגבירה את יכולת ההקשבה שלי משמעותית. מסקנה, אוטו זה מקום מושלם לתרגל בו שיעורי בית.
בסיטואציה הספציפית שעליה אדבר, הדבר לאו דווקא עזר לי לנטרל את השיפוטיות יתר שלי, אלא להתרחק ממנה ולהתמקד במניעים האמיתיים של בת שיחתי ושותפתי המזדמנת לנסיעה. הדיון היה אותו דיון שניהלתי פעמים רבות עם בנות המין היפה מהאוניברסיטה (לא אוכל לחלוק את נושא הדיון וזהות המתדיינים) אשר מייצגות בהרבה מובנים, לגבי אותו עניין, את תמונת העולם ההופכית לזו שאני מחזיק בה. אמנם השינוי המחשבתי והמודעות מהשיעור לא גרמו לי לשנות את דעתי, אך אפשרו לי להבין בצורה שונה את הצד השני, והפעם לא לנסות לשכנע את הצד השני "בטעותו”, אלא פשוט לקבל את עולם הערכים הקיים בעיניה כמתקיים במקביל לזה שלי.
1. שיפוטיות-
דבר שמאוד קל לעשות, לשפוט את האחר. תמיד אני בסדר והאחר לא, אני הצודק והאחר הוא הטועה. אם לא המשימה השבועית גם לא הייתי שמה לב כמה באמת אני שופטת את האחרים.
אני מחלקת את השיפוטיות לשני סוגים. שיפוטיות כלפי אדם בדרך כלל, כלומר מה אני חושבת על האדם באופן כללי. ושיפוטיות תוך כדי שיחה, כלומר מה אני חושבת על האדם במצב מסויים.
מקרה א- שיפוטיות בדרך כלל ולכן גם לא ניתן היה לנסות את הסטת המבט: אחותו של יונתן לא ממש דואגת לסדר ולנקות אחרי עצמה, מה שמביא לשיפוטיות מצידי כלפיה וגם כלפי ההורים שלה. כלפיה- כי מה היא לא יכולה לסדר אחרי עצמה, תמיד צריך לנקות אחריה? וכלפי ההורים שלה- כי לא אומרים לה שום דבר ונראה כי המצב מקובל עליהם. הפעם ניסיתי להיות קצת פחות ביקורתית והתחלתי לחשוב מה הסיבה לכך. היא כנראה לא מסדרת/מנקה אחרי עצמה כי יש לה הרבה שיעורים, מבחנים ועבודות. ההורים שלה לא מעירים לה כי הם בעבודה כל היום וחוזרים עייפים מכדי לדאוג לדברים הללו. (כמובן שההסבר שלי לא מקובל עלי ואני פשוט חושבת שהיא עצלנית מידי, אבל זה רק מפני שלא תמיד אפשר לדון את כולם לכף זכות).
מקרה ב- שיפוטיות בשיחה. שיחה שהייתה בין יונתן לביני (שאת תוכנה לא אפרט כאן), תוך כדי השיחה התחלתי לחשוב "איזה שטויות אתה אומר, זה ממש לא נכון" ברגע שמחשבה זו חלפה במוחי, הסטתי את מבטי (כפי ששיעורי הבית דרשו) וחזרתי ליצור קשר עין. ברגע יצירת קשר העין הוא השתתק, חשב שוב על דבריו ואמר אותם בצורה אחרת.
אני לא יודעת עד כמה באמת ערער אותו המצב הזה של הסטת המבט ויצירת קשר עין מחודשת, אבל כך זה היה נראה.
אני לא ממש יודעת למה תורם המצב של הסטת המבט אך אני יכולה לומר שכל פעם שעברה במוחי מחשבה שיפוטית, אכן הסטתי את המבט, כלומר הייתה מודעות לשיפוטיות.
2.המטלה השניה הייתה לי קצת יותר קשה כי לא נראה לי הגיוני שכל פעם אני אתמקד באחר ובטובתו. מה שכן הייתי מוכנה לעשות הוא לבדוק כמה אני מוכנה לעשות בשביל אחרים מבלי לפגוע בעצמי ואול אף לחפש איך זה עוזר גם לי. לדוגמה, כל פעם שיונתן מבקש ממני לעשות משהו ולא כל כך בא לי, אני משתדלת לעשות תוך כדי מחשבה שזו פעילות ספורטיבית וזה תורם לי. מעבר לזה השתדלתי לא להגיע למצבי עימות וויכוח כדי לא להביא למצב שאני שואלת "כיצד אני יכולה לעזור".
אני, ואני בטוחה (או לפחות מקווה שזה לא רק אני...:)שגם אחרים, מוצאת את עצמי בויכוח שרובו, או כולו אפילו, היפותטי. השבוע במקרה יצא לי להיות בתחילתו של ויכוח כזה ובמקום להגיב (ותאמינו לי שהיה לי מה לומר) הורדתי את עייני, נשמתי עמוק ופשוט שאלתי- מה נראה לך מבחינה פרקטית אנחנו יכולים לעשות? אמנם זה לא בדיוק- "איך אני יכולה לעזור לך?", אבל במקרה הזה, במקום לדון דיון שלא מביא לשום מקום ובכך לא להגיע לעשייה, דילגתי על השלב הזה ובכך העברתי אותנו למקום של נסיונות לעזרה ולפתרון. בסופו של דבר מבחינה פרקטית לא עמדו בפנינו מגוון אופציות כך שמנעתי דיון שבאמת לא היה מוסיף דבר.
הדבר שהכי הדהים אותי, הוא עד כמה המושג הזה "שיפוטיות" או אם ניקח את זה לכיוון של התיקון - "הוי דן את כל האדם לכף זכות", הינו שכיח בסדר יומינו. עד כמה שהמודעות הזו לצורך לדון לכף זכות קיימת, כאשר מקבלים משימה מוגדרת אז נהיים יותר ממוקדים בתופעה של "שיפוטיות" ושמים לב אליה ביתר שאת.
למשל, מפתיע עד כמה ניתן להיות "שיפוטי" ביחס לטון דיבור - במשך השבוע האחרון, שמתי לב לכך שפעמים רבות אני נוטה לפרש טון דיבור בצורה מסוימת - לפעמים אפשר לדמות כעס, לפעמים זילזול וחוסר תשומת לב והכל רק מטון הדיבור ובלי שום קשר לתוכנה של השיחה..כמובן שלא מדובר בדברים בטלים ובעלי אוזן רגישה יכולים להבחין בדברים הנ"ל, אבל לא פעם טון הדיבור, יכול לנבוע ממקור אחר - החל מעייפות וכלה בעצבנות, שלא מכוונת כלפיך.
אפשר לקחת את זה הלאה ולחשוב כמה שיפוטיים אנחנו (או לפחות אני) ביחס למראה בלבד - ליתר העמקה, ניתן לעיין בבלוג של רועי.. (:
שירה מרקוביץ
עד גיל 18 ידי היתה קלה על ההדק כאשר היה מדובר בלשפוט אנשים. מילה או מבט שלא במקום היה מספיק כדי לסתום את הגולל במערכות יחסים כאלו ואחרות שניהלתי. הפיוז שלי בהחלט היה קצר ו"הצלחתי" להביא את עצמי למצב שבו אני מוותרת על חברויות רק כי אמרו לי משהו שאני הצלחתי לפרש כמעליב, פוגע, חסר טאקט ופשוט נבזה. במהלך השנים, חברותיי הטובות תמיד אמרו לי שאני קשה מדי, שופטת מהר מדי, מצפה יותר מדי מאחרים ובמילים אחרות- פשוט אמרו לי להירגע כבר ולהפסיק לקחת הכל ללב והכל קשה.
כמובן שתמיד סבבו אותי המון חברים וחברות ולכן אלו שהחלטתי להוציא מחיי לא ממש הטרידו אותי, עד שיום אחד חברה אמרה לי "שירה, בסוף לא ישארו לך חברות". באותו רגע כמובן שהכחשתי את האמירה הזאת מכל וכל, אבל אח"כ, כשיצא לי לחשוב עליה לבד, הבנתי שאולי יש צדק בדבריה. צריך לדעת להסתדר עם אנשים, לסלוח לאנשים, לנסות להבין אותם על אף העובדה שאני נפגעתי, שאני זה לא הכל בחיים, זה אמנם חשוב, אבל הכי נורא זה ש"האני" שלי ישאר לבדו בעולם, בשם העקרונות והכבוד.
למסקנה זאת הגעתי קצת לקראת גיל 18 ומאז התחלתי ליישם אותה בפועל. כנראה שקוראים לזה בגרות. המזג החם שלי התקרר טיפה, ניסיתי להסתכל על התמונה הכוללת, על מה שטוב בחברויות שלי ולא רק מה שהפריע לי באותו הרגע. מאז, לא רבתי עם אף חברה ריב שגרם לנתק. כמובן, המשכתי לשמור על העקרונות שלי, אבל באופן מתון יותר וקצת פחות פנאטי.
המסקנה שלי מכל זה היא שהטבע שלי הוא לשפוט אנשים ביתר קלות, וברגע שאני שופטת אותם – קשה מאד לשכנע אותי אחרת ואני דבקה בגישה שלי בקנאות. לכן, אני מנסה קצת למתן את הטבע שלי כדי שאני לא אגיע לשלב הקיצוני הזה שבו קשה לי להשתנות.
יתרה מכך, ראיתי שאף אחד לא דיבר על זה בבלוג, אבל אני חושבת שאני גם נוטה לשפוט את עצמי, ולא רק את האחר, ביתר קלות ובאופן די יומיומי. יש לי ציפיות לא רק משאר העולם אלא גם מעצמי. והציפיות מעצמי אף גבוהות הרבה יותר והאכזבות כשהן לא מתממשות קשות עוד יותר. המשימה שניתנה לנו, להסיט את המבט לצד האחר, אפשרית כשמדובר במישהו אחר, אבל מה לעזאזל אני אמורה לעשות כשאני שופטת את עצמי? לאן אסיט את המבט?
כשדברים לא מסתדרים לי בחיים כמו שהייתי רוצה שיסתדרו, אני לוקחת את זה די קשה, אני מאוכזבת מעצמי ומרחמת על עצמי. המזל שלי הוא שאני לא שוקעת בדיכאון אלא די מהר יוצאת ממנו ומנסה לחזק את עצמי ולעודד את עצמי שכל נפילה היא למטרת עלייה, ובזכות כל נפילה אני אעלה גבוה יותר ממה שהייתי לפניה.
בכל זאת, אתן דוגמא להסטת מבט- חבר שלי ואני בעיצומו של ריב די רציני שיתכן ואף יגרום לפרידה ביננו. במהלך ריב רציני שהיה ביננו, ניסיתי להסיט מבטי, ונכשלתי. זה לא עבד. מיד כשהחזרתי את המבט העצבים (הפלא ופלא) לא שככו או נעלמו והטונים חזרו לסורם. המסקנה שלי מכך היא שככל הנראה, כאשר האמוציות חזקות מדי, שום הסטת מבט לא תעזור. צריך לעבוד על הרגש הפנימי ולא על שימוש כלשהו בשפת גוף מאולצת כדי שזה יעבוד. מסקנה מעט פסימית, אך זו המסקנה שלי.
בנושא הזה של שיפוטיות אני חושבת שאחד התחומים שהכי מרגיזים אותי זה שאנשים שופטים אנשים אחרים בגלל סטריאוטיפ או סטיגמה. אני יודעת שלמוח שלנו קל יותר לתפקד בצורה הזאת אבל זה פשוט לא פייר. כשרואים אדם חרדי אוטומטית אומרים: משתמט-פרזיט-פרימיטיבי. כשרואים אדם עם כיפה סרוגה אומרים: מתנחל-קיצוני- אלים... וזה קיים כלפי כולם: רוסים, ערבים. לדעתי זה דבר שאנחנו חייבים להימנע ממנו. זה לא כל כך קשור לשיעורי בית אבל רציתי כתוב את זה.
בקשר לשפיטות אישית- במהלך איזושהי אי הבנה- לא הייתי מגדירה את זה וויכוח- אמרתי משהו כמו:"טוב, מה אפשר לעשות עכשיו כדי לתקן". אין ספק שזה מביא אותנו ואת הצד שמולנו לקחת צעד אחורה והירגע.
1. שיפוטיות:
אותי הפתיע לגלות עד כמה המושג הזה, שלא תמיד חושבים עליו, באמת משפיע בכל מקום (ולהלן אפרט שתי דוגמאות שקרו לי השבוע לגמרי במקרה). בכל אופן, בשנה שעברה למדתי קורס ב'ניתוח התנהגותי של המשפט', ככה שלא הופתעתי מעצם קיומן של הטיות, אבל המאמר שקראנו בעניין הוכיח לי עד כמה הן רלוונטיות גם בעולם המקצועי שלנו, ועל כן - עד כמה חשוב ללמוד אותן, כדי להיות מסוגלים להישמר מהצגת מקרים בבית המשפט באופן שיגרום לשופט להסיק מסקנות שירעו לנו ומאידך - לפעול באופן שיגרום לו להיות מוטה לטובתנו. הלא המשחק הוא משחק ועלינו לעשות את המירב למען הלקוח שלנו. לדעתי, כל עוד זה בתחומי הפעולה הלגיטימיים, אין סיבה שנציג דברים בבית המשפט באופן מסויים, אם אנו יכולים להרוויח מעצם האופן בו הם יהיו מוצגים, אם נעשה זאת בדרך אחרת.
אחרי הכל, היה זה שייקספיר, אם אינני טועה, שאמר (בתרגום חופשי): "כל העולם - במה, וכולנו - שחקנים".
2. מקרים שקרו לי השבוע:
באוטובוס: התיישבתי באוטובוס עמוס ובקושי נוסע, כרגיל, בדרכי מהבית לבר אילן, וכיוון שהיה רק מקום פנוי אחד - לא ממש הייתה לי ברירה אלא להתיישב בסוג של 'חצי מושב' שהואיל הנוסע לצידי להותיר לי. התחלתי לחשוב כמה חוצפה צריך בשביל לשבת 'כמו בהמה' או כמו 'גברת עם סלים' (במיוחד שהוא נהם לידי באופן מעצבן גם כן). אז החלטתי שאם נגזר עלי, לפחות אסיט את המבט, לצורך תרגול עצמי. הסטתי את המבט ימינה, ולאחר שהחזרתי אותו שמאלה, לנוסע שלצידי, הבחנתי שהוא מחזיק לידו שקית ובה מכשיר רפואי כלשהו שנראה לי שקשור לנשימה שלו. הרווחתי שני דברים: קודם כל, כנראה שבכלל לא הייתי רואה במקרה אחר את הדברים האלו לידו, כיוון שהייתי כל כך עסוק בלהיות מעוצבן על ההתנהגות שלו, וגם למדתי מה מקור ההתנשמויות שלו.
עם אחיין שלי: ניסיתי ליישם את הקטע של לומר לאדם 'אני כאן לעזרתך' על אחיין שלי מירושלים בשבת האחרונה (מתוך מגמה שהוא לא ינטור לי טינה בעוד שנים, מקסימום שתי דקות, עד המשחק הבא שלנו). הוא האשים אותי בכל מיני האשמות (כמו שאני לא משחק איתו מספיק, אף על פי שהגב שלי פשוט נקרע מכמות הפעמים שעשינו שק-קמח, או אבו-יויו, לירושלמים שמתעקשים מביניכם). לצערי הרב, הוא כנראה לא לומד בפקולטה המקומית למשפטים, ועל כן הוא פשוט לא התייחס לכך, והמשיך להאשים אותי בהאשמותיו הנלוזות.
על אף שאני מודע למגבלות הניסוי המצויין שלי, כמו גילו הרך של האובייקט לעיל, אני חושב שניתן ללמוד באופן כללי שחשוב לבחון האם לצד השני יש את ה'שפה המשותפת' איתך, גם אם מדובר באדם בוגר ורציני. הדבר יכול ללמוד על הסיבה לכישלונות של כמה מהניסויים שכתובים בדברי החברים לעיל, כיוון שאני חושב שלעיתים גם אנחנו בפקולטה שרויים בתוך 'הטיית עוגן' משל עצמנו, והמונחים שאנו מנסים לבחון על חברים שונים - פשוט אינם קשורים אליהם.
הרבה פעמים עברה לי ההבנה בראש כמה קשה להפתח ולדבר על שיפוטיות שאני מנהיגה כלפי אחרים, ואמרתי לעצמי שוב ושוב שלו רק הייתי מחילה על אחרים את הסטנדרטים שאני מחילה על עצמי, העולם היה נראה אחרת, אבל האמת היא שזה מאוד קשה.
אתמול ישבתי עם כמה מחברותי הטובות והרווקות ופתחנו שיחה על בליינד דייט שהיה לאחת הבנות ביום למחרת. היא סיפרה כמה היא התלהבה ממנו בטלפון וכמה מקסים הוא נשמע,ואז היא הוסיפה "אבל מה- הוא תימני..".
הווו, ברגע הזה היא חטפה על הראש- מה הבעיה עם תימנים?? מה הם לא יהודים?? הם לא משרתים בצבא?? וכו' וכו'..אבל אז התקלנו את הבחורה המתרעמת בשאלה-האם היא תצא עם אתיופי והיא התחילה לגמגם..אם לרגע נהיה אמיתיים עם עצמנו, נראה שאנחנו כ"כ מהירים לשפוט שאנחנו אפילו לא שמים לב לכך וזה הפך למעין רפלקס התנהגותי.
בכלל נראה לי שבליינד דייט הוא הזדמנות מצוינת לבדוק את השיפוטיות שלנו. המידע שאנחנו מקבלים לפני שכאלו לרוב לא נותן יותר מדי פרטים על האופי של הצד השני. (נו באמת, זה שמבטיחים שהוא/היא בחור/ה מקסים/ה, חמוד/ה, חכם/ה ומשעשע/ת לא באמת משקף, מתי בפעם האחרונה הציעו לכם מישהו/מישהי ואמרו שהוא/היא נמוך/ה, שמן/ה, קרח/ת ונשר/ה מגן חובה?? ).
והנה דוגמא למצב שבו ניסיתי להמנע משיפוטיות ושיקולים חיצוניים..מעשה שהיה כך היה-
הייתי אמורה לצאת לבליינד דייט עם בחור שהציעו לי. בשיחת הטלפון שערכנו קצת נבהלתי- הוא היה רשמי, קר ומרוחק וזה הרגיש כמו ראיון להתמחות יותר מאשר כמו הצעה לדייט, אבל אחרי דיון קטן ביני לבין עצמי, החלטתי שיכולות להיות מליון סיבות לכך -הוא יכול להיות בעבודה, או ליד אחים חטטניים במיוחד..ואני לא צריכה לפסול סתם. אז קבענו לצאת.
הדייט החל קצת פחות רשמי וחשבתי שכמעט נפלתי קורבן לשיפוטיות של עצמי, החלפנו פרטים כללים על משפחה, לימודים וכד' ואז היתה מעין דקת שתיקה מעיקה , חייכתי וניסיתי לשבור את הקרח מתוך הבנה שאולי אם נהיה פחות נבוכים השיחה תזרום יותר. מאוד קשה להעביר במילים כמה הקטנתי את עצמי בשיחה, ניסיתי כמיטב יכולתי להפריד בין הרושם הראשוני שלי ממנו ומכל המחמאות שהוא קיבל מחברתי השדכנית ולעמוד על קנקנו מחדש.
הדהים אותי כמה עבודה עצמית דרש ממני התהליך, כמו שכבר אמרתי בשיעורים הקודמים אני ביקורתית כלפי עצמי, לפעמים ביקורתית מדי, אבל הרבה יותר נוח להאמין שאתה לא נוקט בביקורתיות הזו כלפי אחרים, מאוד קשה לאמוד אדם על מה שהוא באמת, כמו שרועי אמר הרבה פעמים אנחנו נתפסים להכללות שהחברה לימדה אותנו, או כאלה שסיגלנו לעצמנו.
לכל מי שציפה לסיום שבו למדתי את הלקח והבחור התגלה כנפשי התאומה, צר לי לומר שהסיפור ממש לא נגמר כך אלא שיצא שלצערי צדקתי בהערכתי הראשונה (אלא אם מישהי מוצאת בבדיחות על יונה יהב ומפלגת השמאל דבר משעשע ואז יש לי בחור מצויין עבורה) אבל השורה התחתונה נותרה בעינה- כשאנחנו שופטים אחרים בצורה מהירה, אנחנו ת לא רק לשרוף גשרים , אלא לאבד את הרגישות שלנו ואת היכולת להתחבר לאמת האמיתית שלנו ולא זו שהורגלנו להאמין בה.לא סתם אמרו כבר לפני שנים גדולים וחכמים ממני "הוי דן כל אדם לכף זכות".
ממש ברגע האחרון..אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם :)
אתחיל בזה, שאתוודה כי אני מכיר בזה שאני שיפוטי, כמו כולנו, וידוע לי שאני מייחס משקל רב לפרמטרים מסוימים ולא לאחרים. ברור לי גם שאני עושה הכללות ונעזר בסטריאוטיפים מטעמי נוחות, כמו כולנו. לכן היה לי מאוד קשה, עד בלתי אפשרי, להתנתק מהשיפוטיות שלי. קשה לא פחות היה לזהות את הרגע בו אני מבצע את הפעולה השיפוטית. הגעתי למסקנה שזה חלק אינטגראלי מהבנתי את האחר. אני יודע איך להתייחס לדבריו של מישהו בהתאם לתדמית שנוצרת אצלי בראש בדקות הראשונות בהן אנו מדברים. המקרים הבודדים בהם אני מצליח לשים לב לשיפוטיות שלי, מתרחשים בדר"כ כאשר אני ועוד אדם בוחנים מישהו במקביל, ואז הוא מעיר כי עלינו לקחת בערבון מוגבל את הרושם הראשוני מפני ש..
מה שהיה לי יותר קל, זה לזהות את תחילתו של ויכוח ולשבור אותו בשאלה "איך אני יכול לעזור?". אומנם הויכוח אותו גייסתי לטובת המשימה השבועית לא התרחש באופן פרונטאלי אלא בטלפון, אבל עדיין. מדובר היה בטעות של מישהי בעבודה, בגינה קיבלתי הפסקה רק בת 6 שעות בין 2 משמרות בעבודה. כשהתחלנו לדון במקרה, לאחר ששקלתי את כל האפשרויות והבנתי כי אין פתרון קסם, אמרתי לפתע "טוב, אני מוכן להגיע בכל שעה בהתאם לאילוצים שיש לך". בכך הוצאתי את עצמי ממשוואת הכדאיות. הדבר גרם לשיחה להיות הרבה יותר נעימה, ולבסוף היא חשה ממש לא נעים עם הטעות, ועשתה ניסיון אמיתי למצוא פתרון שיקל עלי(בסוף גם הצליחה באופן חלקי).
על אף המקרה, אני משוכנע שיכול להיווצר מצב בו יהיה לי קשה בהרבה לוותר לצד השני, ולהפקיד את "גורל המקרה" בידיו בלבד, ולא לעמוד על "שלי".
תודה על כל השיתופים. אני מעריך את הפתיחות והמוכנות להסתכל גם במקומות בהם פחות נוח (ועוד לדבר על זה בפומבי!).
אהבתי את הדיון בכיתה. ישראל העלה נקודה יפה, והזכיר לנו לשפוט גם את עצמנו במתינות - לא כל שיפוטיות היא רעה או דרושה תיקון.
תשומת לב כן נדרשת. על מנת שנסתכל על הדברים ולא נגיב מתוך האוטומט ונהיה מסוגלים באמת לבחור.
הדס העלתה שאלה קשורה בבלוג - איך השיפוטיות שלנו - יותר כלפי פנים או יותר כלפי חוץ? יש הבדל?
אם נפרש את המילה שיפוטיות בהרחבה - מדובר בעצם במתן שמות לדברים. להחליט על משהו כטוב או רע, ראוי או לא, זו הצמדת תג עם מילה לאירוע. בדרך כלל האירוע הרבה יותר עשיר, והרבה יותר מורכב, מאותה מילה שאנחנו משתמשים בה - טוב, או רע.
גם אם נשתמש בעוד מילים, אנחנו לכל היותר מכסים חלק מאוד קטן מהאדם או האירוע שאנו מתארים.
עד כאן הכל הגיוני, אבל הבעיה היא כשהשימוש במילה מקבע את תפישתנו. אם היא 'פוסטמה' אין מה לנסות ולדבר איתה. לכן גם אין הזדמנות לראות שמעבר לפגום בה - יש גם דברים אחרים.
שלפעמים היא אולי גם מעניינת, או אפילו פגיעה.
כמו הדיון שלנו על ה'צפונית-פרחה' בכיתה.
השמות שאנו נותנים באים במהירות, ומשפיעים על האופן בו אנו מפרשים את ההתנהגות הבאה - מפרגנים על שטות, או חושבים שלילי.
בעצם, התרגיל בשיפוטיות הוא תשומת לב לעובדה שאנו מפרשים, וליצור רגע של הסתכלות כדי 'לרשום' בתודעתנו את השיפוט, את הרגע. לא כל שיפוט הוא בעייה, אבל מעניין להסתכל על תודעתנו - לראות איך הפירוש האוטומטי שקופץ לנו הוא לא היחיד האפשרי.
אז גם אפשרית בחירה, או לפחות שעשוע מהשטויות שאנו עושים לפעמים...
הוסף רשומת תגובה