יום חמישי, 12 במרץ 2009

נירמול ציונים

אני מתמודד כעת עם נושא נירמול הציונים. הצורך לתת ציון קשה ממילא, אך הנירמול מסבך עוד. חלק מהתלמידים שלהם אני נותן ציון יתאכזבו, ירגישו שלא נעשה צדק.
כמורה, הבעייה בעיני היא התחושה, המוטיבציה המקבלת מכה, והפגיעה בהתלהבות של הלימוד ביחד. בקורס ניתוח כלכלי נתתי עבודת בית, פתוחה מאוד באפשרויות ההסתכלות, וציון על השתתפות, מתוך 30. בעיקר ברכיב של ההשתתפות, יפה בעיני לתת הרבה, שכן הרוב הגדול היו מעורבים, השקיעו, והפכו את הקורס למשמעותי אצלם, היקצו לו מזמנם העמוס...
הבעיה היא שכשהרוב נפלאים, מגיע להם לקבל הרבה, ועם הנירמול – אי אפשר.

אני מתנצל בפני אלה שהציון שקיבלו אינו משקף את ההשקעה. מדובר ברבים מכם.

מנגד, אם בציון מנורמל מדובר, צריך לדעת גם מה לקרוא ממנו.

כאשר הממוצע של 79-81 כפוי כאחד מכללי המשחק, סימן שכל ציון באיזור זה הוא בסדר. סימן שעשינו כמו הכיתה, כמו רוב השאר. בכיתה טובה זה הרבה, בכיתה עצלנית זה מעט.
במקרה הזה היו כל כך הרבה שמגיע לקבל כל מה שניתן לתת, שלהיות בממוצע זה דווקא טוב מאוד.

העבודות, בגדול, יפות מאוד. מראות מחשבה, הבנה של העקרונות הבסיסיים, יצירתיות. גם כאן קשה לתת ציון, מכיוון שהמאבק הוא בין הרצון להכיר טובה, לפרגן, לבין הצורך לומר עד כמה העבודה הזו טובה יותר או פחות מהעבודות האחרות. יש קצת יותר טוב וקצת פחות טוב, אבל הבסיס להשוואה מצויין.

בשבילי הקורס הוא מקום מיוחד. נכנסים לכיתה, וזונחים את כל מה שקיים מסביב כדי להעמיק במציאות אחת נבחרת – הנושא עליו מדברים. כשהקורס מצליח, מצליחים בעזרת הדרכים החדשות שלמדנו להסתכל על העולם, גם לראות אותו אחרת. להבין איך דברים מסוימים קשורים, משפיעים זה על זה. איך כשבוחנים את המציאות דרך מסנן מסוים, רואים סדירויות, אפשר להבין קצת יותר למה הדברים קורים בדרך זו דווקא.

הצורך לרדד את חוויית הלימוד למספר אחד בין 0-100 נראה בעיני כחילול הקודש. כאילו שזה משקף את מה שהיה סמסטר שלם, ומה נשאר בפנים.
לכן חשוב לזכור שזה לא, שהציון הוא רק תשובה חד-מימדית לשאלה אחת – "בגדול, המסמך שהנ"ל כתב – יותר טוב או פחות טוב מהאחרים?"
נירמול, במובל של התפלגות, מתרחש מאליו במוחו של הבודק. כפיית פונקצית התפלגות מסוימת עם ממוצע מסויים, רק מקשיחה את יכולת המדידה, מקשה על היכולת לומר ליותר אנשים "כל הכבוד", או כשצריך – "על הפנים".
מצד שני, ללא נירמול קל מאוד למרצה לתת לסטודנט את מה שהוא רוצה, כל מרצה ישמח שיאהבו אותו, וכולם יקבלו ציונים גבוהים שלאו דווקא הוצדקו. לתלמידי תורת המשחקים מאוד קל להסביר למה יש כאן 'טרגדיה' ואיך זה קשור לדילמת האסיר. תוסיפו את אותו הדבר בין מוסדות לימוד, ותקבלו אינפלציה ברורה.

השאלה אם כן היא מהו ציון. בעיני, כלי שיכול לתת עידוד, מוטיבציה להשקעה, סממן נחמד לקבל בסוף תהליך, אך לא באמת כלי מדידה מוצלח. כללי המשחק, לעומת זאת, שונים. הציון נתפש כפרמטר שתפקידו להפריד בין תלמידים לפי מיקומם על העקומה של הכיתה הספציפית בה היו. אז גם אין צורך להיעלב מדי או לפרש את הציון כמשהו אחר. מי שרוצה לדעת כמה הוא שווה, או כמה אני מעריך אותו, אנא אל תחפשו תשובה בציון. בואו לשוחח, זה עובד יותר טוב.
מי שרוצה הצצה לתוך מה אולי קורה כשמוותרים על הציון בגלל מוגבלות הכלי, מוזמן לקרוא את 'זן ואומנות אחזקת האופנוע'. כבד, אבל מרתק.

בקיצור, אין כאן פתרון קל או קריאה לשינוי. רק הכרה בקשיים עימם אנחנו מתמודדים. אשמח להבין קצת יותר מנקודת מבטו של הסטודנט. השאלה עימה מתמודדים רוב המרצים, היא איך לגרום לכם לקרוא עוד חומר. ללמוד עוד ועוד, כי המעט שאנחנו מצליחים להעביר בכיתה זה קצה קצהו של המזלג, וכואב לנו לראות אנשים עוברים את זה בשטחיות, לא צוללים לעומקה של תורה.
קשור גם לציונים, אבל רק קצת. אשמח להערותיכם.

7 תגובות:

Snir אמר/ה...

הפוסט שכתבת בהחלט ירכך את המכה עבורינו, בתור מישהו עם ציפיות זה טוב שקראתי את הפוסט הזה לפני שאאלץ להתמודד עם המציאות. הכנה מנטלית טובה. גם היה נחמד לשמוע מרצה אומר שהציונים זה בכלל לא מה שקובע בעיניו את "איכות" הסטודנט.

לירון זאפ אמר/ה...

מושג הנירמול מאז ומתמיד השאיר מעין חותמת בעלת קונוטציה שלילית, הן אצל המרצה השואף להעניק לסטודנט את "ציונו הריאלי" בהתאם למידת השקעתו והבנותיו האמיתיות ולא אלו אשר נכפות עליו כ"סטנדרט הראוי" בעיניו של זה אשר המציא את המושג האיום, והן אצל סטודנטית שנה ד' למודת אכזבות הנירמול...
ברור כי יום אחד יבינו כמה שגויה שיטה זו, אך עד אז מעדיפה אופטימית שכמותי(מקווה להישאר כזאת גם אחרי קבלת כל ציוניי הבחינות) להזכיר לכולנו: "תנו חיוך - הכל לטובה" , גם בפקולטה למשפטים
:)

עדי אייל אמר/ה...

אפרת שלחה לי תגובה והרשתה לפרסם בשמה:
--
דבר ראשון, כיף ממש לקרוא ממרצה באוניברסיטה את מה שאני חושבת עליו כבר הרבה זמן. (ואפילו הכנסתי את זה קצת לעבודה, בשאלה השניה) תגובה קטנה לשניר, אני בטוחה שרוב המרצים הם כאלה, רק לא מביעים את מה שהם חושבים בפורומים שאנו יכולים לשמוע אותם. לא בכוונה, אלא כי אין הרבה הזדמנויות כאלה לצערנו הרב.

דבר שני, בקשר לציונים, במשך שנתיים למדתי במסגרת בה אין ציונים, אין מבחנים, אף אחד לא בחן ובדק מה מעמדי ביחס לכיתה או עד כמה אני יודעת את החומר הנלמד. למדתי במדרשה, ושם הלימוד היה לימוד תורה לשמה, פשוט ללמוד וללמוד וללמוד. לא קראתי את הספר/ מאמר (לא כתבת מה זה בדיוק) אבל אני יודעת בדיוק מה קורה כשלומדים לשם הלימוד בלבד, ללא ציונים.
אמנם יש חסרון אחד משמעותי והוא שאם יש מרצה שפחות אהוב על התלמידות, יגיעו מעט מאוד בנות לשיעור ולפעמים חלקן יגיעו רק כי לא נעים להבריז אם אין אף אחת בבית המדרש. אך זהו חסרון שאפשר להתגבר עליו, ההתגברות דורשת הרבה חינוך, עצמי ושל הצוות אבל זה תמיד עובד בסוף.
מלבד החסרון הנ"ל, למידה בלי ציונים היא הדבר הכי נפלא שחוויתי עד כה. השיעורים לא מכוונים להספיק חומר, לפעמים דנו במשך שיעור שלם על פסקה אחת, והתווכחנו, והפכנו בה שוב ושוב, ולפעמים גם הגענו ממנה לנושאים אחרים בכלל, אבל למדנו את הדברים החשובים באמת. השיעור הוא לא מרדף אחרי הסיכומים (כי אחרת לא תהיה מחברת למבחן, או שאצטרך לקחת ממישהו) אלא המטרה היא להבין את החומר באמת ולעומק. ונדמה לי כי אם תשאלו את כל מי שלמד במתכונת הזו (אותי בודאי), הוא זוכר את השיעורים שלא היו לו עליהם מבחן הרבה יותר טוב מאשר שיעורים שבסופם הוא היה צריך להקיא את החומר על דף נייר, ובד"כ שם הלימוד גם נשאר.

לימוד כזה גם לעולם לא נגמר בבית המדרש, כולו קשור וממשיך לחיים שמחוצה לו, לא נדיר בכלל לראות מישהי יושבת ולומדת לבד או עם חברותא, סתם בשביל ללמוד ולא בתור חזרה על החומר או הכנה לשיעור הבא. וגם אם הוא לא מתבטא בלימוד ממש, הוא משפיע על כל דרך החיים.
אמנם אי אפשר להגיד שאחרי שנתיים המרצים שלימדו אותי יודעים בוודאות אם או כמה אני זוכרת מתוך כל מה שהם לימדו אבל אני יכולה להבטיח שלפחות רובם הגדול (ואני מדברת על מרצים קבועים, שהקשר איתם היה חזק יותר מאשר סתם שיעור בשבוע בלי שהם ידעו אפילו איך קוראים לי) יודעים איך הלימוד השפיע עלי, וגם אם הם לא יכולים לתת לי תעודה עם ההישגים הלימודיים שלי, הם בוודאות יכולים לתת לי תעודה על האופי שלי.

סליחה על ההשתפכות הארוכה אבל זה נושא שמציק לי מאז ומתמיד.

אוסיף רק משאלת לב קטנה בתור תשובה לשאלה שהצגת בסוף הדברים, אולי הדרך האמיתית לגרום לתלמידים ללמוד באמת ולהעמיק בחומר היא דוקא לתת לנו ללמוד לבד, בלי ציונים בלי מבחנים, להגיע למקומות בהם אנו באמת רוצים ללמוד ואז הלימוד יהיה הרבה יותר אמיתי ומעמיק. הלוואי.

אפרת
--
ארשה לעצמי להוסיף גם את תשובתי:
אפרת תודה רבה.

את מבטאת הרבה ממה שאני חושב, וזכית ללמוד במסגרת כזו.

לתומי, נראה לי שהאוניברסיטה לא כל כך רחוקה מכך כפי שנדמה. אמנם יש ציונים וכו', אבל ההחלטה אם הסמסטר הוא הכנה לקראת הבחינה או המטרה והתכלית - היא החלטה אישית.

המסגרות שלמדתי בהן תמיד כללו ציונים בסוף. הם לא תמיד מפריעים. גישתנו כלפיהם - שלנו ולבחירתנו.

אעלה את תגובתך על הבלוג, נראה לי שרבים ייתרמו ממנה.

תודה שוב,

עדי

ולכולם, בתור מי שאמון על ניתוח ביקורתי, וכלכלי בפרט - נא לא לשכוח גם את היתרונות שבנירמול. נכון מבחינה עיונית להזכירם, ועוד יותר נכון מבחינה אישית לזכרם - החזרה על השלילי מגדילה תסכול, ואיזונו בחיובי מזכיר לנו לחייך, כפי שלירון מציעה...

Tamir אמר/ה...

עדי,
רציתי להגיד לך תודה. לא נתקלתי במרצה בפקולטה שהיה מזהה את העניין ועוד טורח לכתוב את שכתבת. למרות שאני מכיר מאוכזבים רבים לאור הציונים (ואולי גם אני במקצת) אני חושב מה שכתבת מהווה שיעור בפני עצמו, שיעור לכל מי שאי פעם ירצה להיות מורה אמיתי. ואם אי פעם הפקולטה הזו תרצה להיות אקדמיה אמיתית (ולא תיכון מוגבר) על מרצים אחרים ללמוד ולשאוב מכך. תודה !

Unknown אמר/ה...

היי עדי,

כל הכבוד על העלאת נושא הציונים והנירמול לדיון.
בעיני, חשוב מאוד שגם נותני הציונים וגם מקבליהם יביעו את השקפתם בעניין, כדי שנוכל להגיע להבנה הדדית.
אני בהחלט שותפה לכאבם של הסטודנטים,ומבינה את התיסכול שהם חשים, אך כאבם - כאבנו.

ראשית לעניין הציונים:

אני מודעת לחשיבותו הנעלה של הציון בעיני הסטודנטים, הם רואים בו את משאת נפשם בקורס וכל התנהלותם בקורס נעשית מתוך עין צופיה לקו הסיום: הציון. יש בהשגיות זו הרבה מן החיוב, היא מתמרצת להשקעה ולהשתתפות, אך מנגד, כמה מאכזב לגלות שבסופו של יום הציונים אינם בהכרח משקפים את ההשקעה במהלך הקורס.

לגבי דידי, הייתי שמחה אילו הסטודנטים יכלו לאמץ גישה של לימוד לא לשם ציון אלא לשם עצמו; אין שמחה כחדוות הדעת, וכבר נאמר במסכת אבות:"אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס... ", היינו: למדו מאהבה, והפרס יבוא מאליו, אבל אל תכוונו אליו במעשיכם ובלימודיכם. ללמוד באוניברסיטה היא זכות גדולה: לשמוע, ללמוד, לפתח דרכי חשיבה וניתוח, להרחיב את ההשכלה ולפתח את עצמך. לימוד לשם ציון ללא ספק מפספס את המטרה.
ברור שהציון טפל ללימוד ודומני שמפריזים בחשיבותו. בעיני הציון הוא גורם ממיין, הא ותו לא: אין בו כלל משום הבעת דעה על מידת חוכמתו או גדלותו של מקבל הציון, ובודאי שאין בו משום הערכה לאישיות הסטודנט, למידותיו הטובות וכל שכן למידת הערכתי ואהבתי אליו כאדם.
יתירה מזו, הציון ממיין את הסטודנטים ביחס למטלה ספציפית (מבחן או עבודה)ואף לא ביחס למידת ידיעתם את החומר הנלמד, שכן לא תמיד הנכתב במבחן משקף את הידע הממשי בתחום.
על רקע זה, מתן ציונים היא מלאכה קשה מאוד עבורנו, ואנו ניגשים אליה בחרדת קודש, מתוך הבנה שהסטודנטים תופשים את הציון כגורם מרכזי ומהותי, הרבה מעבר למה שהוא באמת.
הציון איננו מהווה פרס, גמול או שכר, השכר הוא הלימוד והוא שישאר אתכם ובלבכם לנצח, וישמש אתכם בהמשך דרככם וחייכם.

אשר לנירמול:

אני מודעת לכך שהנירמול יוצר מרמור בקרב הסטודנטים ומבינה לליבם, אך גם לנו כנותני הציונים קשה להתמודד עם הנירמול. הנירמול מגביל את שיקול הדעת שלנו וכובל אותו לסד שלא תמיד מתאים למצב הידע וההשקעה של הסטודנטים בפועל. הנירמול כופה עלינו לתת ציונים נמוכים יותר משהיינו רוצים לתת, כשאנו סבורים שהיה מן הראוי לתת ציונים גבוהים יותר לסטודנטים רבים יותר.
יחד עם זאת, ברור שמתחייבת איזו הגבלה והאחדה של שיטת הציונים, מהסיבות שציינת; וברור שאילו היינו נותנים ציונים בין 90 ל- 100 לא היתה משמעות לציון וגם לא תמריץ להשקעה, למרות שבכך היינו אהובים ופופולריים.

עדיין אני סבורה שנירמול סביב ממוצע בין 79-81 הוא נירמול קשיח מדי שכובל את שיקול הדעת במידה בלתי סבירה וגורם עוול ועיוות, בייחוד לסטודנטים המצויינים שהפקולטה נתברכה בהם.

נחמת הסטודנטים תהא בכך שזכיתם בקבוצת ייחוס גבוהה, ושכרכם בכך שהדיונים בכיתה פורים יותר והחכמתם מהם בצורה מיטבית. חשוב יותר מלהיות ראש לשועלים ולקבל 100; לא בטוח ש- 100 במצב כזה היה גורם לכם אושר או היה בעל משמעות של ממש עבורכם.

כמורה בקליניקה הדבר קשה לי שבעתיים, הן לנוכח העבודה הקשה שמוטלת על הסטודנטים והן לאור העבודה הצמודה והקשר האישי שנרקם בין מורה הקליניקה לסטודנט.
ציון בקליניקה גם יותר צריך לתת ביטוי להשקעה אישית והשתדלות, כשלכל סטודנט נסיבותיו שלו.

גם כאן אני סבורה שהשכר האמיתי הוא הזכות לסייע לאנשים הזקוקים לכך, הסיפוק שבעשייה והלימוד הרב, הידע, הנסיון והמיומנויות שנרכשים במהלך העבודה, אלה הם הדברים האמיתיים.

אין לי לא לסיים בתפילת אבינו אב
הרחמן, "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות... באהבה".

יעל אדורם.

Unknown אמר/ה...

ערב טוב,
אני מודה שקריאת הרשימה היתה עבורי מזככת, לא פחות. התענגתי על שהתייחסת אל עצמך כמורה ועל הערכתך לסטודנטים שמשקיעים. הלוואי שנזכה לשמוע זאת (או לקבל את התחושה הזאת) גם מחברי סגל אחרים.
ציוני שנה ב' לא מאירים לי פנים עד כה והעונג שבלמידה ובהתעמקות הפך לזיכרון רחוק: בעיתות מצוקה של ציונים נמוכים, הראש עסוק בעיקר בחישובי הממוצע. אני מודה לך על הדברים המעודדים שכתבת.
יעל: אני מעריך את מה שכתבת. קל להבחין שאת מודעת לבעייתיות ולמורכבות של בעיית הנירמול ואפילו כואבת את כאבנו, ובכל זאת אתייחס לשתי אמירות שהפריעו לי. ראשית, גם אם ציונים הם "רק ממיינים" אף אחד לא רוצה להיות בתחתית הערימה, בין אם היא נערמה לפי מנת משכל, בקיאות בחומר מסוים או ביצועים ביום נתון.
ושנית: נכון, מרבית הסטודנטים מסתכלים רק על הציון, אבל האשמה לא רק בהם. הייתי רוצה לראות מרצים שלא "נכנעים" לאלה שדורשים לדעת בתחילת כל קורס את כמות המטלות, האחוזים והציונים המיטבים, לאלה שמשקיעים ממרצם כדי לוודא שהקורס יהיה כמה שיותר קל, כמה שיותר מוכוון ציון ותהליך למידה כמה שיותר רדוד, לאלה שמחפשים מבחן 100% וגמרנו, קורסים בלי חובת נוכחות ומאמרים מסוכמים. הייתי רוצה לראות מרצים שיראו שהציון לא חשוב, שיעניקו חשיבות לדרך, שיתנו כיוונים להעשרה ויעודדו סטודנטים לנסות ולנסוע בלי גלגלי עזר. אם הלמידה כה חשובה, מדוע ברוב הקורסים אין כמעט עבודות? מדוע אין כמעט דרישה לכתיבה עצמאית? הרי נייר עמדה אחד מלמד טוב יותר מפתרון של 20 מבחני קייסים. אולי אני נאיבי, אבל אם רבים מחברי הסגל באמת מחפשים הוראה לא-רדודה כפי שציינת, אני בטוח שאפשר להתגבר על כל מכשול מנהלי ותקנוני בדרך למטרה. הייתי רוצה להאמין שזה אינטרס של הפקולטה ושל האוניברסיטה, אבל אני לא בטוח בכך, לצערי.

Unknown אמר/ה...

היי,
ניכר מהדברים שכתבת שהם בקעו מעמקי נשמתך ונכתבו בשום שכל, בתבונה ובכנות.

אכן למקרא דבריך מצטיירת תמונה עגומה ומצערת.

צר לי מאוד על תחושותיך לגבי המיקום בו הציבו אותך הציונים עד כה. מדבריך אני למדה שאתה בעיצומה של שנה ב' ללימודי התואר. אם כן, דע לך שהציונים של שנה א' אינם משקפים הרבה: מדובר בלימוד שפה חדשה וכניסה לראש שונה ולכתיבת מבחנים מסוג חדש שלא פגשנו קודם. העובדה שלאחרים הלך יותר בקלות אינה מלמדת דבר לגביך.

עדיין דרך רבה לפניך ולפי המוטיבציה ורמת האינטלקט שעולים מדבריך, אני בטוחה שתצליח יותר בהמשך.

אשר לגישת המרצים ולמסר שהם משדרים:

העמדה שאתה מציג מאוד יפה ונכונה בעיני. עם זאת, קשה לדבר על המרצים כמכלול וכמקשה אחת - יש מגוון מרצים וגישות: לדוגמה, אם אתה כותב בבלוג של ד"ר עדי אייל, אני מניחה שאתה סטודנט שלו. הוא דווקא ממלא אחר התיאור שלך את המרצה שהיית רוצה לפגוש.

אני מניחה שיש מרצים נוספים עם גישה דומה, אבל יש גם כאלה שלא וחבל.

להשקפתי ההוראה היא שליחות של ממש, כזו שיש לבצעה במסירות נפש, מתוך רצון עמוק להנחיל דרך, לעזור, להנחות, לעורר מחשבות, לחדור ללבבות ולמוחות, לעשות שינוי, להנחות ולהדריך את דור ההמשך.

אני ערה לכך שיש מרצים שרואים את האוניברסיטה כמעבדה לייצור ידע ומתוך כך מתמקדים ומתרכזים במחקרים שלהם. מי שגורס בגישה כזו, כל מטלה אחרת (כמו הוראה), היא בבחינת הכרח שיש לבצעו. במצב זה ברור שקל יותר להעביר חומר ומבחן סופי. קשה ומאתגר הרבה יותר לבדוק עבודות ולחרוש בתלמים עם הסטודנטים.

ליבי על מרצים כאלה המחטיאים את המטרה ומפסידים את כל היופי והסיפוק שבהוראה, אך כולנו יודעים מה היה עונשו של נרקיס: "מי שאינו אוהב אחרים, יאהב את עצמו, זה יהיה עונשו".

מכל מקום אני מקווה שלא תשקע בקדחת הציונים ותוכל להתעלות וליהנות מההזדמנויות הנפלאות שמציעה האקדמיה.

ככלות הכל, באקדמיה, כמו בחיים - יש מהמורות, אך יש גם פסגות.

בהצלחה רבה, יעל אדורם.