במה אישית

ביקשו ממני לבוא לדבר ב'במה אישית', וביקשו כותרת. בחרתי - 'על הקושי המוסרי שבהוראת המשפטים', מאיפה זה בא?
העבודה העיקרית שלנו היא להכשיר עורכי דין. לא בטוח שתוספת עורכי דין עושה טוב לחברה, כמו שלא בטוח שללמוד עריכת דין, ועוד יותר לעסוק בעריכת דין, עושה טוב ליחיד.
הרבה לוחמנות, הרבה ויכוח, התעקשות על פרטים, ועמידה על זכויות.

אנחנו חושבים שהזכויות שלנו הן כל כך חשובות. שכל כך טוב שיש לנו אותן, שצריך לעמוד עליהן. זה נכון שהן טובות, אם הן מגינות עלינו מעריצות של מישהו אחר – לכן נוצרו. הזכויות האנושיות שאנחנו מצפים שמערכת המשפט תגן עליהן, נוצרו בידי בני אדם כדי להתגונן מעריצים. ממלך שיכול לעשות מה שהוא רוצה, ושורה ארוכה של פקידים שפועלים בשמו, או בעזרת כוחו.

במישור האזרחי, זכויות מגינות עלינו מעריצות של שכנינו – הגיאוגרפיים, העסקיים, או בכל אינטראקציה אחרת. אם מישהו פוגע בזכות שלנו, יש לאן ללכת כדי לקבל הגנה. חוסך את הצורך ללכת מכות. אבל גם את הצורך ליישב את העניינים לבד. מונע כוח, אבל גם דיבור. כשכועסים על השכן, ומגיעים לבית משפט, סימן שהקהילתיות כשלה. וגם היכולת האישית לוותר.

הבעיה היא שכשמגדירים זכויות, כשכותבים אותן ושמים אותן על הבמה, אנשים נצמדים לזכות, רואים בה פתאום מטרה בפני עצמה. אם פוגעים בזכויותיי, אני אמור להגן עליהן – כאילו שיש להן חיים ומעמד משלהן. שוכחים לפעמים שהן באו לשרת אותנו, ולא להיפך.

כשהייתי עם בני ביום הורים בכיתה ד', בארצות הברית, המורה אמר והדגיש – "תשאל אותי, ואל תוותר. יש לך זכות לדעת". על המילה זכות חזר כמה פעמים, והיה ברור שמאוד אכפת לו שהילד ידע, וגם ידע שמותר וצריך לשאול כשלא מבינים.
הצרה היא שזכות, כמו שלמדנו בטבלת הופילד, כרוכה בחובה על אחר, מישהו שאמור לממש את הזכות. גם חירות כורכת חובה לאחר – חובה לא לפגוע בה.
הדגש הזה של החובה הוא הבעייתי בעיני. כשמערכת יחסים בין מורה שרוצה ללמד, שבאמת אכפת לו, וילד שאמור להיות תלמידו – גם במצב כל כך אידילי צריך לחשוב על "חייב", שהמורה יענה לילד כי הוא חייב? אם ממילא הוא רוצה, אם כל כך אכפת לו שהוא מדגיש שמותר לשאול – מה משרתת החובה כאן?

בצבא נתן לי פעם מפקד לקחת תפוזים מהשק, אחרי פעילות. אמרתי תודה, והוא הסביר לי – "בצבא אין תודה". "אייל – תגיד, זה שלי?". כמובן שלא, השק של הצבא, לכן מה פתאום אני אומר תודה. אבל מיגור התודה הוא לא בהכרח רעיון טוב. גם אם הכול נכון, למשוך לכיוון של "מגיע" ו"חייב" מקטין את המרחב להכרת תודה. לעשייה אנושית יפה, שטוב לעשות, וטוב להודות.

כעורכי דין אתם פועלים במפעל המייצר זכויות ומגן על זכויות. עוסקים כל הזמן ב"חייב" ו"מגיע". לאנשים שעומדים על זכויותיהם קשה באותו הזמן לזכור הכרת תודה. הם עסוקים בויכוח, בכעס, ורוצים כמה שיותר. זה נכון בסכסוך שכנים שהתחיל בכעס (ורוצים כמה שיותר נקמה, או הכרה של המערכת שאני הוא הצודק), וזה נכון בסכסוך עסקי – שנלחמים על עוגה קטנה, כל אחד מגן בחירוף על חלקו, ושני הצדדים חושבים שמגיע להם יותר.

במערכת כזו קל לשכוח אנושיות, הכרת תודה, ויתור. קל להתפתות לעולם של 'יותר ויותר', בין אם הוא חומרי, סטטוס, או דרך אחרת לספק את תשוקות האגו ולהרגיש חשובים ומוצלחים.

בעיני משימתנו האנושית היא להיטיב ככל האפשר. אם יש לנו תמונה של איך העולם צריך להיראות, מה האידיאלי - להיות ככל האפשר כאלה, כדי לחיות טוב ולהעביר טוב לסביבתנו. הדברים בהם אנו מתעסקים משפיעים עלינו, ולהכין עוד עורכי דין, לשלוח לעולם הזה עוד אנשים שמתעסקים בויכוחים ומלחמות זה דבר שלחלוטין לא מובן לי מאליו. זה הקושי המוסרי. האם אני עושה טוב לסביבתי? האם אני עושה טוב לאלה שעוברים דרכי? בזה אנו אמורים להתעסק