יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

תקשורת ופסיכולוגיה

שלום לכולם,
אחרי שיעור קצת סוער, טיפה מחשבות והנחיות לקראת השיעור הבא. לשים את עצמנו בסיטואציה של ניסוי זה קשה, מעמת לפעמים. הזדמנות להסתכל על עצמנו מבחוץ, קצת תוך כדי, אבל בעיקר אחרי. לכן הבקשה הראשונה שלי מכם היא לתת לעצמכם זמן מחשבה ועיכול, לא לחפש מסקנות דווקא, אלא לשים לב לעושר החוויה, לרבדים השונים בה, להתחבטויות שהיא מעלה.
כמו שאמרתי בכיתה, אין תגובה נכונה או לא נכונה, אלא יותר התחברות לאירוע כתהליך. תשומת הלב לתגובותינו, כמו גם לתגובותיהם של אחרים, וגם בדיעבד היכולת לשמוע מאחרים מה חוו – מאפשר ביקורת עצמית. היכולת להסתכל על הדברים מבחוץ, כמו היכולת להיכנס ולו קצת לנעליו של האחר, מאפשרת מרחב, חופש בחירה אמיתי ולא רק פעולה אוטומטית שהתרגלנו או תוכנתנו אליה.
בשבוע הקרוב אני רוצה שתמשיכו עם הויכוחים, שימו לב איפה אפשר עוד קצת, ומה זה עושה. מה קורה לתשומת הלב של האחר, במה הוא מתמקד, ומתי נקודה טפלה הופכת ללב הדיון רק מכיוון שקל לדבר עליה. מתי יש subtext, קרי משהו שקורה מתחת לדברים שנאמרים, ואיך מה שנאמר משרת את המחשבות שמתחת, את מערכת היחסים, את הסיטואציה.
בנוסף, עשו מעשים מיטיבים. מטרתכם לעשות משהו מעבר לשיגרה שנועד לעזור לאחר או להיטיב איתו, וגם שאחרים מסביב יראו מה אתם עושים ואולי הם גם יגיבו במעשה מיטיב משלהם. במילים פשוטות – להיות להם להשראה. אל תדברו הרבה על מה שאתם עושים, תנו למעשים להיות הביטוי שלכם, ותנו לאחרים משהו לראות ולהצטרך להגיב אליו. כמו במוזרויות, תהיינה תגובות מכל מיני סוגים וזה גם בסדר. נסו יותר מפעם אחת, שימו לב מה עובד ומה לא, אילו נסיבות תורמות להצלחה ואילו מפריעות.

מעבר לכך, קיראו בבקשה את המאמר Law and Language מרשימת הקריאה. קיראו את ההקדמה, וחלק מהניסויים. אתם מוזמנים לתאם עם אחרים, לחלק ביניכם את הנקודות המועלות שם, או פשוט לבחור ניסוי או נושא אחד המדבר אליכם במיוחד. לשיעור הבא, הכינו סימולציה שתמחיש בכיתה את מה שנאמר. היו יצירתיים, הרשו לעצמכם לתכנן משהו שיפעיל גם אחרים (התנסות תמיד טובה מהקשבה), וקחו רק מגבלה אחת – יש לכם 5-10 דקות לצורך העניין. מותר לתכנן סימולציה בזוגות או שלשות, ומותר גם לבד. אני מקווה שיהיו לנו 4-5 סימולציות בשיעור הבא שיאפשרו לנו לדבר על הדברים יותר לעומק, ובעיקר להתנסות וללמוד אחד מהשני.
אל תשכחו, תגובות בבלוג. ספרו חוויות מהויכוחים והמעשים המיטיבים, כמו גם מחשבות בעקבות השיעור.

16 תגובות:

עדי אייל אמר/ה...

שלום לכולם,
אתחיל את מעגל השיתופים בנקודת המבט שלי. קצת פחדתי, האמת. כמובן שלא ידעתי בדיוק איך הדברים יתגלגלו, והפתעתם אותי עם אנשי הבטחון שלא היו כתובים בתסריט. טוב שהגעתי יחד איתו, והוא קלט מהר.
ארז התלהב מאוד מההזדמנות, ולא הפסיק להגיד לי אחר כך: ככה באמת היית מתנהג.

ואכן, התנהגות סבירה שכזו, פרווה. לא מתעצבן ומכה, וגם לא מתכופף ועוזר.
התנהגות פרווה שכזו היא הקלה ביותר, בלי לקחת סיכון. גם בלי להסתכן במגע אמיתי, בלהתלכלך אולי, אבל גם בלעזור ולגעת.
בדרכי בחזרה צפונה ביום ששי, נקרה על דרכי טרמפיסט. איש דתי, ששי בשלוש אחה"צ, לקחתי אותו למושב שלו. קצת סיבוב, אבל מילא.
כל כך התלהב שהתחיל לשיר לי מזמורים באוטו, ולספר לי על כל הפעמים ששר בבר-מצווה וכו'. כשלא הצליח להפסיק לדבר על הלוטו ואיך ממלאים צ'אנס, ואיך החזיק את הדמה-שבע, ולא שמרו את הקלף, הבנתי שקיבלתי בקטן הזדמנות להתמודד עם מקרה גבולי מסוג אחר.
לא שבאמת היה מאמץ יוצא דופן, אבל האירוע אצלנו עם ארז היה קו מנחה עבורי. היה לי מאוד ברור מה עומק המצווה של להסתכל לו בעיניים, להקשיב, לא להירתע ולסגור בפניו שערים.
מהעוצמה של הכרת התודה שלו, מהמידה בה התהלך זקוף ומלא כשנפרדנו (אחרי שהיה חייב לקנות לי משהו ושתינו מים ביחד), קל היה לראות את חשיבות המצווה.

גם לומדים הרבה ככה. מבינים קצת יותר לעומק דברים שאחרת רק קראנו עליהם. מעשירים.

שווה לפעמים לנסות לדמיין גם איך אדם כזה מרגיש כשהוא מגיע למשפט. כמה אינו שייך, אינו דובר את השפה, משחק בכללים שהוא לא מבין. מידת הפחד היא כמידת חוסר ההבנה, ולפעמים דווקא עורך הדין הוא זה שיכול להיות מתורגמן. לא רק לכללים המשפטיים. לקלוט את בן האדם הנבוך, המתוסכל, חסר-האונים, והכועס שמולו - ולעזור לו לעבור את החוויה הטראומטית הנקראת משפט. אפילו אם זה משפט אזרחי..

רוסטי אמר/ה...

אז לחוויות השבוע שלי:
השבוע החלטתי לשלב את השונה ואלמנט הוויכוח(וגם קצת מוזר)-
במהלך היציאה השבועית לבר עם החברים(בר חדש, כי ידעתי שכבר לא נחזור אליו אחרי מה שאני מתכנן), החלטתי להשאיר למלצרית טיפ שמן יחסית לבד"כ. עם זאת, גרמתי לכתב שלי להראות כ"כ לא ברור(יותר מבדרך כלל) שלא ברור אם אני משאיר לה 10 ש"ח או 40 ש"ח. לאחר השוק הראשוני של החברים לגבי הטיפ(והשאלה המתבקשת-"שוב הסמינריון הזה?"), ועם קבלת החשבון בחזרה פניתי למלצרית ושאלתי אותה מדוע לקחה 40 ש"ח טיפ. היא אמרה שזה מה שהיה כתוב. אמרתי לה שלא, והיה רשום 10 ש"ח. היא הלכה להביא את הדף בחזרה והצבעתי לה בכעס ואמרתי לה שרשום 10 ש"ח. היא הציעה להחזיר לי 30 ש"ח אבל שילמתי באשראי והיא לא יכולה להחזיר לי במזומן ומשום מה היא לא יכולה לזכות אותי או לבטל עסקה. עשיתי סצינה גדולה וביקשתי שתקרא למנהל. המנהל הגיע ושאל לפשר העניין. הסברתי לו הכל. הוא הציע להביא לי 30 ש"ח מהקופה. אמרתי לו שזה לא הכסף כמו שזה העיקרון-ושאני רוצה התנצלות בכתב מהמלצרית בתוספת פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לי(וטרחתי לציין שאני סטודנט למשפטים ושאני אתבע אותם). המנהל ניסה להרגיע אותי אבל עשיתי סצינה בכל המקום ודרשתי פיתרון מיידי. המנהל אמר שהוא ייתן לי את ה30 ש"ח אבל אין מקום לפיצוי-זו טעות אנוש מסכנה. אז אחרי דקה של צעקות של "מה זה המקום הזה?? איזה שירות??" החלטתי לוותר לו ואמרתי לו לשמור את הכסף והלכנו.. חח מסכנים שכמוהם, הרסתי להם את העסקים.

כפי שכבר סיפרתי לחלק מידידיי-כבר יצא לי לעשות 2 מעשים מיטיבים השבוע-ראיתי בחורה תקוע בשולי הכביש עם האוטו אז עצרתי ועזרתי לה לסדר אותו(היה חסר לה מים), ועזרתי לשכנתי לקום וסחבתי את סליה לאחר שראיתי שהיא נפלה עם שקיות סופר כבדות בידה

כך מתנהל השבוע שלי

עדי אייל אמר/ה...

קצת מפחיד, האמת.
מעשים מיטיבים, יופי, אבל לאזן בריב ובצעקות? ובהאשמות ותחושה רעה של המלצרית וכו'?
אולי צריך להדגיש שוב שאסור לפגוע באחרים תוך כדי. ויכוח, כן - אבל לשים לב לא להגזים וגם לא לגרום נזק.

צליל אמר/ה...

בסוף השיעור האחרון עדי אייל שאל אותי אם הייתה לי חוויה דומה בעבר של התמודדות עם נפגעי הלם קרב. אוטומטית אמרתי שלא. רק כשחזרתי הביתה באותו ערב נזכרתי שדווקא כן הייתה לי התמודדות כזו ורציתי לשתף אתכם. לפני חמש שנים הייתי במסיבת גיוס של חברה שלי. היינו בבית שלה וכולנו שתינו אלכוהול והשתכרנו. בסוף הערב כאשר המסיבה התפזרה נשארתי לישון אצלה. בבית נשארנו לבד רק אני, היא והחבר שלה. מסתבר שלחבר שלה היה עבר צבאי טעון אשר הוא מצליח להדחיק פחות או יותר ביומיום ואילו השפעה של אלכוהול מצליחה להעלות את הטראומות על פני השטח. כאמור, היינו לבד איתו כאשר הוא התחיל להשתגע. הוא לא הפסיק להצדיע לעברנו ולכנות אותנו מפקדות. הוא ניסה לחשוף את עצמו. הוא הסתכל לי ישירות בעיניים ואמר שהוא הולך להרוג אותי וניסה לחנוק את חברה שלי. כמובן שמאוד פחדתי והתחלתי לבכות. לא עזבתי את הדירה כי לא רציתי להשאיר אותה לבד איתו ולכן נשארתי לישון שם בכל זאת (כשהם בחדר הסמוך).
בלי קשר לאותו אירוע, היום בבוקר נסעתי באוטובוס ושמעתי אדם מדבר בטלפון בקולניות עם מישהו על עניינים משפטיים שיש להם תוך כדי השמעת קללות עסיסיות כלפי כל העולם בערך. הנקודה שלי היא כזו- אני חושבת שיש סיבה לתגובה האינסטינקטיבית של רתיעה ופחד. זה מנגנון שקיים בנו על מנת להרתיע אותנו מפני סכנות. כפי שאמרתי בשיעור, לא הצלחתי להבין למה אף אחד לא חשב שהאיש הזר בכיתה מסוכן. הבנתי את הנקודה הכללית של לנסות להסתכל לאחר בעיניים, אבל אני עדיין חושבת שבפועל ליצור קשר עם אנשים זרים ברחוב זו התנהגות קצת פזיזה ומסוכנת. כנ"ל לגבי הטרמפיסט שעדי אייל אסף.
אחרי הפתיחה הארוכה הזו- מעשים טובים- קמתי באוטובוס ונתתי את מקומי לאישה זקנה. היא מאוד התרגשה ואמרה בקול רם לאדם שהייתה איתו- "הבחורה הנחמדה נתנה לי לשבת".
בנוסף, ניגשתי באחד הקורסים לבחורה חדשה שמידי פעם שואלת אותי שאלות על הקורס ונתתי לה מיוזמתי את המייל ואת מספר הטלפון שלי ואמרתי לה שהיא מוזמנת לשאול אותי ולהתייעץ איתי בכל דבר שהוא. היא הודתה לי.
דווקא לא יצא לי להתווכח כל כך השבוע ומפלס הלכלוך ברחובות ירד משום מה.
התנהגות מוזרה- שרתי ברחוב לעצמי. אנשים הסתכלו בחשש.
התנהגות בלתי רגילה- מי שמכיר אותי יודע שאני אדם לחוץ מאוד. ניסיתי השבוע לא להראות כלפי חוץ את הלחץ שלי מהלימודים. דווקא עלה יפה. הלחץ מצא מפלט בתחומים אחרים בחיי מלבד הלימודים. אולי אני צריכה פעם אחת לנסות להעביר שבוע שלם בלי להפגין לחץ בכלל.
תודה שהקשבתם. מצטערת על האורך...

עמית אמר/ה...

היי כולם,
ההרגשה שלי אחרי השיעור האחרון היא אכזבה מעצמי. חשבתי שאני כן אחד שיהיה רגיש יותר לאנשים שונים ממני. ההתנהגות שלי בכיתה יחד עם מבחני ה-IAT (שבהם גיליתי שאני גזען שובניסט) לא ממש גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי.
בקשר לויכוחים, אני מאוד אוהב להתווכח ומתחילת הלימודים אני חבר במועדון הדיבייט של האוניברסיטה שם אנחנו פשוט נפגשים בשביל להתווכח ולומדים טכניקות כיצד להיתווכח בצורה יעילה (הרבה מהדרכים שב-38 דרכים לנצח בויכוח הכרתי ואני משתמש בהם הרבה). בגלל שויכוחים זה לא חדש אצלי ניסיתי לעורר ויכוחים מסוג שונה מזה שאני רגיל אליו. בד"כ אני לא מעיר לאנשים על התנהגויות שמפריעות לי וזה מה שניסיתי לעשות. למשל: הערתי למישהו שזרק נייר על הריצפה - כשהוא זרק ניגשתי אליו ואמרתי לו "איך אתה לא מתבייש? תאר לך שכולם היו כמוך..", הוא אמר שאני צודק והתנצל. כל גם היה עם אישה שהחנתה בחניית נכים, היא התנצלה, אמרה שלא ראתה וחנתה במקום אחר. נראה שאנשים עושים הכל כדי להימנע מויכוחים.
בקשר למעשים טובים, האמת היא שלא ממש יצא לי.. עליתי על האוטובוס וראיתי אישה רצה לעבר האוטובוס אז ביקשתי מהנהג לחכות, אבל זה לא ממש מעשה טוב במיוחד ואני חושב שזה משהו שתמיד היתי עושה. קשה לעשות מעשים טובים בלי לחפש את המצבים. בנוסף, התחלתי לחנוך ילד בפרוייקט פר"ח. הוא ילד די מוזנח וכשאני מבלה איתו זה נותן לי הרגשה שעשיתי מעשה טוב אבל לדעתי גם זה לא ממש נחשב כי אני מקבל על זה מלגה... אני פשוט אמשיך לנסות ואעדכן.

מיטל אמר/ה...

לילה טוב לכולם.
אני חייבת להודות בבושה שהשבוע נכשלתי במשימה שהוטלה עלינו.
במחצית השבוע מאז יום חמישי הייתי תקועה בבית מפאת צינון קשה ככה שלא ממש היו לי הזדמנויות להתווכח או לעשות מעשים מיטבים בבית.
כמו שכבר ציינתי ביום חמישי, אני באה מבית שמאוד מחנך לעזור לחלש ולתרום לחברה כמה שיותר. לכן, כדרך קבע אני קמה לאנשים מבוגרים באוטובוס ונותנת כמה שקלים לאנשים שמנגנים ברחובות בתמורה לנדבה. אז הנחתי, שאני צריכה קצת להתאמץ יותר ולצאת מעצמי ולעשות מעשים אפילו יותר רציניים. הבעיה היא שלא מצאתי אף ילד קטן שהלך לאיבוד וצריך עזרה בלמצוא את אמא שלו או אף אישה מבוגרת שצריכה עזרה בלחצות את הכביש. האמת היא שראיתי אישה מבוגרת שמחפשת מישהו שיעזור לה למצוא מונית אבל כנראה שהתמהמתי מדי ואיזה ילד קטן וחמוד חטף לי אותה מהידיים ועזר לה בעצמו (ואומרים שהנוער של היום ממש מדורדר).
ישנו משפט שאומר שאהבה מגיעה בדיוק ברגע שבו לא ציפית ולא חיכית לה. אולי הכלל הזה חל גם על המעשים המיטבים שלנו - דווקא בזמן שבו מוטל עלינו לעשות מעשה מיטיב, אף ילד לא מאבד את אמא שלו. אולי זה גם מלמד אותנו משהו - צריך לעשות מעשים מיטבים ללא שום אינטרסים, (כי גם משימה בסמינריון היא סוג של אינטרס).
מזל שהמשימות מצטברות. אני מקווה שבפעם הבאה יהיה לי יותר מה לחדש.

Unknown אמר/ה...

עקב שבוע עמוס במיוחד, היה לי רק זמן מועט להקדיש לסמינריון (שזה עדיין יותר משאר הקורסים הסמסטר!). לא זכיתי לעשות מעשים מיטיבים מקוריים במיוחד. השתדלתי לתרום כסף לכל קבצן שראיתי (ולצערי יש יותר מדי!). ההזדמנות הבולטת ביותר הייתה אישה שהתרימה עבור השתלת כליה לאחיין שלה במוצ"ש מחוץ לסינמה סיטי. כולם יצאו מהסרט במהירות ובשיטפון של אנשים ונעצרתי בהפגנתיות, אף על פי שכולם מסביב מיהרו, דיברתי עם האישה בקצרה על אחיין שלה ותרמתי ככה שכולם ראו. אחרי עצרו עוד מספר אנשים לתרום, ככה שיתכן שזה שאדם אחד עצר נתן לאנשים אחרים לגיטימציה לא להסחף עם כולם לכיוון החניה ולעצור לתרום גם הם.

Unknown אמר/ה...

אין ספק שהשיעור היה ראי עבור רובנו...
עדי, אני מסכימה מאוד עם סוף דבריך, לעניין שמירת האנושיות גם במחתם ביהמ"ש. לי אישית יצא להיות בנקודה שכזו, כאשר ייצגתי חברת נסיעות בבימ"ש לת"ק, והתובע היה אדם מבוגר, דובר רוסית, אשר באמת לצערי הרב, לא הביא עימו מלווה דובר עברית, לפחות תקינה יותר משלו. כמו תמיד, בתחילת כל תיק, חיפשתי את התובע שנשאר לידי מהרגע שהסברתי לו כי אני נציגת הנתבעת. עד כדי כך, שהוא אף התיישב לידי על הספסל, שכידוע, יש ספסל לתובע וספסל לנתבע. הדבר הקשה עליי ביותר, בהצגת הטיעונים אח"כ, לא שבמקרה הספציפי הזה היה ניתן לעזור לו (למרבה הפלא) מאחר ובאמת לא הייתה לו עילת תביעה, אבל עצם העובדה שהוא היה חלש ממני מבחינת שפה וחוסר התמצאות שלו בהתנהלות בביהמ"ש גרמה לי לצאת מהתיק עם המון מחשבות...
מי שיודע, התחלתי קורס הדרכת טיולים, כך שזבל יוצא לי להרים המון לאורך שבילי ישראל, אז הרשיתי לעצמי לנוח מהרדיפה שבניקיון השבילים שברחובות.
לפעמים היה נדמה לי השבוע, שאני לא מוצאת מעשה טוב לעשות, וכהזדמנות הגיעה, לפעמים נרתעתי מלעשות כן, כמו למשל כשנכחתי בעת ויכוח בין שני אנשים. אך למזלי, נקרה לפניי את מול זקן באמצע מעבר חצייה, כשמקל ההליכה שלו מוטל ממש לפניו, אלא שאדם אחר הספיק להרים אותו עבורו. אז התחלתי ללוות את הזקן, שהלך ממש לאט, והוא סיפר לי שהוא צריך מונית לבאר יעקב. אלא שהמוניות חונות במרחק מה (שעבורו, מהווה מרחק לא מבוטל), ולכן החלטתי לחכות עימו ורצתי כמה פעמים לסדרן המוניות כדי שהמונית תחכה לו. למרבה הפלא המונית לא חיכתה (כי מה לעשות, עד שהזקן יגיע זה 7 דקות יותר מדי), אז פשוט נשארתי עם הזקן כרבע שעה, עד שראיתי במו עיניי שהוא עולה על המונית הנכונה.
בניגוד למעשים טובים, ויכוחים מצאתי והרבה (קצת אבסורד). במיוחד נפלתי השבוע על אחד הידידים שלי שכל ויכוח ממש לא נתתי לו לנוח והטחתי בו דברים, עד שאתמול, כרגיל, ערכנו ויכוח נוסף, שבסופו אמרתי לו כי באמת איני יכולה לשפוט, ואינני מתחשבת מספיק ברגשותיו הסובייקטיביות (דבר שממש היה לי קשה לעשות).
צליל, יקירה, מתכתובת אחת לאחרת, אני מבינה עד כמה השוני ביננו תהומי, זה לא גורם להתרחקות, חלילה, אבל בכל זאת, שנינו גדלנו לתוך מציאות שונה לחלוטין. אני חייבת להודות, שסיפור הטרמפיסט של עדי, ממש לא היה סיפור מזעזע עבורי, יתירה מכך, לקחתי טרמפים בעבר, וכעת כשיש לי רכב, אני אוספת טרמפיסטים בעצמי. אני יכולה להבין מדוע התנהגות שכזו נכנסת אצלך תחת קטגוריה של פזיזות, אבל מבחינתי הדברים נאמרים גם מחוסר ידיעה. גם לאיסוף טרמפיסט, יש שיקולים שנלווים אליו, שהם סובייקטיבים, לנהג או לטרמפיסט, ככה שאי אפשר לצאת באמירה נחרצת כי זהו מעשה פזיז, אני דווקא חושבת שאני בחורה מאוד אחראית.
לכל אחד, יש את הקוים האדומים שלו, שאותם עליו להבטיח לעצמו כי לא יחצה, ואולי לפעמים כדאי להתנסות בחויה הזרה לנו, ורק לאחריה להעביר ביקורת.

Snir אמר/ה...

מה עשיתי השבוע? קודם כל, מבחינת יציאה מאזור הנינוחות, הרבה דברים. אני בנאדם שקשה לו להעיר לאנשים שלא קרובים אליי, יש לי מן מחסום. אפילו אם אני אהיה בבחינה סופר חשובה ומישהו יתחיל להשמיע קולות בכיתה שלגמרי יוציאו אותי מהריכוז, אני לא אגיד לו כלום.
ביום חמישי החלטתי שאני מעיר לאנשים בכל הזדמנות שיש לי. זה התחיל מהשיעור בתורת המשחקים, שבמהלכו דיברו מאחוריי זוג סטודנטים ללא הפסקה (די הציק לי), אז הסתובבתי ואמרתי להם "וואו, כמה אתם יכולים לדבר? אני לא יכול לשמוע את המרצה". זה נגמר טוב מבחינתי-הם התנצלו ולא דיברו יותר. אחרי השיעור הלכתי לספריה לקרוא את הספר של דניאל גילברט במהלך שעת החלון לפני הסמינריון, וסטודנט וסטודנטית שעמדו ממש קרוב אליי לא הפסיקו לדבר ככה שלא הייתי מסוגל להתרכז בספר. אז אמרתי להם "אתם יכולים בבקשה לנהל את השיחה הזאת במקום אחר?". התגובה מהם הייתה פחות טובה מבחינתי-הסטודנטית סרבה לעבור מקום, אבל אמרה שהם ידברו יותר בשקט (עדיין המשיכו להפריע).
מעשים מוזרים שעשיתי היו קודם כל מלחמת דשא עם ג'ניה בדשא ליד בניין משפטים (נדמה לי שקיבלנו איזה פרצוף ביקורתי מסטודנטית שעברה שם). שנית, ישבתי עם ידידה על אותו הדשא, וסטודנטית ששנינו שומרים איתה על קשר, יוצאים איתה וכו' חלפה על פנינו כדי להצטרף לשלוש סטודנטיות שישבו מטר מאיתנו, בעוד היא מתעלמת מאיתנו כליל ואומרת "וואו, איזה חום פה". שנינו נדהמנו, ואני החלטתי לעשות משהו בנדון-קמתי, עשיתי סיבוב, חזרתי דרכה, ותוך התעלמות מופגנת מהסטודנטית אמרתי "וואו, איזה חום פה" והתיישבתי בחזרה עם הידידה.
במישור הויכוחים, בדר"כ כאשר בן אדם מתלונן על משהו ואני בא להתווכח איתו, אני רק דואג שישמע את דעתי, וכאשר הוא לא מסכים לה אני מפסיק לנסות לשכנע אותו. השבוע באחת ההפסקות סטודנט התלונן על קורס מסויים, בטענה שבתיכון הוא כבר עשה 5 יחידות מתמטיקה ופיזיקה, ואהב את זה, אבל די, הוא עבר את זה, והוא לא רוצה לראות יותר משוואות. מיותר לציין שהמתמטיקה שאנו נתקלים בה אחת לשנה באיזה קורס היא ברמה של כיתה ב', אז נזפתי באותו סטודנט, וניסיתי לגרום לו להבין שהוא סתם מחפש על מה לקטר.
מבחינת מעשים מיטיבים-אתמול הייתה לי הזדמנות מעולה למעשה מיטיב, ואחת מאוד מאוד ייחודית. התחלתי את עבודתי בקליניקה הפלילית, ונזרקתי לביהמ"ש העליון בפעם הראשונה. היה מדובר בתיק קטן של חריגה מהיתרי בנייה שהייתה בו מחלוקת מיוחדת ועל כן הגיע לעליון. אני קראתי את התיק במשרד לפני שיצאנו לעליון והבנתי אותו לעומק. נסעתי עם שני עורכי הדין שאיתם אני עובד לביהמ"ש העליון, שם פגשנו את הנאשם. אותו נאשם, שהוא מן הסתם חסר השכלה משפטית, לא הבין בכלל איך זה הגיע לביהמ"ש העליון, למה קראו לו, מה הבעיה וכו'. הוא היה מבולבל, ועורכי הדין לא טרחו להסביר לו כלום. הם רק אמרו לו שיישב במשפט וישמור על פה סגור, בלי להסביר לו כלום. בזמן ששניהם הלכו לנסות לסגור עסקה עם התובע טרם המשפט, נשארתי עם הנאשם וניסיתי כמיטב יכולתי להסביר לו לגבי התיק שלו ולענות על כל השאלות שלו. הפריעה לי מאוד הדרך שבה עורכי הדין התייחסו אליו-בריחוק, זלזול וכו'.
לגבי המסקנה מההרצאה הקודמת-כאשר עברתי ליד מגדל האופרה בת"א, מקום שידוע שנמצאים בו הרבה קבצנים, הומלסים וכו', ניגש אליי אדם וביקש ממני שקל. עד היום, ברוב המקרים לא הייתי מביא, אבל לפעמים כן. הפעם, הבאתי לו את השקל מסיבה אחת-כדי שאני אוכל ליצור איתו אינטרקציה. תוך כדי, הסתכלתי לו בעיניים, ואמרתי לו "בטח, הנה, בבקשה", וחייכתי אליו. אני בטוח שליחס כזה מעוברים ושבים הוא לא רגיל.
אני חושב שזהו, בטח שכחתי כמה דברים שעשיתי השבוע, אבל די, כתבתי מספיק.

ג'ניה אמר/ה...

כל השבוע חיכיתי בקוצר רוח להזדמנות לעשות מעשה מיטיב. הייתי בטוחה שתיפול בידיי הזדמנות מצוינת לעזור למישהו ואני אסתער עליה.. זה לא קרה. כמו שמיטל אמרה, כשמחפשים משהו בנרות, נורא קשה למצוא. אמנם היו מס' הזדמנויות שפספסתי והצטערתי על כך. למשל, קשיש שמוכר צעצועים בתחנה המרכזית תמורת שקלים ספורים, אף אחד לא טורח להביט בו בכלל. כל כך רציתי לקחת יוזמה ולקנות חופן מהצעצועים האלה, אבל התמהמהתי והוא הלך לדרכו. עד שכבר החלטתי להתעלות על עצמי ולתת צדקה לאדם שראיתי ברחוב, הוא ראה שטר של 20 ש"ח בארנק שלי ודרש אותו. עם כל הרצון הטוב, זה די הרגיז אותי ורק בנס לא ניצלתי את ההזדמנות לויכוח קולח, ברור לי שהייתי מתחרטת אם הייתי מתווכחת איתו. באותו עניין, ראיתי אדם שהולך וזורק כוס קפה ארצה, מאוד רציתי להוכיח אותו על התנהגותו, אך הוא נראה מאיים ומיהרתי לאוטובוס בין כה וכה אז ויתרתי גם על זה. בכל אופן, לא הכל ירד לטמיון, אתמול תוך כדי מפגש מאולתר של 5 בחורות צעירות במדרחוב, ניגש אלינו בחור קצת מוזר, עד כדי מעורער בנפשו עם שאלה שהטרידה אותו מאוד- הוא תמיד רצה להיות עד לשיחת בנות. לקח לנו קצת זמן להבין שאף אחת לא מכירה אותו, וכך גם רצינו שזה יישאר, אז כולן נרתעו ממנו אבל שלא כהרגלי (אני הראשונה להיפטר מכל מיני מטרידים סדרתיים), שיתפתי פעולה עד שהשיחה התפתחה לוויכוח ובסוף אפילו ויתרתי לו (מבחינתי זה היה שילוב של וויכוח מוזר ושונה). המשכתי לאסוף זבל גם השבוע, והייתי כל כך מאושרת כשישבתי בבית קפה ואדם עבר מולנו והרים שקית פלסטיק לא שלו והשליך אותה לפך, שהיה מרוחק ממנו.. לא שיש לזה איזשהו קשר אלי, אבל זה בהחלט נתן הרגשה חיובית.
אני חייבת להודות שיותר ויותר הרגשתי השבוע כמה קשה לי להשתחרר ולהתנהג מוזר כשאני לבד, עצם העובדה שמישהו נמצא איתי, גם אם הוא לא מעודכן בפרטי המשימות שלי, נותנת ביטחון עצום. זה מוזר, כי דווקא לא אכפת לי מה אנשים מסביב חושבים על המעשים שלי, אני דווקא נהנית לדלות מהסביבה הבעות מבולבלות ומזועזעות, אבל יש משהו נחמד בשותף לפשע...


שיהיה לילה טוב וסופשבוע נעים!

avivit אמר/ה...

היי לכולם,
וכן- אני כותבת תגובה ב3 וחצי לפנות בוקר ביום חמישי :) משימות השבוע:
חשבתי איזה מעשה מיטיב אני יכולה לעשות , אז הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא להתחיל לעצור כשאני נוסעת לכל הולך רגל בכביש הטיילת בת"א, וכן אני יודעת מה אתם הולכים להגיד- "זה החוק זה לא מעשה מיטיב" ולמרות שזה החוק, אין הרבה שעוצרים ובתור הולכת רגל באזור הדרך היחידה לעבור בלי רמזור היא לרוץ :) רוב הזמן קיבלתי חיוכים מלאי אור אבל את הנהגים שמאחוריי זה ממש עיצבן. אמרנו כבר שזה החוק-לא? אז המעשה המיטיב השני שעשיתי היה להסכים להחליף מישהו בעבודה במשמרת למרות שהוא יודע שאני עמוסה בלימודים, עבודה ושיעורי בית.הבחור היה במשמרת כפולה וממש רצה לנוח.. לא נראה לי שזה יעורר הרבה השראה באחרים ,כי כולם דואגים בעבודה לעצמם בעיקר, אבל אולי ייצא לי מזה החלפה במשמרת מתישהו כשאני אהיה ממש בצרה. דברים שונים: אני משתתפת בתוכנית "הידברות" של האוניברסיטה ותמיד יש לי מה להגיד (בעיקר כי הרבה פעמים אני מרגישה צורך למחות על שטויות שאחרים אומרים...) ובשיעור הזה החלטתי לא להשתתף בכלל. לא דיברתי במהלך 3.5 שעות. אח"כ כמה מהמשתתפים פנו אלי ושאלו מה קרה ולמה לא דיברתי. לא חשפתי הפעם את המזימה :)אמרו לי שממש הופתעו ושעדיין רואים על הפנים שלי שיש לי מה להגיד. לעניין ויכוחים ,מסתבר שזה הופך לקל יותר כשמתרגלים וכשמתרגלים גם פחות שמים לב שזה באמת קרה... משהו שכן היה שונה בהתמודדות הויכוחים שלי קרה כשהמנהלת המסעדה החליטה לעורר טענה שאני עשיתי משהו לא נכון מול הבעלים , כשזאת היתה בעצם הטעות שלה, (אני אף פעם לא מתווכחת איתה)והפעם הוכחתי לה שהיא זאת שטעתה. זה פשוט השתחרר בלי המון מחשבה. והבעלים חיזק אותי. ממראה פניה היא ממש התעצבנה ולא דיברה איתי כל היום. אני חושבת שלטווח הארוך אני לא אתווכח איתה על כל שטות (מה לעשות,צריך להתפרנס ממשהו!) אבל על דברים עקרוניים כמו המקרה הזה זה היה חשוב.
שיהיה לילה טוב לכולם ונתראה מחר בשיעור.

חנה אמר/ה...

דבר מיטיב- במהלך השבוע ניסיתי לעשות דבר מיטיב כל פעם שהזדמן לי ואספר הזדמנות אחת: בערב שבת הלכתי לבית כנסת, וזה היה פעם יחידה במינה מאחר והגעתי בזמן ולא באיחור...אז ניצלתי את ההזדמנות וישבתי בכסא (כי זה תפילה קרליבך של צעירים ויש בערך 30 כיסאות למאה נשים...)! מסתבר שהיה שבת מיוחד מסיבה אחרת, הישוב הזמין את החניכים והמדריכים של האירגון ''קו לחיים'' לשבת משותפת. עקרונית כולם בכיסא גלגלים אז אין בעיה של מקומות ישיבה, אך בדיוק ראיתי שנכנסה מישהי עם מקל, ולפני שהיא שמה לב קמתי ושמתי את הכיסא שלי במקום שהיא תראה ותשב. אני יודעת שזה רק מעשה קטן, אבל הרגשתי טוב (סיפוק מוסרי\רוחני) כל הערב ואפילו התפללתי בכוונה יתרה אותה לילה. לא נראה לי שאנשים מסביבי שמו לב, רק ילדה אחת שישבה בדיוק על ידי...
ויכוח- אני נוסעת כל יום באוטובוס חרדי, אשר בדרך כלל מקפידים שנשים וגברים יישבו בנפרד. הבעיה היא שכאשר נכנסתי, היה רק מקום אחד, גם בחלק שהגברים יושבים וגם על יד איש. עקרונית אני מכבדת את ההפרדה, ובדקתי אם לא היה מקום אחר, אבל לא היה ולכן ישבתי. הגבר שמאחורי לחש "נא לשבת מאחורה'' ועשיתי כאילו לא שמעתי. אז הוא אמר יותר בקול ''נשים מאחורה בבקשה''. הגבר שהיה על ידי הסתובב ואמר לו שאין מקומות מאחורה אך בשלב הזה התרגזתי ואמרתי לזה שמאחור ''כשתיהיה אישה ותיכנס להריון או תיהיה עם ילד ביד, לך אתה תשב מאחור!''. הוא שתק. לא ביקשתי סליחה, לא הייתי מסוגלת.
דבר מוזר- כאשר הייתי בתחנה המרכזית של ירושלים, עבר זקן עם כמה דברים קטנים למכור (5 עטים, 2 משחקים קטנים...). יש כל כך הרבה אנשים שמבקשים כסף שם שנראה לי שאנשים אחרים פיתחו אדישות מסוימת וכמעת ולא שמים לב באנשים כאלו, אפילו כאשר נותנים כמה שקלים. אני לא רציתי לקנות כלום, אבל הסתכלתי אליו בעיניים וחייכתי לא ואמרתי ''אני לא רוצה לקנות היום. תודה רבה. שיהיה לך יום נעים!'' והוא גם הסתכל בעיניי, חייך ואיחל ''נסיעה טובה!''

עדי אייל אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
נועם לב אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
נועם לב אמר/ה...

חברה שלי עברה דירה, מיהוד (שם גרים הוריה) לרמת השרון (כשוכרת). באחד הימים אספתי אותה מהאוניברסיטה לרמת השרון, אך היא שכחה את המפתחות שלה בביתה הוריה ושמה לב לכך רק כאשר הגענו לביתי בתל אביב. חברתי זה עתה אימצה חתול והיא היתה צריכה להאכיל אותו ולדאוג לו לכן נסעתי במיוחד ליהוד בכדי שתוכל לקחת את המפתח של ביתה ולהאכיל את החתול.
המעשה השני והיותר משמעותי שעשיתי הוא (וזה ישמע לרבים מכם טריוויאלי), לישון אצלה בבית החדש. מדוע זה מעשה מיטיב מבחינתי? בסך הכל מי לא רוצה להיות עצמאי בגיל שלנו ולצאת מהבית ולישון אצל החבר/ה שלו או עם חברים. אז זהו שמעבר לפחד מהבדידות שיש לי, יש לי רתיעה עמוקה מדירות תל אביביות (הנאמר נכון גם לדירות ברמת השרון), שלא שופצו ממלחמת העצמאות, עם מרצפות בשלל צבעי הקשת וליד פחים עם חתולים שמייללים לתוך הלילה. קשה לי להיות במקומות האלו זה מדכא אותי אני מרגיש ירידה ברמת החיים ורק רוצה לברוח משם, כמובן שרבים מכם יאמרו אבל הכל עדיף על לגור עם ההורים שמנדנדים ולוחצים ונמאס.
אז אותי יותר מפחיד ההסתגפות הנוראית הזאת בתור סטודנט שלא יכול להרשות לעצמו יותר מדי, יותר מפחיד אותי אווירה מדכאת של חדר וחצי מיושן והכי מפחיד אותי הבדידות. שלא תטעו יש לי חברים, 3 חברים טובים מאוד מהתיכון ואני לא אהיה לבד אף פעם, אבל עדיין התחושה הזאת של לישון לבד ולהרגיש לבד היא תחושה שקשה לי איתה. קיצר חפרתי וסטיתי מהנקודה, הנקודה שלי היא לא הפחד מלעבור לגור לבד ולא להשמיץ דירות להשכרה בתל אביב, אלא, להיות מסוגל לגור, אפילו לא לבד, בכל אותן דירות להשכרה למרות האנטי החזק שיש לי נגדן. ובכן בכדי שחברה שלי לא תישן לבד הסכמתי לישון איתה בבית ברמת השרון, עבר עלי לילה קשה שכלל קולות של המקרר ויללות של החתול שלה וקור שנכנס דרך החלונות המיושנים והשבורים, ובכל זאת עשיתי את זה וכן הרגשתי טוב. אוקיי אוקיי, קצת הגזמתי המקרר עשה קול בדיוק שניה וגם החתול ילל דקה והלך לישון. באשר לחלון השבור, הוא לא היה שבור אלא האשנב היה מעט פתוח וסגרתי אותו ובכל זאת עשיתי את זה. זה לא סיפור הירואי על איך התגברתי על פחד וכו' וכו' והאנטי שלי עדיין נמשך אבל כן עשיתי משהו טוב שגרם לה להרגיש טוב שכן יהיה מישהו שידאג לה, והתחושה הטובה שלה גרמה לי להרגיש טוב.

נ.ב.
גם אותן דירות בתל אביב הן לא כאלה נוראיות, הן למעשה דיי סבבה.

avivit אמר/ה...

שבוע טוב לכולם,
להלן תוצאות "יחסית מובהקות" מהניסוי שאני ואלעד עשינו בכיתה :)

עדות מפי רוסיה-
הדעות נחלקו – האחת הרשיעה , והשני זיכה. האחת מצאה את העדה משכילה ואינטלגנטית אוילו השני חשב ההיפך. האחת מצאה אותה פחות אמינה והשניה כנראה התבלבל בדירוג. אגב, אחת הייתה רוסיה והשני לא, אבל אין שמות כך שלא ניתן להוכיח כלום...:)
עדות מפי צרפתיה
הצרפתיה נתפסה כנהנתנית וצעירה בעיני שני המשתתפים , שניהם זיכו אותה מאשמה אולם קיבלה ציון בינוני באמינות כשירות וכו'.
עדות מפי ישראלית-
נתפסה כמאוד אמינה ואחראית. קיבלה ציון גבוה באמינות/כשירות אינטלגנציה. זוכתה מאשמה.
עדות מפי אתיופית-
מכיוון שצליל לא זיהתה את המבטא, התוצאות ב"ערבון מוגבל". עם זאת, שתי המשתתפות לא נתנו לה דירוג גבוה בהשכלה והעריכו את גילה כצעיר. שתי המשתתפות זיכו את העדה מאשמה.
עדות מפי אמריקאית-
שני המשתתפים מצאו אותה כמאוד מהירה בדיבורה והתקשו עם המבטא האמריקאי הכבד. נמצאה בינונית באינטלגנציה.היו חילוקי דעות לעניין אמינות וכשירות- האחד מצא אותה יותר אמינה והשני פחות.
עדות מפי בריטית-
העדה נמצאה כבחורה צפונבונית שעובדת במשרד בתפקיד "נאה" לגילה. שני המשתתפים זיכו אותה מאשמה.