טוב, מסתבר שקשה לנו לשתוק. סימן שצריך להמשיך לתרגל...
שימו לב שכאשר שותקים יותר, מקשיבים יותר. אז גם אחרים מקבלים יותר מרחב, וגם אנחנו מקבלים יותר מידע, יותר הזדמנות ללמוד מן האחר ומן הסיטואציה, וגם לראות מה מסתדר לבד, בלי צורך בהתערבותנו.
כמובן, אז גם קשה יותר לאגו.
אם מסתדרים בלעדי, אם דברי החוכמה שלי אינם כה נחוצים - מה התפקיד שלי כאן? איפה חשיבותי וייחודי?
לכן, המשך תרגול השתיקה הוא גם תרגול למשמעת האגו - שתוק ותקשיב אנו אומרים לו. וגם אל תשתלט על הסיטואציה, אל תיקח את זמן האוויר לעצמך.
תרגול ההקשבה קצת אחר. עד עכשיו הדגשנו את ההקשבה לאחר, תשומת הלב לסימנים הקטנים שאצלו, למה אפשר ללמוד מלהתבונן.
10 הדקות שביקשתי לשבת כל יום בדממה הן מעט שונות. כשמשקיטים את הסביבה, שומעים את הרעשים בצורה בולטת יותר. לחלק זה הולך בקלות, יוצר רגיעה. לחלק דווקא הפוך - כל רעש בולט על רקע הדממה האישית. מה ששווה לשים לב אליו הוא שעובדת היות הרעש בולט אינה גוררת בהכרח שהוא גם יפריע. אנו קוראים לדבר 'רעש' או 'מיטרד' רק אם הוא טורד את מנוחתנו, אם הוא מפריע לנו להיות במקום בו ניסינו להיות.
כאשר מנסים להישאר בדממה וברגיעה, ושמים לב לרעשים טורדניים, אפשר לראות שבעצם נצמדנו לתפישה מאוד מסויימת של מהי דממה, וההיצמדות הזיקה ישירות לרגיעה.
במילים אחרות, כשמנסים להיות בשקט והרעש החיצוני מפריע, סימן שאנו מנסים לדחוק אותו, הוא אינו מתאים לתפישתנו של מה אמור להיות. סימן בעצם, שהשקט הפנימי שלנו מאוד רגיש ופגיע, והוא דורש הגנה מן החוץ.
לעניין זה אני רוצה צעד כפול: מחד, מיצאו מקום שקט כדי לאפשר לעצמכם לשקוע עמוק יותר בדממה ובהקשבה, ומאידך תנו לרעשים החיצוניים כבוד, אל תכעסו עליהם.
אם מטרתכם היחידה באותן 10 דקות היא להקשיב לרעשים, לזרום איתם ללא התנגדות, אין רעש רע, ואין רעש מפריע. הכל לגיטימי, ואנו רק כפקק על פני המים שאינו מתנגד לגלים כלל. שימו לב לא להישאר בהקשבה לדבר אחד בלבד (שיחה מסוימת של מישהו באוטובוס), אלא לשים לב לכמה במקביל. אם יש שיחה סביבכם, שימו לב למוזיקה של הדיבורים ולא למילים, לרעשי רקע לא פחות מאשר לבני אדם. קשה לפעמים, אבל שווה את התרגול.
בעצם מה שאנו עושים הוא לתרגל את התודעה, את תשומת הלב. אנו מפנים תשומת לב לדברים שאנו מגדירים, ולא רק למקום שהיא הולכת באופן עצמאי. תרגלו גם במקומות שקטים, כדי לשמוע את מה שקורה בפנים, כדי שדיבורים מבחוץ לא "ייקחו אתכם", אבל גם במקומות רועשים כדי להגיע למקום בו הפרעות חיצוניות הן כמו רעש גלי הים - רקע ולא מיטרד.
בעניין הסגנונות, תרגלו הקשבה לסגנונות של אחרים. שימו לב מתי אתם ואחרים סביבכם מפרשים אחרת את אותה תופעה, מגיבים אחרת לסיטואציה. נסו לקלוט את השפעת סגנון התקשורת שלכם וגם את של האחרים. סווגו את תגובתם, ונסו למצוא מקומות בהם סכסוכים עלולים להתגלע בשל פרשנות שונה של המתרחש, בשל המשקפיים השונות שחובשים בעלי סגנונות שונים.
בתגובות אני רוצה שיתופים שלכם לגבי שתיקה, הקשבה, וסגנונות. שימו לב למשפטי מפתח שאתם מזהים אצל אנשים, וגם איך אנשים מגיבים אם אתם משתמשים במשפט ה"נכון" או ה"לא נכון" לפי הסגנון שלהם. שימו לב שמדובר בשפות שונות, שבמקרה משתמשות באותן המילים, אך במשמעות שונה ובהטיות שונות. ושימו לב מתי יכולתם לשתוק מהווה גם כלי אסטרטגי, מה ההשפעות שניתן להשיג בדרכים שקטות ועקיפות.
ולפעם הבאה, הכינו את סימולציית השכנוע לפי הסגנון שלכם. ותקראו את Psychological Influence in Negotiation מתוך רשימת הקריאה. נדבר על הדברים ונשתמש בהם בפעם הבאה.
ואל תשכחו להינות...
13 תגובות:
שלום לכולם,
לעניין סגנונות, רציתי לשתף אתכם במספר קונוטציות שהעלתה תגובה שלי שפרסמתי לפני כשלושה שבועות, שהתייחסה, בין היתר, לדבריה של צליל. לשם כך אני רוצה להביא כאן תחילה את החלק הרלוונטי מאותה תגובה:
"צליל, יקירה, מתכתובת אחת לאחרת, אני מבינה עד כמה השוני ביננו תהומי, זה לא גורם להתרחקות, חלילה, אבל בכל זאת, שנינו גדלנו לתוך מציאות שונה לחלוטין. אני חייבת להודות, שסיפור הטרמפיסט של עדי, ממש לא היה סיפור מזעזע עבורי, יתירה מכך, לקחתי טרמפים בעבר, וכעת כשיש לי רכב, אני אוספת טרמפיסטים בעצמי. אני יכולה להבין מדוע התנהגות שכזו נכנסת אצלך תחת קטגוריה של פזיזות, אבל מבחינתי הדברים נאמרים גם מחוסר ידיעה. גם לאיסוף טרמפיסט, יש שיקולים שנלווים אליו, שהם סובייקטיבים, לנהג או לטרמפיסט, ככה שאי אפשר לצאת באמירה נחרצת כי זהו מעשה פזיז, אני דווקא חושבת שאני בחורה מאוד אחראית.
לכל אחד, יש את הקוים האדומים שלו, שאותם עליו להבטיח לעצמו כי לא יחצה, ואולי לפעמים כדאי להתנסות בחויה הזרה לנו, ורק לאחריה להעביר ביקורת."
ראשית, אני רוצה להתנצל אם דבריי אלה פגעו, כמובן שלא הייתה זו כוונתי. עובדה זו התחדדה יותר במיוחד לאחר השיעור האחרון, אולי בשל חוסר הטקט שאני "לוקה בו" ואולי בשל הפזיזות לומר דברים מבלי לוודא איך הם נשמעים קודם. ויש מי שאפילו אמר שהפתיחה שלי, "יקירה", היא מתנשאת, וזה בכלל הדהים אותי, כי כל מי שמכיר אותי יודע שפשוט כך אני מתנסחת.
צליל, ואם יורשה לי לומר, יקירה, הארת את פניי השבוע כשאמרת שפלא בכלל שאנחנו מצליחים לתקשר, השוני ביננו תהומי, ורק עכשיו אני מבינה עד כמה.
לפחות עכשיו אני מודעת יותר...
שבוע טוב לכולם:)
כפי שציינתי בפני ד"ר אייל בסוף השיעור, עניין הסגנונות לא חדש לי שכן היה לי סמינר בנושא לפני מספר שבועות. אני ממשיך לפעול לפי אותה הדרכה שקיבלתי ומתקשר עם אנשים בשפתם שלהם, לפי סגנון התקשורת(או לפחות מנסה ככה).. ההצלחה היא לא קלה ולפעמים לוקח זמן להבין מי עומד מולך, ועוד יותר קשה למצוא את השפה שתשלב גם את הסגנון תקשורת הראשי שלו וגם המשני.. עם זאת, זה משתלם בסוף.
10 הדקות השקטות בכל יום מטרידות אותי יותר מכל דבר אחר באותו יום. אני לא אוהב שקט(חוץ מאולי במצבים מסוימים במערכת יחסים). הוא מטריף אותי ומוציא אותי מדעתי ואני אזרוק שטויות לאוויר רק כדי למלא את הדממה. ככה, כל דבר קטן שמפר את הדממה מושך את תשומת לבי ומעצבן אותי-אם זה השעון בחדר, הרעש של המחשב בעבודה, הרוח השורקת או האנשים שצופרים לי כשאני נוסע 120 על כביש החוף בעיניים עצומות(סתם, לא באמת). בקיצור, השקט מטריף אותי ובדרך כלל אני בקושי מחזיק מעמד 5 דקות.
גם עניין ההקשבה עדיין קשה לי. התגובות שלי נורא אינסטינקטיביות ורפלקסיביות במובן מסויים. גם כשאני אומר לעצמי "הנה רוסטי. עכשיו אתה תשתוק", אני פשוט מוציא איזו הערה. לא משהו רצוני תמיד, יותר כמו גיהוק-אני לא מצליח לעצור אותו. וכמובן שגם כשאני מצליח לשתוק, ברגע שהצד השני גם שותק, אני חייב להעיר משהו.
אני מניח שאולי עם הזמן אני אצליח להשתלט על עצמי בקטע הזה.. עם זאת, שליטה עצמית אף פעם לא הייתה צד חזק אצלי. אולי יש לי טורט? ב-כיף :)
שיהיה לכולנו שבוע טוב
שלום לכולם,
השבוע אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שעברה עליי ביום שבת בערב ואני זוקפת אותה לקורס שלנו.
רקע קצר- מי שמכיר אותי יודע שיש לי בעיות קשות מאוד בנוגע לדימוי עצמי ביחס לגוף שלי. אני מאוד חסרת ביטחון. יש לי דפקט כזה, שקשה לי לתת לאנשים אחרים לראות אותי אוכלת, ובעיקר דברים משמינים ביותר. הבעיה הזו מתעוררת במיוחד כשאני נמצאת עם חבר שלי. זה לא בגלל שאני מרגישה לא בנוח איתו או שאני חוששת שהוא ישפוט אותי או משהו כזה, אלא פשוט אני לא יכולה לאכול לידו דברים כמו עוגות או קינוחים (כי גם הוא מאוד שומר ומשתדל לאכול אוכל בריא ולא משמין).
בקיצור, בסוף השבוע יצאנו ביחד עם חברים שלו לבית קפה. החלטנו להתחלק בעוגת גזר (שהיא כמובן עוגה יותר בריאה) אבל לא היה. ואני, באינסטינק ראשוני, ישר ויתרתי. אבל אז, החלטתי לעשות שלא כהרגלי, והזמנתי חתיכת עוגה לעצמי, בלי להתחלק, ומבלי שאף אחד אחר בשולחן יזמין משהו "משמין" כל כך. אתם אולי חושבים שזה רדוד ושטחי - אבל בשבילי זה היה הישג שלא מהעולם הזה. כשסיפרתי לחבר שלי אחר כך הוא אמר לי שהוא באמת חשב שזה היה קצת יוצא דופן מצידי, אבל הוא שמח שעשיתי את זה והזמנתי מה שרציתי מבלי לחשוב מה אחרים יחשבו עליי. זה בהחלט היה יציאה מאיזור הנינוחות שלי.
לגבי יתר המשימות - היה לי קשה מאוד לפענח סגנונות תקשורת כאשר דיברתי עם אנשים או כאשר אני דיברתי. אבל יש לי שיחה שהתקיימה בין חברה שלי לבוס שלי שמדגימה סגנונות תקשורת בצורה טובה מאוד. חברה שלי (שגם עובדת איתי) התקשרה לבוס שלי כדי למסור לו אילו משמרות היא יכולה לעבוד. חברה שלי היא מסוג ה"נכנסת לפרטים" ורצתה להסביר לו שהיא מתחילה להתנדב בפרח ולכן כמות המשמרות שתתן תפחת מעתה והלאה. הבוס שלי, שהוא קצר ולעניין בצורה המובהקת ביותר שאני מכירה, פשוט קטע אותה באמצע ואמר- "אני מצטער, זה ממש לא חשוב כרגע למה את לא יכולה לעבוד, פשוט תגידי לי מתי את כן יכולה לעבוד". אני חשבתי שזה נשמע די מעליב, אבל אם חושבים על זה בתור דו שיח בין שני סגנונות תקשורת - אפשר להבין אותו אולי קצת יותר.
טוב, כשהיינו בשיעור אבחנתי את עצמי כמישהי שהסגנון הראשי שלה הוא קצר ולעניין והסגנון המשני שלה הוא ספונטני ( הפן של השיתוף, חשיפת רגשות וכו'), אבל במהלך השבוע גיליתי שהדברים יותר מורכבים מזה. חבר שלי הפנה את תשומת לבי לכך שכאשר אני פועלת במישור של יחסי אנוש עם הקרובים אליי (חברים, משפחה) סגנון התקשורת הדומיננטי שבא לידי ביטוי אצלי הוא הסגנון האנושי. האמת היא שהוא צודק. בעיקר קיים אצלי רצון חזק לרצות את אבא שלי במובן שאני מחליטה החלטות חשובות ומהותיות בחיי על פי דעתו (הלכתי ללמוד משפטים בגללו...).
במובן של לשים לב לסגנונות של אנשים אחרים- כמו מיטל, גיליתי שזה מאוד קשה לסווג תוך כדי שיחה סגנונות של אנשים. שמתי לב רק לכך שמרבית האנשים מסביבי הם בעלי פן דומיננטי חזק. גיליתי שקל לי יותר לחשוב ולפרש סיטואציה אחרי שהיא כבר קרתה. לדוג'- אני פועלת הרבה פעמים מהרגש. רציתי לצאת לתכנית חילופי הסטודנטים לאיטליה. הייתי צריכה את התמיכה הכלכלית של אבא שלי ולכן הייתי צריכה לשכנע אותו שמדובר ברעיון טוב כדי שירצה לתמוך בי. כמו תמיד, אני נכנסת למצב רגשי ללא הפעלה של טיעונים רציונאליים. זו בעיה כי אבא שלי הוא האדם הפרקטי ביותר שאני מכירה ולכן הפן הרגשי לא מדבר אליו. אחותי שרצתה שאסע ייעצה לי לעשות דרכי פעולה מסוימות על מנת שהוא ישתכנע (לאסוף המון מידע על הטיול, הוצאות כספיות משוערות וכו'). כל כך התייאשתי מהעצות שלה ולא היה לי כוח לזה (קיים אצלי חוסר סבלנות בסיסי להרבה דברים) שפשוט התייאשתי וויתרתי. מסקנה- מכל הסגנונות אני הכי פחות סגנון הנכנס לפרטים.
היי לכולם,
היה לי שבוע הזוי לחלוטין ואפרט בהמשך...
משימת השקט- כפי שגם ציינתי בכיתה משימת השקט מרגיעה אותי עד כדי הרדמות לשעתיים הבאות.השבוע השתדלתי להתמקד יותר בקולות מסביב (הדירה שלי בקומה ה10) ולהפתעתי שמעתי יותר תנועה של מכוניות , הייתי לבד בבית ולכן לא היו רעשים נוספים.שקט לא מלחיץ אותי. להיפך המולה הרבה פעמים הורסת לי את כל הריכוז . מה שמאוד מפתיע הוא שאני עובדת במקום הומה ואם זאת בזמן העבודה אני מאוד ממוקדת במשימות. לעומת זאת כשאני מקדישה זמן לבילוי ויש מסביבי המולה זה מאוד מסיח את דעתי.הסבר אפשרי לכך הוא שבזמן בילוי אני פחות ממוקדת במטרות ולכן רעש פתאום נכנס לתודעה.
משימת הסגנונות- החבר שלי יוגדר כקצר ולעניין מוקצן. הוא יאמר לך את כל מה שהוא חושב בחדות ובבהירות ובגלל זה חצי מהאנשים שהוא מכיר חושבים שהוא אנטיפת. לדוגמא אתמול התקשר אליו חבר והוא סינן. שאלתי אותו למה והתשובה שלו נזרקה:" כי לדבר איתו דורש זמן ולי אין עכשיו את הזמן הזה". דוגמא נוספת היא לפי כמה ימים הוא חזר מהעבודה ורצה לצאת לאכול דווקא סביצ'ה ב00:30 . הוא שאל אותי מה דעתי. אני מאוד התלבטתי ולא הצלחתי לגבש דעה (עברו לי מחשבות בראש כמו ממש מאוחר ואין לי כוח, מצד שני יהיה כיף לצאת לאכול וגם הוא רוצה וכו' וכו')בגלל שהוא לחץ עלי הסברתי לו איזה דיאלוג עובר לי בראש עם עצמי (הסבר שארך רבע שעה) ואז הוא אמר לי "זה בסה"כ ההחלטה לצאת לאכול או לא" הוא לא הבין מה הסרט. לפעמים "הנכנס לפרטים" משתלט עליי... דוגמא לתגובה אנושית תהיה בעבודה- אתמול החלקתי בגשם עם הקטנוע. לכל הדואגים אני בסדר- רק צולעת , אני מאוד אשתדל להגיע לשיעור אבל אם לא- תסלחו לי .הרופא אמר לנוח. ישר אחרי ההחלקה המרהיבה ,הגעתי לעבודה (זאת היתה המשמרת שלי) ומכיוון שהודעתי בטלפון שאני מאחרת ולמה, ברגע שהגעתי כולם התנפלו עלי בדאגה מאוד חביבה ,עם זאת כשמדובר ב- 10 אנשים בבת אחת זה הופך למלחיץ., כולם שאלו :"מה קרה ?" ו"איפה זה קרה?" ו-"איך הגעת?" .הטבחים היו הכי חמודים , התגובה האינסטינקטיבית שלהם אחרי שטיפלו בי הייתה: "את רוצה לאכול?" זה מה ששמעתי במשך 3 שעות- "את רוצה לאכול?" ו"את צריכה לנוח!" ו"למה עדיין לא הגיע מישהו להחליף אותך?" האמת היא שזה נורא עיצבן אותי , כי אני יכולה לדאוג לעצמי לבד ובנקודה מסוימת נמאס להגיב בחזרה.
אני יכולה לסכם לעניין שפת גוף, היא שלפחות אצלי הפנים עובדות הכי הרבה, עובדים נוספים שהגיעו אחרי כל הדרמה לא שמו לב שמשהו לא בסדר איתי , כי חייכתי ודיברתי כרגיל (מה שעדיין הלחיץ את הטבחים כי הם חשבו שאני לא מבינה את חומרת המצב)
חרף המלצות הרופאים ובגלל הצליעה ההזויה שלי החלטתי בכל זאת ללכת קצת כדי לעשות משהו מוזר – אם כבר צולעת למה שלא נבחן את תגובות האנשים הזרים בעולם? אז כשהלכתי ברחוב אנשים התעלמו ממני.לא מפתיע , אני לא היחידה בעולם שצולעת בת"א (יכול להיות שיחד עם הטרנינג נראיתי מספיק רע כדי להחליף הומלס שכונתי) . בבית המרקחת כשדיברתי עם הרוקחת וביקשתי יוד ותחבושות - היא ראתה שאני הולכת עקום ואחרי כמה דקות של שיחה הרגישה בנוח לשאול :"תסלחי לי, אבל, מה קרה לך?" סיפרתי לה והתגובה שלה היתה :"את צריכה להגיד ברכת הגומל". זאת תגובה ממש מוזרה, שאני מבינה שמטרתה להביע דאגה , אני מצאתי אותה פחות קשורה למציאות שלי ולכן היא סווגה כאנושית. בבית המרקחת (סופר-פארם) היתה לקוחה שהוגדרה בתגובתיה כספונטנית- במהלך הסיבוב שלה היא הספיקה לדבר גם עם מוכרות האיפור וגם לפתח שיחה עם בחור שבא לקנות קונדומים (סליחה על השפה אלעד...) ואיך שהוא שאל את הרוקח היא פנתה גם ושאלה איזה מהם הם הגדולים ונקרעה מצחוק מהישירות שלה (שאלה בקול רם ושמה לב לסביבה לפני שדיברה). אחרי שהיא דיברה עם כולם ועשתה כמה קניות היא יצאה בלי הרבה תחושת מבוכה...
אז זה השבוע שהיה לי עד כה , נהנתי לקרוא את התגובות עד כה :הצצה קלה לחיים ותגובות של אנשים אחרים מאוד מרחיבה אופקים ....
שיהיה שבוע טוב לכולם :)
היי כולם,
אחרי השיעור הקודם ביקשתי מחברה שלי שתקרא את הדפים ותגיד מה היא חושבת שהכי מתאים לי. היא אמרה שאף אחד מהם לא מתאים לי ושאני "מיוחד". כששאלתי ספציפית על הנכנס לפרטים (שבו אני בחרתי כמתאים לי ביותר) היא אמרה שאני ממש לא כזה. בגלל תגובה זו ובגלל התגובה של צליל בשבוע שעבר (שאמרה שהיא מופתעת מכך שבחרתי בסגנון פאסיבי) ניסיתי השבוע להבין את הפער בין איך שאני רואה את עצמי לאין שאחרים רואים אותי. אני אסביר ע"י דוגמה: במסגרת הקליניקה הפלילית נסעתי עם עורך הדין שאני עובד איתו לבית המשפט. חיכיני מחוץ לאולם והצטרפו אלינו שני עורכי דין חברים שלו והם התווכחו על נושא משפטי מסויים. אני לא הצלחתי ממש לגבש עמדה על מה שהם אמרחו ורוב השיחה שלהם פשוט ניסיתי להבין עם עצמי מה אני חושב. היה בי חשש להגיד משהו כדי שאני לא אגיד משהו שאני לא בטוח בו ואז אני אשמע טיפש. התנהגות מאוד "נכנסת לפרטי". אחרי בערך 5 דקות של חשיבה והקשבה אמרתי את דעתי בביטחון רב. אני משוכנע שאף אחד לא שם לב לחוסר הביטחון שעבר לי בראש בגלל שהצורה שבה הגבתי הייתה מאוד "קצר ולעניין". אני חושב שבגלל שאחד המאפיינים של נכנס לפרטים היא שהם לא מרבים להראות את רגשותיהם, הם יכולים "להתחפש" לסגנונות אחרים. אני לא מתכוון לזה שאני מסתיר את מי שאני באמת, אני חושב שפשוט אני יודע להתגבר על חוסר ביטחון ולהתאים את ההתנהגות שלי למקום שיותר נוח לי בו. כך למשל קצת מביך אותי לכתוב פה על דברים שהרגשתי אבל אני בכל זאת כותב כי למרות שאני מרגיש בפנים שאני "נכנס לפרטים" מה שקורה בפועל שאני משימתי מבחינת תקשורת. התייחסנו לסוגי אישיות וסגנונות תקשורת כדבר אחד אבל אני לא בטוח שזה צריך להיות חופף - אולי מבחינת אישיות אני נכנס לפרטים אבל מבחינת סגנון תקשורת עיקרי אני קצר ולעניין (או שעצם זה שאני לא בטוח רק מעיד על זה שאני נכנס לפרטים ???).
בקשר ל-10 דקות. שמתי לב שבהתחלה היה לי מאוד קשה להתרכז והתחלתי לחשוב על כל מיני דברים אחרים. אחרי 3-4 פעמים שמתי לב שאני יותר מצליח לא לחשוב על כלום ורק להקשיב לרעשים. האמת שלא התמדתי בזה, אולי דווקא כדאי לנסות..
האמת שהיה לי קשה בהתחלה עם 10 דקות של להיות בשקט ולא לדבר ורק להיות מודע לדברים. בפעם האחרונה שעשיתי את זה ההצלחה שלי גברה לא רק בגלל שייחסתי פחות עניין לרעשי הרקע אלא כי הייתי יותר מודע לעצמי ונתתי למחשבה שלי לסחוף אותי אחריה. זה התחילה מלהנמיך את הטלויזיה בסלון ולשכב כמו רובוט כחלק מהניסוי ולהמתין שעשר הדקות יחלפו, כרגיל אתה שומע רעש מכוניות, קצת צעקות של ילדים ואז התחלתי לחשוב על טרדות היומיום. התעוררה בי המחשבה האם ההתמחות שלי היא מה שאני רוצה (אני אמור להתחיל התמחות במרץ הקרוב אצל שופטת לענייני משפחה בראשון), מצד אחד זה תחום שממש לא מעניין אותי, מצד שני השעות מאוד נוחות, מצד שלישי אולי במשרד גדול יש יותר אפשרויות. ברקע צועקת אלין (מהאח הגדול) על בנצי שהוא שמן וכמה הוא אוכל (כנראה שלא הנמכתי את ה-טי וי מספיק טוב), טוב זה לא מפריע לעניינים שברומו של עולם - התמחות כמובן. שוב חזרתי לחשוב על התמחות, במשרד גדול אתה קורע את עצמך בהתמחות, אח"כ אם מקבלים אותך אתה עובד 15 שנה להיות שותף זוטר ואז מתחילה התקווה שנמשכת עוד 15 שנה שאחד מהשותפים הבכירים ימות ואם זה אולי קורה ויש לך 'מזל' אתה יכול להפוך בגיל 60 לשותף בכיר ואז כמובן שכולם מייחלים למותך בטרם עת. כל זה תלוי ב'מזל' ואם עברת את הדרך ואתה סבא עם ממון, מעבר לשעות שלא נגמרות והשכר הנמוך שקיבלת במהלך השנים (שמעלות את השאלה אם זה בכלל שווה את המאמץ!?), כבר לא נשאר הרבה זמן להנות מהכסף. ברקע שוב אלירז צועק על אביב (מהאח הגדול כמובן), ומסביר לו למה ארז לא בסדר. כאן כבר נגמרו עשר הדקות שלי בלי להגיע למסקנה.
לגבי הסגנונות, חברה שלי ישנה אצלי בתחילת השבוע וכשהלכנו לישון ביקשתי ממנה לסגור את החשמל ולכבות את הטלויזיה בסלון. היא עשתה זאת אבל כשקמתי בבוקר גיליתי (תלונות של אמא שלי) שבחדר המחשב דווקא (נפרד מהסלון) מפזר החום לא היה כבוי - כמובן שמי שהיה אחרון במחשב היתה חברה שלי. אמרתי לה שאני כועס על זה שלא כיבתה את המפזר שזה מסוכן ושהיא לא אחראית, והיא כמובן אמרה אבל אמרת לי לכבות את החשמל ובוודאות כיביתי. כמובן שאמרתי לה שזה היה בסלון ולא בחדר מחשב, היא כמובן ניסתה להמשיך בדרכה ואז קטעתי אותה ואמרתי לה 'אני מכיר אותך ובטוח שזה היה ככה ואת לא אחראית'. זה באמת מאפיין את הסגנון שלה שמקביל בהרבה מקומות לסגנון הספונטני, אהבתי להתחבר אליה בתחילה כי היא מלאת חיים אך מצד שני מטריף אותי כמה היא לא רצינית לפעמים (לפחות דרך המשקפיים שלי), כן היה לה רצון לעזור אבל היא פשוט מתלהבת ממשהו ושוכחת מדברים שהיתה צריכה לעשות ("טוב נו.. אני גם ככה אחזור למחשב אז למה לכבות עכשיו?! שימשיך להיות חם" ואז כמובן קיבלה מטלה חדשה ושכחה מהצורך הישן לכבות במחשב).
השבוע המשכתי לגוון במקומות למשימת הדממה. ההמלצה שלי, למיטבי לכת, היא לנסות את הדממה בפינה בספריה. מדובר בשדרוג המשימה, כי הדממה היא הרבה יותר, אממ, דממתית. אחרי 4 דקות כמעט השתגעתי, כי במקום לשתוק ולהקשיב לרעש מסביב, צריך להתאמץ למצוא רעש. לקראת סוף הדממה, אני חושב שכבר הצלחתי לשמוע היטב דפים שדופדפו בצידו השני של הקומה. זה גרם לי לחשוב על אנשים שנוהגים להתעצבן על רעש בספריה – הרגישות לרעשי החוץ משתנה מאדם לאדם ומה שלא מפריע לי, אולי מפריע למישהו אחר.
במשימת השקט שוב הצלחתי קצת פחות, כאשר כמו רוסטי, מצאתי את עצמי מגיב אוטומטית לדברים שנאמרים. מאוד קשה לי להשאיר את החלל ריק.
סגנונות תקשורת: שמתי לב להרבה מצבים שאנשים ניגשים לנושא אחרת ומתכוונים לדברים שונים. המקרה הבולט ביותר היה חפיפה שערכתי עם מישהו לעבודה על העברת סמכויות בתחום מסוים. אני השתדלי להשאר ממוקד (ישר ולעניין) וכל הזמן שאלתי אותו שאלות מאוד נקודתיות ותכליתיות. איכשהו, הוא הצליח להכנס לפרטים של כל שאלה ולא ממש הבין שאני רוצה נקודות קולעות וקצרות. בתגובה, די איבדתי תקשורת איתו באיזשהו שלב, כשהוא פירט את כל האפשרויות והמצבים השונים שיכולים להיות, במשהו שאני הייתי מסכם במקסימום שורה וחצי.
אני אתחיל בנקודה קטנה על המאמר של גולד (זה מלפני שבועיים).. מכירים את זה שאתם חושבים על רעיון ויודעים בדיוק מה אתם רוצים להגיד אבל אז מגלים שמישהו כבר עשה בשבילכם את העבודה? אמר/כתב זאת בניסוח אופטימלי שלא הייתם רוצים לשנות? זה מה שקרה לי כשראיתי את הסרט "Runaway Jury", שמבוסס על ספרו של ג'ון גרישם. אחד הסלוגנים שנבחרו ללוות את הסרט היה "Trials are too important to be decided by juries"... יכול להיות שזה נכון, ובאמת מוסד המושבעים לא חדר לשיטת המשפט הישראלית, לטוב ולרע. ובכל זאת, שאלה זו רלוונטית בארה"ב, כשקראתי את המאמר של גולד, קודם כל לא הסכמתי עם נקודת המוצא שלו. ההנחה שלי היא שכשאנו מפקידים את גורל המשפט בידי חבר מושבעים שמורכב ברובו מאוכלוסיה עממית ולאו דווקא משכילה, בטח שלא בתחום המשפט, ממילא לא ניתן לצפות כי הכרעתם תתבסס על שיקולים משפטיים, אם כן כיצד ניתן להאשים את עורך הדין בכך שרוצה להשיג ללקוח שלו את התוצאה הטובה ביותר? מה גם שהטקטיקות שמוזכרות במאמר אינן בלעדיות לסנגוריה ובפועל רוב עורכי הדין כנראה משתמשים בהן, בין אם במודע ובין אם באופן בלתי מודע. לאחר צפייה בסרט, חשבתי שהמניפולציות הפסיכולוגיות עליהן מדבר גולד הן שוליות לגמרי ביחס לאמצעים קיצוניים הרבה יותר בהם משתמשים כדי לנצח בתיק, כבר בשלב בחירת המושבעים, שכנראה לעולם אינם אובייקטיביים באמת. גם בארץ, לא פעם שופטים משתמשים בטיעונים חוץ-משפטיים או מושגים עמומים בפסקי דין, לעיתים במסווה של עקרון חוקתי. האם גם תופעה זו יש למגר? יתכן שהחוק אינו מושלם ואינו יכול לחלוש על כל תחומי החיים, על כן המשפט נאלץ לתפקד בסימביוזה עם תחומי עזר כגון כלכלה, פסיכולוגיה וכו'.
בכל אופן, הסרט מומלץ מאוד.
בעניין המשימות השבועיות, לגבי משימת השתיקה- אני מאוד רוצה לומר שהשתפרתי וצלחתי בה הפעם, אבל זו לא תהיה האמת לאמיתה. אמנם שתקתי בשלל הזדמנויות, אבל לא פעם זכרתי בראש את המשימה ובחרתי להתעלם ממנה, לא בגלל שאני לא יכולה לשתוק, אני יכולה, אבל פשוט לא בא לי (אני יודעת, זה לא תרוץ, אבל אני משתפרת..). בכל אופן, הגעתי לכמה מסקנות בעניין השתיקה- כששתקתי עם אנשים שאינם במעגל הקרוב, זה היה פחות מורגש, זה גם לא גרם ליותר מידי אי נוחות, אני מניחה שפשוט יש שיחות שבהן אדם מאוד רוצה להתבטא ולהוציא את הדברים החוצה, בין אם הצד השני מקשיב או לא- לא ממש רלוונטי. לעומת זאת, כששתקתי בנקודה קריטית בשיחה עם אחותי (שמאוד קרובה אלי), היא חזרה מספר פעמים על השאלה "אז מה את חושבת? מה דעתך? אין לך מה לומר?...." למרות שתמיד חשבתי שהיא תשמח אם סוף-סוף אני אשתוק, כנראה שאנשים קרובים מעריכים את עצה/דעה ושתיקה במקום לא נכון יכולה להעיב על השיחה. חוץ מזה, במהלך השתיקה ניסיתי לבטא את עצמי בדרכים לא מילוליות, וכן, יש הרבה כאלה. נדנוד ראש, חיוך, הבעות פנים, יש המון דרכים להביע הבנה, הזדהות וכו' ונראה לי שזה עובד כאלמנט מעכב, עד שהשתיקה הופכת למפריעה באמת. כמובן שבכל אותן הזדמנויות של שתיקה יכולתי להתמקד בהערכת סגנונות התקשורת בהם אנשים בחרו להשתמש.. אני לא יכולה לומר שעלו לי תובנות עמוקות לגבי למה אנשים השתמשו בסגנונות הללו בסיטואציות ספציפיות, אבל לפחות חלק הזיהוי והסיווג היה פשוט יחסית וזה היה מרתק.
את 10 דקות הדממה אני מאוד אוהבת, היו ימים בהם עשיתי את זה הרבה יותר מ-10 דקות (במצטבר כמובן), לרוב אני לא רואה את הרעש כמטרד, אולי רק רעשים פתאומיים, אבל בדרך כלל קולות הצמיגים שמתחככים בכביש או מלמול מונוטוני של הרבה שיחות באוטובוס פשוט הופך למין מוזיקת רקע לשקט שיש בתוך הראש. במיוחד אהבתי לבצע את המשימה הזו תוך כדי האזנה לאייפוד, ככה יכולתי להבחין בכלים והרמוניות שנשמעות כמובנות מאליו בדרך כלל, זה גרם לי להעריך את הפלייליסט שלי מחדש...
אהבתי גם לשבת בדממה במסעדה, אני חושבת ששם היה מגוון הרעשים הגדול ביותר ומאוד נהניתי מזה. חוץ מזה, שמתי לב שקל לי יותר להאזין למגוון רחב יותר של קולות כשהעיניים פקוחות וסורקות את הסביבה.
אני חייבת להודות שהמשכתי להתווכח גם השבוע, היה לי וויכוח אחד שאני גאה בו במיוחד, השתמשתי בהמון טקטיקות מהספר של שופנהאואר, ולשם שינוי גם הייתי מודעת להן תוך כדי הוויכוח, ההתקדמות היתה מכוונת- התחלתי עם טיעונים ענייניים ואחר כך גלשתי לפסים אישיים, מה שהיה הכי נחמד זה שהתווכחתי עם אדם שבדרך כלל מאוד קשה לי להתווכח איתו, והצלחתי להוציא אותו משלוותו! בסוף אפילו כבשתי את יצרי וויתרתי...
שיהיה לכולם לילה מקסים.
קראתי עכשיו את התגובה של נועם וזה הזכיר לי משהו שברח לי מהראש קודם.. אני באמת חושבת שאפשר לראות בסדרת הריאליטי הרדודה לכאורה, "האח הגדול", הזדמנות מצויינת להשתמש בכלים שאנו רוכשים בקורס. דווקא בגלל שאנחנו מנותקים מהסיטואציה ומתבוננים באינטראקציות של זרים, יותר קל לשפוט אותם (יכול להיות שעם עצמינו אנחנו יותר מהססים.. אולי מתוך חשש לגלות משהו שלא ימצא חן בעיניינו, עצם העובדה שיש שם כל כך הרבה טיפוסים שונים אחד מהשני יוצרת אינטראקציות פשטו מרתקות לטעמי... אם רק היה לי זמן הייתי מבלה שעות מול ערוץ 20....
שלום לכולם,
רציתי לשתף לגביי הדברים שחוויתי בעקבות המשימות.
ראשית אתחיל במעשים הטובים, נראה כי אני לא מצליחה בזה כ"כ, יש לי מן מחסום יצירתיות כך שאני לא מצליחה לחשוב על מעשה שייכנס בפירוש לקטגוריה של "מעשה טוב", אך עם זאת אני מנסה לעזור למשפחה ולחברים בכל דבר שאני יכולה ולנסות לגרום לאנשים להרגיש יותר טוב בדברים קטנים, כמו לעזור לאחותי יותר עם האחיין שלי, להתקשר יותר להורים ולהיות יותר ספונטנית וחיובית עם חבריי.
לגביי השתיקה, מודה כי לא הצלחתי לבצע זאת על בסיס יומי אך כשעשיתי זאת הרגשתי מאוד שלווה. הבחנתי כי לעולם ולסדר היום של כל אחד ואחד יש צליל משלו, והשקט הפתאומי מרגיע ומסקרן. ישבתי בחדר שלי, במקרה הייתה גם הפסקת חשמל והקשבתי לרחוב ולשכנים והיה מאוד נחמד :)
פעם אחרת פשוט לקחתי כמה דקות שלשקט לעצמי בעבודה והבחנתי כמה רעש יש במוקד הטלפוני, איך נציגים מדברים עם לקוחות ואיך לכל אחד ואחד יש את הדרך שלו להתמודד עם לקוח קשה...
בפעם נוספת נסעתילהוריי בצפון והתיישבתי באמפי תיאטרון ביישוב ופשוט הקשבתי לטבע- מרגיע מאוד, מומלץ לכולם, גורם לך להבין איך פתאום כל העולם עומד מלכת ונכנס הרוגע לראש.
לגביי ההקשבה- אז הטלתי על עצמי מימה קטנה שהתגלתה כממש לא קלה לי נפשית. ביקשתי מאדם שקרוב אליי לעזו לי לבחור תכונה שלי באשר לחיפוש החומר לקראת עבודת הסמינר. ידידי היקר, דאג להגיד לי בפירוש מה הוא חושב עליי ועל התכונות שאני מראה כלפיי חוץ. אז מעבר לדברים שידעתי, הבחנתי כי דברים שהוא אמר ממש פגעו בי, לא כי לא ידעתי שאני כזאת, אלא כי לראשונה באמת הקשבתי והבנתי שזה דברים שאנשים אחרים רואים, מרגישים ונפגעים והבנתי כי הרבה מתוך התכונות שלי הן חומות שגיבשתי לעצמי כהגנה מפניי חברים, קרובים ואנשים בכלל- הבנתי שבעקבות חוויות קודמות שחוויתי הצבתי לאנשים חדשים חומות שגורמות להם להבין אותי לא נכון ולהיכנס רק עד גבול מסויים כדי להכיר אותי- אז מעברלמשימות של הסמינר, החלטתי לעבוד על כך, כי האנשים הקרובים לי בחיי לא אשמים בחוויות שעברתי עם אנשים שאינם כבר חלק מחיי ואין סיבה להעניש אותם על כך :)
שיהיה שבוע מצויין לכולם (שימו לב שהצלחתי סוף סוף לכתוב את הבלוג בעצמי מבלי להטריד את עדי, אז כל הכבוד לי!) :)
אתם יודעים מה הקטע המגניב בכל הבלוג הזה? שאם הוא לא היה בחיים לא הייתי מאמינה שלחלקנו נורא קשה לשתוק.. בתור שתקנית רצינית, לעיתים דווקא ברגעים הלא נכונים אני פשוט לא מצליחה להזדהות עם התחושה.. אני בדיוק ההפך, יש אמנם רגעים שכיף לי לדבר, להביע דעה, לשכנע או להתווכח, אבל יש רגעים אחרים והרבה בהם אני מתכנסת בתוך עצמי ושוכחת בכלל שיש עוד קיום מסביב.. לדוג' לפני כמה זמן ישבתי עם חברים בבית קפה, בהתחלה דיברנו, אבל אחרי כמה זמן פשוט התנתקתי מהם והייתי קצת עם עצמי. לא עשיתי את זה כי לא הרגשתי בנוח, או כי משהו פגע בי, סתם התחשק לי לשתוק. אחרי זה כשיצאנו אחד מהם ניגש אלי וכמעט בחצי כעס שאל אותי מה קרה לי, ולמה הייתי צריכה להרוס את הערב עם ההתנתקות הפתאומית הזו. ניסיתי להסביר לו שאפילו לא הרגשתי שהייתי כזו, פשוט הייתי עם עצמי ולא כ"כ שמתי לב לסביבה, אחרי מאמצים נכבדים הוא הבין אותי, ואני הבנתי שבפעם הבאה שמתחשק לי לשתוק אני צריכה לחשוב פעמיים אם זה דווקא לא זמן בו צריכים לדבר..
הוסף רשומת תגובה