סגנונות תקשורת ומודעות

שלום לכולם,
העיסוק בסגנונות תקשורת מעלה את נושא המודעות לעצמנו, לאופן בו אנחנו פועלים. גם מסתכלים על עצמנו מעט מבחוץ, וגם מדמיינים קצת יותר איך מישהו אחר, השונה מאיתנו, רואה אותנו. אם אני נוטה לקצר ולתמצת, ואולי קצר מאוד בטלפונים, מישהו אחר עלול לפרש זאת כהתנשאות, שאני עסוק מדי בשבילו ואין לי סבלנות אליו.
המודעות לעצמנו מאפשרת גם מודעות לאדם שמולנו. פתאום רואים את הדברים קצת יותר גם מהצד שלו. אם אני מסוגל לראות את הצד שלי, לשים לב לעובדה שמדובר בצד ולא במציאות היחידה והמלאה, אוכל קצת יותר לקבל את העובדה שיש בעניין הזה צדדים, ושלי הוא לא היחיד. אז אני מתחיל להסתכל בפתיחות רבה יותר גם על צדדים נוספים. במישור האנושי-תקשורתי אני רואה יותר מהצד של אחרים, ובמישור המחשבתי-אקדמי אני רואה יותר צדדים שאף אחד לא אמר שהם קיימים, אבל ניסיון לדמיין אותם מביא לתובנות חדשות. המציאות נהיית עתירת-פרטים ופנים יותר משחשבתי.
המטרה כעת לחקור יותר את העומק שאנו מגלים. במובן זה, כל הבנה חדשה, כל לימוד חדש, רק מגביר את היכולת והרצון ללמוד עוד. תהליך הלמידה הוא תהליך התפתחות, וברגע שתופשים שוונג – לא רוצים להפסיק.

המשימתי/תכליתי/קצר ולעניין, למשל – רוצה את הדברים קצר וממוקד, כן או לא. בגלל הצורך שלו במיקוד, הוא עלול לפגוע באדם שנמצא ממול, שדווקא רוצה את הדברים עגול ורך. הטיפוסים הרכים יותר, השקטים יותר (נכנס לפרטים ואנושי למשל), יתכווצו ויספגו, ויעשו את מה שהקצר ולעניין רוצה – כי הוא מאוד דורש, נוקב.
המשימתי אז יראה עוד תוצאה שדיבור ממוקד מביא תוצאות, ומהר יותר מאשר לבלבל את המוח. הוא מתמקד בתוצאה הקצרת-טווח, מה שביקש או היה חשוב לו באותו רגע, ולפעמים שוכח לכלול גם את התוצאה ארוכת-הטווח בחישוב. בטווח הארוך, יש כאן בן אדם שנפגע. זוכרים את זה יותר.
הספונטני/מקדם, לעומת זאת, היה מגיב בהתפרצות, קוטע את השטויות במקום. או משחיל קטנה. שניהם היו מתקנים ועוברים הלאה. או מגיעים לריב כי אף אחד לא מוותר.

אם אנו ממקדים את המבט באיפה אנחנו בסיפור, אפשר לחשוב על עוד השפעות שנעות בחיינו. עוד מקומות בהם ההתנהגות שלנו היא לא רק שלנו, אלא נובעת ממקום מסוים, נקבעה בגלל מסורת או משפחה מסוימת. יש דברים שהם משותפים לנו ולאחרים, ואת אלה חוקרים הפסיכולוגים והסוציולוגים. למי שצריך להגיש סמינריון במשפטים, לא מזיק להשתמש בהזדמנות כדי ללמוד את עצמנו דרך הספרות, ולחשוב איפה זה רלוונטי למשפט. במה ההשפעה הזו גורמת להליך המשפטי להיות שונה ממה שנהוג לחשוב, או במה זה יגרום לי להיות עורך דין טוב יותר או רע יותר, שונה מעורך דין אחר.
אפשר גם להסתכל על מה החינוך המשפטי עושה למי שעובר דרכו. אילו השפעות נצברות בפקולטה למשפטים מבלי שנתנו עליהן את הדעת?

מעבר להעמקת הידע, שהספרות האקדמית עוזרת לה, יש את פן התרגול: איך אנחנו עובדים על יישום, מעמיקים לא רק את מודעותנו, אלא את יכולתנו המעשית לשנות גישה, להאט את הריצה למסקנות מהירות, להעמיד סימני שאלה, ובעיקר - להקשיב. לפעמים צריך החלטה מודעת כדי לעצור ולהקשיב, ולפעמים צריך תרגול מכוון, ומכני משהו, כדי להכריח את עצמי לנסות מה שקשה לי, להגדיל את טווח איזור הנינוחות שלי.

אשמח לשמוע קצת על איפה התרגול מוצא אתכם, איפה הלמידה הופכת מאינטלקטואלית למעשית.