הקורס לקראת סיום, ואולי לא במקרה הנושא הוא פרידה. אסתי וולפנזון (המקסימה!) המחישה לנו את מעגל החיים דרך הצבעה על שתי נקודות מפתח: לידה ומוות. לשניהם יש תהליך של התכוננות, ובין שניהם עובר קו החיים. ולראשונה הבנתי ש"ארץ החיים" הוא כינוי לעולם בו שרויים המתים, ולא במקרה כך נקראים בתי עלמין רבים (ולא רק אצלנו!). שיעורי הבית שנתנה לנו היו לתאר את ארץ החיים כראות עיננו, אך לכך עוד לא הגעתי.
השיעור עסק בהתכוננות למוות, ותהליך הפרידה מהחיים ומהאהובים. ארבעה נושאים עיקריים עלו: מה היה, סליחה, תודה, והשלמה.
אסתי, יחד עם סימה ברגמן, שיתפו מניסיונן והסבירו איך כל כך הרבה אנשים כל כך שונים עוברים תהליך דומה. איך אצל כולם יש צורך להסתכל מה היה בחייהם, מה הגשימו, ואולי מה יועד להם. איך השאלה "אז למה כל זה היה?" מנקרת ומכריחה את האדם לעמוד מול חייו בחשבון נפש. ואני חושב כמה התסכול הוא בעיקר על הדברים שלא עשינו ולא על טעויות שבעשייה. ולחלק, השאלה איך יזכרו אותי היא כלי כדי לבחון מה עשיתי. או להיפך.
וכמה חשובה סליחה. המוכנות לוותר על כעסים שמחזיקים, על ריבים שהיו, על מחשבות קורבניות שהיו לנו לגבי אחרים. וברי-המזל זוכים לסלוח לעצמם. המוות כתהליך מרפא מאפשר לנוטה למות להתבונן מנקודת מבט אחרת, לצאת מ"עצמו" הקטן ולרחף קצת בין עולם זה לאחר. ותוך כדי, להסתכל על חייו מבחוץ. מנקודת מבטו של זה שכבר לא צריך להילחם ולהוכיח. והמוות, כך הסבירו לנו, הוא תהליך ולא רק מצב-צבירה. ולקראת המוות יש אזור דמדומים, בו אדם מתנדנד מצד לצד, ואנו העומדים סביב מיטתו רואים אותו בחזיונותיו. לפעמים הוא פוגש את אבא, או סבא, והרופאים יאמרו "הזיות".
תודה היא לברי-מזל כפולים: גם לזוכים לומר וגם לזוכים לשמוע. משפחות שתהליך הפרידה שלהם מהחולה מאפשר קירבה וחוויה משותפת מקבלות הזדמנות לשמוע ולהשמיע את הזכּה שבברכות: תודה על שאתה איתי. תודה שהיית ותודה על שתמיד תהיה. גם אם זה בזיכרונות ולא בגוף.
השלמה היא האידיאל. היכולת לראות ולקבל את המציאות כפי שהייתה וכפי שהיא, ולדעת שגם המוות הוא חלק מתפקידנו כאן. שמה שעשינו כבר היה, וזרענו זרעים ככל יכולתנו, ועכשיו תפקידו של מישהו אחר להשקות, ואחרים יקצרו. המוות גדול מאיתנו, וגם החיים. ואולי אפילו יחיו כאן בלעדינו.
ובעיני הדברים סוגרים מעגל. הגשמת הייעוד היא לאו דווקא הגעה ליעד שהגדרנו, או לחלום שטווינו. ובהיכרותי את עצמי, במוות כמו בחיים סביר שאהיה ביקורתי כלפי עצמי, ואחשוב שיכולתי הרבה יותר. וכנראה אצדק. אבל גם כנראה שלא. כי המבחן האמיתי בעיני הוא לחיות כמי שעומד למות. לוודא היום שהחרטה של מחר לא תהיה גדולה מדי, שאדע שבאמת עשיתי וניסיתי.
וגם בדיון סגרנו מעגל. כמו בשיעור הראשון, שוב עלתה שאלת ההתערבות בחייו של אחר. מה זה אומר "ללוות" אחר, בשונה מהנחייתו או הובלתו. כי אם יש דבר אחד שעלה בחוזקה, הוא כמה חשוב תהליך הפרידה, כמה חשוב לדבר. וכמה כאב נותר אצל אלו שנותרו מאחור, כשהנפטר שמר את מחלתו או רגשותיו בסוד. אז איך עוזרים לאנשים שלא מצליחים לדבר, שחשוב להם לשמור את הסוד? ומה בין זכותם לבחור את דרכם לבין משפחה שנותרת המומה?
בשיעור הראשון שאלנו מה לספר לחולה, וכעת אנו שואלים אם ואיך לעודד שיחה מבלי לכפות. ואני נותר קרוע, שכן לא רק החולה קיים, והמוות אינו רק שלו. ילדים שמתה להם אמא, המוות שלהם מאוד. וגם בעל שאיבד חלק מעצמו. המוות הוא אירוע משפחתי, אמרו לנו באחת הפגישות, ואין אמת כאובה מזו כאן. לכולם כאן יש זכות. לחולה להחליט על דרכה, לילדים לדעת ולהתמודד, ולבן הזוג למצוא פורקן ומשען ולא להחזיק את הסוד הגדול הזה לבד. ועדיין, יש מי שיעז להפר בקשה לשתוק?
ויותר מכל פעם אחרת, בלט לי עד כמה העיסוק במוות הוא מראה לעיסוק בחיים. אותם הדברים רק בקיצוניות גדולה יותר. ועד כמה הטיבטים צודקים כאשר הם אומרים שהחיים הטובים הם הכנה למוות המוצלח. והמעזים במיוחד אולי יאמרו שהמוות טוב לחיים. בגוּגל מהיר כדי למצוא את מקור הציטטה, גיליתי אתר: Good Life, Good Death, Good Grief. ודוברי האנגלית שבינינו יעריכו זאת עוד יותר.
ורק דבר אחד לא נתפר בשלמות בתמונה האידילית של מוות כהמשך לחיים. הכעס. כעס אדיר של מי שחייו נגזלים ממנו, בין אם במותו ובין אם במות אהובו. הדתיים בינינו זוכים לכעוס על אלוהים, ואולי יום אחד לסלוח לו. ואני קיבלתי שיעורי בית להסביר את יחס האתיאיסט למוות ולארץ החיים, וכאן התמונה אחרת (וטרם עשיתי שיעורי בית). אך הכעס, אמרה אסתי, הוא חיים. וכל עוד האדם כועס, יש חיוּת לעבוד איתה, יש עם מה לדבר. אז אני מאחל לנו שנכעס. נכעס מספיק כדי להקיא החוצה את הכאב והתסכול והזעם והפחד, ואז נדע לקבל. ולהיפרד בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה