שתיקה והקשבה: צעד נוסף

שיעורי הבית של השבוע הם לקחת את נושא ההקשבה צעד נוסף. הפעם אנו מנטרלים עצמנו ומקשיבים, אך לא רק כשמישהו מדבר אלינו. העשייה היא פשוטה: כל יום במשך השבועיים הקרובים, מוצאים לפחות פעם אחת 10 דקות שאפשר לשבת בשקט ולהקשיב. יכול להיות באוטובוס או בבית, בחוץ או בפנים, יושבים ובמשך עשר דקות רק מקשיבים.

 

 

מקשיבים לרעשים שיש, לא מתמקדים בדבר, שמים לב לכל מה שקורה, מבלי להסתכל עליו. לא מתמקדים בנושא ספציפי, לא עוקבים אחר השיחה של אלה לידנו, ודואגים שתשומת הלב לא תעצור בנקודה אחת, אלא תרחף על הכול. חווים כל רעש, כל תחושה גופנית, כל הבדל של חום וקור או רוח ושקט. המטרה היא פשוטה: להקטין את החלק בנו שמתעסק ברעש הפנימי, במחשבות שלא פוסקות, בדעות שלנו על הכול – ולשים לב לשאר. למה שבא מבחוץ. למה שהוא עובדתי וקיים פיזית באותו רגע באותו מקום בו אנו נמצאים.

 

ושמים לב גם למחשבות כשהן באות, לסיפורים שרצים לנו בראש, לדעה שלנו על הכול. אבל כשבאה מחשבה כזו, מתרחקים ממנה. מתאמצים להקשיב שוב למשהו שקיים בחוץ, או מתמקדים בשמש ובתחושה על העור.

 

כך, 10 דקות של הקשבה, פעם או פעמיים מדי יום. קשור מאוד להקטנת האגו שדיברנו עליה בהקשר של הקשבה לאנשים אחרים, אבל הפעם מקטינים עצמנו מול העולם, ולא מול אדם מסוים בו.

 

ושתפו בבלוג על מה שקורה, גם תוך כדי, פעם או פעמיים בשבוע.

 

מעבר לכך, אני מזכיר לכם מעשים מיטיבים, ולפחד קצת פחות מהצורך בתדמית. גם חוויות כאלה אשמח לשמוע...