יום שני, 4 ביוני 2018

ויכוחים + ויתורים: איך משלבים ביניהם?

הנטייה להתווכח שונה מאדם לאדם, אך הצורך בכך קיים (לפעמים) אצל כולם.  יש שמפרידים בין דיון בו מחליפים דעות, לבין ויכוח בו דוחפים את האחר לקבל את דעתנו - אך לענייננו חשוב להכיר בכך ששניהם קיימים ועם שניהם צריך להתמודד.  לכן אני מציע תרגול - למצוא (ואף לייצר) הזדמנויות לויכוח מיותר, תוך הארכת הויכוח והעמקתו.  לחלקנו זה בא בקלות, ואף רגיל...  וחלקנו צריכים ממש להתאמץ ולהתגבר על מכשולים פנימיים כדי להתווכח.  המטרה היא בדיוק זו - לעשות מה שלא רגיל, להרחיב את אזור הנינוחות, ולהכיר את המנגנונים הוכחניים מקרוב.
בחרו 2-3 מקרים בהם תוכלו להאריך ויכוח ולהקשות על הצד השני, והכריחו את עצמכם לעשות זאת.  המטרה אינה לנצח בויכוח - אלא להתנסות בו ולשים לב לדינמיקות המתחוללות בו.  כשאתם רואים שכבר משכתם כמה שאפשר - תתנצלו!  אינכם צריכים להודות בטעות או לומר שהאחר צדק, אלא למצוא משהו עליו אפשר לומר סליחה.  אולי על אופן הויכוח, אולי על הטונים אליהם הגעתם, אולי על המצוקה או העצבים של הצד השני - העיקר לומר סליחה.  תרגלו את הויכוח המוגזם, ואז את ההתנצלות הבלתי-שגרתית.  ועל הכל, כתבו בתגובות מטה...
בהמשך, ננתח את שאשר קרה ונלמד ממנו, אך קודם עושים שיעורי בית ומתרגלים את מה שקשה ומוזר..

9 תגובות:

Unknown אמר/ה...

1. מקרה של ויכוח אותו יצרתי בארוחת ערב שישי עם דוד שלי (עו״ד מפולפל ומניפולטיבי). הוא סיפר מקרה אקטואלי שקשור לפוליטיקה. אני אמרתי לו בהחלטיות רבה שהוא טועה. הוא ישר גייס את הגינונים המשפטיים שלו והחל ״לריב״ איתי. אני המשכתי להגיד לו שהוא טועה, מבלי באמת להתייחס לדעה הכנה שלי לעניין. הראתי לו טיעונים מתאימים ובפני כולם אמרתי לו שוב ושוב שהוא טועה, שהעובדות שלו לא נכונות ושהדעות שלו מוטות. הוא מצידו גרם לי להרגיש כמו על דוכן העדים, שואל ומתחקר אותי על כל מילה, בטון תקיף ומלחיץ. לבסוף, לאחר כעשר דק׳ אמרתי לו שהבנתי את הטיעונים שלו ושאני מסכימה איתו, שהוא שכנע אותי, ושאני מצטערת על הויכוח והתחושה שגרמתי לו מול כולם (שביקשו מאיתנו להפסיק להתווכח). אין ספק שאני לא אוהבת להפסיד, וכמובן שהוא יצא מרוצה וטפח לעצמו על השכם על הניצחון שלו… אבל בשביל החוויה היה נחמד :)

2. ויכוח שיצרתי עם בחורה בעבודה. היא התלוננה על משהו שקשור לצוות שלנו, ואני צודדתי לגמרי בצד השני (למרות שהסכמתי איתה מאוד). אמרתי לה שהיא טועה שוב ושוב, שתסתכל על הצד שמנגד כי ההתנהלות שלו לגיטימית והרבה יותר הגיונית. היא כמובן התעצבנה שאני מצודדת בצד השני ולא תומכת בה. לבסוף אמרתי לה שאני מצטערת ושהיא צודקת (באמת חשבתי כך). התנצלתי שגרמתי לה לעצבים ולכעס. אמרתי לה שהיא חשובה לי ושאני אהיה לצידה. היא לא התרככה מיד אבל אחרי זמן קצר הכל חזר לקדמותו.

דורין חיים אמר/ה...

בשני המקרים לא יצרתי את הוויכוח אלא משכתי וויכוח שהתחיל מהצד השני. משכתי את הוויכוח ע"י העלת טענות נוספות וניסיון להבין כמה שיותר לעומק את הצד השני ומה הוא רוצה להגיד או ממה הוא נפגע ממני או הפריע לו בסיטואציה. בסופו של דבר התנצלתי וציינתי כי הבנתי את הצד השני ואני מצטערת על הפגיעה בו ובנוסף התנצלתי אם בדרך ההתנהגות שלי בסיטואציה המדוברת יצרתי סיטואציה שלא הייתה נעימה לצד השני.

יש לציין כי ההתנצלות הייתה אמיתית מצידי. אם לא הייתה את המשימה אני לא חושבת שהייתי מבקשת את הסליחה בשלב כל כך מאוחד כי הבנתי את הפגיעה של הצד השני לפניי ובאמת הרגשתי שהייתי צריכה להתנצל. לכן, המשיכה של הוויכוח הייתה קשה בשבילי כי כשאני מבינה שאני עושה טעות ובהתנהגות שלי פגעתי בצד השני אני מקבלת את זה ורוצה להתנצל.

לאחר ההתנצלות הצד השני הבין שהבנתי שהוא נפגע וממה בדיוק הוא נפגע וקיבל את ההתנצלות שלי והשלים איתה והתקדמנו הלאה כאילו הוויכוח לא קרה. אני חושבת שהדבר קרה בגלל שהייתה הבנה של הסיטואציה משני הצדדים תוך הצגת הטיעונים של שנינו ומיצוי הוויכוח מבלי לשמור דברים בבטן.

נעמה דורון אמר/ה...

השבוע התקיים אירוע גאווה באוניברסיטה שעורר הרבה שיחות בנושא. אני בד"כ לא נוהגת להשתתף בשיחות כאלה. ראיתי שהחלה שיחה בין אדם דתי לאדם אחר מהתא הגאה והם התווכחו. החלטתי להצטרף לויכוח. התחלתי להווכח עם שניהם, על אף שלא בהכרח הסכמתי עם מה שאמרתי ונוצר שיח מתלהם. לאחר זמן מה של ויכוח, עצרתי אמרתי לאחד הצדדים אתה צודק והתנצלתי. הוא היה מופתע וניסה להמשיך לשכנע אותי ולא קיבל את זה שהתנצלתי. התנצלתי בשנית והוספתי שזו התנצלות כנה, ואז הוא הבין שאני מתכוונת והפסיק אך לא יצא בתחושה שהוא השיג את שרצה.

Unknown אמר/ה...

אתמול אמא ביקשה שאעשה מטלה בבית ואני כתגובה התחלתי ויכוח בטענה ששאר האחים שלי לא עושים כלום וראוי שהיא תבקש מהם לעזור. המשכתי וסיפרתי לה כמה אני עסוקה ופרטתי את מטלותיי. לא נחתי וסיפרתי לה מה אחיי עושים כל היום בזמן שהיא בעבודה או בסידורים (רואים טלוויזיה). כמובן שאני לא חושבת שיש לי פטור מעזרה בעבודות הבית, אבל למרות זאת הייתי מאוד תקיפה והרמתי את קולי. אמא שלי ניסתה להתגונן ואמרה שהכל בסדר, היא מבינה אבל בד"כ היא לא מבקשת הרבה ואולי הפעם אני בכל זאת יכולה לעזור. היא אפילו אמרה שאני צודקת וניסתה להרגיע אותי אך אני המשכתי בטענה שבלי שום קשר לבקשה הספציפית, ראוי שאחיי יעזרו יותר וזה מתפקידה לחנך אותם. לבסוף, אמרתי סליחה וניגשתי לעשות את המטלה. חייבת לציין שהיה לי מאוד קשה להתווכח עם אמא שלי, לא בגלל עצם הויכוח, אלא בגלל שאני יודעת שבד"כ היא לא מבקשת הרבה.

Unknown אמר/ה...

באופן מפתיע אני מוצאת שלהיות בוויכוח הוא דבר שבשגרה מבחינתי, ולכן פניתי לפלטפורמה בה אני לרוב נמנעת מלהיכנס לוויכוחים בה - תגובות לאנשים שאני לא מכירה בפייסבוק. בדר"כ, אלא אם יש לי איזשהו קשר לאדם מולי, אני לא אגיב, כי לרוב פשוט לא אצליח לשכנע את הצד השני לדעתי. הפעם צללתי לשרשור תגובות וביקשתי 'להגן' על אדם שלעגו לשגיאות הכתיב שלו בתגובות. באופן מפתיע, הצד הפוגע לא מצא שמה שהוא עושה פשוט לא תקין, וטען שהוא רק צוחק. אז המשכתי בתגובות להוכיח לו למה הוא טועה. לבסוף, סיכמתי את הדיון בזה שכתבתי לו משהו קליל (לא התנצלות, אבל משהו שניתן להבין מנוסח הדברים את הנסיגה שלי). אני לא חושבת שהוא הופתע מדי, כי זוהי דרכם של אנשי המקלדת. להיות בטוחים שהם צודקים ללא הבחנה.


ויכוח אחר שנכנסתי אליו - אני לא בנאדם של בוקר. לא אוכלת בבוקר, ובעיקר לא מדברת הרבה בבוקר. לוקח לי זמן להתעורר. לכן חבר שלי מאוד הופתע שעל הבוקר התחלתי להתווכח אתו ולצעוק עליו באחד הבקרים השבוע בדרך לרכבת - על זה שהוא מאחר ושאני אאחר את הרכבת בגללו. מכיוון שהנסיעה די קצרה, הוא נעלב בטרם הספקתי להתנצל בלייב ואיכשהו זה הגיע לזה שהוא נמנע מלשלוח לי הודעות במשך היום. לבסוף, לאחר שעתיים הוא כתב לי שהייתי מאוד לא נחמדה. במקום להתגונן, כהרגלי, אמרתי לו שהוא צודק, ואני מתנצלת ושהייתי מאוד עייפה. מילים לא יצליחו לתאר את גודל ההפתעה שלו, שכן כאמור, בדר"כ אני מתגוננת ואומרת לו למה הוא אשם. הוא קיבל את זה ממש יפה והמשיך את היום כרגיל.

אמשיך לעדכן בסוף הקורס אם פיטרו אותי מהעבודה (בהמשך לדיון הקודם) ואם ייפרדו ממני בסוף.

בן ציון זילברברג אמר/ה...

התווכחתי עם אמא שלי על זכותי להדליק טלויזיה בשבת לראות את המונדיאל, ועל רצוני לעבור לגור במעונות:
בקשר למונדיאל- אמרתי לה שאני כבר גדול וצריך להחליט על עצמי, אבל היא התעקשה שאסור והיא תאבק בזה.היא הציעה שאראה במוצ"ש. היא אסרה עלי לצאת בשישי בערב. היא כעסה והודיעה שלא תעזור לי יותר אם אחלל שבת.
בקשר למעונות- היא אמרה שהיא לא מוכנה שאעבור לשם ושבין היתר אחלל שם שבת, היא הודיעה לי שתבטל את הצקים, ואני אמרתי לה שאשלם בדרך אחרת. היא התעקשה שאין לי זכות להחליט אם להיות במעונות.
בסוף התנצלתי והיא דברה בעוקצנות "יופי באמת".

Unknown אמר/ה...

היה לי מאוד מוזר להתחיל ויכוח לשם הויכוח, בדרך כלל כשאני מגיע לויכוח - אני עושה זאת כי אני מאמין בצדקת דרכי בנושא המדובר. הרגשתי טיפה מטופש, כי זה כמו ברכה לבטלה, להוציא אנרגיה ולהיכנס למקום לא נוח לשם דבר שאני לא מאמין בו, זה על עצם הויכוח עצמו. גם במהלכו מצאתי את עצמי משתמש בטיעונים ש"לא מחזיקים מים", רק כדי להיכנס ולהמשיך את הויכוח. כאשר התנצלתי נראה שהוקל לצד השני, שלא הבין לכתחילה "מה נפל עליי" שהתחלתי את הויכוח הזה לכתחילה, וכן הוקל לי, מאחר ולא נעים להיות בויכוח, כל שכן ללא מטרה מסוימת.
הייתה איזו שיחת חולין ביני לבין אשתי, עלתה שאלה מסוימת והתחלתי להתווכח בכוונה בטענה שאני תמיד צודק כי אני תמיד צודק (טענה מטופשת, אבל היה צריך להתווכח על משהו איכשהו).
אני מבין את מטרת המשימה, זהה אכן נותן לנו בצורת מה לראות את עצמנו מתווכחים מהצד, אבל הלהט של הויכוח היה חסר לי לכדי השלמת החוויה, וזה ניתן כאשר הויכוח הוא טבעי על דבר שחשוב לי, חשוב מספיק כדי להיכנס בשבילו לויכוח. אני משתדל מאוד לבחור את "המלחמות שלי".

Unknown אמר/ה...

החלטתי להתווכח עם חבר שלי כי הוא די נגרר לויכוחים בקלות (למרות שאמרתי לו כמה פעמים שכדאי לו לשים לב לזה.. הפעם השתמשי בזה לטובתי). התנצלתי די מהר כי לא רציתי לריב, אבל הוא כבר רצה להתווכח רק לשם העניין שבזה. רק אחרי שהבהרתי לו שלא בא לי להתווכח ואין לי גוח לזה אז הוא הפסיק, ונראה שקצת התאכזב.

Unknown אמר/ה...

היה לי ויכוח עם אמא שלי השבוע. הרבה פעמים יש לי אנטי לא מובן כנגד דברים שאמא שלי אומרת. היא אמרה לי משהו השבוע שממש הרגיז אותי כי לא הסכמתי איתה, למרות שבתוך תוכי ידעתי שהיא צודקת, משהו בי ישר מתגונן כשהיא אומרת משהו מסוים שאני לא אוהבת לשמוע למרות שהיא צודקת. החלטתי שבמקום להתעצבן אני אקשיב, הבנתי שהיא את שלה תרצה להגיד בכל מקרה וזה לא משנה שהיא אומרת את זה בפעם ה-100, ולכן אין לי צורך שוב לעורר ויכוח, כי היא לא תשנה את דעתה כמו שאני לא אשנה את דעתי, ולכן התנצלתי בפניה על כך שהייתי וכחנית, והבנתי להבא שעלי פשוט להקשיב ולתת לצד השני להגיד את דעתו גם אם זה בפעם ה-100. ובמקרה הזה ספציפית- אמא שלי גם צודקת, סתם היה ל קשה לקבל את זה.