לכולנו יש מה לשפר. לפעמים מדובר בתכונה שחסרה לי ולפעמים במשהו בו אני מגזים קצת. אצל אחד יש קושי בהקשבה אמיתית ומפרגנת, והראש רץ לשיפוטיות ול"כבר הבנתי מה הוא רוצה להגיד". לאחר קשה להתעמת, ונוצרת נטייה לוותר או לברוח מהסיטואציה. השלישי מתקשה בלהגיד סליחה, בין אם מטעמי אגו ופחד מעמדת נחיתות, ובין אם מחוסר מוכנות להודות שטעה.
ניתן לאפיין תכונות, מאפיינים, ונטיות התנהגותיות על ספקטרום - מגבוה לנמוך. נדיר מאוד שבאמת "אין לי" תכונה מסוימת, או שהיא קיימת תמיד ובצורה מוחלטת. המציאות מורכבת יותר, ועל הקו בין אפס למאה, יש הרבה מאוד נקודות ביניים...
החוכמה היא להיות מסוגל לראות את עצמי, לא רק כפי שהדברים משתקפים מבפנים, אלא גם איך זה אולי נראה מבחוץ. וחשוב עוד יותר, איך זה נראה לאחרים שעולמם שונה משלי - ואיך זה גורם להם להרגיש. אין כאן נכון ומוטעה, שכן גם אלה שבחוץ מוטים, וכל אחד רואה רק חלק ממני, ושופט לפי ההטיות הפנימיות שלו. אך יש מועיל ומזיק - ואת זה צריך לשפוט לפי ההקשר. אותה התנהגות - לפעמים מועילה לי ולפעמים מזיקה. לפעמים מה שנתפש ככנות ופתיחות אצל אחד, ייתפש כשחצנות או שיפוטיות אצל האחר. לכן המשימה הראשונה היא לשים לב לדקויות. לתכונות המאפיינות אותי, לאלו המתעוררות רק בנסיבות מסוימות או עם אנשים מסוימים, ולאלו שלפעמים קופצות באופן מוגזם..
המשימה השנייה היא לעשות משהו בעניין. להיות מסוגל להגביר קצת תכונה מסוימת ולהנמיך אחרת. להתאים את עצמי לנסיבות כדי שאוכל לזרום בהן באופן קל יותר, רך יותר, מיטיב יותר עם עצמי ועם אחרים.
אחרי שמיפינו קצת מתכונותינו המובילות, שמנו לב למה חסר לנו ומה יש לנו יותר מדי, וראינו את ההבדל בין מה אני מרגיש מבפנים לאיך אני נראה מבחוץ - הגיע הזמן ליישום. כל אחד בוחר 2-3 תכונות או התנהגויות מאפיינות, ומתאמן בשינויין. שינוי, לא כי הקיים לקוי, אלא כי מגיע לי להיות מסוגל לפעול גם אחרת. מגיע לי החופש שנוצר כשאני מסוגל לשנות, להיות יותר או פחות פתוח, נוקשה, רך, מפרגן, או סולח. מגיע טווח הפעולה שמתקיים כשאני לא מפחד להתווכח, מסוגל להתנצל, ומסוגל ללמוד מביקורת (שמגיעה רק כשאני מאפשר לאחרים להביעה).
שורה תחתונה - כל אחד בוחר לו כמה מאפיינים, ובמהלך כל שבוע רושם תגובה בה נפרט מה עשינו בעניין. איך אתגרנו את עצמנו כדי לפעול באופן שהוא חריג עבורנו, שונה מהרגיל, ומתרגל את עצמנו במסוגלות לפעול אחרת. תהיו יצירתיים! אפשר לתרגל במגוון דרכים, וללמוד מהצלחות וכשלונות כאחד. הרשו לעצמכם לפעול שונה, שכן רק כשלמדתי שאני מסוגל גם כך וגם אחרת, נפתח המרחב שביניהם לבחירה חופשית באמת.
בהצלחה ותיהנו. וגם אם לא - ספרו...
23 תגובות:
אני בחרתי בתמימות כתכונה שאני רוצה לשנות, וייעצת לי לשאול יותר שאלות. התחלתי לתרגל את זה ברגל שמאל. מישהי שקבעתי איתה פגישה הבריזה לי ואני נפלתי בזה כי לא חשדתי כשהפסיקה לשלוח לי הודעות ולא שאלתי שאלות. בהמשך היתה לי שיחה עם עו"ד שרציתי לשכור את שרותיו, וכאן כבר שאלתי וחקרתי, ועדיין אני לא בטוח שחקרתי מספיק, ושיש בידי את האינפורמציה שתמנע ממנו לשקר לי.
תכונה נוספת שאני רוצה לאזן היא הרגישות. אני נעלב ולוקח ללב מה שאומרים לי. עוד לא חשבתי על דרך לאזן את זה- לא להיעלב מכלום?! זה קשה...אעדכן בהמשך
אני בחרתי בתמימות כתכונה שאני רוצה לשנות, וייעצת לי לשאול יותר שאלות. התחלתי לתרגל את זה ברגל שמאל. מישהי שקבעתי איתה פגישה הבריזה לי ואני נפלתי בזה כי לא חשדתי כשהפסיקה לשלוח לי הודעות ולא שאלתי שאלות. בהמשך היתה לי שיחה עם עו"ד שרציתי לשכור את שרותיו, וכאן כבר שאלתי וחקרתי, ועדיין אני לא בטוח שחקרתי מספיק, ושיש בידי את האינפורמציה שתמנע ממנו לשקר לי.
תכונה נוספת שאני רוצה לאזן היא הרגישות. אני נעלב ולוקח ללב מה שאומרים לי. עוד לא חשבתי על דרך לאזן את זה- לא להיעלב מכלום?! זה קשה...אעדכן בהמשך
הבטחתי לנסות לבקש יותר עזרה.
חשוב לי לחדד שבקשת העזרה נוגעת למקרים בהם אני יכולה להיעזר באנשים שאני מכירה במקום ללכת ולשלם על שירותים כאלו - פשוט להעז ולבקש דברים שנראים לי יותר מדי (גם אם בעיניי הם היו מהווים שטויות, כי יש לי את היכולת לעזור אז למה לא?).
אז השבוע, חתמתי חוזה שכירות (ייאי לי!), ובתור משימה בחרתי לבקש מהבוס שלי עזרה, שיעבור על החוזה. דובר על חוזה סטנדרטי שלא לקח יותר מכמה דקות לקרוא, ולמען האמת הבנתי אותו בעצמי כמעט לחלוטין. אבל בכל זאת רציתי לוודא שאני לא מפספסת שום דבר, ולכן פניתי אליו, בראייתו כעורך דין.
חייבת לומר שהוא עשה זאת בשמחה.
אני מבינה שזה לא דרש ממנו יותר מדי, והוא יכול היה לעזור לי בזה, ולכן אמר כן. אני מבינה גם שככל הנראה רוב האנשים היו מגיבים ככה, כמו שאני אישית הייתי מגיבה לבקשה כזאת.
לא אשקר, אני מרגישה קצת חייבת, אבל בדיוק על זה אני מנסה לעבוד, מתוך ההבנה שמה שנראה לי כל כך עצום ודורשני, מהווה עבור אנשים אחרים ככל הנראה 5 דקות מזמנם.
התכונה שבחרתי לשפר היא היכולת לשמור על קור רוח, היכולת לנטרל מחשבות טורדניות שמסיחות את דעתי. היות ואני בתקופת מבחנים המשימה היום יומית הינה ברורה- ללמוד והרבה. אומנם, בשבוע האחרון ידעתי שידיד שלי צריך את עזרתי והיה לי קשה לסנכרן בין השניים. כל פעם שהחלטתי שעזרתי מספיק והגיע הזמן ללמוד, מחשבות הציפו אותי- שאולי לא עזרתי מספיק. דיברתי עם חברים וכולם הסכימו איתי שעשיתי מעל ומעבר, אבל זה לא סיפק אותי. באחד הימים הסמוכים למבחן, נכנעתי למחשבות, פשוט עזבתי את הלמידה ונסעתי לעזור לאותו ידיד. כלומר- נכשלתי במשימתי הרגעית. לאחר המעשה, ניסתי לחשוב מה הסיבה לכך, לא מצאתי אותה.. אבל נזכרתי במשימה שלי במסגרת הקורס- במסגרתה הבטחתי שאנסה לנטרל מחשבות טורדניות, וכשהן צצות שוב, להסיט את המחשבה שלי למחשבות אחרות.
מזל שהיו לי מספיק הזדמנויות ומספיק מבחנים כדי לנסות זאת. זה באמת עובד, לא תמיד, אבל אני משתדלת.
המשימה שאני בוחרת לעצמי לשבוע הקרוב היא להיות יותר סלחנית כלפי עצמי.
לפעמים, ובמיוחד בתקופות לחוצות (אם כי זה סתם תירוץ, כל תקופה היא לחוצה בעיניי) אני מרגישה שאני אף פעם לא עומדת בציפיות שאני מציבה לעצמי. לא רק שאני מחמירה עם עצמי מאוד ומרגישה שאני לא מספיק טובה הרבה פעמים, אלא אני מטרידה את עצמי גם בשאלות על העתיד הרחוק וחוששת שלא אצליח להגשים חלומות.
לדוגמה, יש לי חלום לגבי העתיד בתחום המקצועי, שהייתי מאוד רוצה להגשים. כבר מעכשיו אני בלחץ שלא אצליח לממש אותו, עד שאני כועסת על עצמי שלא למדתי עד אמצע הלילה למבחן למרות שהעיניים כבר נעצמות. אני תולה תקוות רחוקות בכל התנהלות הכי קטנה בהווה ובעתיד הקצר מאוד.
אני חייבת להיות יותר סלחנית כלפי עצמי ולאפשר לעצמי רוגע פנימי אמיתי שיהיה נטול כל לחץ/חשש/פחד כזה או אחר.
אני יודעת שזה כנראה לא יעזור ואני אמשיך להיות כזאת... אבל אף פעם לא רע לנסות!
המשימה שאני בוחרת לעצמי לשבוע הקרוב היא להיות יותר סלחנית כלפי עצמי.
לפעמים, ובמיוחד בתקופות לחוצות (אם כי זה סתם תירוץ, כל תקופה היא לחוצה בעיניי) אני מרגישה שאני אף פעם לא עומדת בציפיות שאני מציבה לעצמי. לא רק שאני מחמירה עם עצמי מאוד ומרגישה שאני לא מספיק טובה הרבה פעמים, אלא אני מטרידה את עצמי גם בשאלות על העתיד הרחוק וחוששת שלא אצליח להגשים חלומות.
לדוגמה, יש לי חלום לגבי העתיד בתחום המקצועי, שהייתי מאוד רוצה להגשים. כבר מעכשיו אני בלחץ שלא אצליח לממש אותו, עד שאני כועסת על עצמי שלא למדתי עד אמצע הלילה למבחן למרות שהעיניים כבר נעצמות. אני תולה תקוות רחוקות בכל התנהלות הכי קטנה בהווה ובעתיד הקצר מאוד.
אני חייבת להיות יותר סלחנית כלפי עצמי ולאפשר לעצמי רוגע פנימי אמיתי שיהיה נטול כל לחץ/חשש/פחד כזה או אחר.
אני יודעת שזה כנראה לא יעזור ואני אמשיך להיות כזאת... אבל אף פעם לא רע לנסות!
המשכתי לנסות להתאמן על אי רגישות, אך כשימשהי כתבה לי מילה מעליבה באתר הכרויות הרגשתי פגיע וחשוף עד אימה. לא הלך לי. בגזרת התמימות התקשרתי לעוד עו"ד שאלתי שאלות וקיבלתי ייעוץ שתאם את ציפיותי וייעוץ שלא תאם, כך שאיני יודע מה להחליט
השבוע בניסיון לעבוד על עצמי, קרה דבר שהגעתי אליו דרך אימא שלי דווקא ולא דרך עצמי, אבל הוא היה נראה לי כהזדמנות מתאימה. אז כמו שאמרתי בפעם שעברה, בדיוק חתמתי חוזה למעבר דירה, וככל הסטודנטים, גם אנחנו מחפשים מקומות בהם ניתן לחסוך כמה שאפשר.
חיפשנו אני ובן זוגי רהיטים ממקורות אחרים, שלא נאלץ לרכוש כאלו חדשים, והוא אמר לי תשאלי את המשפחה המורחבת (דודים דודות וכו') - בהיותי אני, לא הייתי מסוגלת לבקש את זה - מה אני אתעלק על אנשים ואתחיל לבקר מהם רהיטים ודברים???
באחד הבקרים, אימא שלי פשוט אמרה לי - מה יש לך, דודה X ודודה Y החליפו סלון/פינת אוכל/חדר שינה ממש עכשיו, חבל שהם ימסרו למישהו זר.
אז עשיתי את זה - ביקשתי מדודים שלי רהיטים.
וואלה, השגתי סלון עם שזלונג, אני לגמרי יכולה למות בשקט....
רציתי לנסות להיות יותר סלחנית כלפי עצמי... אני מודה שזה לא כלכך מצליח עד עכשיו. גם אם הצלחתי לכמה ימים, הלחץ הוכפל לאחר מכן והרגשתי את ההצטברות של כל הימים שבהם ״ויתרתי״ לעצמי.
אני מנסה להתמקד בהווה ולהימנע ממחשבות מטרידות שהן לא כלכך רלוונטיות בשלב זה.
בנוסף, אני בוחרת להיות יותר הטיפוס ״הנכנס לפרטים״. לפעמים אני בוחנת את עצמי אחרי פעולה שעשיתי באופן ״יעיל״ (וזו יכולה להיות שאלה פשוטה כמו מה למדתי מהכתבה שהרגע קראתי) ואני מגלה שמרוב שמיהרתי לא באמת התעמקתי במה שניסיתי לבצע.
אז אני רוצה לנסות להיות קצת יותר מהטיפוס הנכנס לפרטים... זה אומר להיות פחות אימפולסיבית לפעמים ולא למהר...
אמשיך לעדכן!
אני נוטה לדבר יותר מלהקשיב, ואני מנסה לעבוד על התכונה הזאת שגם היא מרכיב בתמימות שלי- אני פחות שומע אנשים ויותר מדי מתפרץ, כך שיוצא שאני מפסיד הרבה מידע חשוב. שמתי לב לזה ואני עובד על זה בכל כוחי. בנוסף, הכרתי מישהי רגישה, ויכול להיות שאלמד ממנה איך לווסת את הרגישות כך שלא תהיה מוגזמת. אמשיך לעדכן.
השבוע נפלתי להונאה באינטרנט. שוב, לא שאלתי שאלות מספיק, הייתי במעין טראנס של החלטות פזיזות וככה נפלתי בפח. כמו כן שוב העליבה אותי מישהי באתר הכרויות ונהייתי ציני ונוטר טינה כלפיה אחרי שהתנצלה
בהמשך לנאמר בכיתה אמרתי שהייתי רוצה לשפר את הרתיעה שלי מלהצטרף לויכוחים בשל החשש לטעות ומסקנה הייתה שאני צריכה להצטרף לשיחות ולטעות בכוונה, כך נהגתי בשבועות האחרונים:
ראשית, בשבוע הראשון הצטרפתי לשיחה שידעתי שיש לי מעט מאוד מידע על הנושא, מה שלא הייתי עושה בעבר. התחלתי את השיחה בהבעת דעה, אך כשהוחזר אליי מידע שלא ידעתי התחלתי להתפתל ולבסוף אמרתי תודה לא ידעתי, אבדוק את זה.
בשבוע השני החלטתי באמת לטעות- לקחתי צד בשיחה כשאני לא יודעת דבר על הנושא ואמרתי את שעלה לי לראש, שהתברר כטעות. מיד הרגשתי צורך להתנצל ולהסביר שאני לא יודעת הרבה על הנושא.
בשבוע השלישי, החלטתי שאני לא מוותרת ואמשיך עם הטעות בלי להתנצל- הצטרפתי לשיחה שוב באותו הנושא של שבוע שעבר, שאמנם הידע שלי התרחב מאותה שיחה אולם עדיין לא הייתי בקיאה מספיק בנושא. ואכן שוב טעיתי, רק שהפעם המשכתי להתווכח ולנסות לגבש עמדה דרך כך. לבסוף הודתי בטעותי ואמרתי שאמשיך לקרוא על הנושא.
בשבוע הנוכחי, היום החלטתי לטעות בכוונה בנושא שאני בקיאה בו, ולהודות כבר בהתחלה שאני לא בקיאה אבל אשמח להביע את דעתי, עצם זה שפתחתי בכך שאני לא בקיאה עוררה תגובות פחות מתלהמות מהצד השני, והרגשתי שרק מנסים להסביר לי יותר לאט או במילים פשוטות יותר כדי להגיע לאיזשהי הסכמה. לא בהכרח אסכים רק שנבין את הצד השני.
אני אכן מרגישה שהפחד שלי מטעויות הולך וקטן, ושזה לא מפחיד כמו שחשבתי. התגובות של אנשים בשיחה כשאתה מודע שטעית הן קצת מופתעות, בעיקר לאחר שהמשכתי להתווכח, אבל לאחר שאני מודה שטעיתי התגובות הופכות לעדינות יותר ומנסות להסביר בלי עצבים ולהט של הויכוח וכך הנושא הופך ברור יותר ולי יש הזדמנות ללמוד דברים חדשים.
אני ממשיך להתמודד עם עוררות היתר והרגישות יחד עם התמימות. במשך הזמן חל שיפור וגיליתי שהאינסטינקטים שלי מתחדדים ואני שואל יותר שאלות ומברר יותר דברים לפני שאני מבצע. למדתי גם לקחת בקלות מה שאומרים לי ולא להתעצבן. עשיתי דרך חשובה ואני מרגיש שיפור גם במצב הרוח וגם בביצועים בחיי היומיום.
לאחר רצף צפוף של בחינות של ארבעה שבועות, אסכם את התקדמותי במשימתי:
1) 1-7/7 - באותו שבוע בין היתר הכנתי עבודת סיום לקורס שלא נכחתי בו סמסטר בשל חילופי הסטודנטים. העבודה התבססה על חומרים שנלמדו בסימסטר, אומנם לא הייתי בכיתה כדי לסכם. אני לא סומכת על סיכומים של אחרים, מה שהטריד אותי מאוד... כמובן שיצאתי מכליי והתחלתי לחפש מאמרים וספרים בנושא, ע"מ להימנע מלהסתמך על סיכומים של תלמידה אחרת מהכיתה. יצאתי מפרופורציות, אבל בשל חוסר הזמן שהיה לי, כי היו לי עוד מבחנים- נאלצתי, כן- נאלצתי להסיח את דעתי מהמחשבות על הכישלון שממתין לי אם אגיש עבודה שאני לא בטוחה לגבי החומרים שלה. אז כן, לקח לי זמן, אבל לאחר זמן מה הבנתי שאין ברירה, ואת החצי השני של העבודה החלטתי שאני חייבת לשמור על קור רוח ולקבל החלטה תבונית.
2) 8-14/7 - המטלות שלי לאותו שבוע היו לסנכרן בין כמה מבחנים מטעם שתי מחלקות שונות, שכמובן לא מסונכרנות ביניהן. כל פעם שלמדתי למבחן אחד, מצאתי את עצמי עמוסה במחשבות טורדניות לגבי מבחן אחר. הרי אם אני לא לומדת עכשיו למבחן אחד, מתי אתפנה ללמוד למבחן האחר? והאם אצליח בו? מחשבות אלו הקשו עלי להתרכז והורידו לי את הרוח מהמפרשים, לאחר שהבטחתי לעצמי שלאחר שסגרתי התמחות, אני אקח את המבחנים יותר בקלילות (מה שלא קורה). פחדתי להיכנס למעגל של כישלונות, שמרגע שאגלה על כישלון אחד, לא אצליח לפקס את עצמי ללמוד למבחן אחר. והחוסר מודעות... והמתח.. אלו דברים שקשה לי להתמודד איתם. ואם אחשוב קדימה- מה יהיה בהמשך? שיהיו לי מטלות "משמעותיות יותר" בחיים? כלומר, המשימה שלקחתי על עצמי קיבלה משנה תוקף, והבנתי את חשיבותה. במקרה הזה- החלטתי לקבל החלטה, חשבתי מה הפיתרון הטוב ביותר כדי להקל על הלחץ, כדי לאפשר לי לשמור על קור רוח בתקופה הלחוצה הזו (בשבילי לפחות). ויתרתי על מבחן, החלטתי לגשת אליו לראשונה במועד ב'. מאותו רגע הלחץ ירד. בנוסף, הכנתי לוח שמסדר לי כמה ימים אלמד לכל מבחן, באופן זה הבטחתי לעצמי שאספיק ללמוד לכל המבחנים- וזהו...שוב פתרתי את המשימה בדרך עקיפה, במקום להסיח את דעתי מהמחשבה הטורדנית- פשוט מעין "ביטלתי" את המחשבה הטורדנית (למרות שבפועל העומס שלא נעלם).
3) 15-21/7 - שיא העומס. אפשר להגיד שהכוח שנשאר בי לא היה רב... לכן, זו הפעם הראשונה שהתמודדתי באמת עם המשימה. עבדתי על המחשבות, במקום לקצץ בשעות השינה או למצוא פתרונות "מעשיים" אחרים. דאגתי לאכול טוב, לישון טוב, ולרכז את מחשבותיי במבחן אחד כל פעם.
4) 22-28/7 - זהו.. חלה הקלה, יצאנו לחופשה משפחתית בחו"ל, לאור ההפסקה הקצרצרה בין המבחנים. חייבת לציין שלא היו מחשבות מסיחות דעת שרציתי להיפטר מהם. אך הקדשתי זמן למשימה הנ"ל, לקצה הפיזי שהבאתי את עצמי בתקופה הזו, בשל הרצון להתמודד עם העומס שנוצר לי בגלל חילופי הסטודנטים, ולאור הרצון שלי להצליח. הגעתי למסקנה שעם המבחנים שנשארו לי אתמודד אחרת, ברוגע! תוך שמירה על סדר! לראשונה לאחר תקופה ארוכה באמת נחתי, למרות שזה לא היה בתכנון והבאתי איתי הרבה חומר של הלימודים.
היו לי כשלושה שבועות ליישם את המשימה שהצבתי לעצמי. אני יכולה להעיד שהצלחתי חלקית.
המבחנים תמיד מלווים אצלי במתח עצום וגם הפעם זה לא היה שונה במיוחד, אבל אני מרגישה שהצלחתי לעשות נתק בין הלמידה לבין רגעים שמחוץ ללמידה (ואף שינה). כשלמדתי-למדתי. כשנהנתי-נהנתי. ידעתי לקחת את ההפסקה כשצריך אבל עם זאת להיות כלכך ממוקדת במטרה וידעתי שאני הולכת להצליח ולא להתפשר. רציתי לחקור יותר, להעמיק, להתעמת עם מה שאני לא מבינה ולא להגיד ״יהיה בסדר״, רציתי להרגיש שאני מאתגרת את עצמי שוב ושוב, וזה הטריד אותי שלא הצלחתי, ואז הייתי מוטרדת מזה שאני מוטרדת... ו..אתם מבינים :).
אני מרגישה מאוד מסופקת מההתנסות הזאת, ואפילו לפני שהתפרסמו כל הציונים. אף פעם לא הייתי מהמתפשרים והמוותרים, ההפך! אבל כשהעומס הקשה נפל עליי הרגשתי לפעמים שלא משנה מה אעשה לא אצליח, והוכחתי לעצמי שנטרול הלחץ עוזר, ותמיד אפשר לגייס עוד מוטיבציה!!
עכשיו אני מציבה לעצמי מטרה חדשה, והיא לאמץ את לשגרה היומיומית שלי, ובנוסף הייתי רוצה לאתגר את עצמי ולעבוד על קלילות וספונטניות יותר :)
מבטיחה לעדכן!!
חברה', אתם מדליקים ממש.
כל הכבוד על הרצינות והעומק.
שמים לב איך כשנותנים תשומת לב מתמשכת לדברים, מוצאים דרכים להתקדם? שונה מאשר להתלונן על עצמנו ולהרגיש מתוסכלים, ומהתעלמות שמשאירה אותנו במקום.
העובדה שעושים זאת בזמני עומס, עם קשיי המבחנים וכו', דווקא מועילה למשימות. קשה זה טוב - מאפשר להתאמן כשהכול חד וחשוב וברור.
שימו לב גם כמה מכם שמו כמטרה עניין לא מוחשי, כמו התגברות על מחשבה טורדנית או להפסיק לחשוב על עצמי בדרך מסוימת, ואיך אפשר לעזור דווקא בהצבת יעד מוחשי, פיזי ומיידי. קחו לדוגמא את ההחלטה להמשיך בשיחה בה אני לא ממש מבין כדי לתרגל את הרתיעה מלהיתפש בטעות - שבפועל מגבילה מביטוי עצמי. או הרתיעה מלבקש עזרה, שאפשר להתנסות בהתגברות עליה כשמחליטים לבקש בכל זאת, בין אם רהיטים ובין אם כל דבר אחר.
כשמוצאים משהו ספציפי שאפשר לעשות, המיקוד הוא בעשייה ולא במחשבה. זה מאפשר ביצוע ולא רק תהייה, והתקדמות שאפשר לשים לב אליה, לזכור אותה, לפרגן לעצמנו עבורה.
כך אפשר להציב יעדים קצרי-טווח, שכל אחד מהם מהווה התקדמות וגם הזדמנות לראות שגם כשמסתכלים עלינו כמי שלא מבין, או מי שלא מושלם, או חלשים או פגיעים. הכול נכון, אז מה?! קטונתי מלהיות מי שאני רוצה להיות, אך לא קטונתי מלנסות וכך להתקדם ולהשתפר...
שימו לב לא להישאר רק עם הרעיונות הגדולים או המטרות העיקריות והיזהרו ממיקוד רק במה לא רוצים שיקרה (לא להיעלב, לא להיפגע, לא להילחץ). משימות קטנות ומיידיות מהוות צעדים, שכל אחד מהם מחזק אותנו בצעד הבא. ומשימות ברורות נותנות מימד פיזי לבעיה, משהו לעשות ולא רק לחשוב.
מותר להיפגע, מותר לחשוש, מותר להרגיש מוזר או לא נעים. כמו מי שמחליט לרוץ מרתון, אי-הנעימות הכרוכה במאמץ היא חלק מהעניין, וחלק ממה שהופך את הדרך לראויה ומתגמלת...
היי לכולם :)
אפרופו ריצת מרתון, נרשמתי לריצת מרתון! אמנם קצר של 10 ק״מ, אבל גם זאת דרך, שאני רואה בה כאתגר פיזי ותפיסתי כאחד. אתגר שצריך להתכונן אליו ולחשב מהלכים לקראתו, אבל הכל מתגמד כשעוברים את נקודת הסיום...
הרבה זמן רציתי להירשם למרתון קצר כזה, אבל כל פעם משהו דחה את הרצון, והפעם אני חושבת שלא סתם זה קרה בתקופה הזו שאני לומדת לשחרר ולומדת איך לשחות בעולם הגדול.
אז בעוד כשלושה חודשים אני ארוץ מרתון ועד אז אציב לעצמי מטרה לשחרר וללמוד בזכות השקעה רבה.
רציתי לשתף אתכם במקרה שקרה לי השבוע בו השתמשתי בסגנונות התקשורת שלמדנו. ברחוב שלי יש מצוקת חנייה רבה וזה מוציא המון אמוציות מהשכנים עד למעשים לא יפים בכלל. השבוע אחת השכנות הזמינה משטרה רק בגלל שהפריע לה שרכב אחר חונה ליד הבית שלה (לא חוסם כניסה לחנייה ולא שער), סתם ככה, מן יצר נקמנות ודווקנות שכזה.
לא נשארתי אדישה למצב וניגשתי לאותה שכנה, שצעקה והתריסה בכל מי שעמד מולה. בחרתי שלא לצעוק עליה בחזרה, אלא להתחבר לתסכול שלה ואפילו לנסות להבין אותה, השתמשתי בהומור מסויים והסברתי לה שאנחנו כולנו שותפים איתה לאותה בעיה (כל דיירי הרחוב).
הסברתי לה שכשהיא מזמינה משטרה היא רק מענישה את הצד שכנגד אבל היא לא עוזרת לפתרון הבעיה, שהיא באמת מצוקה של כולנו. אם כל אחד יזמין משטרה לאחר זה רק יהפוך אותנו להיות שכנים נקמנים ואני מאמינה שאפשר לפתור את זה גם אחרת, בעיקר בעזרת סבלנות.
אז השיחה בנינו נגמרה לגמרי בטוב, ואפילו חשבנו על פתרונות לבעיה שנוכל ליישם!!
זה היה נחמד לפנות אליה בצורה אחרת, למרות שרציתי בתוך תוכי לצעוק עליה בחזרה ידעתי שזה לא הדבר הנכון מכיוון שזה לא יועיל לפתרון הבעיה ולשיח תורם בסיטואציה (אפילו יעצבן אותה קצת יותר :)).
לפני כמה ימים הבנתי בדיוק מה הדבר שאני באמת רוצה לשנות. בהתחלה חשבתי שמדובר בחוסר החלטיות, אבל זה לא היה מדויק. אחר כך, חשבתי שאולי אני לא עקשנית מספיק, אבל היות ועקשנות היא תכונה בולטת ומעצבנת אצלי, גם זה לא היה מדויק. לפני כמה ימים ראיתי משהו שפתאום הפיל לי את האסימון, ולכן עכשיו אני משתפת. תמיד אהבתי לחשוב על עצמי כמי שלא מפחדת לקחת סיכונים ולנסות דברים חדשים, אבל האמת היא שאני לא מנסה עד שאני לא יודעת שאצליח. אני פרפקציוניסטית במובן הרע, מה שאומר שאני פשוט מפחדת להיכשל כל כך, שזה מנטרל אותי מלנסות. דחיתי לא מעט שאיפות וחלומות בגלל הפחד להתחיל, פשוט כי לא הייתי מוכנה מספיק. חוסר החלטיות פשוט נובע המקרה הזה מנסיון לחשוב קדימה 5 צעדים, במקום פשוט לעשות.
ולכן המטרה שלי לזמן הקרוב היא לקחת את אחד חלומות הילדות שלי, שנראה היה רחוק מאוד, ופשוט לעשות אותו.
אעדכן. אחלו לי בהצלחה :)
שלום לכולם,
לקח לי זמן להגיב בקבוצה וזאת משום שהייתה לי תקופה מאוד עמוסה שבה צברתי המון חוויות שחיזקו אצלי את ההחלטה שהתכונה שאני צריכה לשפר היא "סבלנות".
במקביל לתקופת מבחנים עמוסה לקחתי חלק בהירתמות למאמץ המשפחתי בתכנון החתונה של אחי הגדול שמתקיימת עוד פחות מחודש. בזמן הזה היו שלל סידורים וארגונים שהיינו צריכים לעשות והמון החלטות שהיינו צריכים לקבל. במהלך תקפה כזו שמלווה שהמון לחץ והרבה מחשבות הייתי צריכה למצוא את המקום שלי ולשמור על סבלנות מול אנשים אחרים ובמיוחד כשמדובר בבני המשפחה.
ראיתי לנכון בהמון "ישיבות" לשמוע את הדעות של האחרים עד הסוף ואז לגבש דעה משל עצמי וזאת מבלי להתעצבן ומבלי לחשוב שאם אני לא מדברת ראשונה הדעה שלי לא תיחשב.
בנוסף, היו מספר פעמים שהייתי צריכה להגיב את התגובה שלי לאחר מחשבה ובלי אימפוליסיביות מיותרת וזאת במקביל לחשיבה על מה האחר יחשוב על מה שאני חושבת ואז להוציא את הדברים בצורה יותר "מעודנת" ויותר מתחשבת באחרים שסביבי.
אני מרגישה שכן הצלחתי להראות סבלנות ולקחת לעצמי כמה שניות לפני שאני מגיבה ואני מקווה שאצליח להמשיך עם זה.
אני חושבת שתקופת הלחץ האמיתית שבה אצטרך להראות באמת שיש לי סבלנות ולנשום עמוק לפני שאני מגיבה ובמקביל להיות "רגועה" בשביל האחרים רק מתקרבת ואני צריכה להיות מוכנה אליה.
אז מקווה שיהיה לי זמן נוסף להיכנס ולעדכן בין האירועים אבל אם לא אעדכן אתכם אחרי האירוע הגדול.
היי לכולם,
אשמח להעלות בפניכם התמודדות עם אדם בעל סגנון תקשורת שאני מתקשה קצת להתמודד איתו נכון. מדובר באחד העובדים של הבוסית שלי בעבודה, הוא בחור מוצלח ונחמד לכל הדעות, הייתי אומרת שאפילו חסר ביטחון עצמי במידה מסויימת. עם זאת, מכיוון שאני מבחינה היררכית במשרד נמצאת ברמה ״נמוכה״ יותר ממנו הוא מוצא לנכון להפוך אותי לעובדת שלו אישית ומבקש ממנו לבצע את עבודתו.
הוא מבקש ממני המון בקשות לא לגיטימיות ביחס לתפקידו ולתפקידי ואני מוצאת את עצמי חסרת אונים למול הבקשות האלו במיוחד לאור העובדה שהוא מבקש את זה בצורה מאוד מזלזלת ומובנת מאליה.
בהתחלה כעסתי ואז הבנתי שאני צריכה להיות ״חכמה״ ולא צודקת. התחלתי בלהגיד שזה יחכה לזמן שבו אסיים את שאר העבודה שהבוסית שלי נתנה לי ואח״כ אשתדל מאוד לעזור לו. אך זה לא הרתיע אותו והוא רק ממשיך עוד ועוד.
אני ממש אשמח לשמוע את דעתכם, איך הייתם מציעים לי להגיע איתו להבנה? מצד אחד אני רוצה באמת לעזור לו ואני לא רוצה שתיווצר אצלו התחושה שאני חס וחלילה מזלזלת בו או בבקשות שלו. מצד שני, אני מרגישה שהוא לא מבחין בין בקשות לגיטימיות לכאלו שהן לא.
אשמח לדעתכם :)
שלום טל ותודה על השיתוף. מניסיון, לעתים אנשים לוקחים אותנו כמובן מאליו מאחר ולא עשינו תיאום ציפיות ממצה. אולי כדאי שתיקחי אותו לשיחה נעימה "בטעות" תו"כ יום עבודה ותראי לו את כלל המטלות שלך ושהן ניתנו ע"י משהו בכיר ממנו ושירד ממך. תסבירי שכרגע ישנם דברים דחופים וחשובים ושאין לך פנאי לכך, ותשמחי לעזור לו "אחר כך" אם יישאר זמן. בצורה אלגנטית ולא להיכנס אתו ל"אין כניסה". אני חושב שלפעמים עדיף פשוט לצלול מתחת לגל ולתת לו לעבור, במקום להתעמת אתו. חיסכון באנרגיה. הצלחה רבה!
שלום לכולם! אז אחרי שסיימתי את הסמסטר העמוס הזה ואת החגים, אמנם באיחור אבל עדיף מאף פעם, אשמח לעדכן במקרים בחודשים האחרונים שניסיתי לממש בהם את מה שלקחתי איתי מהקורס.
תחילה , כפי שהצבתי לעצמי בסוף השנה, נכנסתי לדיונים סוערים בפייסבוק כדי לנסות ולהתמקד בנקודה אחת בדיון ולא להתפזר. לנתח אותה לעומק, ובעיקר לפרק את הטיעון המרכזי של האדם שמולי. לשמוט את הקרקע תחת רגליו. וכן בהמשך ניסיתי זאת בדיונים וויכוחים שהיו לי בחיי הפרטיים. כשעשיתי זאת אנשים בדר"כ הגיבו בכמה אופנים:
א. יצאו מדיון כי לא היה להם מה להגיד. הם הבינו שהטיעון שלהם לכתחילה לא היה מבוסס וכן שלא יצליחו לבסס אותו, מכאן שבחרו פשוט לפרוש.
ב. אנשים שניסו לחזור על הנחות נדושות עוד ועוד, אך נהדפו פעם אחר פעם.
ג. ניסיון לגרור את הדיון למקום אחר בו הם יוכלו "לנצח", למרות שבמקרה הטוב המקום הזה לא מהווה באמת את מוקד הדיון או בכלל לא רלוונטי לדיון.
ד. האופן שלא יכולתי לסבול הוא כשאנשים ירדו לרמה מאוד נמוכה של דיון, למרות שהציגו את עצמם כהפך הגמור. המעניין במצב זה הוא שגם אם אנחנו לפעמים אומרים טיעון נכון (למרות שלאלו גם טיעון נכון לא היה באמתחתם, בטח שלא חזק) אך אומרים אותו בצורה לא נאה, הטיעון יסבול מעצם הצגתו ויגרום לאנשים אחרים לא לצדד בו. אחת כמה וכמה אם הטיעון מנסה לקדם סובלנות, קידמה או השכלה, ואותו אדם נוהג בצורה לא הגונה ונאה (בלשון המעטה). אנשים אלו גם לעתים יבחרו בקללות או סטיגמות כדי לבסס את דרכם, אך כמובן שלא נחלו הצלחה.
לצערי מצאתי שלא מעט מהדעות המושמעות במרחב הציבורי אינן מבוססות, ובטח לא יכולות לסבול דיון ענייני המבוסס על עובדות, כתוצאה מכך גם שלא שומר על תרבות דיון. בנוסף רוב האנשים לא מצליחים להביא שום סימוכין לדעותיהם. לפעמים נתקלתי בתגובות כגון "מה צריך הוכחות או סימוכין? אנחנו לא בבית משפט!", משתמע מכך שאין צורך לדבוק בדיון ענייני המבוסס על האמת ועל המציאות בחיינו.
מנגד, פעם אחת הגעתי למצב בדיון מסוים שהצד השני הופתע מנתון שהבאתי שלא האמין לקיומו, ולאחר שהבין כי הוא נכון, החליטו לצדד בעמדתי כתוצאה כך, למרות שלכתחילה הדיון הראשוני היה מאוד טעון, אף רגשי בצורת מה.
לאחרונה היה דיון שהתפוצץ כתוצאה מהתמקדות בנקודה אחת והבאת דוגמאות מהחיים בו האדם שטען לדבר מסוים, עשה בדיוק ההפך, ואף גרוע מכך. מצאתי שלאנשים קשה להתמודד עם האמת, ששמים להם מראה מול הפנים. בטח אם זה נעשה בצורה יפה ומנומסת. אפילו הגעתי למצב בו אנשים מאשימים אותי בשקריהם, כי אני הבאתי לגילויים, ולא את עצמם שלכתחילה בחרו בדרך של שקר. בדר"כ אם אדם יתקל בדבר שקרי המסופר עליו, או בשקר בדיון, הוא לא יתרגש, אולי מעט מעצם כך שאדם משקר בפניו, אך לא מעבר לכך. אבל אדם לא יוכל להיות שווה נפש אם הטיעון של העומד מולו היינו אמת והוא חשף את שקריו או את המוסר הכפול בו הוא מחזיק. וכגודל האשמות שאותו אדם מטיח כלפי חושף האמת לכתחילה, כך תגובתו תהיה יותר רגשית וקשה.
הדבר האחרון גרם לי לחשוב ולהבין כמה דברים בשימוש בדיון באופן זה. לפעמים אנו ניטה דווקא לא פעול בדרך זו, של התמקדות בנקודה אחת, למרות שמצד הדיון היא יותר נכונה לשם הצלחה, זאת מאחר והשאלה העיקרית היא "מה אנו רוצים להשיג?". אם הדיון הוא עם שחקן חוזר וקרוב אליך, לעתים נעדיף לא להביא לפיצוץ של הדיון, עקב חשיפת הצד השני ואי הותרת מוצא לבריחה בשבילו מהדיון. ולכן נעדיף לפעמים להתווכח ויכוח עקר בכוונה, ולא לנצח, למרות שיש ביכולתנו לעשות זאת, כדי להרוויח את הקשר עם אותו אדם ולא לשורפו. מצד שני, בדיונים מאוד חשובים, באלו שלא נוכל להפסיד או לצאת בתיקו, נרצה לפעול בצורה זו. בעיקר עם שחקנים חד פעמיים, או בדיונים שאינם בעלי אופי אישי, רגשי ופרטי.
הקורס, וכן המשימה האישית, חיזקו לי את היכולת להסתכל על הדיונים מהצד, במובן של להבין את מהות והלך הדיון, אך גם הבחירה אם להיכנס לאחד או לוותר עליו.
הוסף רשומת תגובה