שלום לכולם,
המשימה השבועית - להתווכח. המטרה היא תשומת לב לאופן בו אתם מתווכחים, לאופן בו אחרים עושים זאת, ולדינמיקה של הויכוח. מה מגביר אותו, מה מסיט אותו לכיוון מסוים, מה מעלה התנגדות ומה מאיין אותה.
קחו סיטואציה בה עלול להתעורר ויכוח, ואפשרו לו לקרות. מישכו אותו קצת יותר ממה שהיה קורה מאליו, אבל המטרה אינה ליצור פיצוץ סתם, אלא לדמות מקרים אחרים בהם ויכוח באמת מתעורר - והפעם אנחנו מודעים קצת יותר ומסוגלים להסתכל על המתרחש קצת 'מבחוץ', לשים לב לפרטים מבלי שרגשותינו מעוורים אותנו.
ניתן להשתמש באירוע המתרחש מאליו, ופשוט לשמור על התנגדות קצת יותר מהרגיל, או לקחת סיטואציה שברגיל הייתם מתחמקים מהעימות - והפעם לא מוותרים. שימו לב לסוג האמירות, ההעוויות, התנועות, שמעוררים התנגדות או כעס אצל הצד השני (ואצלכם). ניתן לעשות זאת בעמידה על זכותכם, או בהתנהגות קצת כמו שאחרים לעיתים עושים לכם. אמנם ליצור ויכוח מקום שאין הכרח נראה רע, אבל הלמידה מההתנסות והיכולת לראות את המתרחש בצורה מעמיקה יותר ובהירה יותר עשוייה בהחלט לעזור במקרים רבים אחרים.
שימו לב לא להפוך מכניים או מלאכותיים מדי. השתמשו בהתנהגויות או אמירות שבויכוחים אחרים בהחלט יתכן שיעלו, כך שמישהו המכיר אתכם יוכל לחשוב שגם הפעם זה אמיתי, או רק קצת מוגזם - לא הרבה.
חשוב להקפיד עד כבודו של האחר. מותר לשחק קצת, וגם להתווכח זה לא סוף העולם - אנחנו עושים זאת ממילא הרבה פעמים אז עוד אחת לא תהרוג אף אחד. עדיין, שימו לב לאחר וביחרו את האיזון איתו גם אתם וגם הוא יכולים לחיות.
בסוף התהליך חייבת לבוא התנצלות שלכם. לא סתם 'סליחה, הייתי חייב בשביל ניסוי בכיתה' - התנצלות על שהעלבתם או פגעתם (אם כך קרה), או באופן כללי יותר, בקשת סליחה על שהייתם חלק מאירוע מכעיס, ושלא מצאתם את הדרך לעדן ולהנעים את השיחה יותר מוקדם.
ההתנצלות חשובה לא רק כדי לשמור על כבודו של האחר, אלא גם כדי לשים לב לאיך אתם מרגישים תוך כדי, ואיך האחר מגיב. איך אפשר לצאת מהעימות גם ללא הרבה מילים והסברים. מעבר מכעס והתנגדות לשיתוף פעולה או חיוך משותף.
בבלוג תכתבו מה קרה, לא רק במישור העובדתי, אלא בעיקר בתחושתי. נסו לתאר כמדען השם לב לפרטים בשני הצדדים של השיחה, לא רק כאדם המעורב ורואה את הצד שלו. איפה אפשר היה להשיג את אותה המטרה בדרך אחרת? איפה ניתן היה למקד את חוסר ההסכמה מבלי שיהפוך לעימות ממש? מה קורה בפנים כאשר אנו חלק מעימות, מה קורה לשליטה העצמית ולתשומת הלב למגוון הכיוונים אליהם ניתן ללכת? עד כמה המבט הופך צר וממוקד בנקודה מסוימת, שאינה בהכרח החשובה ביותר?
21 תגובות:
יש לי וידוי.
אני שונאת להתווכח.
אנשים קרובים אלי יגחכו ויאמרו: "היא?! שונאת להתווכח? עלק...". ואכן, יש לי נטייה (קלה) להתרגז מהר, ולפתוח בוויכוח נחוש מלא שכנוע עצמי. אלא שנטייה זו רלוונטית רק לקרובים אלי.
אוכיח זאת באמצעות סיפור:
שבוע שעבר עליתי על אוטובוס עירוני והסתבכתי קצת עם הוצאת הכרטיסייה מהארנק. הנהג, על אף אופיים הנוח של קהילת נהגי האוטובוסים, איבד את סבלנותו ופתח בנאום ארוך ועצבני על החוצפה הישראלית שלי ("למה את חוסמת את האנשים במקום להכין את הכסף מראש!"). במקום "לפתוח" עליו, כמו שישראלית אמיתית היתה עושה, מלמלתי משהו על המוצא הקנדי שלי וברחתי לירכתי האוטובוס, לפני שהדמעות שלי יספיקו לפרוץ.
בגלל נכות מביכה זו, בחרתי טרף קל לצורך המשימה שקיבלנו- את החבר שלי.
כמובן שהוא לא חשד בכלום. וגם ההתנצלות בסוף לא היתה לי קשה מידי. אבל לאחר מעשה נותרתי עם טעם מר בפה, כמו שתמיד קורה לאחר ויכוחים עם אנשים שאני אוהבת.
נראה לי שאנסה לבצע את המשימה שנית, והפעם עם אדם רחוק יותר. אני לא מבטיחה להצליח. אמשיך לדווח.
התלבטתי.
במשך מספר ימים השתעשעתי במחשבה להיכנס לכאן, ולכתוב קבל עם ועדה: "אני לא מסוגלת להתווכח. זהו. יש אנשים כאלה, צריך לקבל את זה." אבל זה לא מדויק. אני כן מסוגלת להתווכח, אבל אני בורחת, ממש כך, מעימותים. עימותים מפחידים אותי, חוסר השליטה הפוטנציאלי שלי בעימותים מפחיד אותי, האיבה שאחרי מפחידה אותי, ולכן הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי שומרת בבטן ושותקת, רק כדי שיהיה "שלום בית". אני סובלת מזה?- כן. אבל אני חוששת שאסבול יותר מההפך.
כל זה לא אומר שאני לא *יכולה* להתווכח.
בסופו של דבר ויתרתי על הרעיון לוותר, ובחרתי בקורבן קל יחסית: אמא שלי.
אתמול בלילה הגעתי הביתה, והתישבתי על הספה. הנוכחים היו: אני, אמא ואבא. ברקע שודרה לה תוכנית המופת "האח הגדול", והאוירה היתה נעימה. בין לבין, אמא שאלה אותי מה שלומי. בין לבין, ואל תשאלו איך הגענו לזה (כי אין לי מושג) נאלצתי להסביר לה באריכות למה הבחור האחרון שיצאתי איתו זכה בכינוי "זה לא זה".
עכשיו, בדר"כ, אני מעדיפה לחסוך הסברים מפורטים כאלה, כי זה מרגיז אותי. זה שלי, וזו אני, ואני לא רוצה לפרט. אני בכלל לא בטוחה שאני יכולה. הכל עניין של הרגשה. מה שכן, אני מבינה בדר"כ את הצורך של אמא לדעת בכ"ז, ועושה מאמץ לענות לה. אתמול לא עשיתי את זה. במקום זה הטחתי בה: "אוף, עזבי אותי כבר! את לא מבינה שזה ממש קשה לי רגשית לענות על זה כל פעם? אמרתי שזה לא זה, אז די! מה זה עניינך בכלל??"
אמא נורא נעלבה, ואבא הסתכל עליי בהלם מוחלט אך בעניין רב, יש לציין.
אחרי שהתעשתה, היא החלה לנאום על חשיבות דמותה של האם בחייה של בתה. לא משנה מה היא אמרה, לא ממש התייחסתי. כלומר, לא סתרתי את דבריה, אלא פשוט התקפתי במשפטים לא קשורים, שכוללים הסבר על רגשותיי הפגועים ועל החדירה לחיי. יצרתי שיח חרשים מושלם. האמינו או לא, כל כך נכנסתי לזה, שהתחלתי להאמין שאני באמת מרגישה את כל מה שאני מתארת לה. ואני לא.
הגענו למצב שאמא כמעט השתתקה מרוב עלבון. בשלב זה החלו ייסורי מצפון אמיתיים לנבוט בי. במחשבה לאחור, אולי לא הייתי צריכה לבחור באמא. זה רגיש מדיי.
עצרתי הכל, ואמרתי לה : "טוב, אמא, תקשיבי. לא התכוונתי לפגוע בך. היה לי יום קשה ואני מוציאה את זה עלייך. מחר אספר לך הכל." אמא הסתכלה עליי בהפתעה, ואבא חייך מהצד חיוך מרוצה.
הרגשתי מבוכה קלה, אבל גם הקלה.
בסופו של דבר סיפרתיי להם על המשימה, וכולם יכלו לחזור לצפות בנעימים בליהוגי ארז טל, בתוכנית המופת הנ"ל.
תיאור המקרה...:
נסעתי עם ידיד שלי באוטו, הוא נהג, היינו בדרך חזרה הביתה, בפקקים מטורפים.
הוא התחיל לסטות שמאלה עם האוטו, ופתאום רכב חתך אותנו במהירות מופרזת, היינו קרובים בסנטימטרים לתאונה... נשמנו שנינו לרווחה.. ואז ידעתי שאני הולכת להפעיל את התרגיל.
שתקתי בהתחלה, ואז אמרתי: "איך הדברים האלה קורים תמיד איתך??"
כאילו הציתו גפרור, הוא החל לצעוק: "מה?! אני?! ראית איך הוא נסע! מה את מאשימה אותי?!"
הוא היה ממש ממש עצבני...
פשוט לא יכולתי להמשיך את זה. וקטעתי את זה כאן...
הגעתי למסקנה, שמאוד קשה לי להעמיק בויכוח באופן מודע, כי אם המטרה היא להעמיק בכוונה משהו שבאופן רגיל היינו מניחים לו, זה לפעול בניגוד לאינסטינקט שלי, וזה מרגיש לא טבעי.
ברור- שכשאנשים מעמיקים בויכוח, הם נעשים לא נעימים, מאוד עצבניים, ובעיקר תוקפניים. לא נעים ולא מומלץ...
לא סתם אומרים שהמבחן האמיתי לזוגיות הוא תהליך תכנון החתונה... ואכן אם נשרוד בשלום את השלב (הנורא יש לציין) הזה אני מאמינה שאח"כ יהיה בסדר :)
בכל אופן, אתמול נסענו לראשונה לראות גני אירועים לקראת האירוע המיועד להיות מתישהו (עדין לא יודעים מתי) איפשהו (גם לא יודעים איפה).. את ההתרשמויות מהגנים שראינו אני אחסוך מכם, אבל אתאר את הויכוח (הבלתי נמנע יש יאמרו) שפרץ בדרך חזרה:
לאחר שראינו את אחד הגנים היותר יקרים שקיימים וניהלנו שיחה עם הבעלים שלו שנחמדות היא ממנו והלאה, חבר שלי חזר לאוטו די עצבני והחל להתמרמר בערך על כל דבר שעלה בראשו בין אם הוא רלוונטי ובין אם לא. כמובן שהדבר ההגיוני והנכון לעשות מבחינתי באותו רגע היה פשוט לא להגיב, לתת לו להרגע וכך הכל היה נגמר יחסית מהר ובשלום.. אבל אני החלטתי לעשות את הניסוי שקיבלנו כשיעורי בית (כי מתישהו הרי צריך). אז במקום להתעלם, החלטתי להביע התנגדות נחרצת למרמורו ולהוסיף טענות מוגזמות לכיוון ההפוך תוך כדי הרמת קול מוגזמת.. כמובן ששני משפטים הספיקו כדי להצית את המדורה ומהר מאד מצאתי את עצמי בויכוח אמיתי שממש לא התכוונתי אליו, כשאני מייצגת צד שאני בכלל לא מאמינה בצדקתו.
בסופו של דבר, אחרי ויכוח סוער, עצבים מיותרים ושתיקה מעיקה החלטתי שמספיק והתנצלתי. התנצלויות באות לי בד"כ בקלות כך שדווקא בחלק הזה של המשימה לא מצאתי אתגר.. מה גם שבאמת הרגשתי אשמה שלקחתי את זה (בלי כוונה) צעד אחד רחוק מדי ובחרתי דווקא בו כקורבן למשימה.
שני לקחים חשובים שלמדתי- עדיף היה אם הייתי בוחרת אדם קצת יותר רחוק.
מדהים איך תוך מס' מועט של רגעים שכחתי שאני בכלל לא מאמינה במה שאני אומרת ונכנסתי בשיא כוחי לויכוח הכל כך מיותר הזה...
אין מה לומר, המציאות הכואבת היא שהרבה יותר קל להתווכח, אפילו על הענין הקטן והזניח ביותר, מאשר לפתח שיחה מעמיקה ואינטימית.
זו בדיוק הסיבה שידעתי שמספיק ללחוץ לאחותי על המתג הנכון והאש כבר תתלקח. (חלילה לי להוריד מכבודה של אחותי שתחיה, אבל היא מתבגרת וזה אומר הכל).
הסתכלתי עליה במבט ארוך ובוחן והערתי כאילו כלאחר יד שהפריזורה שלה, שעליה עבדה כחצי שעה לפני ובפעם השמינית באותו יום, לא נראית משו.. היא רצה למראה וחזרה במבט כעוס וכמו שצפיתי התלקח עימות.
הבעיה האמיתית בעימות כזה היא לשמר אותו.
זו פעם ראשונה שניסיתי להסתכל מהצג על ויכוח כזה- שמתי לב שהויכוח תמיד מתחיל כשאני
מנסה לשמר את רמת הקול "הטבעי" שלי ואולי אפילו לרדת אוקטבה, בעוד ששותפתי לויכוח בחרה
דווקא להרים את קולה ולדבר בקצב מהיר. אני ניסיתי להסביר לה משהו על מבנה השערה וקצוות מפוצלים והיא התחילה לצעוק שאני לא מבינה הרבה בנושא, שתמיד היא מקבלת רק מחמאות ושלהמציא עובדות זה קל מאוד.
המשמעות האמיתית של הסיטואציה הזו היתה- שכאשר יש לך דברי טעם לומר בענין מסוים והם יותר מובנים אצלך בראש, אתה תנסה -גם בסיטואציה של ויכוח, להעביר את המסר. בעוד שכאשר אתה מותקף ונמצא במצב של כעס , אוטומטית תכנס למצב של ההתגוננות אמוציונלית שאם היא חסרת טיעון ממשי מאחוריה או קשר לדברים שנאמרו, סביר להניח שהיא תתנהל בעיקר בצעקות ובנסיון להסתיר את העובדה שאין לך באמת מה לומר.
אחרי הכל – רק הערתי לה על התסרוקת, משם ועד לחוסר התחשבות ברגשות ולעובדה שחסרות לה חולצות(??) הדרך היא מאוד ארוכה.
אבל למרות כל "התיאוריה" היפה שלי, כשאחותי לא ירדה מהטונים הגבוהים , תיפסתי גם אני אליהם, מהעובדה הפשוטה שהיא לא שמעה מילה ממה שאמרתי, לא רק ברמה הפיזית של שמיעה ממשית, אלא ברמה של הקשבה.
ברגע מסוים ניסיתי לסיים את הקרקס שנותר בסלון הבית ושלפתי איזה ספריי שיער שהיה באמתחתי, היא הסתכלה עלי במבט מזוגג ורק כשהסברתי לה שזו מנחת שלום, שאני מצטערת ושלמעשה התסרוקת תראה טוב אם היא רק תהיה יותר יציבה, היא נרגעה, הבליחה מבט במראה, התיישבה לפני ונתנה לי לעשות את מלאכתי. מיותר לציין שבסוף היא יצאה מרוצה ומאוששת.
טוב...בטרם אגיע לשלב התיאור אספר כי ביום רביעי האחרון בשעות הערב איבדתי את הפלאפון שלי..לא סתם פלאפון, אלא פלאפון חדש לחלוטין. כאמור - באסה. מכיוון שאיבדתי אותו באוטובוס של דן ידעתי לאן ניתן לפנות ולקוות (לשוא) שמשם תבוא הישועה.
לאחר טרטורים בלתי פוסקים מצד דן בין סדרנים במקומות שונים, הגעתי לסדרן של עמידר. קיבלתי שעות עבודה לא נכונות של הסדרן מסדרן אחר של דן, ובמקום להתקל באדם המבוקש נתקלתי באיש נקיון שענה בטעות (לצערו) לטלפון.
התחלתי בהצגת הבעיה. סיפרתי על כל ההתרחשויות מאותו יום רביעי והאיש הגיב בכך שאמר לי שהסדרן יבוא עוד שעה כי הוא בהפסקה. באותו הרגע התעצבנתי באמת, כי היום היה שישי והזמן קצר. אימצתי לעצמי טון עצבני והתלחתי לשפוך עליו את כל מה שחשבתי על הסדרן, מוסר העבודה שלו ושעות העבודה הארוכות והמייגעות בדן. האיש הגיב אוטומטית בהגברת קולו לכדי צעקות וחזר שוב ושוב על כך שאתקשר בעוד כשעה.
בזלב ההוא התעצבנתי באמת. במקום לסגור את העניין בדרך נוחה יותר החלטתי שאני לא מוותרת. דרשתי מהאיש לקרוא לסדרן או לבדוק בעצמו האם יש פלאפון שיכול להיות שלי. האיש המשיך לצעוק עלי (ולהגביר את קולו) ולפרט לי את שעות העבודה של הסדרן. בשלב כלשהו הוא ויתר ואמר שהם קיבלו פלאפונים אבל לא כמו שלי. בנוסף לזה הוא הוסיף שאם איבדתי אותו ביום רביעי, עכשיו כבר אין לי מה לעשות. ראיתי בזה פתח לריב נוסף וצעקתי עליו שוב, הפעם על הטרטורים הבלתי פוסקים של הלקוחות. בסופו של יום, לאחר כ10 דקות של צעקות בעברית, עברית קלוקלת ולעתים קללות (קלות למדי) ברוסית סיימנו את שיחתינו.
אך בזאת לא נגמרה הסאגה. מכיוון שאני גרה במרחק הליכה מהמסוף, בדרכי לקנות לי פלאפון חדש עברתי פיזית במשרד ומצאתי את איש הנקיון ועוד 4 נהגים בתוך משרדם. הצגתי את עצמי כמי שדיברה איתם מוקדם יותר, ולאחר שזוהיתי המשכתי את הויכוח. דרשתי לראות את הסדרן, דרשתי שימצאו לי את הפלאפון, וכל שנתקלתי בו הוא בצעקות חוזרות של איש הנקיון. כל זה נמשך עד שנהג אחר לא התקרב אלי, מסר לי פתק עם מספר והסביר לי שזה האגף של אבדות ומציאות ושאם אני רוצה, אוכל לפנות לשם.
בשלב הזה התנצלתי על הצעקות שלי, הודתי על העזרה ויצאתי. למרבה הפלא, ברגע שהתנצלתי כל האווירה המחוממת (בעיקר ביני לבין איש הנקיון) התפוגגה והאיש החל לחייך. אני כמובן יצאתי עצבנית, אך אל ניתן היה להמשיך את הויכוח העקר לנצח.
תובנה שצמחה לי מתוך השיחה היא שברגע שפונים בצעקות אנשים נחסמים ולא רוצים לעזור. הם משקיעים את כל האנרגיה בלהתגונן במקום פשוט לחשוב צעד קדימה מחוץ לקופסא.
אם כן, נראה לי שאמשיך לדבוק בדרכי - בלי צעקות.
אנה
יצירת ויכוח עם אדם זר:
קודם כל, יש לי וידוי. אני אדם שבד"כ אוהב להתווכח אבל היה לי מאוד קשה ליצור וויכוח מאולץ, שוודאי הרגיש כך גם לגבי הצד השני, למרות שלבסוף הפך לויכוח אמיתי. הויכוח סבב סביב השאלה שהתשובה לה כל כך חד משמעית- באיזה צד יותר נכון להיות- תביעה או סנגוריה? וודאי נתקלתם ולא פעם אחת בשאלה הזו עם עצמכם ועם אחרים. אז אצלי התשובה לא כל כך ברורה, והיה קשה לי לעמוד איתנה בדעתי על משהו שאני בעצמי מסוייגת ממנו תוך כדי.
ההתנסות הייתה מעניינת. הצד השני, תהה מאיפה הוצאתי את הנושא הזה ומה פתאום אני ככה "באה להתווכח באמצע היום", לטענתו. אבל היה מאוד מעניין. דבר ראשון, ניהלתי דיון מעמיק על נושא שמעולם לא באמת יצא לי להתעמק בו כל כך והגעתי עם טיעונים למחוזות חדשים. אבל, הרגשתי לא נוח. הרגשתי שאני דוחפת את הדיון יותר מדי, שהצד השני זז בכסאו אף שגם לא היה לא מעט מה להגיד- הרגיש שהדיון מאולץ, שיש משהו מאחוריו. הדיון היה הרבה פחות עדין מדיונים שאני רגילה לנהל בד"כ, הרבה יותר עיקש ופחות קשוב.
לא אהבתי להיות זו שמחזיקה בדעה אחת וללא מעצורים דוחפת שיקשיבו רק לטיעונים שלה מבלי להיענות לטיעוניו של האחר, כנראה משום שחששתי שאשתכנע מדעתו (שיש לציין שעשה הרושם שגם הוא מתווכח לשם הוויכוח...). הייתי בסיטואציה לא נוחה, אולם לאורך הזמן, הוויכוח העיקש הפך לוויכוח משמעותי בעל עומק, שלא האמנתי שיתקדם להיות כזה. בסוף הויכוח, הסברתי מה הייתה המשימה. הצד השני גיחך לעצמו ואמר שזו דווקא התנסות מעניינת, הזדמנות- אומנם מבויימת- בה יצא לנו לדבר על הדברים החשובים באמת...
בעלי שונא ויכוחים. הוא לא ניסחף לוויכוח בשום מחיר, לא חשוב כמה מישהו צועק עליו או מנסה להשפיל אותו- הבן אדם לא משתף פעולה ונשאר סבלני. לכן נדיר שהוא מעורב בויכוח ואם כבר מישהו מגזים איתו – הוא פשוט משתתק.
בקיצור, שבוע שעבר כשסיפרתי לו על המשימה הוא לא רצה שאבצע אותה.
עם כל אחד אחר יכולתי להתחיל כבר מזה ויכוח שלם אבל כזכור איתו הסיכוי שאצליח הוא אפסי וממילא מההתחלה תכננתי לעשות את זה למישהו זר כדי לא לפגוע במישהו שקרוב אלי. אז רק שאלתי אותו "למה?" הוא ענה "כי זה לא נכון להתנהג כך".
שעות ספורות אח"כ עלתה הזדמנות מושלמת לויכוח. אחותי סיפרה לי שהיא שוקלת לעשות שירות לאומי במקום מסויים, ושהיא ממש ממש ממש רוצה לעשות דוקא שם. לדעתי המקום הזה לגמרי לא מתאים לה וזה רעיון גרוע. אני יודעת מה זה לעשות שירות לאומי במקום קשה ועל המחיר שזה גובה.
הזדמנות פז להתווכח ואז להתנצל.
השיחה התחילה. היא מביעה את דעתה ואני את דעתי, כך שוב ושוב. ניסיתי לשכנע אותה כמה שיכולתי אבל נזהרתי לדבר בכבוד ולא לפגוע. למרות שפה ושם היא התרגזה והטון שלה עלה אני המשכתי לדבר אליה יפה ובסבלנות. שמתי לב שכשהיא הגבירה קול כלפי ואני השבתי לה ברוגע היא הנמיכה אותו. אני מניחה שלו הייתי עונה בכעס הטונים היו עולים ומתגברים אבל זה משהו שכולם יודעים ממילא גם בלי הניסוי הזה.
לסיכום: נראה לי שזה לא נחשב לביצוע המטלה כי זה היה שיחה ולא ויכוח בלא כל צורך להתנצלות.
חשוב לי לציין משהו.
כשקיבלתי את המשימה לא התלהבתי מהרעיון של לעשות רע למשהו (גם אם מתנצלים בסוף) אבל אמרתי לעצמי: טוב נו, אני אתנצל אח"כ והכל יהיה בסדר... זה למטרת הסמנריון אין מה לעשות... למרות שהרגשתי מאד לא נוח אם זה, כן התכוונתי לעשות את זה, עד שדיברתי עם בעלי.
אחרי שקראתי את התגובות בבלוג כל כך שמחתי שבעלי לא הסכים שאני יעשה את זה ושהקשבתי לו.
זה פשוט לא נכון להתנהג ככה, גם אם זה בא בתור משימה, זה עדיין מנוגד לדרך שבה חונכתי.
חברה' נאלצו לפגוע ולהעליב אנשים שקרובים אליהם ואוהבים אותם, ובשביל מה?
האם יש לכך הצדקה? האם זה שמתנצלים בסוף הופך את זה לבסדר?
לדעתי לא.
גם אני כמעט עשיתי בדיוק את אותו הדבר. למרות שתכננתי לעשות את זה לבן אדם זר זה לא משנה כי לכל אחד צריך להתייחס בכבוד גם אם לא מכירים אותו אישית. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבן משפחה או אדם קרוב.
חבל שהוטלה עלינו משימה כזו.
אין לי בעיה להתווכח כשצריך וגם כשלא צריך. כמובן כמו כולכם או רובכם כן ניסיתי לעשות את המטלה אבל לצערי זה לא כל כך הצליח.
זה התחיל בקטנה לגבי משהו (מרוב שזה היה כל כך חסר משמעות כבר שכחתי מה) שיונתן (בעלי) ביקש ממני לעשות. שאלתי אותו למה שהוא לא יעשה זאת והוא ענה לי תשובה צינית וחייך. אמרתי לעצמי חיוך לא בא בחשבון (יש לי מטלה לעשות) ואמרתי לו בטון טיפה יותר גבוה כי אין לו מה לחייך וכי אני רצינית מאוד. חיכיתי לתגובה והיא לא באה. המשכתי להגיד כי תמיד הדברים הללו נופלים עלי והוא לא חושב פעמים לפני שהוא מבקש. כמובן שזה לא נכון אבל לשם הויכוח ניסיתי להעלות משהו ששנינו יודעים שזה לא נכון כי חשבתי שזה מה שיצית את האש. לא האמנתי למילה ממה שאמרתי כי באמת לא חשבתי עליו את כל מה שאמרתי באותו רגע. והוא, בכלל לא ראה את השיחה הנ"ל בתור ויכוח וענה לי תשובות לא שייכות ולעיתים אף גיחגח.
כמובן שהפסקתי לנסות וחיכיתי להזדמנות אחרת, אבל כמו שניתן לנחש היא לא הגיע או יותר נכון שוב לא הצלחתי להביא אותו למצב של צעקות, עצבים וכו'.
הדבר המעניין הוא שאנחנו כן מתוכחים ודי הרבה על דברים שמציקים לשנינו ובדרך כלל אף אחד מאיתנו לא מוותר בהתחלה. כנראה שהוא יכל לראות שהדבר לא באמת מטריד אותי או בפשוט חשב שזה לא שווה ויכוח.
מה ששמתי לב הוא שנורא קשה להתווכח על דבר שאתה לא מאמין בו ולכן המינימום שניתן לעשות לשם הויכוח הוא לנסות להאמין בדבר שאתה נלחם עבורו.
דבר נוסף ששמתי לב הוא כי ברגע שהצד השני שקט ורגוע אני ניסיתי להיות יותר רצינית, הטונים החלו לעלות, התחלתי לדבר עם הידים והגוף, במילים אחרות כל דבר שיגרום לו להתיחס אלי ולטענות שלי.
טרמפיסטים-
כל צומת שעברתי בה השבוע חיפשתי אותם, אך לצערי הרב לא מצאתי. בסופו של דבר החלטתי לעשות משהו שונה ופשוט לשאול אנשים את השאלה המטרידה.
רוב התשובות שענו לי סבבו סביב זה כי סביר להניח שאנשים שהיו צריכים פעם טרמפים יטו יותר לעצור אותם לאותו סוג אנשים. לדוגמה. חיילים לשעבר לחיילים כיום וכו'.
תשובה אחרת הייתה כי עוצרים לפי מצב רוח, כלומר אם מתחשק לי אז אני עוצר. כמובן ששאלתי מה בדיוק יכול לגרום לך לעצור ואז אחרי מחשבה מעטה אמר כי סוג האדם, הלבוש, החזות, צורת הבקשה וכו.
עד כמה זה נכון?- לא יודעת ואולי אפילו אותם אנשים שענו לי לא יודעים.
מריאטה
הקדמה:
1.אחותי לא יכולה לסבול את האפשרות שהטיח שלה בסלון יזוז ממקומו הראוי, ולו בסנטימטר אחד.
2.התגובה משותפת ליעל ולי היות והיינו "מעוולים יחד".
השבוע, כאשר היינו אצל אחותי, הזזתי בכוונה את השטיח, בכדי לגרום לוויכוח, כמובן שכאשר אחותי שמה לב היא התעצבנה במיידי. מיד התחלתי בוויכוח מילולי עימה ע"כ שהיא פנאטית לגבי מיקום השטיח ושזה לא באמת חשוב.תוך כדי, יעל גיחכה מהצד, היות והיא הבינה לאן הדברים נושבים וזכרה את הצורך בקיום הניסוי. מיותר לציין שהדבר גרם לאחותי להתעצבן אף יותר. כאשר יעל שמה לב, שע"י תקשורת בלתי מילולית היא מצליחה לעצבן אותה יותר היא החליטה להוסיף לניסוי את הנופך של תקשורת עקיפה. יעל גילגלה את עיניה ונאנחה בעוד אני ממשיך לדבר ומזיז את השטיח ממקום למקום כאשר היא מנסה (לשווא) להחזירו למקומו. בסוף יעל אמרה שפשוט אבקש סליחה. הדבר גרם לאחותי להתעצבן עוד יותר...כנראה שבקשת סליחה מיד לאחר וויכוח ללא כל זמן שחולף, נראית קצת לא אמיתית. מה שמדהים בכל הסיפור הוא שהצלחנו לעצבן אותה בשניות ועל ממש כלום ובלי לעשות/ לדבר יותר מידי.
ירון ויעל דרוקרש
השבוע, כשהתחלתי לחשוב על המשימה הבנתי שמידת ה"חוצפה" אותה גייסתי בשבוע שעבר מתגמדת לעומת האתגר המצפה לי השבוע. לעניין עצמו – אני הייתי הולך רגל, בעוד שהשליח כנראה חשב שהמדרכות נועדו לקטנועים. הויכוח התחיל ברגל ימין, ואפילו בתחילתו נראה כויכוח פוטנציאלי להיות מגויס לטובת המשימה השבועית. אולם בשלב מסוים, בעודי חושב על שלבי סיום הויכוח, משהו בהתנהגותו של הצד השני נראה לי חשוד, ורמז לי שיש סיכוי מסויים שבטרם אסיים את הויכוח הוא יסיים אותי. לכן הפעלתי מעט שיקול דעת, והחלטי לחתוך..בסוף זה נגמר מצדי ב"לא קרה כלום".. מה שבמיוחד עיצבן את הצד השני זו הקביעה שלי כי הפעם הוא טועה, וכי ע"פ דין אסור לו לנסוע על המדרכה..כנראה הבחור לא רגיל שמישהו לא מזנק מהמדרכה ברגע שהוא מחליט "לגנוב" רמזור, ובטח שלא להודות שטעה.
ויכוח אחר, אומנם לא פרונטאלי (והפעם גם פחות מסוכן), התרחש כשהתקשרתי בעקבות מודעת מכר באתר יד-2. המודעה עצמה הייתה מאוד לקונית, ומלבד השיבוץ לקטגוריה הנכונה, המוכר לא טרח להוסיף פרטים. דווקא כאן אני הייתי over מנומס בפתיחת השיחה. אולם לאחר שהמוכר ירה כמה תשובות בסגנון "נו מה, לא ברור"(על מידע שלא הופיע במודעה שפרסם), החלטתי רק בשביל העניין לנסות ולהבין האם הוא רציני לגבי התשובות שהוא נותן. אחרי שהוא שאל אותי בקול עצבני משהו "האם אני רציני", וזה תוך שהוא קוטע אותי, עניתי כי לי באופן אישי, ולקונה הממוצע בכלל, בדר"כ קשה מאוד באופן טלפתי לדלות פרטים על המוצר כל עוד המוכר לא משתף פעולה...תשובתי גררה כמה רגעים של דממה, לאחריה אמרתי בנימה אסרטיבית, שאם רק יענה על השאלות ששואלים אותו, אז יהיה לי קל יותר לדעת האם אני מעוניין..בשלב זה לא הבנתי אם הוא נעלב או שפשוט לקח אויר שלפני ההתפרצות, אך בכל זאת הזדרזתי להודות לו על זמנו ולאחל לו יום טוב. גם כאן, כמו בשיחה הקודמת, מה ש"הוציא מהכלים" את הצד השני הייתה הביקורת שהעזתי להעביר על תפיסתו את המציאות(כנראה הוא לא היה רגיל לענות לקונים פוטנציאלים על שאלות). מה שעיצבן אותי בשני המקרים, זו הגישה של "זו זכותי, ומגיע לי", לצד גילוי אטימות מוחלטת לכל ניסיון לחלוק מעט על תפיסתם.
לעניין הטרמפים – יוצאים מהפקולטה לכיוון "ארומה", ונתקלים בקבוצה די גדולה של טרמפיסטים, הנמצאים במקום ברוב שעות היממה. כמו שכולכם יודעים רובם המוחלט הינם סטודנטים(בעיקר צעירים), המעוניינים להגיע למקומות די "מרוחקים", והכוונה לא לת"א/הרצליה/רעננה. אך ללא קשר לאונ', בהיותי מתגורר במרכז, היכן שהתחבורה הציבורית זמינה באופן יחסי, פרט לתלמידי ישיבה(ביציאה מראשון לכביש 4) לא הבחנתי בקבוצות טרמפיסטים אותם אני יכול לאפיין.
אני אוהב להתווכח, אבל אני מאוד שונא לריב. בד"כ את הויכוח מלווה אצלי תחושה של תחרות, שסופה לשכנע את הצד השני בצדקת דרכי. בריב יש הרבה פחות לוגיקה, הרבה יותר רגש, ועל כן נאמרים דברים שלא מתכוונים אליהם. לכן היה מוזר להגיד דברים שאני לא מתכוון להגיד - אבל בכוונה גמורה (כוונת הניסוי).
את שירותי הצבאי העברתי בלבנון שברמה. לא לא אל תתבלבלו, מדובר ברחוב חיים לבנון, ברמת אביב, שם נמצא בסיס תזמורת צה"ל, ושם שירתתי כנגן, זמר, שרביטן ועוד תפקידים יפים ומעניינים.
במשך שנים, מאז שהתגייסתי, אנשים אוהבים מדי פעם להיזכר בשירותי הצבאי, ולהקניט את השירות הזה, ואני תמיד מקבל את ההקנטות עם חיוך, כי בסופו של דבר עשיתי בשירותי דבר שאני אוהב, והייתה לי חוויה מופלאה בשירות.
במהלך השבוע,כמו כפפה ליד, עלה שוב הדיון הזה (בעקבות צו מילואים חד יומי שקיבלתי לנגינה במסדר בבה"ד 1) וחבר שלי, אשר שירת בחיל ההנדסה "צחק" על המילואים, ועל השירות בתזמורת.
מיד חשבתי שזו ההזדמנות לא להגיב בחיוך לטענות, אל להשיב באופן שונה.
אמרתי שאני אשחק אותה טמבל, כאילו לא יודע מה חבר שלי עשה בצבא, ואמרתי - יאללה אפשר לחשוב, מוהנדסים (לא טעות), מי סופר אתכם בצבא, אתם לא עושים שומדבר, אין לכם חלק בתהילה, אני אולי לא עשיתי כלום, אבל לפחות נהניתי, אתה לא עשית כלום וחזרת פעם בשלושה שבועות הבייתה.
החבר השתתק, הוא לא קיבל תגובה כזו בחיים. תוך כדי העליתי את הטונים, אמרתי: "מה זה מוהנדסים? חבורה של דפ"רים שלא רצו אותם ביחידות המובחרות.
הרמתי את הטון כי רציתי לגרום לו להתפרץ, ידעתי שאצלם, הקרביים, גאוות היחידה זה "ה"דבר (אצלנו הטרומבוניסטים, הסולו הוא הדבר).
החבר נגרר, והיפה היה שבמקום לתקוף את מה שאני עשיתי בצבא, הוא הלך בשביל שהתוויתי ותקף את מה שקראתי היחידות המובחרות, ומה הן היו עושות ללא המוהנדסים.
כך המשיך הויכוח עד שראיתי שהוא די נסער. שתקנו כמה שניות ואמרתי: אני יודע שאתם באמת עושים עבודה חשובה, אני מצטער.
הדבר שהבחנתי בו במהלך הויכוח הוא שאפ מסיטים את הויכוח מהויכוח המקורי (השירות של חייל תזמורת) ומפנים אותו לכיוון העצבים החשופים של הצד השני, ניתן לשלוט בויכוח (כי אתה זרקת את הפצצה ראשון) ומכיוון שה"יריב" לא היה מוכן לפצצה שכזו, לבלבל אותו ולגרום לו לאבד שלווה.
לגבי ההתנצלות, החבר הגיב בהנהון, חיוך הוא לא יכל לתת (כי הוא קרבי) אבל הוא קיבל את ההתנצלות כהתנצלות גמורה, כי בעבר שמע ממני עד כמה הערכתי את תפקידו בצבא ולכן האמין בכנותה של ההתנצלות.
טוב האמת שלפני שהתחלתי לכתוב, קראתי את השורות הראשונות של רב הכותבים מעלי ושמתי לב שאנשים באופן כללי, לא אוהבים לריב, עידו הגידר את זה כאוהב להתווכח אבל לא לריב, יש משהו בסיטואציה המבויימת שעושה את המצב לנורא מיותר, אני אוהב לעמוד על הזכויות שלי אבל לא רוצה להכנס למקום שיגרום לחוסר הבנות מיותרות, אבל משום החלטתי ללכת קצת עם הנסוי הזה רק כדי להראות לעצמי כמה אני מסוגל.
טוב אז ככה הייתי שבת בקריית שמונה בישיבת ההסדר שבה למדתי, הויכוח שהיה זה ויכוח שננטש כבר שנים בשעה שנוסעים למקומות רחוקים- מי יביא אוטו? התווכחתי עם יוסי- למרות שידעתי שהוא צודק כי הוא הביא פעם שעברה, אבל אמרתי אם כבר ניסוי נלך איתו עד הסוף... לבסוף יוסי הביא את האוטו ואני התנצלתי בנסיעה על הוויכוח.
הגעתי למספר מסקנות הראשונה שבהן היא שויכוח מיותר שאני לא צודק בו גם אם אצא מנצח ארגיש לא בסדר, בשלב מסויים בנסיעה הרגשתי כל כך מנוול שפשוט התנצלתי כמה פעמים. במהלך הויכוח שהיה בטלפון היה קצת קשה לראות תנועות גוף, אבל ברור שקולות מסויימים גרמו לתגובות יותר חזקות. שלא תבינו לא נכון, ברגע שהייתי חושב שהוויכוח עולה מעבר למה שציפיתי הייתי נכנע מיד, אבל כנראה שזה לא באמת ממש הזיז לו, לכן נתתי למצב להמשיך עד נצחוני הסוחף..
גם אני כמו שנאמר לפני שונא ויכוחים.
ליתר דיוק: באופן כללי אני שונא ויכוחים. יש אנשים ספציפיים שאיתם אני דווקא נהנה להיגרר לויכוח רק לשם הויכוח (כדי להוכיח שאני צודק). הדמות הבולטת ביניהם זאת אמא שלי. באופן כללי אני מאוד משתדל להתרחק מויכוחים.
השבוע כשהייתי בעבודה הטל' שלי מצלצל ואני רואה שזו המזכירה ("מנהלת משרד" - כדי להיות פוליטיקלי קורקט). ובכן, מאחר והיא יודעת שיש לי נטייה להסכים לעזור לה, לא משנה עד כמה שטותית הבקשה - היא ביקשה ממני עזרה במשהו קטן (ושטותי). היא יודעת שאני לא אסרב כי כבר אמרתי לה כמה פעמים שכאשר היא פונה אלי ואני שומע את המבטא הקולמביאני שלה, אין מצב שאני אומר לה "לא". כששמעתי את הבקשה (לחבר לה את הסורק החדש) עניתי בקצרה - "לא". הייתה איזו דממה על הקו ואז אני שומע אותה בטון מופתע שואלת: "מה?!" היא ניסתה לשאול שוב (הפעם עם 'ר' קצת יותר מתגלגלת...) כי היא חשבה שלא שמעתי טוב, ואז הסברתי לה שאני נורא עסוק כרגע ובכלל הגיע הזמן שהיא תלמד לעשות את הדברים שלה בעצמה (במיוחד אם הסורק הוא לשימוש שלה בעיקר). היא הייתה קצת מבולבלת והתחילה לשאול אם הכל בסדר. כשהיא שמעה אותי מדבר שוב בשיא הרצינות הקול שלה התחיל לרעוד... (היא נורא רגישה, מה לעשות... טעות שלי שבחרתי בה). זה השלב בו הבנתי שעשיתי טעות ומהר קמתי והלכתי לכיוון שלה. כשהגעתי היא ישבה שם לבד די בהלם ועל סף בכי... בשלב הזה לא ידעתי אם ביצעתי בהצלחה את השלב ה-1 של המשימה כי לא באמת נוצר כאן ויכוח - היא בעיקר נפגעה... בכל אופן היה ברור לי שעכשיו בכל מקרה עוברים לשלב ב' ומיהרתי להתנצל. האמת היא שבהתחלה אמרתי לה שזה היה בצחוק ולא התכוונתי ולראייה התחלתי לחבר את הסורק החדש למחשב שלה (אותי ההסבר הזה היה מספק). היא נהייתה קצת עצבנית וניסתה להרחיק אותי תוך שהיא אומרת שהיא לא רוצה את העזרה שלי... טוב, זה כבר היה יותר מדי וזה השלב בו צריך להתאים את התגובה לאופי של הבנאדם (אמריקה הלטינית, כאמור). ניסיתי להרגיע אותה תוך כדי חיבוק ואמרתי לה שזה היה בצחוק ואני רוצה להסביר... בשלב הזה היא די נרגעה, סיפרתי לה משהו על משימה שקיבלתי באונ'... היא אמרה שזה נשמע לה התירוץ הכי גרוע שאפשר היה לחשוב עליו אבל מהר מאוד היא התרצתה... קיצר, לא נעים...
מסקנות:
1. לא להגיד לאנשים שאתה לא יכול לסרב להם בגלל x... אתה לא יודע מתי זה יתנקם בך.
2. לא לנסות את המשימות על אנשים רגישים מדי (למרות שזה ממש קורץ כי זה עבודה קלה).
3. נראה לי שאם רוצים לעצבן מישהו צריך כמובן לגעת בנק' הכי רגישות אצלו. מה שבטוח זה שאם רוצים לפייס/להרגיע אותו, זה חייב להיות באופן שהוא מבין פיוס (ולא איך שאני רואה את זה).
4. יש מצב שעד סוף הסמסטר לא יהיו לי יותר חברים. אני מקווה שהמשימות האלו יקבלו תפנית של 180 מעלות ממש בקרוב.
(אני מקווה שמישהו יקרא את זה, למרות שזה תגובה לנושא ישן- ויכוחים).
את התגובה הראשונה שלי על ויכוחים כתבתי על חוסר היכולת שלי לפתוח בויכוח עם אדם זר, גם כשהדבר מתבקש. ואפילו הבטחתי לנסות שוב. חיכיתי להזמנות ואכן הזמנות כזו הגיעה.
יום שישי שעבר מיהרתי להגיע לירושלים לשבת, ולהספיק לעשות קניות בשוק לפני שאני מגיעה לדירה. לכן לא חיכיתי לאוטובוס של קו 400, אלא עליתי שלא כהרגלי על מונית שירות. בכניסתי למונית שאלתי אותו: אתה מגיע לעיר או לשוק? והוא ענה שכן, ואפילו גבה ממני שקל נוסף.
כשנכנסנו לעיר, הנהג שאל לאן כל אחד צריך, ואני אמרתי לשוק. "אז תרדי כאן" הוא אמר. "כאן זה השוק". זה היה תחנה מרכזית.
"אבל אמרת שאתה מגיע לעיר!"
"גברת" צעקו לי הנוסעים מאחורה "זה לא הקו מתל-אביב. זה הקו מבני ברק. הוא נכנס עכשיו לגאולה!"
אתם מנחשים מה קרה הלאה?
אז זהו. שלא קרה כלום.
במקום להתווכח על זכותי ועל הבטחתו של הנהג, כפי שהייתי אמורה לעשות בשביל המשימה, איבדתי אומץ, וירדתי מהמונית.
אני כבר מיואשת.
אני מספרת את זה, כי קיוויתי שאולי יש למישהו המלצה איך להיות יותר אסרטיביים?
(הכוונה היא דווקא עם זרים, כי עם מכרים אין לי בעיה כזאת).
תודה.
שרית,
להתווכח עם הנהג - היה מביא אותך לשוק?
יכולת להתעקש ממש, אפילו לסרב לרדת מהמונית - אבל אז סביר שהיית מוצאת את עצמך בגאולה.
אבל אם מצאת את עצמך יורדת מהמונית נבוכה ומתוסכלת, כועסת מבלי שיכולת אפילו להביע את כעסך - בפועל סחבת איתך את הכעס במקום לזרוק אותו שם.
להוציא על הנהג (כמו 'ישראלית אמיתית'?) אולי נותן פורקן, אך סביר יותר שרק גורם לויכוח קולני שנגמר בזה שהוא בטוח שהוא צודק, ואת יורדת מהמונית מעוצבנת ומושפלת עוד יותר.
מה אמרת לנהג לא ממש חשוב (אלא אם כן באמת יש לך יכולת להביאו לראות את שהתעלם ממנו). מה את אומרת לעצמך לאחר מכן - דווקא כן.
בידקי מה החשש. מה יקרה אם תתווכחי עם זר, מה יקרה אם תגידי את שלך - והוא ידבוק בשלו. אין חובה 'לעמוד על שלך' מולו דווקא, הוא לא באמת קשור לזה, אבל שלומך הפנימי דווקא חשוב. לגיטימי ויפה לשמור על טוהרה פנימית, אי-רצון לכעוס. אך בשביל זה ההימנעות מעימות צריכה להיות מבחירה - לא מכורח.
אם את עדיין בכורח, הגיע הזמן להתאמן. בקטן, כשאפשר, להרחיב את גבולות האפשרי לך, לאתגר את עצמך בביטוי מה שקשה לבטא, לוותר על העומס הפנימי שאת סוחבת איתך.
חלק מותר לזרוק החוצה, חלק מותר לוותר על הצורך לכעוס - ופשוט לקבל שאנשים אחרים עסוקים בשלהם.
כשהמגבלות הפנימיות חזקות פחות, אפשר לבטא יותר - ואז אפשר לבחור מה מתאים ומתי. אך אז גם נעלם התסכול.
שימי לב שהנהג לא אויב. הוא תקוע יותר ממך, אלא שאת כעסו הוא מביע מהר ועל אחרים. כשתוכלי לקבל אותו בחסרונו, אולי תסלחי לו קצת יותר, ותיעלבי ממנו פחות.
שלום לכולם, אני אשמח לחלוק את העדות שלי עם כולכם, .. לפני כמה חודשים הגבר שלי עזב אותי לגברת אחרת. אני כל כך אוהב אותו וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה התאבדות. ניסיתי כמה דרכים, אך אף אחת מהן לא הצליחה. החלטתי לקרוא באינטרנט ולקרוא על כישופים ולחשים. ניסיתי, הפסדתי הרבה כסף, אבל זו הייתה אותה תוצאה. כמעט ויתרתי עד שפגשתי את ד"ר אלאבה את הכישוף גלגלית ששכנע אותי בהצלחה וקראתי תגובות של אנשים באתר שלו. הייתי סקפטי כשפניתי אליו כי הפסדתי הרבה כסף. הוא הבטיח לי שהעבודה שלו טובה ב 100% וכשניסיתי את זה הייתי כל כך מאושר כי הגבר שלי חזר לבית שלי ... עכשיו האיש שלי מאוד צייתני ואוהב אותי יותר. אני בהריון חודשיים ואני שמחה לקבל אותו בחיי. הייתי ממליץ לך לפנות לאשף הכישוף החזק הזה, שנתן לי הזדמנות שנייה לאושר ואהבה, ניסיתי כמה לחשים ואף אחד מהם לא הצליח. אם מישהו יכול לעזור לך להחזיר את האהבה ולהדריך אותך בחיפוש אחר פתרונות חיים, זה הוא. צרו איתו קשר ישירות בכתובת -Email- dralaba3000@gmail.com ...... תוכלו גם לשלוח Whatsapp לטלפון +2349071995123. לחיים .. 😘 😘
אני רוצה לחלוק את העדות הנפלאה שלי איך החזרתי את בעלי, אני רוצה גם לנצל את ההזדמנות כדי להודות לד"ר איגבינוביה על עבודתו הנהדרת, הוא קוסם עוצמתי אמיתי. לאחרונה הוא עזר לי לאחד מחדש את מערכת היחסים שלי עם בעלי שזרק אותי אחרי שהתגרשנו במשך שלוש שנים אז יצרתי קשר עם Dr.igbinovia והסברתי לו את המצב שלי אז הוא אמר לי לא לדאוג יותר, והוא עשה קסם אהבה לבעלי שיבוא חזרה וזה עובד בדיוק כמו שהוא אמר לי תוך שלושה ימים בעלי שאמר שאין לו שום קשר איתי שוב התקשר אלי והתחנן שאקבל אותו בחזרה. אז בבקשה לכל מי שקורא את המאמר הזה וזקוק לעזרה, Dr.igbinovia יכול גם להציע כל מיני עזרה כמו איחוד נישואין ומערכות יחסים, תרופה לכל מיני מחלות או תביעות משפטיות והריון, אני מאוד שמח על השמחה Dr. איגבינוביה הביאה שוב את הנישואים שלי. Dr.igbinovia גורם לו להבין כמה אני אוהב אותו. האיש הזה אמיתי וטוב מדי. הוא גם יכול לעזור לך לתקן את מערכת היחסים השבורה שלך. קיבלתי את בעלי בחזרה! זה היה כמו נס בלי שום ייעוץ נישואין, צור קשר עם האיש הנהדר הזה אם יש לך בעיות עם פתרון בר קיימא
באמצעות דוא"ל: doctorigbinovia93@gmail.com
WhatsApp: +12162022709
Viber: +12066713285
אני נשואה שבע שנים בלי ילד, אז בעלי מתחיל להתנהג מוזר, חוזר הביתה לאחרונה וכבר לא מבלה איתי, והוא התגרש ממני. אז נעשיתי מאוד עצוב ואבוד בחיים כי הרופא אמר לי שאין דרך להיכנס להריון, זה באמת ימרר לי את החיים. עד שנתקלתי בחבר שסיפר לי על ד"ר אלאבה מהאינטרנט, איך הוא עזר לנשים רבות עם בעיות דומות שאני עובר, אז יצרתי קשר עם ד"ר אלאבה והסברתי לו. הוא אמר לי את כל מה שאני צריך לתת לפני שהוא יכול לוותר על הלחש כדי להחזיר את בעלי, מה שעשיתי, והוא שלח תפילה עוצמתית שהייתי צריך לומר באמצע הלילה בזמן שהוא הטיל את כישוף האהבה. זה היה נס 48 שעות לאחר מכן בעלי היחיד חזר אליי והתנצל על כל מה שעשה ואמר לי שהוא מוכן לתמוך בי בכל דבר שארצה. התקשרתי מהר לאפאטה וסיפרתי לו מה קורה באותו הרגע, והוא גם הכין ושלח לי תרופה שאומרת שהיא תרפא כל מחלות או זיהומים לא רצויים שמונעים ממני להרות, ואז הנחה אותי על כך. איך להשתמש בו לפני הפגישה עם בעלי. זה אחרי השימוש בצמח ובשורש המקומי הזה, כמה שבועות לאחר מכן התחלתי להרגיש סימני הריון בכל הגוף, אני ממש בהריון, בדיוק ילדתי בן ב-1 לחודש. אני מבטיח ליידע את כל העולם על ד"ר אלאבה כדי לשמר את מערכת היחסים שלי, כמו גם לתת לי ילדים, אני יכול לקרוא לעצמי בגאווה היום. לכל אישה שמוצאת שזה בלתי אפשרי, הנה ההזדמנות שלך לחייך ולהביא אושר למשפחתך, אנא צור קשר עם דוא"ל DR Alaba: dralaba3000@gmail.com או צור קשר עם הוואטסאפ שלו / ויבר אותו עם המספר הזה: +1(425) 477- 2744, הוא אלוהים שנשלח להחזיר מאהבים אבודים ולהביא לך אושר.
הוסף רשומת תגובה