אני קורא כעת על תפילה ועל נבואה, וחשבתי שבטוח שיש מבין מכרי ותלמידי מי שמבין את הנושא היטב ממני. ראו זאת, אם כן, כהזמנה לשיחה.
האופן שאני קולט את התפילה הוא שמדובר בהתאחדות. כאשר אדם רק מתפלל, אין דבר זולת הקדושה.
ישעיהו ליבוביץ' מדבר על הנבואה כדרגת האנושיות הגבוהה ביותר, המטרה אליה על כולנו לשאוף. התפילה, לעומת זאת, היא חובה. "מעולם לא התפללתי" אמר, במובן של "מעולם לא הייתה זו התפילה שלי, אלא רק זו שכולם צריכים לעשות". אצלו, ההבדל בין תפילה "שלי" לבין תפילת-חובה, הוא שהראשונה עוסקת בי, שמתי את עצמי במרכז. תפילה של "אנא עזור לי", שמבקשת מאלוהים שיבוא וישפר את מצבי, אינה עבודת-השם. אם אני עושה מה שמצווה עלי, לעומת זאת, מבלי להתעסק ב"מתאים לי" או "לא מתאים לי", אני עובד אותו – לא עבורי.
לי נראה שתפילה היא הזדמנות להתחברות, דווקא. לא סותר את דרכו בכלל, אלא שאם הכוונה מלאה, התפילה ממלאת את כל כולי, ואז עבודת השם היא חווית השם. דווקא בקיעת אותה הפרדה הסובבת כביכול את ה 'אני'.
כמי שלא גדל בסביבה של תפילה בכלל בכלל, ההיכרות היא חדשה עבורי, ובאה דווקא מכיוון היוגה והמדיטציה. העבודה על השקט הפנימי אינה שונה בהרבה מהעבודה על קידוש השם. או לפחות כך נראה לי.
אפשר לומר שהשקטת ה 'אני' היא אמצעי בפתיחת הדרך לאלוהים.
קל לי מאוד לדמיין את היוגי היהודי שמסביר שללא חיבור הגוף לנשימה ולרוח, איננו מכבדים כלל את יצירת האלוהים, את הגוף שנתן לנו. או שממילא הנשימה והרוח אינן כה נפרדות.
מרגע שאפשר להסכים על הדרך מבלי להסכים או לעסוק ברטוריקה הסובבת לה, אפשר ללכת ביחד. הכל קל יותר.
אני קצת מכיר את הויכוח בין ליטאים לחסידים, בעניין הדגש על תחושות וחוויות או עשייה רציונליסטית מלאה. ברור שיש כאן הדים גם לזה.
ליבוביץ' מתאר את הנבואה אצל הרמב"ם כפיסגת השאיפות האנושיות, והמטרה העיקרית בכל רגע ורגע של עבודת השם. במילים אחרות, היינו אומרים אולי שהעבודה הרוחנית הפנימית, הניקוי הפנימי, היא עניין לכל רגע ורגע.
בתפילה, ליבוביץ' מפריד בין "בשבילי" לבין "בשבילו". ברור לו לעומת זאת שכאשר אנו עושים זאת לגמרי בשבילו, אנו הם אלה הזוכים להיות איתו וכל השאר לא יכול להפריע לנו בכלל. איוב, לתפיסתו, הבין בסוף שהשאלה היא לא אם מגיע לו לסבול או לא, אלא שזה לא משנה. כשאתה עם אלוהים, אין סבל.
האופן שאני קולט את התפילה הוא שמדובר בהתאחדות. כאשר אדם רק מתפלל, אין דבר זולת הקדושה.
ישעיהו ליבוביץ' מדבר על הנבואה כדרגת האנושיות הגבוהה ביותר, המטרה אליה על כולנו לשאוף. התפילה, לעומת זאת, היא חובה. "מעולם לא התפללתי" אמר, במובן של "מעולם לא הייתה זו התפילה שלי, אלא רק זו שכולם צריכים לעשות". אצלו, ההבדל בין תפילה "שלי" לבין תפילת-חובה, הוא שהראשונה עוסקת בי, שמתי את עצמי במרכז. תפילה של "אנא עזור לי", שמבקשת מאלוהים שיבוא וישפר את מצבי, אינה עבודת-השם. אם אני עושה מה שמצווה עלי, לעומת זאת, מבלי להתעסק ב"מתאים לי" או "לא מתאים לי", אני עובד אותו – לא עבורי.
לי נראה שתפילה היא הזדמנות להתחברות, דווקא. לא סותר את דרכו בכלל, אלא שאם הכוונה מלאה, התפילה ממלאת את כל כולי, ואז עבודת השם היא חווית השם. דווקא בקיעת אותה הפרדה הסובבת כביכול את ה 'אני'.
כמי שלא גדל בסביבה של תפילה בכלל בכלל, ההיכרות היא חדשה עבורי, ובאה דווקא מכיוון היוגה והמדיטציה. העבודה על השקט הפנימי אינה שונה בהרבה מהעבודה על קידוש השם. או לפחות כך נראה לי.
אפשר לומר שהשקטת ה 'אני' היא אמצעי בפתיחת הדרך לאלוהים.
קל לי מאוד לדמיין את היוגי היהודי שמסביר שללא חיבור הגוף לנשימה ולרוח, איננו מכבדים כלל את יצירת האלוהים, את הגוף שנתן לנו. או שממילא הנשימה והרוח אינן כה נפרדות.
מרגע שאפשר להסכים על הדרך מבלי להסכים או לעסוק ברטוריקה הסובבת לה, אפשר ללכת ביחד. הכל קל יותר.
אני קצת מכיר את הויכוח בין ליטאים לחסידים, בעניין הדגש על תחושות וחוויות או עשייה רציונליסטית מלאה. ברור שיש כאן הדים גם לזה.
ליבוביץ' מתאר את הנבואה אצל הרמב"ם כפיסגת השאיפות האנושיות, והמטרה העיקרית בכל רגע ורגע של עבודת השם. במילים אחרות, היינו אומרים אולי שהעבודה הרוחנית הפנימית, הניקוי הפנימי, היא עניין לכל רגע ורגע.
בתפילה, ליבוביץ' מפריד בין "בשבילי" לבין "בשבילו". ברור לו לעומת זאת שכאשר אנו עושים זאת לגמרי בשבילו, אנו הם אלה הזוכים להיות איתו וכל השאר לא יכול להפריע לנו בכלל. איוב, לתפיסתו, הבין בסוף שהשאלה היא לא אם מגיע לו לסבול או לא, אלא שזה לא משנה. כשאתה עם אלוהים, אין סבל.
מסקנה דומה, אך בדרך מאוד שונה, הציע איתן דור-שב במאמר מאוד מאוד מומלץ: http://www.tchelet.org.il/download/magazine/tch18%20dor%20shav.pdf
אז ההבדל כמובן אינו רחוק כל כך.
אז ההבדל כמובן אינו רחוק כל כך.
עד כמה באמת מדובר בהשקטת ה 'אני', בקפיצה אל מעבר לו?
סרטון מאוד מאוד מומלץ: http://blog.ted.com/2008/03/jill_bolte_tayl.php
מדענית מוח שחוותה שבץ, וקיבלה את ההזדמנות הייחודית לחקור את המוח מבפנים. מספרת על חוויה שניתן לכנותה ההפרדה בין מוח ימין לשמאל, בין ראש לרגש, או פשוט הארה, או התגלות אלוהית. שווה (בעיקר מתיאור החוויה, בערך דקה 7). אמנם אנגלית, אבל אפשר להפעיל כיתוביות...
מחשבות? חוויות?
10 תגובות:
גם ידיעותיי בתפילה קלושות ולצערי הרב, כשאני נקלע לעיתים לא מזומנות לבית כנסת, אני מוצא עצמי מפלבל בעיניים אל מול מילים שהקשרן אינו נהיר לי. חבל שמערכת החינוך החילונית פסחה על ספר מחזור התפילות.
ישעיהו ליבוביץ בקביעותיו הפסקניות לגבי הסיבות לקיום המצוות לרבות התפילה, אל מול דעתם של אדמו"רים מהחסידות . מזכיר לי מעט את שיטת הפרשנות של פרידמן אל מול פרשנות ברק.
או כדבריו: הכוונה הראויה של המעשה הדתי – קבלת מלכות שמיים "יש לעשות כי האל ציווה". האם לא מזכיר קצת את "יש לפסוק כך כי המחוקק כתב"?
ולעניין קיום המצוות של לייבוביץ מסתבר שגם גדולי "הדווקנים" חוטאים לעיתים בחטא "התכלית" כך לפחות על פי האגדה המספרת כי לייבוביץ נהג לשהות בירושלים בי"ד באדר, ובט"ו בת"א, וכך לדלג על חג הפורים שהוא חג המציין את ההרג שעשו היהודים באויביהם.
לייבוביץ הדיכוטומי קובע כי האמונה הדתית הרווחת "גוף לעומת נפש", היא מדרשית אגדית פולקלוריסטית והיא מיותרת מבחינת מהותה של האמונה הדתית, שכל מהותה היא קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות.
למיטב הבנתי הבודהיזם אינו דורש אמונה, אלא מטיף לשחרור מהסבל על ידי הבנה שמקורה בהתנסות ישירה עם הדברים כמות שהם. ולכן גם אינו מוגדר כפילוסופיה או דת.
הנסיך ההודי סידהארתה בדרכו אל הנירוונה נטש את חיי הסגפנות והלך אל הדרך האמצעית (המדיטציה) שבין חייו הקודמים לבין תענוגות החושים, והיה לאדם שהתעורר (בודהה).
לייבוביץ אומר על כך: טלפתיה לא הייתה ולא נבראה, כנ"ל יוגה והבלים אחרים.
אסיים בקטע משיר של יוסי בנאי
לך יש סלון מלא ספרים
על בודהה,יוגה ועל זן
והנרות הבוערים
יוצרים ריקוד של אור וצל
וצילומים שלך יפים
גם בפרופיל גם באנפס
מן המראות הם משתקפים
אבל אני באתי רק לתקן את הגז
דורון כרמון.
שלום וברכה
כדרכו, כתב פרופ' ליבוביץ דברים נכונים על התפילה, אך כדרכו הוא צדק במאה אחוזים רק על חצי.
פרופ' ליבוביץ התייחס בהרבה ממאמריו על התפילה כעבודת ד', והדבר נכון וראוי. יש בתפילה הרבה מיסודה של עבודת ד'. אדם נדרש להתפלל את התפילה ללא קשר למצב רוחו ולעולמו הפנימי. ברם, כדרכו, מה שלא התאים למשנתו הוא דחה. הוא לא ייחס חשיבות כלל וכלל לנוסח התפילה, וביטל את נוסח התפילה כראיה לכך שהתפילה אינה רק עבודת ד' אלא גם פנייה אל ריבונו של עולם למילוי רצונותיו של האדם; הוא התעלם לחלוטין מהתפילה המקראית, שכל כולה היא תפילה למילוי בקשות ולשבח והודאה ולא לעבודת ד'; הוא התעלם לחלוטין מיסוד הכוונה, שהיא מהות התפילה (יסוד שאתה כן מתייחס אליו בתפישתך), והיא המעניקה משמעות משתנה למילים דומות ועוד ועוד. כל מה שלא התאים למשנתו הושלך.
ביסודו של דבר מדובר בשני היבטים של התפילה – תפילות כנגד תמידין (עבודת ד') ותפילות כנגד אבות (הזיקה האישית והפרטית לקב"ה).
למיטב הבנתי אין מקום רק לגישה אחת לתפילה. להיפך, ישנו קשר עמוק בין שני סוגי התפילה: "התפילה היוצרת" המבקשת לשנות את האדם, היא עבודה, (היא התפילה בה התמקד הרמב”ם). "התפילה המביעה" היא התפילה הקצרה, הנובעת (היא התפילה עליה מדבר הרמב"ן). על פי דרכנו ההכרעה האמיתית שבין הרמב"ם לרמב"ן אינה באימוץ אחת מן השיטות ובדחיית השניה. ההכרעה האמיתית היא קביעת המשקל והיחס הנפשי הנכון לכל אחת מהתפילות וההזדקקות לכל אחת מהן לפי המבנה הנפשי שבאותה עת! הליכה בדרך זו היא מבסיסה של החיפוש אחר תפילת אמת.
לפי הרב קוק, כדי להפוך את התפילה מתפילה יוצרת שמקורה בעבודה לתפילה מביעה יש צורך להפוך אותה מחובה חיצונית לחובה פנימית. התפילה המביעה באה אחרי העבודה הגדולה ליצירתה. יש צורך בתשתית נשמתית כדי להוביל אותה לידי עשייה פנימית. לפי דעתי ליבוביץ' לא מתייחס למעבר הזה ונשאר בתפיסתו כלוא במסגרת החובה החיצונית.
על פי הראי"ה, עיקר העבודה הוא הפניית תשומת הלב לתחומים המצויים מחוץ לאדם. התשתית נוצרת בנפש על ידי לימוד ומודעות. הלימוד הוא פעולה שכלית אשר מחדירה לאדם את הנתונים הבסיסיים שמהם נלקחת היכולת לעבודה ליבית, נשמתית. התפילה המביעה נובעת מאמת פנימית, ועל כן יש צורך שהדברים יהיו קרובים אל הלב באמת. לולא זאת אין יכולת לחוש טעם בעבודה האלוקית. כיוון שכך, יש לבנות פירמידה רוחנית מלאה.
ראשית - לימוד על מעלת נפשו. קודם לכל דבר צריך האדם להכיר את עצמו, את כוחותיו, את יחסי הכוחות שבהם, את היכולת הפנימית שלו להתקשר אל המופלא ואל הגודל העליון. לדעתי זה דומה להתחברות שאתה תיארת.
שנית - צריך ללמוד על המושא של תפילתו. לצאת מן המסגרות הפרטיות ולהכיר ברוחב הגדול של העולם שמחוצה לה. מהכרת הסגולה והפוטנציאל ועד לבחינת הפער בין הדברים כפי שהם צריכים להיות לבין המציאות כעת. כל אלה הם שלבים בדרך הפיכת תפילת העבודה לתפילת הזכות, והגדלת משקל ההבעה הפנימית בתפילה. זו היא שלמות התפילה ואיליה יש לשאוף.
לפיכך, ברור שהבקשה האישית בתפילה ששמה את האדם במרכז אינה הופכת את התפילה לפחות עבודת ה'. המעבר בין התפילה היוצרת לתפילה המביעה הוא אחד מהאתגרים העמוקים יותר של עבודת התפילה.
תודה על התגובות, ועל התובנות. אהבתי את האמירה לגבי ליבוביץ', מבין במאה אחוז את המחצית. גם מכבד וגם מצביע על חסרונו, ואיפה אפשר להוסיף עליו.
ברמת העבודה הפנימית, ההבדל לא קריטי. אפשר להאמין לחלוטין בהישמעות מוחלטת לכללים ותו לא, ואפשר לרצות לדבר גם על עולם הרגש והחוויה. ההגדרה של הדברים בקטגוריות אומרת דברים מעניינים על המפריד, לאו דווקא על הדברים עצמם.
כאן הפרדוקס שלי. מחד, המילים הם כלי מרהיב לחידוד האמת, להבנתה. מאידך, לעולם הן מוגבלות ויצירות חשיבה אנושית. לעולם לא תספקנה למורכבות ויפי המציאות עצמה. לקרוא לה הבריאה הוא כבר לתת שם, ולהרחיק ממנה.
דורון, אהבתי את יוסי בנאי. זה בדיוק זה. לגבי טלפתיה לא היתה ולא נבראה, יתכן שנכון. אך בטוח שעדיין אנו לא יודעים הכל בנושא, אז פסיקה נחרצת לכאן או לכאן גם היא מעידה על האומר לא מעט...
ושירה, תודה על השיתוף העמוק. בהחלט דברים מלב אל לב.
"לאהבה את ה' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". ואמרו רז"ל (מסכת תענית וכן בספרי), 'איזוהי עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה'.
מצוות התפילה מיוחדת. בעוד שמצוות רבות תלויות בהפעלת הגוף על ענפי איבריו (רמ"ח איברים) וגידיו (שס"ה גידים), הרי שמצות התפילה תלויה, בעיקר, באיברים ובגידים הפנימים והזכים ביותר של לב ונפש.
יודגש, כי אין מחלוקת בין ליטאים לחסידים כלל בעניין מהותה של התפילה, תכליתה וכוחה - אלא הם נחלקים מה גודלו של חלק התפילה בחייו של האדם היהודי. החסידים סוברים שלתפילה יש תפקיד מרכזי גדול ועצום וכל יתר החיים סובבים סביב התפילה (הם מסתמכים על מאמר התנא, לצערי שכחתי את שמו, שגורס "והלואי ויתפלל האדם כל היום כולו", וכמובן על ידי כך הם מגשימים את אחד מעקרונות העל של החסידות והיא "הדבקות בבורא ברוך הוא"), ואילו הליטאים סבורים כי "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד", כלומר, החיים אינם כול כולם סביב התפילה, אלא היא מעין הפסקה קלה, אתנחתא, ממירוץ החיים לעצור ולהתבונן, לא לשכוח, להתרפא...
זוהי עיקר המחלוקת ביניהם לעניין מרכזיות התפילה שאמורה לתפוס חלק בחייו של יהודי. כמה יהיה גודל אותו החלק. בטרם אעבור לחלק שבו הם כן מסכימים, והוא חלק מופלא וקסום מאד, אשמח לשמוע הערות על שלב זה, אם יהיו.
ועוד מחשבה.
אני מדבר יותר על מרכיב העבודה העצמית, הפנימית, שבתפילה - ובכלל בחיים. נדמה לי שהמונח תורת המידות, או העבודה על המידות, רלוונטית כאן.
אפשר להסביר את התפילה כך או אחרת, אך עצם עשייתה - כפעולה שחשובה לכשעצמה, בדגש רק עליה - נראה לי מוסיף לעבודה על המידות.
אם הטקסט גם מוסיף התחשבות באחרים, והקטנת הצרכים 'שלי', מה טוב. אם לא - לא חייבים. אם המינוח הוא התחברות לאלוהים, או עשיית רצונו, או מדיטציה על המילים ועל הצליל - בכל מקרה יש את המקום להקטנת חשיבות 'האני' באותו רגע, מיקוד בדבר לכשעצמו ולא בהסברים לו או במניעים לו.
כרגע של נקיון, מדובר בדבר גדול מאוד. אם זוכרים שכמו שאנחנו יצירי אלוהים, כך גם כל דבר אחר שאי פעם ראינו - העדינות והרצון להיזהר בפאר היצירה באים לבד.
אז אין צורך גדול ללמד התחשבות, או להגדירה - עשייתה היא היא תיקון המידות, ומסייעת לצעד הבא.
מיכאל, האם ההבדל גורם ליצירת בני אדם שונים? להשפעה עליהם בדרכים שונות?
אם אדם גדל בסביבה בה מלמדים אותו להתחבר בכל רגע ורגע לאלוהות, מה זה עושה לו? ההבדל בין ליטאים לחסידים הוא הבדל בדרך העבודה הפנימית, המצווה לקיום בכל רגע ורגע. כמתבונן מבחוץ, נראית לי ההתמקדות על מצווה זו או אחרת עלולה להפריע בתשומת לב כוללת יותר.
אם מתמקדים בדברים מסוימים, עלולים להזניח את האחרים, לא?
נחמד ליצור רגעי עצירה, כמו הנשיקה למזוזה בכניסה, או התפילה רגע לפני האוכל, אך ההבדל שאתה מתאר נשמע כמו פער בין מי שאומר 'העיקר המצוות הספציפיות' לבין מי שאומר 'הכל מצוות ספציפיות'.
אוקי, אשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
במענה לפתיח המעניין של עדי.
"האופן שאני קולט את התפילה הוא שמדובר בהתאחדות. כאשר אדם רק מתפלל, אין דבר זולת הקדושה".
בדתות רבות מדובר בהתאחדות עם כוח עליון, אולם ביהדות מדובר על "התעצמות" - מלשון "עצם" וחזרה למקור מחצבת הנפש מששת ימי בראשית, וכן על דרך "התכללות" הנפש ביוצרה. שפירושה, שאני נותן לאור אין סוף ברוך הוא להציף את כל ישותי (על חמשת גדריה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה) מבפנים ומבחוץ עד שהיא "מתעצמת" בו יתברך, כלומר, גבולותיה, היקפה ותחומם נשטפות ומתבטלות ואין עוד הבדל בין היוצר לנוצר - אלא חד הם. וזה יתכן רק באופן עראי בלבד.
יודגש, כי בחסידות חב"ד הדרך היא "גילוי" או "נגיעה" בנפש האלוקית אשר קיימת בתוכנו, ולאו דוקא בדרך של דילוג מעל לצמצמום הישר אל האור אין סוף. המטרה שם, היא שבסופו של יום, ניגע נגיעה עמוקה בניצוץ האלוקי אשר נטוע בלב האדם (נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה) פנימיים, עד שבסוף עשיית ג' הצעדים של "עושה שלום" מגיעים למצב של הארת הנפש (שלשיטת חב"ד היא גבוה לאין ערוך מגילוי אליהו).
"ישעיהו ליבוביץ' מדבר על הנבואה כדרגת האנושיות הגבוהה ביותר, המטרה אליה על כולנו לשאוף. התפילה, לעומת זאת, היא חובה. "מעולם לא התפללתי" אמר, במובן של "מעולם לא הייתה זו התפילה שלי, אלא רק זו שכולם צריכים לעשות". אצלו, ההבדל בין תפילה "שלי" לבין תפילת-חובה, הוא שהראשונה עוסקת בי, שמתי את עצמי במרכז. תפילה של "אנא עזור לי", שמבקשת מאלוהים שיבוא וישפר את מצבי, אינה עבודת-השם. אם אני עושה מה שמצווה עלי, לעומת זאת, מבלי להתעסק ב"מתאים לי" או "לא מתאים לי", אני עובד אותו – לא עבורי".
דרגת הנבואה נקבעה כהגבוה ביותר שאדם הקרוץ מחומר יכול להגיע עליה לא על ידי ליבוביץ', אלא כבר על ידי הרמב"ם - במבוא לפירוש משניותיו. ההבדל בין נבואה לתפילה הוא עצום. ראשית - התפילה נתונה לבחירה, ואילו הנבואה נכפית על הנביא; שנית - לא כל אחד יכול להיות נביא, אלא נדרשים תכונות אופי אובייקטיביות וסובייקטיביות נתונות: עשיר, בריא, חזק וכדומה (ראה ברמב"ם לעיל); שלישית - המצב הנפשי הוא אחר לגמרי. בתפילה אפשר אכן להגיע למדרגות גבוהות עד אין שיעור, אולם תהליך קבלת הנבואה מתוארת כמצב של פיקוח נפש: הרמב"ם מתאר אותה בתיאור מפחיד שמלווה אותי עד עצם היום הזה: האדם נדרש לצום, להיטהר, להתבודד וכו' לאחר סדרת פעולות הוא מגיע למצב של עלפון, אבריו מזדעזעים ועומדים להתפרק וכדומה. אם אתם חושבים שזה תענוג להגיע למצב של נבואה, אחרי קריאת הרמב"ם אני בטוח שתחשבו פעמים; רביעית - תפילה היא מצווה על כל אחד, ואילו נבואה רק מי שבחר בו האל (יודגש, כי לאחר חורבן בית המקדש אין עוד נביאים, כך קבלה בידנו מרבותנו, שהנביא ירמיהו היה האחרון). מכאן תשובה לכל הדתות האחרות הטוענות כי האל נגלה אליהם. לפי היהדות, זה לא יתכן עוד לאחר חורבן הבית, שכן ניטלה הנבואה.
ולעניין העובדה של שליבוביץ' מעולם לא התפלל. הרי שהוא סטה מדרך רבותנו הקדושים. מן התורה (מדרג נורמטיבי דאורייתא) די לנו בתפילה אחת ביום וכנוסח הרמב"ם יוצאים ידי חובת אמירת "ענינו". חז"ל תקנו 3 תפילות כנגד תמידין הקרבים על גבי המזבח (קורבן מלשון קירוב אל השם, שאותה התפילה באה להחליף - את פעולת הקירבת אלוקים לי טוב). ועוד אמרו חז"ל כי יכול אדם להוסיף כמה תפילות שהוא רוצה על 3 אלה, ואפילו אלפי אלפים ביום. הן מנוסח הסידור והן סתם מנהמת ליבו, והן מנוסח הסידור כאשר הוא מוסיף עליה כרצונו בתוכה. ולפיכך, כנראה שליבוביץ' רק רצה לצאת ידי חובת המצוות, ולא להוסיף עליה עוד. זכותו. יודגש עוד כי גם בשלושת התפילות יש משחק ואינטרקציה פנימית: שלוש ברכות ראשונות ואחרונות אין לגעת בהם, ובהם יש גילוי של "מעולם לא היתה תפילה שלי", ואילו ביתר הברכות - התפילות הופכות להיות שלי. חז"ל קבעו מסגרות ואני נדרש, אם רצוני בכך, ליצוק בהם מלל משלי - בכל פעם מה שאחפוץ. ומסופר על הגאון מווילנא שהיה מחליף סידורים שיש בהם חילוקים בנוסחאות כדי שבכל פעם תהיה בתפילתו חידוש, ושלא תהיה בבחינת מצוות אנשים מלומדה.
אדרבה, תפילה אשר מבקשת לשפר את מצבי היא תפילה. היא היא ולא אחרת.
"לי נראה שתפילה היא הזדמנות להתחברות, דווקא. לא סותר את דרכו בכלל, אלא שאם הכוונה מלאה, התפילה ממלאת את כל כולי, ואז עבודת השם היא חווית השם. דווקא בקיעת אותה הפרדה הסובבת כביכול את ה 'אני'".
בדיוק. ראו לעיל. אכן, כיוונת לדעת גדולים. אולם, הדרך של היהדות - עד לבואה של החסידות - הייתה שהדבקות בבורא היתה נעשית אגב התפילה ובדרך של ממילא, ולא על דרך של לכתחילה. אולם על פי הקבלה והחסידות, נדרשת דבקות בבורא, בעולמות העליונים ובחשיבה על הצורות העליונות כדרך חיים של ממש (שיותי ה' לנגדי תמיד, מימיני בל אמוט). עד כדי הגעה לזיכוך, באופן של "גוף ועצמות בכלי אחד".
במענה לתגובתו של דורון.
מילות התפילה הם קשות. קיבלה אומתנו, כי 200 נביאים וזקנים תקנו מילות התפילה. אם אתה חושב שאנחנו יכולים לרדת לעומק דעתם, תחשוב שוב. תוסיף על כך שהכל אלו בעצם "מילות קוד" ומפתחות לשערי שמים, כפי שלימדה אותנו הקבלה והחסידות והכל רק על דרך של רמיזות וראשי תיבות אותן צריך להבין ולכוון את הכוונות הנדרשות - לא אתפלא אם נמצא בדורנו זה יהודי אחד שיכול להבין את התפילה על בוריה ולהתפלל באופן שתפעל את פעולתה ב-100%.
ישנו בילבול אותו יש, לטעמי, לשרש. מצוות התפילה אכן היא מצוות עשה (שלדעת הרמב"ם אם אמר תיבה אחת כגון: 'עניני', יצא ידי חובתה), אולם - שוב - יתר תפילות האדם אינן אלא רשות. ובזה נפתרה הבעיה.
אולם, גם היא כי האל ציווה, יש אלמנט של "מיסגור" שמפריע לאדם שאיננו דתי. אדם לא רוצה שיכפו עליו להתפלל, ובשל "הכפיה הדתית" היא מאבדת מערכו. לפי היהדות זה הפוך, בשל העובדה שהאל ציווה אותה הרי שזו מצווה חשובה רבתי. הסיבה לציווי, שאם אדם דל בשכלו, כגון עמי הארצות כי רבים הם, לא יחשבו על כך כלל - אלא רק אנשים שהניו-אייג' מושך אותם, מתגברים על כך על ידי שזו נקבעה כמצווה - היינו: נדרשים לקיימה מחוטב העצים ועד המלך שבישראל. ולא כפי שהיא נתפסת שאם זו מצווה הרי היא נכפתה עלינו ועלינו לצאת ידי חובה בלבד, כמו שטעה בה ליבוביץ' והגיע למדרגה של "מעולם לא התפללתי". עצוב מאד.
ליבוביץ' - כמו השופט חיים כהן - יצאו מהמסלול אשר סללו לנו רבותינו, אולם בניגוד לחיים כהן ליבוביץ' היה חכם מספיק לא להביא מסלול אחר שבדה מליבו, אלא קיים רק מה שחובה, וגם אם את זה לא היה חובה לעשות סביר להניח שלא היה עושה. בניגוד ליהודי המאמין, שבו גם אם לא הייתה חובה לעשות היה עושה. וזהו ההבדל הנדרש מיהודי פשוט ו/או מאמין לבין יהודי שמחפש להתנער. יקח המון המון שנים, אם בכלל יש בכך צורך, להבין מה היה ליבוביץ', כי דתי הוא בטוח לא היה.
במענה לשירה.
מן השורות ניכר שלא הסכמתי עם דברי ליבוביץ' כלל, ואני סבור שזוהי איננה סברתי - אלא סברת היהדות האורטודוקסית של היום.
לגבי הראי"ה קוק. מאחר וחינוכי תפס מקום במקומות חרדים בעיקר, הרי שלא הייתה לנו כל גישה לרב קוק כלל ועיקר ומסיבת מכוון. לכן, אם אני מניח שהרב קוק לא חידש תורה חדשה, אלא רק ניסה ללקט ממקורותינו בלבד ולהציע נוסח בהיר וקולח יותר ("עברית של ימינו"), לרבות ההסתכלות ברובד הקבלי והחסידי, הרי שדברים עושים פירות. אולם, יש משהו שלא "מסתדר" בעירוב "שפת ההשכלה" החילונית ("תפילה יוצרת", "תפילה מביעה") אשר הפכה לפני כמאתים שנה למעין "מוקצה" בעולם הישיבות, ובין עבודת התפילה והמידות שכל כולם קודש קדשים. לדעתי שווה לדון בנקודה זו.
הוסף רשומת תגובה