יום שני, 1 בנובמבר 2010

סגנונות תקשורת

שלום לכולם,

סגנונות התקשורת שדיברנו עליהן הן בעצם שפות שונות, דרכים שונות בהן אנו מביעים את רעיונותנו המשפיעות גם על האופן בו אנו מפרשים את הבעותיהם של אחרים. קיימת נטייה טבעית לראות את העולם דרך העיניים שלנו (אין לנו עיניים של מישהו אחר..), אך מכך גם לחשוב שאנו מבינים למה אחרים התכוונו, ולכפות עליהם בתודעתנו את השפה אליה הורגלנו. כשמישהו מאחר, השיפוט שלנו אותו קשור מאוד לאופן שאנו תופשים את עצמנו כשאנו מאחרים. כשמישהו מתפרץ לשיחה, אפשר לראותו כמפריע או מחייה את הדיון. כשמישהו מביע רגשות או נעלב, אפשר לראות בכך פתיחות רגשית או מניפולציה. וכשמישהו מעצבן - סביר שהעצבים קשורים לא רק אליו, אלא גם ובעיקר אלינו, לפרשנות שלנו אותו.
את הדפים שחילקתי ביקשתי לקרוא, ואני מדגיש - לקרוא כמה פעמים. בהעמקה, תוך מחשבה על מי אנו מכירים שמתאים לתיאור, במה כל תיאור מתאים לי ובמה שונה ממני מאוד.

מה שאני רוצה שתעשו, הוא שתסווגו חברים ומכרים שלכם לפי סגנון התקשורת המתאים להם. מיצאו לפחות 2-3 אנשים שאתם מכירים היטב בכל סגנון, ורשמו לעצמכם דוגמא או שתיים על כל אחד שתמחיש במה האדם המסוים מתאים לסגנון תקשורת מסוים.
זיכרו שאין טיפוס "מושלם" המתאים לקטגוריה בכל מאפייניה. כל אדם הוא שונה, ויהיו בו רכיבים של יותר מסגנון אחד. מצד שני, לכל אדם נטיות מסוימות, והוא מתאים יותר לסיווג אחד מאשר אחר. כשאתם בוחרים דוגמאות, תנו עדיפות למקרים הממחישים את הסגנון, גם אם לא כל דבר באותו אדם מתאים. על דקויות וחריגים נדבר יותר במהלך השיעור.

אני רוצה שתקדישו מחשבה לנושא וזמן בהקשבה לאנשים אחרים דרך אוזניים קשובות יותר לסגנון שלהם. שימו לב במה האנשים סביבכם מבטאים את עצמם באופן שונה מכם, מה בתקשורת שלהם עלול להיות מפורש בדרך אחרת ממה שהם אולי התכוונו, ובמה ניתן היה לשפר את התקשורת אם מקשיבים להם דרך המסנן של סגנון התקשורת ומפרשים אותם קרוב יותר למה שהם התכוונו - ולא איך שאנו חווים אותם. בבלוג אני רוצה שיתוף על מה קלטתם על עצמכם, מה קלטתם על אנשים הקרובים לכם, ולפחות שיחה אחת שהקשבתם לה וקלטתם אותה אחרת מרגע שיצאתם קצת מהפרשנות הסטנדרטים שלכם וחיפשתם מעבר לאוטומט את מה שהדובר באמת התכוון - ולא הרושם שהוא יצר. אפשר בשיחה שאתם הייתם צד פעיל בה, ואפשר בשיחה שקלטתם מהצד. הקשיבו לשיחות של אחרים (בלי לרגל) ושימרו על יותר שתיקה והקשבה, כדי לראות איפה נוצר קצר בתקשורת, הבנה לקויה של כוונה, ושתפו לגבי הקצר ומה למדתם ממנו.

13 תגובות:

ליאת רוזמן אמר/ה...

שלום לכולם,
האמת שהסתכלתי וקראתי את הדפים של הסגנונות באמת כמה פעמים וכל פעם זה חידד לי משהו, יותר בעצמי (משום מה...).
משהו מענין שראיתי ושאני חושבת שהצלחתי לראות אצל אחרים הוא את העובדה שאנשים שהם בדר"כ בסגנון ספונטני משולבים עם הסגנון האנושי והתומך, בעוד אנשים שהם יותר משימתים משתיכים גם בדר"כ לסגנון של הנכנס לפרטים.
קלטתי על עצמי שאני בעיקר (מאוד!) הטיפוס המשימתי והנכנס לפרטים ויש שם ממש דברים שמתארים אותי כמו להזכיר לאחרים בדיוק בעת וויכוח מה שקרה, מתי, איפה, מה אמרו וכו'...
בנוסף, אני מאמינה שאני פרפקציוניסטית ויסודית ברמות על.
לגבי אנשים אחרים שקרובים לי, קלטתי בעיקר חברים טובים שמסתבר שממש דומים לי ושגם הם בטיפוסים שיצאו לי.
הם שומרים לעצמם ונפתחים בפני ושקט סובב אותם וכו'...
מצאתי גם את כל הטיפוסים במשפחה וזה היה משעשע.מומלץ בחום!;)
שיחה אחת שהקשבתי לה היתה השבוע בבית קפה עם אבא שלי ואחותי (יתר המשפחה איחרה לבוא...הפרשנות כאן גם יכולה להשתנות) וקרה שנקטעה אחותי תוך כדי דיבור בשל שיחת טלפון ואני חשבתי שאחותי כועסת ומוותרת, אבל לפי הניתוח הסתבר שהיא פשוט לא היתה מעונינת להמשיך אם הצד השני לא ממש מעונין לשמוע (אגב, כשאמרתי לה שצפיתי בזה היא לא היתה מודעת למה שהיא עצמה בחרה לעשות והיתה בטוחה שהמשיכה לספר את סיפורה).
מקצרים בתקשורת רחוקה נפשי ב"ה.

שאולי אמר/ה...

היי
אני תמיד ראיתי עצמי כטיפוס הספונטני אך מאוד הופתעתי לגלות שאני סגנון הנכנס לפרטים, מה שכן שיש הם משלימים זה את זה ולכן זה כן מסתדר לי בראש:)
שמתי לב השבוע שבאימונים שלי שדברתי לפני השחקנים קרה שהעוזר שלי קטע אותי, וזה ממש מפריע לי אבל אני לא מעיר לו על כך,מחכה שהוא יסיים לומר את דבריו וממשיך מאותה נקודה בה נעצרתי, אקט זה אכן ממחיש הלכה למעשה את סגנון הנכנס לפרטים.
כמן כן שוחחתי עם המנהל המקצועי על עניני עבודה ונכנס לדבריו אחד המאמנים, והמנהל שמזכיר לי את הקצר ולעניין, ישר הפסיק אותו ואמר לו תן לי לסיים את דבריי...
כמובן שלא שתפתי אותו בעבודתי המחקרית:)

אילן אמר/ה...

אני מוכרח לציין שהמשימה שהוטלה עלינו הינה קשה מאוד. העיסוקים היומיומיים מאוד מקשים על הניסיון להתנתק רגע מהשגרה, לנסות ולצאת החוצה ולהסתכל על עצמינו מבחוץ. רוב הפעמים במהלך השבוע, יצא לי לחשוב על כל מני דברים רק זמן רב אחרי שהם כבר התרחשו. הסיבה היא כנראה כי כאשר אני עסוק במשימה אחת, קשה לי לחשוב על משימה אחרת. כלומר המטלה שהוטלה עלינו היא מאוד לא הוגנת כלפי הטיפוסים המשימתיים, היא פשוט נוגדת את האופי שלנו.

הדוגמה העיקרית שאני יכול להביא נוגעת לעצמי. לא פעם אשתי מעירה לי "כאשר דיברנו עם ... היית ממש לא סמפטי ל... לא שמת לב שהוא..."

לגבי אנשים אחרים אני יכול להתייחס בעיקר לטיפוסים הספונטניים, שהם כביכול ההופכיים שלי. אני יכול למנות מספר חברים שלי המשתייכים לסוג הזה, אלו אנשים מאוד כיפיים שתמיד טוב להימצא לצידם. אני גם ממש נהנה לעבוד איתם אבל זאת רק אבל רק כאשר הם לוקחים פיקוד ואני מקבל משימה להתמקד במשהו נקודתי. כאשר אני בתפקיד ה"אחראי" אז מתחילים להיווצר בינינו חילוקי דעות וקורה מדי פעם שהם נעלבים מדרכי הפעולה שלי.

יוני אמר/ה...

חברים יקרים שלום,

אתחיל מעצמי אולי(יותר קל כמובן)

אמנם סווגתי כ"נכנס לפרטים" על פי התרגיל שנעשה שבוע שעבר, אבל, כפי שהמרצה אמר בוודאי יש בכל אחד מזה וגם מזה. ואכן, מתוך הסיווג הזה, אני יכול להגיד למשל, שאני לא מתעצבן אם קוטעים אותי, או מוותר על השיחה, אני לא מעדיף לא ליזום, ואני מוכן לטעות, מצד שני אני אוהב להקשיב לצד השני במובן העמוק של המילה. ואני מעדיף לא להיכנס לעימות רגשי כי הוא לא מוביל לדעתי למחוזות חיוביים. מהסגנון האנושי אני יכול להגיד שאני אכן אוהב לגרום לאנשים להיות מרוצים, אבל אני לא נפגע בקלות. לגבי הסגנון המשימתי- אני אוהב דיבור קצר ולעניין, אני נוטה להשלים משפטים או מילים לאנשים ויש לי חבר שממש שייך לטיפוס הנכנס לפרטים, והיה משתגע אם הייתי נכנס לו בסיפור. אני בעל שליטה עצמית גבוהה, אבל במפגש המשפחתי לפני שבועיים ידעתי להשתחרר וליצור אוירה טובה ומשוחררת. אני אכן עושה הפרדה בין נסיבות משפחה מול ראיון עבודה למשל, אבל קרה כבר ששחררתי בדיחה על חשבון הפקידים בסניף דואר לפני כולם(חלק מתהליך של השגת בטחון עצמי שאני עובד עליו הרבה זמן) אני חושב שאני אוהב לקחת אחריות, אבל אני לא משימתי בכך שאני חושב שאני כן רגיש לסביבה ומאוד מקפיד ומודע לחשיבות הפרגון מתוך מחשבה שאני כמו כל אחד אחר אוהב פרגון . לגבי דיוק-רצוי לחוד ומציאות לחוד אני מחשיב דיוק אבל יש לי עוד מה לשפר בעניין...ולגבי ביקורת עצמית-זה יש לי בשפע! אשתי אומרת לי לא פעם-אתה ביקורתי מידי עם עצמך או אתה ביקורתי מידי בכלל כי אני הרבה פעמים מתבטא על בעיות שאני רואה ברמת המדינה ועד לרמת הצבע של הבניין החדש שבנו..

לגבי הספונטני-זה ממש לא אני...

"מגדלים באויר"

מכירים את התופעה הזו? גם אם לא בשם הזה, שבטח אני לא הראשון להשתמש בו, אתם מתנהגים לפיה כל הזמן בלי לשים לב אפילו. כולנו. דוגמא קטנה ושכיחה-אם את/אתה שולחים SMS מייל ציוץ שיעול וכל דבר אחר בתקשורת האלקטרונית לחבר חברה שלכם, וזה משהו רגשי שלקח לכם הרבה זמן להגיד, והתשובה לא באה... דקה, 5, 10 שעתיים אחרי חצי יום מגיע המייל. מי מאתנו לא התחיל לפרשן בלי סוף עד לקבלת התשובה מה זה אומר שהוא או היא לא ענו לי? הוא בטח כועס. היא בטח לא רוצה לדבר איתי. אה, זה בגלל מה שקרה לפני יומים, אה זה בגלל מה שאמרתי לו לפני שבוע... בפועל, מתברר שהוא היה בשיעור, שנגמרה לה הסוללה, ובקיצור, שזה בכלל היה עניין טכני וכו'... דוגמא אחרת: הבן שלי בן 9 חודשים, לעיתים הוא בוכה או שולח ידים לבן הזוג השני. ניתן לחשוב-אולי הוא כועס עלי ולא רוצה להיות אצלי אבל הרבה פעמים מדובר במצב שהוא לא ראה יום שלם את אחד או אחת מאתנו, או שהוא פשוט עייף או רעב. אני חושב שבעוצמה כזו או אחרת העניין הזה נמצא אצל כל אחד מאתנו. יש מי שבונה מגדלי בבל, ויש מי שבונה בית קומותיים, אבל כל אחד מאתנו בונה מגדלים באויר... כל יום. כל היום. בדקו את עצמכם.

יום טוב
יוני

קרן-אור בית אריה אמר/ה...

חבירם יקרים,
לצערי נבצר ממני לקחת חלק בפגישה האחרונה שלנו (לאור פדיון בני, התלבטות הייתה, אומנם, קשה אך לבסוף קנינו אותו-לא לדאוג!)
לאחר שקרן-אור העבירה אותי את החויה שחוויתם יחדיו; ולאחר שסיימתי להיעלב מהדברים שרשומים תחת הטיפוס שלי (ספונטני)ולהצדיק את שלל המחמאות שהיו מצויינות לצד ה"עלבונות", החלתי במשימות הסיווג של הסובבים אותי. ניסתי בכל כוחי להוסיף להתרחשויות בזמן ההווה את האירועים הזכורים לי מהעבר שלי עם הדמות על מנסת לצייר במוחי תמונה יותר "מדוייקת" של הדמות העמודת לפני. לאחר מכן, תהיתי אם בכלל הניסון לעשות "העתק"-"הדבק" הוא בכלל הוגן ורלוונטי (כי... מה בכלל אני בוחרת לזכור ומה אני בוחרת לשכוח?).
בעיני, לרוב האנשים, יש קווי מתאר טיפוסיים, אך אין "רציפות של אני" שמתקיימת בחיי כל טיפוס לכל אורך יומו. האינטראקציה שלנו בעולמות שונים (עבודה, לימודים, משפחה, ברחוב...) מעודדת חלקים אחרים בנו ומשפיעה עלינו באופן שאנחנו בוחרים, במודע או לא, להציג "אני" אחר שלנו.
תהייה נוספת שעלתה היא- האם יש, ואם כן מהי, ההתאמה בין איך שאנחנו בוחרים לראות את עצמנו לצורה שאנשים רואים אותנו.
היה מאוד קשה לנסות להכניס את אישי לטיפוס אחד, אך לאחר דיונים רבים, עם עצמי, החלטתי לקטלג אותו בטיפוס האנושי/תומך... ואולי הסיווג נובע מהאופן שאני בוחרת לראות אותו ומטבע הדינמיקה שלנו?
חברה שלי אמרה לי היום:" אם לא אמרתי כלום, סימן שהכל כשורה." בתשובה לשאלה ששאלתי אותה... לא הפסקתי לצחוק! וישר רצתי לדפים... צעקתי "הידד- את הטיפוס המשימתי", והיא, המסכנה, הודיעה לי שאני ממש לא בעניין... :-)

נ.ב. נשמתו של פרופ' יוסף בן שלמה ז"ל מרחפת מעלי ודורשת שאביא דברים בשם אומרם ואציין כי "רציפות האני" הינה מושג שזכיתי ללמוד מעמנואל לוינס (משיחות עם פליפ נמו)

קרן-אור בית אריה אמר/ה...

חבירם יקרים,
לצערי נבצר ממני לקחת חלק בפגישה האחרונה שלנו (לאור פדיון בני, התלבטות הייתה, אומנם, קשה אך לבסוף קנינו אותו-לא לדאוג!)
לאחר שקרן-אור העבירה אותי את החויה שחוויתם יחדיו; ולאחר שסיימתי להיעלב מהדברים שרשומים תחת הטיפוס שלי (ספונטני)ולהצדיק את שלל המחמאות שהיו מצויינות לצד ה"עלבונות", החלתי במשימות הסיווג של הסובבים אותי. ניסתי בכל כוחי להוסיף להתרחשויות בזמן ההווה את האירועים הזכורים לי מהעבר שלי עם הדמות על מנסת לצייר במוחי תמונה יותר "מדוייקת" של הדמות העמודת לפני. לאחר מכן, תהיתי אם בכלל הניסון לעשות "העתק"-"הדבק" הוא בכלל הוגן ורלוונטי (כי... מה בכלל אני בוחרת לזכור ומה אני בוחרת לשכוח?).
בעיני, לרוב האנשים, יש קווי מתאר טיפוסיים, אך אין "רציפות של אני" שמתקיימת בחיי כל טיפוס לכל אורך יומו. האינטראקציה שלנו בעולמות שונים (עבודה, לימודים, משפחה, ברחוב...) מעודדת חלקים אחרים בנו ומשפיעה עלינו באופן שאנחנו בוחרים, במודע או לא, להציג "אני" אחר שלנו.
תהייה נוספת שעלתה היא- האם יש, ואם כן מהי, ההתאמה בין איך שאנחנו בוחרים לראות את עצמנו לצורה שאנשים רואים אותנו.
היה מאוד קשה לנסות להכניס את אישי לטיפוס אחד, אך לאחר דיונים רבים, עם עצמי, החלטתי לקטלג אותו בטיפוס האנושי/תומך... ואולי הסיווג נובע מהאופן שאני בוחרת לראות אותו ומטבע הדינמיקה שלנו?
חברה שלי אמרה לי היום:" אם לא אמרתי כלום, סימן שהכל כשורה." בתשובה לשאלה ששאלתי אותה... לא הפסקתי לצחוק! וישר רצתי לדפים... צעקתי "הידד- את הטיפוס המשימתי", והיא, המסכנה, הודיעה לי שאני ממש לא בעניין... :-)

נ.ב. נשמתו של פרופ' יוסף בן שלמה ז"ל מרחפת מעלי ודורשת שאביא דברים בשם אומרם ואציין כי "רציפות האני" הינה מושג שזכיתי ללמוד מעמנואל לוינס (משיחות עם פליפ נמו)

אלעד אמר/ה...

שלום לכולם
לאחר שקראתי את הדפים על כל ארבעת סוגי האנשים, ניסיתי להבין האם הטיפוס הראשוני אליו שובצתי הוא אכן המתאים ביותר.
אציין שאיני נוטה להאמין בצורה אבסולוטית לתאוריות מסוג אלו, ובנוסף אני לא חושב שקיים אדם שמבטא בצורה אחת ויחידה סגנון כזה או אחר. ייתכן כי קיימים אנשים שהם קצת יותר מסגנון אחד וקצת פחות מסגנון אחר. אולם לדעתי ההחלטה איזה סוג אדם כל אחד מאיתנו היא תלוית סיטואציה !!
מלבד זאת אני חושב שמאוד קשה לנו להגדיר מה כל אחד מאיתנו, מכיוון שטבע האדם גורם לנו לנטות לשייך לעצמנו דברים ותכונות שאנו מקווים/רוצים שנהיה. וכך יוצא מצב שכל אחד מאיתנו הינה דמות שונה המורכבת מכל סוג וסוג.
לדעתי הקושי המירבי שלנו בהערכת אנשים הוא דווקא הרושם הראשוני המתקבל מבנאדם שלאחריו קשה לנו מאוד לשנות את הדעה לגביו.
המשך שבוע טוב

מעיין ביטון אמר/ה...

שלום לכולם,
מיד אחרי השיעור קראתי את כל הסגנונות פעמיים ובכל פעם שקראתי סגנון מסוים עלתה לי תמונה של אדם אחר. אני חושבת שקשה להכיל אדם בעמוד, אך בהינתן הדפים שחולקו, הדמיון בין הכתוב לאדם פשוט מדהים!
לדוגמא, אני אופיינתי כטיפוס ספונטני, ואני אכן מבינה מדוע (עדי: "תרימי יותר גבוה את היד"), אך אני עדיין ראיתי בעצמי דווקא המון מהטיפוס המשימתי גם כן. לא באותה עוצמה שאני מזדהה עם הטיפוס הספונטני, אך בהחלט הזדהות לא מבוטלת. עם זאת, חברה מאוד מאוד קרובה שלי, אותה אני מכירה מגיל 13, יושבת "בול" להגדרת הספונטני, אחד לאחד. בעיקר הצחיק אותי המאפיין לפיו הספונטני יספר את סיפורו מבלי לדייק בעובדות, העיקר שהמסר יעבור. מהיכרותי הארוכה עם אותה חברה כבר למדתי על הנטייה שלה להגזמה והפסקתי לייחס לה חשיבות, אך כאשר אדם מבחוץ שומע אותה מספרת סיפור כשהוא יודע את מצב הדברים האמיתי, הוא לא יכול שלא להיות מופתע מכושר ההמצאה והיצירתיות של אותה בחורה מופלאה (והיא אכן מופלאה, אגב).

אני מאוד מתחברת למה שאילן כתב לגבי זה שבחיי היום יום קשה להתנתק ולהתבונן מהצד על איך אנו מתנהגים ועל איך אנשים סביבנו, בעיקר כאלו שאנו מכירים היטב, מתנהגים ולהכניס אותם לקטגוריות. עם זאת, אני יכולה לשתף על מקרה שקרה לי בתא המשפחתי המצומצם שלי -
אחי, טיפוס ספונטני לכל דבר ועניין, ואמי, לחלוטין הטיפוס התומך (ולא רק כי היא אימי), ניהלו שיחה רגילה לחלוטין. שמתי לב שאחי קטע את אמי המון פעמים, מבלי שהיא אפילו שמה לב (וזה לא היה ויכוח או משהו). יצא, שהוא קטע אותה, הספיק לעבור שלושה נושאים בערך, והיא זרמה איתו, עד שלפתע היא נזכרה בתחילת השיחה ושהיא לא סיימה את דבריה מלכתחילה, כך שניסתה לחזור לאותו הנושא. אחי מצידו, איבד כל עניין בשיחה, נתן לה נשיקה ומצא את דרכו להרפתקה אחרת...

גילוי נאות: כאשר אנו מנסים לשחזר מקרים שכאלו ולהתאימם למצב מסוים ולפרשנות מסוימת שלא הייתה בעת המקרה, הרי שאני לפחות עשויה לחטוא לאמת המדויקת. ייתכן ובגלל שסיווגתי את אימי כ"תומכת" ואת אחי כ"ספונטני" כך החלטתי לפרש את הדברים. בהחלט ייתכן שאדם אחר (שאף ייתכן שאינו הטיפוס הספונטני) יפרש את הדברים בצורה שונה.
המעניין בכך והשאלה שעולה לי היא בעצם, האם אנחנו יכולים לסווג נכונה אדם שאנו מכירים? או בכלל - האם ניתן לסווג בצורה אובייקטיבית אדם כשהלה מצוי בסיטואציה מסוימת? שהרי אני מאמינה שלעתים כל אחד מאיתנו הוא יותר משימתי/ספונטני/נכנס לפרטים/תומך בסיטואציות מסוימות. עד כמה הסיווג הוא באמת אינדיקציה לאדם המלא?

שיהיה לכולנו שיעור מקסים היום וסופ"ש רגוע (עם גלגל"צ...).
מעיין

מעיין ביטון אמר/ה...

שלום לכולם,
מיד אחרי השיעור קראתי את כל הסגנונות פעמיים ובכל פעם שקראתי סגנון מסוים עלתה לי תמונה של אדם אחר. אני חושבת שקשה להכיל אדם בעמוד, אך בהינתן הדפים שחולקו, הדמיון בין הכתוב לאדם פשוט מדהים!
לדוגמא, אני אופיינתי כטיפוס ספונטני, ואני אכן מבינה מדוע (עדי: "תרימי יותר גבוה את היד"), אך אני עדיין ראיתי בעצמי דווקא המון מהטיפוס המשימתי גם כן. לא באותה עוצמה שאני מזדהה עם הטיפוס הספונטני, אך בהחלט הזדהות לא מבוטלת. עם זאת, חברה מאוד מאוד קרובה שלי, אותה אני מכירה מגיל 13, יושבת "בול" להגדרת הספונטני, אחד לאחד. בעיקר הצחיק אותי המאפיין לפיו הספונטני יספר את סיפורו מבלי לדייק בעובדות, העיקר שהמסר יעבור. מהיכרותי הארוכה עם אותה חברה כבר למדתי על הנטייה שלה להגזמה והפסקתי לייחס לה חשיבות, אך כאשר אדם מבחוץ שומע אותה מספרת סיפור כשהוא יודע את מצב הדברים האמיתי, הוא לא יכול שלא להיות מופתע מכושר ההמצאה והיצירתיות של אותה בחורה מופלאה (והיא אכן מופלאה, אגב).

אני מאוד מתחברת למה שאילן כתב לגבי זה שבחיי היום יום קשה להתנתק ולהתבונן מהצד על איך אנו מתנהגים ועל איך אנשים סביבנו, בעיקר כאלו שאנו מכירים היטב, מתנהגים ולהכניס אותם לקטגוריות. עם זאת, אני יכולה לשתף על מקרה שקרה לי בתא המשפחתי המצומצם שלי -
אחי, טיפוס ספונטני לכל דבר ועניין, ואמי, לחלוטין הטיפוס התומך (ולא רק כי היא אימי), ניהלו שיחה רגילה לחלוטין. שמתי לב שאחי קטע את אמי המון פעמים, מבלי שהיא אפילו שמה לב (וזה לא היה ויכוח או משהו). יצא, שהוא קטע אותה, הספיק לעבור שלושה נושאים בערך, והיא זרמה איתו, עד שלפתע היא נזכרה בתחילת השיחה ושהיא לא סיימה את דבריה מלכתחילה, כך שניסתה לחזור לאותו הנושא. אחי מצידו, איבד כל עניין בשיחה, נתן לה נשיקה ומצא את דרכו להרפתקה אחרת...

גילוי נאות: כאשר אנו מנסים לשחזר מקרים שכאלו ולהתאימם למצב מסוים ולפרשנות מסוימת שלא הייתה בעת המקרה, הרי שאני לפחות עשויה לחטוא לאמת המדויקת. ייתכן ובגלל שסיווגתי את אימי כ"תומכת" ואת אחי כ"ספונטני" כך החלטתי לפרש את הדברים. בהחלט ייתכן שאדם אחר (שאף ייתכן שאינו הטיפוס הספונטני) יפרש את הדברים בצורה שונה.
המעניין בכך והשאלה שעולה לי היא בעצם, האם אנחנו יכולים לסווג נכונה אדם שאנו מכירים? או בכלל - האם ניתן לסווג בצורה אובייקטיבית אדם המצוי בסיטואציה מסוימת? שהרי אני מאמינה שלעתים כל אחד מאיתנו הוא יותר משימתי/ספונטני/נכנס לפרטים/תומך בסיטואציות מסוימות. עד כמה הסיווג הוא באמת אינדיקציה לאדם המלא?

שיהיה לכולנו שיעור מקסים היום וסופ"ש רגוע (עם גלגל"צ...).
מעיין

מעיין ביטון אמר/ה...

שלום לכולם,
מיד אחרי השיעור קראתי את כל הסגנונות פעמיים ובכל פעם שקראתי סגנון מסוים עלתה לי תמונה של אדם אחר. אני חושבת שקשה להכיל אדם בעמוד, אך בהינתן הדפים שחולקו, הדמיון בין הכתוב לאדם פשוט מדהים!
לדוגמא, אני אופיינתי כטיפוס ספונטני, ואני אכן מבינה מדוע (עדי: "תרימי יותר גבוה את היד"), אך אני עדיין ראיתי בעצמי דווקא המון מהטיפוס המשימתי גם כן. לא באותה עוצמה שאני מזדהה עם הטיפוס הספונטני, אך בהחלט הזדהות לא מבוטלת. עם זאת, חברה מאוד מאוד קרובה שלי, אותה אני מכירה מגיל 13, יושבת "בול" להגדרת הספונטני, אחד לאחד. בעיקר הצחיק אותי המאפיין לפיו הספונטני יספר את סיפורו מבלי לדייק בעובדות, העיקר שהמסר יעבור. מהיכרותי הארוכה עם אותה חברה כבר למדתי על הנטייה שלה להגזמה והפסקתי לייחס לה חשיבות, אך כאשר אדם מבחוץ שומע אותה מספרת סיפור כשהוא יודע את מצב הדברים האמיתי, הוא לא יכול שלא להיות מופתע מכושר ההמצאה והיצירתיות של אותה בחורה מופלאה (והיא אכן מופלאה, אגב).

אני מאוד מתחברת למה שאילן כתב לגבי זה שבחיי היום יום קשה להתנתק ולהתבונן מהצד על איך אנו מתנהגים ועל איך אנשים סביבנו, בעיקר כאלו שאנו מכירים היטב, מתנהגים ולהכניס אותם לקטגוריות. עם זאת, אני יכולה לשתף על מקרה שקרה לי בתא המשפחתי המצומצם שלי -
אחי, טיפוס ספונטני לכל דבר ועניין, ואמי, לחלוטין הטיפוס התומך (ולא רק כי היא אימי), ניהלו שיחה רגילה לחלוטין. שמתי לב שאחי קטע את אמי המון פעמים, מבלי שהיא אפילו שמה לב (וזה לא היה ויכוח או משהו). יצא, שהוא קטע אותה, הספיק לעבור שלושה נושאים בערך, והיא זרמה איתו, עד שלפתע היא נזכרה בתחילת השיחה ושהיא לא סיימה את דבריה מלכתחילה, כך שניסתה לחזור לאותו הנושא. אחי מצידו, איבד כל עניין בשיחה, נתן לה נשיקה ומצא את דרכו להרפתקה אחרת...

גילוי נאות: כאשר אנו מנסים לשחזר מקרים שכאלו ולהתאימם למצב מסוים ולפרשנות מסוימת שלא הייתה בעת המקרה, הרי שאני לפחות עשויה לחטוא לאמת המדויקת. ייתכן ובגלל שסיווגתי את אימי כ"תומכת" ואת אחי כ"ספונטני" כך החלטתי לפרש את הדברים. בהחלט ייתכן שאדם אחר (שאף ייתכן שאינו הטיפוס הספונטני) יפרש את הדברים בצורה שונה.
המעניין בכך והשאלה שעולה לי היא בעצם, האם אנחנו יכולים לסווג נכונה אדם שאנו מכירים? או בכלל - האם ניתן לסווג בצורה אובייקטיבית אדם כשהלה מצוי בסיטואציה מסוימת? שהרי אני מאמינה שלעתים כל אחד מאיתנו הוא יותר משימתי/ספונטני/נכנס לפרטים/תומך בסיטואציות מסוימות. עד כמה הסיווג הוא באמת אינדיקציה לאדם המלא?

שיהיה לכולנו שיעור מקסים היום וסופ"ש רגוע (עם גלגל"צ...).
מעיין

מעיין ביטון אמר/ה...

זה משהו מוזר מה שקורה כאן עם שליחת התגובות... אני לא מסתדרת עם זה...

איציק אמר/ה...

קצת על שבוע שעבר, וקצת על היום:

אני נכנס לפרטים, ללא צל של ספק, וזה ששבוע שעבר זה הוכח רשמית - זו רק החותמת. כל חבריי צוחקים שאני אחד שלא מפספס שום פרט, וגם על דברים שאף אחד לא חושב עליהם כרגע - אני חושב ומעלה, מה שנקרא "לפני הזמן". אצלי אין שום התלבטות לגבי טיפוסים אחרים, זה אני.

בקשר למשימה של שבוע שעבר - אמרתי את הכל בכיתה. משימה קשה, אי אפשר לסווג אנשים שאתה לא מכיר (כי אתה לא יודע איך הם התעוררו באותו יום, מי רב איתם ומי צעק עליהם), וגם את החברים הקרובים שלך אתה לא יכול לסווג (אלא אם כן אתה ממש מתאמץ...), כי הם חברים שלך, ובסופו של דבר אתה מכיר אותם על מגוון תכונותיהם. אבל כמו שמעיין יודעת - "קשה יש רק בלחם..."

השיעור היום: אני מפנה אתכם לבלוג של עידו קינן (מומלץ בחום), לקישור על ג'ון קייג' שהשתמש בשקט ע"מ ליצור יצירה חדשה (בבלוג הוא מתאר את ההתפתחות העכשווית של זכויות היוצרים וכו', פחות רלוונטי). שיהיה לכולנו בהצלחה עם השדים שבראש...

http://room404.net/?author=345

לירון אמר/ה...

היי לכולם
אני השתדלתי לשתוק הרבה, אבל הצלחתי מעט... ודי לא עמדתי במשימה של להתנצל, זה היה לי כמעט בלתי אפשרי להתנצל על דברים שחשבתי שהם לא באשמתי, זה הרגיש לי מאולץ מדי ולא טבעי.
בפעמים ששתקתי, גיליתי שזה נותן לי שקט נפשי, לא להיות מעורבת כל הזמן, מין אדישות נחמדה שכזו :)ובכלל שתיקה חוסכת הסתבכויות, הרי לא צריך לנקוט צד. נראה לי שאני אתחיל לאמץ יותר שתיקות...