על השכול והאבל בקהילה גלילית קטנה

זכינו לפינה קטנה משלנו לחוות בו את כאב השכול.

זכינו לשכנות ומשפחה, להעמיק בהם את אחדותנו.

זכינו למדינה שלמה, לשפוך עליה את דמנו.


זכינו להיסטוריה עשירה לחפור בה את מקורותינו.

זכינו לכאב אדיר, לזקק בו את נפשנו.

זכינו לשכול ואבל, לשבור עליהם את כאבנו.


ולמה, אלוהים, למה בחרתנו?

למה עלינו לשלוח את ילדינו למות למעננו?

למה עלינו לחנך את בנינו ובנותינו לקרב והקרבה?

קשה מנת הכאב, קשה התקווה.

קשה הנשימה העמוקה, והצפירה.


יושבים אנו על גבעה גלילית קטנה,

יושבים ולא מבינים, נותנים ולא מעכלים.

משפחה מורחבת וקהילה מחבקת.

ביחד באנו לכאן, לזכור ולהזכיר

את האמת שבהקרבה, את הבור הנפער בנשמה.


ילדינו מתחרים על קרביות ומיוחדות היחידה,

ההורים מתגאים באומץ ובהצלחה,

כולנו מתפללים ומדחיקים את הסכנה.

כולנו, אלוהים, מבקשים סליחה.

סליחה על האלימות, סליחה על החוצפה,

סליחה על שלעיתים אנו שוכחים את החמלה,

סליחה על כל שעשינו, שהביא את הקללה.


אך תן לנו אלוהים, תן לנו את התעוזה

תן לנו את האומץ להרים את המשא,

תן לנו את העוצמה לשאת את הכאב

ולזכור שאת כולנו אתה אוהב.


את ילדינו החפים שאליך אתה לוקח,

את אויבנו המרים שמזימתם אתה רוקח,

את המצווה להיות לעם סגולה,

ולהיות תמיד בעוצמה ולדוגמא.


קהילת קודש משגב שולחת את כאבה,

נזכור כולנו את השכול ואת האהבה,

נזכור גם מחר וגם בשבוע הבא, שהכאב המפלח פותח גם עוצמה.

נזכור שתפקידנו לתת, לעזור ולהיות לברכה,

ולסבול את הכאב זה גם להיפתח לחמלה.

נזכור שלא לחינם אנו מתייתמים,

ונוודא שהמתים יוכלו להתגאות בחיים.

נזכור את בנינו ובנותינו, ונהייה להם לדוגמא.