תורת המשחקים מאפשר הבנה מעמיקה יותר של מצבים אסטרטגיים, ותורת המשחקים ההתנהגותית מאפשרת שילוב תובנות פסיכולוגיות במודלים שבסיסם ישויות רציונאליות. עיסוק בתורת המשחקים במסגרת של דיון מוסרי ורגשי הולך צעד אחד נוסף. ניתן להתחיל משאלה מוסרית פשוטה: האם (ומתי) ראוי לאדם להעדיף את טובתו על-חשבון פגיעה בתועלת של אדם אחר? כמובן שהמילה "פגיעה" כבר מניחה אולי את המבוקש, וכאשר יש תחרות על משאבים מיקסום תועלתי יוריד את התועלת הזמינה לאחרים. אני מעדיף להפנות את המבט לא לתחרות, אלא דווקא להגדרת ה"עצמי" המונחת כאן מאליה. בדילמת האסיר "אני" צריך לבגוד ב"אחר" כדי למזער את הפגיעה "בי", ובעצם הנחת-המוצא היא שיש כאן שניים נבדלים. כאשר בוחנים את הסיטואציה במקרי-אמת פתאום רואים שהאחר ואני לא כל כך נבדלים, ולעיתים קרובות יש לי אינטרס גם בתועלתו (חבר, קרוב) או לפחות אינטרס עקיף בכך שתועלתי מושפעת מתועלתו (מוניטין, נקמה).
אני מבקש למתוח את החבל עוד יותר, ולשאול מתי תועלתי היא מלכתחילה רחבה יותר, כך שההנאה שאני מפיק מהחיים גדולה יותר ככל שאני כולל יותר מהאחרים סביבי בפונקצית-התועלת שלי, או ככל שאני מגדיר את עצמי באופן רחב יותר כך שהקהילה בה אני נמצא והאנשים שסביבי הופכים להיות חלק ממני. במילים פשוטות, מתי אני חי לא רק למען ה"עצמי" הקטן שבגבולות גופי אלא גם למען אלו שאני פוגש או חושב עליהם.
אולי אעז ואומר דבר רחב יותר: כאשר אני עושה למען אחרים, לא רק שגם אני נהנה, אלא אני מרחיב את גבולות אישיותי ומגדיל את רוחי. טוב "לי", אך מעבר לכך – מממש יותר ממה שיש לי לתרום לעולם ולכן גם מקטין את היצמדותי לצורך ברווח קצר-טווח או בהשוואה שמעניקה לי יתרון לעומת אחרים. המטרה אינה רק "לעשות מעשים טובים" אלא להפוך את עצמי לאדם טוב ולממש יותר מהייעוד שאולי יש לחיי.
בשיעור בתורת המשחקים דיברנו על התופעה לפיה מי שמורגל במשחקים אסטרטגיים הופך למיומן ובוגד יותר בדילמת אסיר, מקטין יותר את כוח העבודה, ושאר בחירות המגדילות תועלת אישית ויעילות מדידה – אך בא על חשבון ערכים אנושיים מדידים פחות אך חשובים יותר. המחשבה שאני מכשיר אנשים להיות אינטרסנטיים ומתוחכמים יותר קשה לי, בעיקר כשהיא מצטרפת לשאלות שאני כבר מתמודד איתן על "התרומה החברתית" שלי בהכשרת עורכי-דין. אני מאמין שהלב נוטה אחר המעשים, ולכן תרגול באופטימיזציה משנה את תגובותינו האוטומטיות. לפעמים לטובה, ולפעמים לרעה.
השאלה שאני רוצה להציף היא ביחס לתרגול משחקים והשפעתם בחיי היום-יום. אפשר לראות בחשיבה האסטרטגית כלי חד ומועיל, אך חשוב לבחון גם את הסיכון שבדבר. הייתי רוצה לחשוב שמדובר במעין אומנות-לחימה, שהמתאמן בה מכשיר את גופו ותודעתו להתמודד עם סיכון והתקפה, אך כתוצאה מכך הופך רך יותר, גמיש וקשוב, ולא נוקשה ותוקפן. לתפישתי, זה הכיוון הראוי וגם האפשרי, אך בוודאי שלא היחיד. אשמח אם-כן לקרוא תגובותיכם על מקרים בהם לימוד תורת-המשחקים (או אומנות לחימה) שינה את ההקשבה שלכם ויכולתכם לנתח מצב בו אתם נמצאים, וכיצד הדברים מתיישבים עם החשיבה הכללית יותר על מודלים והשימוש בהם, כפי שעולה מהמאמר על "הרהורי כפירה". דוגמאות-אמת ומצבים משפטיים יתקבלו בברכה.
20 תגובות:
לענ"ד ישנה תופעה מאוד מענינת שמתחרשת במוחם של בני האדם בהגדירם "מוסרי" אל מול "לא מוסרי". בכל תחום שבו נעסוק בחיים, יש נטייה לשים את כל האנשים המשתתפים באותו ענף על סקאלה של איכויות. אם ניקח את שוק ההתמחות של המשפטנים. ישנם אלפי משפטנים בוגרי אונברסיטאות ומכללות שרוצים כל שנה לקבל את ההתמחות הטובה ביותר. והשאיפה של משרדי עורכי הדין הטובים היא כמובן לקבל רק את המשפטנים שנמצאים בראש הסקאלה, דהיינו את המשפטנים האיכותיים ביותר. לפיכך נוצר מצב שכל סטודנט למשפטים רוצה להימצא באחוז העליון של המשפטנים בהשוואה לחבריו ולכלל הסטודנטים למשפטים. כאשר בשביל להיות יותר טוב משאר המתמודדים ישנם שתי אסטרטגיות שאני יכול לנקוט: א. להשקיע בעצמי ולפיכך לבנות לעצמי מעין "גבעה" שבאמצעותה אני יהיה יותר גבוהה מהסטודנטים האחרים. ב. "לפגוע בסטודנטים האחרים, ובכך "לחפור להם בור", ולהיות עדיין גובהה מהם. אך החברה מסתכלת על סטודנטים/כל שאר סוגי האנשים שדואגים לטפח את עצמם ולהעשיר את יכולותיהם, וזאת כמובן בשביל להיות יותר גבוהים מהאחרים כאמור, בחיבה והערצה חברתית, ומגדירה אותם כ"מוסריים". ולעומת זאת סטודנטים/ כל מגזר אחר, שמנסים להשמיץ או לפגוע באחרים, בשביל כמובן להיות יותר גבוהים מהאחרים כאמור, אליהם החברה מתייחסת בזלזול, וכאל "לא מוסריים". לפיכך נשאלת השאלה איך ייתכן ששני סוגים של אנשים שמשקיעים בדיוק אותה אנרגיה (בין אם להשקיע בעצמי ובין אם לפגוע באחר), ובשביל אותה מטרה בדיוק (להיות מעל האחרים), מוגדרים באופן קוטבי על ידי החברה (מוסריים אל מול לא מוסריים)?! אשמח לתגובות.
קודם כל תגובה לדוד-אני חושב שההבחנה היא די ברורה מוסרית. כשאתה משקיע ולומד ע"מ לשפר את עצמך- אין אתה מוציא אל הפועל אלא את מה שבאמת גלום בתוכך, ולכן אין זו רמייה או דרך לא מוסרית. ההפך- זאת הגשמה עצמית במובן החיובי של המושג. ואילו כשמטרתך היא להשפיל את האחר מטרתך היא בעצם לגרוע מהאיכויות שקיימות באחר וזה כמובן מצב לא טבעי בו אתה מונע מהכוחות הגלומים באחר לצאת אל הפועל. בנוסף לדעתי, ההיגיון הכלכלי בנקיטת אסטרטגיה (ובוודאי כאסטרטגיה יחידה) הוא שגוי- התועלת השולית שלך ביחס להשקעה תהיה הרבה יותר גדולה מללמוד לבד מאשר למנוע מאחרים למידה (בהנחה שיש הרבה אחרים).
בקשר לדברים שנאמרו ע"י ד"ר עדי אייל- ארצה לחדד את דברייך ולהגיד שזה לא בהכרח שאני אכלול בפונקציית התועלת שלי יותר פרטים כך שתועלתם היא תועלתי, אלא אני כביכול יוצא מנקודת מוצא אחרת (שלדעתי מהווה נקודה קרובה יותר למציאות) בה אני בעצם גורע את תועלת שאר הפרטים מפונקציית התועלת שלי כגורם שמוריד את התועלת שלי! וזאת לדעתי הנחת המוצא היום.. ברגע שאני מוריד אחרים כגורמים שגורעים מתועלתי ממילא פונקציית התועלת שלי מורכבת פחות, אתעסק פחות בתככים ולדעתי אהיה מאושר יותר. מה הנפקא מינא? לדעתי, לפעמים תמימות היא דבר מבורך.
בקשר לתרומה של לימוד תורת המשחקים- קשה לי להצביע על נקודה מסוימת בה השתנו החלטותי עקב החשפות לצורת המחשבה התורת-משחקית. זוהי שאלה היפותטית וקשה לי לענות עליה. אבל- הקורס עזר לי להיות שקול יותר ולהבחין בצורה טובה יותר מהם האינטרסים לטובת כל אחד מהצדדים וכיצד הוא צפוי לנהוג בהתאם.
איני חושב שלהגביה את עצמי ולהנמיך אחרים הן פעולות זהות, או אפילו דומות. הקשר היחיד ביניהן הוא במישור ההשוואה - אם אני מקבל את המשוואה שערכי נגזר מגובהו ביחס לאחרים, שתי האסטרטגיות עובדות (וכנראה עדיף לשלב ביניהן).
בשפה כלכלית-מתמטית, כשאני מגביה את עצמי אני מעלה את הממוצע, וכאשר אני מנמיך אחרים אני מוריד אותו. זה הבדל תהומי, בעיקר אם אני מסתכל מצרפית ולא רק יחידנית.
מעבר לכך, כאשר אני מגביה את עצמי אני מגלה דברים חדשים, ויוצר אתגר עבורי ועבור אחרים סביבי הרואים לא רק שיש עוד מה לגלות, אלא שתהליך הגילוי עצמו מעשיר ומדהים.
בעיני זו השפעה דינאמית החשובה בהרבה מההשפעה הסטטית.
כנ"ל לגבי "המשפטנים הכי טובים". זו קבלה של קיומו של מדד חד-ממדי של טוב, מדד שלדעתי הוא שטחי להחריד אם לא שקרי לחלוטין.
אני מכיר משפטנים בכל רמות הציונים וההישגים, וגם משרדי עורכי דין מהגבוהים ומהנמוכים. ומניסיוני הקשר בין מדד האיכות החד-ממדי של מספר ומוניטין לבין האיכות האמיתית - יצירתיות וחדות-מחשבה - קשר זה רופף מאוד.
בעיני, החיפוש אחר מדדים חד-ממדיים הוא הבעיה העיקרית. המציאות צבעונית יותר, מורכבת יותר, ואינה מתחלקת טוב על פני סקאלה בודדת.
בראש המתמטי שלי הדבר מיתרגם לרשתות רב-ממדיות, אך ביום-יום היישום הוא בהקשבה אמיתית שאינה מנסה לקטלג. או ליתר דיוק, לניסיון להתגבר על הקטלוג האוטומטי.
ואשמח שחגי יפרט את דבריו, שכן איני בטוח שהבנתי את הכוונה לגבי "גריעה" מול "תוספת".
אנסה להסביר את דבריי.
לענ"ד נקודת המוצא צריכה להיות שונה. לדעתי, עוד לפני שאנחנו רוצים לגרום לפרט להבין שהתועלת של האחר היא תועלתו שלו (וכמובן שזו תמונת מצב אידיאלית) עלינו לצאת מהמציאות עצמה ו"לשכנע" שתועלתו של פרט אחר בחברה אינה גורעת מתועלתי האישית. בעולם התחרותי שלנו באופן טבעי (ושיטות הפסיכומטרי והנרמול כמשל) אידיאל זה התמסמס. ברור לנו שהצלחתו של האחר היא בעלת פוטנציאל (לא בהכרח) לגרוע מתועלתי שלי. לכן לדעתי קודם כל צריך לנסות לחשוב על פתרון בעיה זו, ולחלחל את ההבנה שהמשחק הוא לא בהכרח משחק סכום אפס אלא יכול להיות משחק סכום חיובי שיוצר ערך מוסף כלשהו. להשקפת עולמי, הדרך לרצוי עוברת במצוי האידיאלי ולכן לדעתי זה השלב הראשוני. קודם כל להגיע לנייטרליות בה רווחתו של האחר אינה באה על חשבוני, אח"כ נתקדם. לעניין הגריעה- כוונתי הייתה להוריד את תועלתם של אחרים מפונקציית התועלת שלי, כגורם שמוריד את תועלתי האישית. מקווה שהדברים מובנים!
ראשית, סליחה על אורך התגובה.
שנית, תגובה לדברי חגי: כפי שכתבת אנו חיים בעולם תחרותי, בו הדשא בגינה (הדמיונית) שלי נמדד לפי צבע הדשא של שכני. לדעתי לא ניתן לטמון את הראש בחול ולטעון שאין הדבר כן. כמו שהוזכר בשיעור: אנו נעדיף ציון נמוך אך גבוה מהממוצע, מאשר ציון גבוה אך נמוך ביחס לממוצע (כמובן שהדרך המוסרית יותר לעשות זאת היא למנף את עצמי ולא לדרוך על אחרים).
לאחר ההשלמה עם טבע האדם, ניתן בכל זאת לשכנע כי יש לאדם אינטרס בתועלת לזולת אף אם נפגע ממנה במידה מסוימת, כפי שקורה באופן טבעי בין הורים לילדיהם. חז"ל היטיבו להצביע על כך באמרם "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה ע"ב).
שלישית, אשמח לשתף במקרה שקרה לי לאחרונה והניתוח התורת-משחקי שלי אותו:
לפני כחודש-חודשיים הלכתי במצוות אשתי לחנות פירות וירקות. מילאתי שקיותי בסחורה וכשפניתי למקרר כדי לקחת חסה, מסתבר שנשארה בו שקית חסה אחרונה. למרות בדיקה קצרה שגילתה שלא מדובר בסחורה משובחת, צירפתי אותה לשקית.
הירקן העביר את המוצרים בקופה וכשהגיע לחסה עצר ושאלני- "אין שמה עוד חסה אחרת?". כשהשבתי בשלילה, הוא קרא לאחד מעובדיו והורה לו לבדוק במחסן אם הגיעה סחורה חדשה של חסות. לשמחת כולנו חזר העובד כשחסה טרייה בידיו ואני הרווחתי כפליים- 1. חסה משובחת מהשורה הראשונה 2. אפשרות ליישום חומר הלימוד בקורס במקרה מהמציאות:
זהו מקרה קלאסי של חילופי מתנות (Gift Exchange) בו הירקן נותן לי במתנה סחורה משובחת, אעפ"י שהפסיד מכך שלא מכר לי את החסה הפחות טובה (לי אף לא היתה אפשרות לדעת שבכלל נמצאת ברשותו סחורה טובה יותר). בתמורה נוצרה אצלי רצון ואף מין "מחויבות מוסרית" לפקוד את חנותו על פני חנויות אחרות, כאשר ברצוני לקנות פירות וירקות.
בנוסף, פעולתו זו של הירקן מצמצמת את פער המידע בינינו לגבי איכות מוצריו ומונעת היווצרות של "שוק לימונים" (שאגב די יקרים אצלו). במקרים אחרים פערי המידע שקיימים בשוק של חנויות דומות, מובילים כמעט תמיד לתשלום נמוך מן המחיר המקורי שנקב הרוכל, שכן אם הסכים למכור במחיר כזה, כנראה שהסחורה שווה פחות מכך.
אולם במקרה דנן, אני יכול לבטוח בו מעתה מבלי לחשוש שהוא ינסה למכור לי סחורה פגומה ובכך מנוטרלות ההשלכות משוק שפערי המידע מובנים בו בד"כ. בכך מתרחקת האפשרות שאעז להתמקח על המחיר שהרי אני יודע שהמחיר הנקוב לסחורה המוצעת הוא המחיר ההוגן ביותר.
ניתן אף להבחין בתוצאה נוספת שנגררת מפעולת הירקן שלי- הוא נעשה הירקן שלי. מאז אני קונה ירקות ממנו באופן קבוע מהסיבות המוזכרות לעיל ונוצר אצלי הרגל לפקוד את חנותו דווקא. אך יותר מכך- הוא נעשה לחלק מהגדרת ה"אני". התועלת שלו הפכה במידה מסוימת גם לאינטרס שלי ואני שמח בתרומה שלי לפרסנתו, שכן הוא הירקן "שלי".
לדעתי, כל אדם צריך לחשוב כשהוא מקבל החלטות כלשהן בדילמת אסיר על השאלה "כמה באמת חשוב לי לקבל את התועלת הזו?" מול השאלה "כמה באמת חשוב לאחר לקבל את התועלת הזו?".
לפעמים, התועלת האמיתי שלנו נמוכה יותר מאשר זו של אחרים (אם רק נוותר להם הפעם, כי הפעם זה חשוב להם יותר). יש כאן במובן מסוים את מה שהמשפט קורא לו "איזון" (פנימי) ואת מה שאנחנו קוראים לו בשפה התורת משחקית "אסטרטגיה מעורבת".
שאלה המיקרו (תועלתי כיחידה מול תועלת אחר יחיד) דומה בעיני לשאלת המאקרו (תועלת שלי כפונקציה של תועלת קבוצה כלשהיא מול תועלת אחרים כקבוצה).
בהקשר הזה, אין לי אלא להסכים, כי טובת הכלל עושה בסופו של דבר טוב לאישיות ולרוח שלנו כפרטים. אני חושבת שזו באמת חובה מוסרית שלנו לוותר מידי פעם על הצרכים שלנו לטובת אחרים, גם כדי להעביר מסר עמוק יותר וגם כי אנחנו בסופו של דבר מקבלים מזה לא פחות (אולי לא רווח כלכלי לפי המודלים, אך רווח לא פחות חשוב לאור המודלים האנושיים). זה הופך אותנו לאנשים טובים יותר ולדוגמא טובה לאחרים לנהוג כמונו (בעיני, מספיק שאחד ילמד אותנו ואנו נלמד אחד וכך תרמנו צקת מעצמנו).
אני חושבת שתורת המשחקים אולי מלמדת אותנו לנהוג באופן אסטרטגי יותר (במודע או שלא במודע), אך זו בחירה שלנו היכן "לשחק את המשחק" בחיינו והיכן לא. הלימוד גם מאיר את עינינו (ביחוד כי שמנו דגש לכך בשיעור וגם כאן) ביחס לעובדה כי אנו לומדים את אומנות האופטימום והמניפולציה, ולכן אנו מודעים גם למודעות שלנו וליכולת הבחירה שלנו מתי להשתמש בלימוד ומתי עדיף לוותר, דווקא מתוך הלימוד ומתוך המושכלות שאנו לוקחים איתנו כבני אדם ולא רק כשחקנים.
למען הישום, אומר כי דווקא המשחק שגרם לי לראות אתה מציאות באופן הטוב ביותר היה רעיון בנית 'עץ משחק'. אני רואה אותו בכל רגע ביום-יום והוא עוזר לבחירות ולהחלטות (חשובות וחשובות פחות). אפשר לראות תמונה שלמה ואני לא רואה את זה בהכרח ככלי מלחמה כלפי מי שמולי. לפעמים עדיף לבחור בדרכים פחות טובות מאלו שמצוירות כ"כהי משתלמות וטובות" בדף. עץ המשחק גם עוזר לשים לב לפרטים קטנים (בדומה לניסיון לאתר את ה"לימונים" בכל דבר מהותי לנו בחיים שאנו באמת מוכנים להשקיע בהם זמן, כדי לאתר את מה שטוב ושווה באמת...).
דבר אחרון, מה שהכי אהבתי במאמר "הרהורי כפירה" ובמודלים הכלכליים הוא שזה מלמד אותנו להסתכל באופן רחב על נקודה אחת צרה (נקודה שלנו היא משמעותית כרגע). כך, שום מודל איננו מתבטל (ע"ע הביקורות כלפי כהנמן וטברסקי במודל הכלכלי-התנהגותי), אך גם יש לבקר אותו ולא לתת למציאות להשתלט על החשיבה שלנו.
ותגובה לחגי,
הבעיה היא, לעניות דעתי, בחשיבה שלנו. למה אנחנו צריכים כל פעם לחשוב קודם כל על עצמנו ועל טובתנו(נעזוב לרגע את התיאוריה הכלכלית הטהורה המניחה רציונאליות ואגואיסטיות)? מדוע כ"כ קשה לנו לשים את הזולת לפנינו, גם אם זה מיטיב איתנו פחות? לפעמים נדמה לי שאנחנו שבוים בתוך עולם שבו מרוב שכולם מאמינים שלאף אחד לא משתלם לדאוג לרווחתם (ללא מטרות רווח), אין להם אלא לדאוג באגואיסטיות וברציונאלית משהו לרווחתם הם על חשבון אחרים (וכך אנו מגיעים במובן מסוים לקיומה בפועל של התיאוריה הכלכלית הטהורה, אילולא היו לנו הטיות פסיכולוגיות מובנות).
לחשוב על האחר לפני שאני חושבת על עצמי זה לא תמיד כ"כ נורא כשרואים את המוסר כערך עליון (לא יחיד, אבל עליון). אז, השאלה הראשונה משתנה והיא איננה מה שאתה שאלת, קרי, כיצד תועלת האחרת תמוקסם מבלי לפגוע בי.
דרך החיים שהעולם המערבי מוביל אותנו, לרוב בעל כורחנו היא למצב מתמשך של מרוץ בלתי פוסק אחר הזדמנויות חדשות בין אם בתחומי הכלכלה,המשפט, המרדף אחר העושר (ולפעמים גם האושר...)
מצב זה גורם לעיתים להתנגשויות אינטרסים בין פרטים באוכלוסיה. לענ"ד גישת ה- win-win, כלומר זה נהנה וזה אינו חסר, כמגמה לפתרון סכסוכים בצורה יעילה שבסופו של יום, תורמת גם לרווחה המצרפית בחברה ולתחושה שלמרות הכל, אנו עדיין חיים בעולם שבו יש גם (קצת) רגשות בין בני אדם, מעבר למירוץ החיים הבלתי פוסק.
לדעתי, בהרבה מהמקרים אנשים מעדיפים את טובתם האישית, על חשבון חבריהם ומעדיפים "לדרוס" את היריב, במקום לוותר מעט, ולפתור את הבעיה בצורה חלקה ונעימה תוך חסכון של עצבים, זמן, ועלויות עסקה.
לדוגמא, ניתן לראות זאת בחיי היום יום תוך כדי נסיעה שגרתית בכבישי ארצנו. למה שבמקום לנסות "לחתוך" את הנהג שלפנינו לא נמתין עוד מספר שניות, מדוע שלא ניתן לנהג שמבקש לעבור זכות לעבור, ואפילו (חס וחלילה) נחייך באדיבות?
כדוגמא נוספת אני יכול לתת את האווירה השורה בשנתון שלנו בפקולטה למשפטים. אין זה סוד שבמקצוע זה ישנה תחרות גדולה בין הסטודנטים על ציונים גבוהים, אך למרות זאת, קיימת אווירה של שיתוף, סטודנטים מחליפים סיכומים ונותנים לחבריהם להשלים את השיעורים שפספסו, לכאורה, מצב לא רציונאלי.
אולי ראוי גם לתת מקום לקצת רגש אנושי שבסופו של דבר ייתן לנו תוצאה הרבה יותר טובה מכל חלופה אחרת...?
לי דילמת האסיר עלתה בהקשר של סוגית היחס לחרדים וכל הסיפור עם 'הדרת נשים'. כל אחד מן הצדדים, החרדים והמדינה, שואף למקסם את האינטרס שלו: החרדים- לחיות על פי הבנתם את עקרונות היהדות בצורה מלאה, והמדינה- שהחרדים, ככל השאר, יחיו בהתאם לעקרונות של מדינת ישראל וזכויות האדם.
מצד שני, התעקשות ללכת על כל הקופה עלולה לגרום להפסד מצרפי. אם המדינה לא תסכים באף מקרה לתת אוטונומיה מסוימת לחרדים, ולהניח להם לחיות לפי העקרונות שלהם כל עוד הם לא פוגעים בשאר הציבור, החרדים יקשיחו עוד יותר את עמדותיהם וכל הצדדים יצאו מופסדים. כמו כן, אם החרדים יתעקשו על כל פסיק מאורחות חייהם הם יפסידו בטווח הארוך שכן המדינה לא תלך לקראתם ואף תבטל זכויות שהעניקה להם עד כה. לכן כדאי להם לשתף פעולה ולוותר קצת, כל אחד על השקפת עולמו. דא עקא, כל צד חושש שאם יוותר בנקודות מסוימות ויגלה חולשה, הצד השני ינצל זאת ויסחט אותו עוד ועוד. בנוסף, במנותק ממה הצד השני יבחר, כדאי לא לוותר על עקרונותיך. אם הצד השני ויתר על עקרונותיו- עדיף לי לא לוותר וכך להשיג את כל מבוקשי. אם הצד השני לא ויתר על עקרונותיו- ברור עוד יותר שגם עליי לא לוותר על אף עיקרון, כדי שלא אנוצל ע"י הצד שכנגד.
לצערי הרב, לא זכיתי ללמוד את אומניות הלחימה (למרות שלעולם לא מאוחר מידי נכון?). בכל זאת אני רוצה להתייחס לשאלה של עד כמה לימוד תורת המשחקים ישפיע עלינו ויהפוך אותנו לאינטרסנטים?
בשבוע שעבר, לפני שפתחנו את הפתקים של המשחק, נעשה דיון בנוגע למה יהיו התוצאות. הדיון הניח שרובנו כבר למדנו את המשחק ולכן נשחק על פיו. אחת מן התובנות המעניינות ביותר שאני למדתי היא על מה שהגדרת עדי כ"אסמיטריה" (אם זכרוני איננו מטעני). כלומר אומנם כולנו למדנו את הכללים של המשחק אולם לא ברור עד כמה כולנו הושפענו ממנו. לשאלה הזאת ישנם כמה פרמטרים, חלקם "רציונאלים" יותר וחלקם פחות. לדוג', ייתכן שאדם מסויים היה רוצה להיות האגואיסט אלא שהוא לא הבין לחלוטין את המשחק ולכן לא ישחק באופן הנכון. מאידך יכול אדם להבין את המשחק ועדיין לא להיות האגואיסט, וזאת משום שערכים אחרים חשובים בעיניו. אף ראינו שאפשר להכניס את אותם הערכים בתוך המשוואות.
האמת היא שאחת התופעות המעניינות הייתה לראות את השיח בין ה"אגואיסט" ל"מוסרי". האגואיסט לא הבין איך המוסרי הסכים ל"וותר" על כל כך הרבה נקודות. והמחלוקת לא הייתה מחלוקת בתורה.
לדעתי, אין מוסר אובייקטיבי, מוסר הוא גם לא תוצאה של קריאת ספר. מוסר הוא תפיסה עמוקה שהאדם סופג במשך חייו לאור מפגשו עם ארועים אנשים ודעות.
הדיון על תורת המשחקים ומוסר מזכיר לי את המחלוקת בעולם האסטרטגיה (ובאמת בעולם האסטרטגיה עסקינן) בין הגישה הריאליסטית לגישה התרבותית. הגישה הריאלסטית סוברת שישנם כמה כללים רציונאלים של התנהגות נכונה, לצורך העניין בהתנהלות בין שתי מדינות. ישנה מדינה מוצלחת מבחינה אסטרטגית- זו שמיישמת את הכללים. ומדינה פחות מוצלחת- זו שלא.
מאידך הגישה התרבותית קובעת שישנה תרבות אסטרטגית למדינה. תרבות זאת היא תוצאה של עיצוב תפיסת החברה שנים רבות, לאור ההיסטוריה וחוויותיה. לפי גישה זאת (או אחת מן הגישות בתוך התורה הזאת) התרבות האסטרטגית מהווה עדשה דרכה מתבוננים מקבלי ההחלטות ובוחנים את האפשרויות. לאור זאת ייתכן שפעולה מסויימת שיכולה אולי להשיא את התועלת של המדינה תצבע באור שלילי ואדום, ולכן המדינה לא תנקוט בה. מעבר לזה יש מי שטוענים שהמדינה, לאור התפיסה התרבותית שלה כלל לא תראה את האופציה הזאת. התרבות גורמת לנו להתעלם או להכחיש מידע שאינו מתאים לה.
כך הדבר לענ"ד גם במה שנוגע לאסטרטגיה של תורת המשחקים. אם נרצה התרבות שלנו היא גם המוסר שלנו. לכן גם אם נבין את התורה על בוריה, עדיין אנחנו מוגבלים (לדעתי לטוב)ביכולתנו לראות את מכלול האופציות, וביכולתנו לדרגם באופן רציונאלי לחלוטין.
תגובה לתגובות:
אנסה לחדד את דברי. וודאי שאני מסכים עם ד"ר אייל כי אין משמעות לתיוג חד ממדי (להלן הצבת כלל האנשים על סקאלה, לענ"ד האדם הוא אינסופי ואין מדד שיכול להכיל אותו. אך יש כורח במציאות להציב אנשים על סקאלה בהרבה מאוד תחומים. לדוג', קבלה לאוניברסיטה, בפקולטה למשפטים יש רק 100 מקומות ויש 110 מועמדים. לכן חייבים לייצר סקאלה אנושית שבה יהיו ממוספרים האנשים מהראשון ועד האחרון (בפרקטיקה הרשימה נקבעת ע"פ המדד של פסיכומטרי ובגרות ותו לא). אכן אסטרטגיה של "לפגוע" באחר, תוריד את הממוצע ואסטרטגיה של להעצים את עצמי תעלה את הממוצע, ועדיין לעניות דעתי אין שום רלוונטיות לסוגיית התועלת המצרפית!
שהרי בכל אופן האוניברסיטה (לצורך הדוגמא) תבחר את 100 המועמדים הטובים, ואין שום נפקות מה הרמה האינדבדואלית שלהם. יתרה מכך, לענ"ד כאשר המדד הוא יחסי גרידא, אין שום נפקות לערך מוחלט אלא רק לערך יחסי. ולפיכך בעייני אין הבדל אמיתי בין שתי האסטרטגיות האמורות,ולכן לא ברור לי מדוע יש חילוק מוסרי ביניהם. בטח שלא מובן מדוע יש קיטוב כה גדול. לסיכום, בהינתן ומוסר זה דבר שהוא נקבע ע"פ הגיון אנושי ולא אמת לוגית צרופה לא ברור לי מדוע אנו הופכים את המוסר לאמת מידה כה חשובה.
קיימת הנחה שהמוסר האנושי הוא תופעה ייחודית - שבאה לידי ביטוי רק בבני אדם. הצד השני של ההנחה הזו הוא שבעולם הטבע, האבולוציה יוצרת מערכת של תחרות מתמדת בן אורגניזמים – תחרות שנעדר כל אמפטיה מוסר או אלטרואיזם.
לפי הניתוח הזה אנחנו לא אמורים למצוא בטבע (מחוץ לחברה אנושית) סימנים או אינדיקציות למוסר או אלטרואיזם. בפועל, כל פעילות שיש בה אי מקסום של התועלת האישית של אורגניזם היא הרסנית מבחינת האבולוציה וסופה להעלם. תופעות כאלו יכולות לשרוד למשך מספר דורות, אבל בסופו של דבר הן יעלמו.
הבעיה היא, שככול שמעמיק המחקר בנושא, מתגלים בטבע סוגים של שיתופי פעולה בין אורגניזמים שלא מתאימים כלל לתאור הזה. בפועל, הטבע מלא בתופעות של אלטרואיזם – כלומר פעולות שפוגעות באורגניזם מסויים אבל מועילות לאורגניזמים אחרים. וחשוב להדגיש שלא מדובר כאן על סמביוזה, שבה שני הצדדים מרוויחים.
הדוגמאות הן רבות: החל מחרקים חברתיים – כאשר עשרות אלפי פריטים מוותרים על התוחלת האישית שלהם ועל היכולת שלהם להתרבות למען פרט בודד. נברנים – כאשר פרטים בודדים מוותרים על איסוף מזון ומשמשים כתצפיתנים לאורך זמן.
יש נסיונות רבים להסביר איך אסטרטגיות של זולתנות שורדות באבולוציה. אחת מהתאוריות גורסת כי אבולוציה פועלת בעיקר על קבוצות ולא על יחידים. ולכן האסטרטגיה הטובה ביותר של מין מסויים היא שפרטים בודדים יקריבו את עצמם כדי שהמין ימשיך להתקיים. תאוריה אחרת גורסת כי האבולוציה מפתחת מנגנונים של "העדפת קרובים", כאשר כל אורגניזם מוכן להשקיע משאבים רבים, כדי לתרום לקרוביו – מתוך הנחה שיש להם את אותו המטען הגנטי וההשקעה משתלמת. הדברים דומים מאוד להגדלה של פונקציית התועלת מבחינת מעגל האנשים הרלוונטים. התאוריות האלו מתקשות מאוד להסביר אלטרואיזם לא קשור – כלומר מקרים שבהם בני אדם עוזרים ואפילו מסכנים את חייהם עבור אדם שהם לא פגשו מעולם.
אני חושב שהשאלה המרכזית היא האם כאשר בני אדם נוהגים בצורה אלטרואיסטית, או באופן יותר ברור – האם המוסר האנושי, הוא תופעה מיוחדת שהיא תוצאה של תבונה – כלומר מהלך מחשבתי מקיף שמבוסס על הנחות יסוד מוגדרות (למשל כמו כבוד אדם, אוטונומיה וכו') שלפיו אנחנו צריכים לפעמים לפגוע בעצמנו כדי לעזור לזולת. או שבסה"כ מדובר בתרגום מעט יותר מורכב למנגנונים שעוצבו על ידי האבולוציה כמו אצל בעלי החיים. ההתרשמות האישית שלי, היא שכשאני עוזר למישהו ומקריב מעט מעצמי, גם אם זה מישהו שלא ראיתי מעולם וכנראה לא אראה אותו, זה גורם לי להרגיש טוב. באופן דומה לתחושות שיש לי כשאני אוכל או מבצע פעילות מהנה אחרת. אני מסיק מכאן, שהבסיס של הכל הוא אינסטינקט – שהוא תוצאה של אבולוציה.
שלום לכולם,
לעניות דעתי, מקומו של ה"אני" הוא עניין של תפיסת עולם ושל אמונה. הליברליזם עולה בקנה אחד עם אינדיבידואליזם, וכולנו חלק מהפילוסופיה המערבית.
במזרח הרחוק, למשל, קיימת פילוסופיה אחרת, אך גם כאן אצלנו הדיון הוא תמיד תלוי הקשר ותרבות. תתכן סיטואציה, אשר בה נעדיף מימוש של אינטרס עצמי, ותתכן סיטואציה אחרת, אשר בה נכיר בחשיבות אינטרס נעלה יותר, ששווה להקריב למענו.
בתורת המשחקים אימצנו קריטריון של חישובי תועלת. כעת אנו דנים האם זה מוסרי. מבחינה תיאורטית, לפחות לדעת פילוסופים מסוימים, יש קשר בין תועלת לבין מוסר. הפילוסוף Bentham ואחריו מיל הציעו קריטריון תועלתני במסגרת הפילוסופיה של המוסר.
עופר קרין
בנוגע להשוואה המעניינת בין לימוד תורת המשחקים ואומנויות לחימה, רציתי להוסיף, שצריך לקחת בחשבון את שיטת המשפט. השיטה האדברסרית כופה דו-קרב על הצדדים, ואכן הלימוד של תורת המשחקים צופה פני עתיד - לקראת יישומה במשפט. במובן הזה, אין מדובר בלימוד לשם "הגנה עצמית" בלבד. עם זאת, לעניות דעתי, טוב לעשות הפרדה בין עצם ידיעת הטכניקות והיכולת להפעיל אותן בשדה המשפטי לבין שימוש בהן בחיי היומיום, מחוץ לשדה המשפטי. אני מסכים לגישה, שלפיה הכרת המשחקים מחדדת את כושר ההבחנה בהם, והופכת את ה"מתאמן" לאדם קשוב ומודע יותר.
עופר קרין
אמנם לקראת הסוף אך היה חשוב לי מאוד להתייחס לדברים שנרשמו, ראשית התגובות הרבות רק גרמו ל"הרהור" אודות המחשבות האמיתיות שלי בהקשר של מוסר ותורת המשחקים, ומה המניע שעומד מאחוריהם. בחלק מן התגובות הוזכר המרדף אחרי האושר, מכאן שלפני הכל רציתי להמליץ על קריאת ספרו של דניאל גילברט - להיתקל באושר, ספר אשר מדבר לא פעם על המרדף אחרי האושר ובה בעת מציג נתונים ממגוון רחב של תחומים הנוגעים לאושר - כלכלה, משפט,פסיכולוגיה, סוציולוגיה ובעיקר מהחיים. אין ספק שההגדרה של המונח אושר הוא אינדיבידואלי ושונה מאחד לשני, אין ספק כי כל אחד מאיתנו רוצה למקסם את אושרו ומבצע זאת בדרכים השונות. הנקודה העיקרית שהייתי מעוניין לעלות נוגעת לעובדה שלא פעם קורה מצב בו אנו "מחפשים" את האושר מחד אך פוגעים במוסר מאידך. לדוגמא אין כל פסול להעביר אדם מבוגר את הכביש כאשר הוא אכן זקוק לעזרה, אך מאידך הדבר שונה ממצב אחר שבו אנו מעוניינים לדבר שאכן יועיל לאחד, אך יגרום לנו לרווח גדול יותר,(אך עלול לגרום נזק לאחרים) לדוגמא מחמאה שנאמרת למנהל אל מול עיני שאר העובדים. אין ספק שהמחמאה עשתה טוב לשני הצדדים כלומר זה שאמר וזה שקיבל, אך מה לגבי שאר הנוכחים, שכעת ייתכן שירגישו בחוסר נוחות... האם המעשה היה מוסרי? או מה היה קורה אם לא נאמר בכלל, או שמא בסיטואציה בה רק שני הצדדים נמצאים? מה אז היינו חושבים על מוסריותו של אותו אדם? המוסר משתנה מאחד לאחד, לא פעם שמענו " זה נהנה וזה אינו חסר" אכן שני הצדדים נהנהים כך שאף אחד לא מפסיד אך נראה כי במשחק רב משתתפים ייתכן שקיים צד שלישי שכן נפגע מההתנהלות. ואז המצב אינו WIN WIN. אני חושב שנכון יותר לראות מעשה מוסרי ככזה שגורם לאושר אצל אחר ואינו פוגע בצד שלישי, ואם על הדרך הצלחתי להעלות את מידת האושר שלי בעקבות המקרה, רק כך האושר המצרפי בחברה יגדל. אין חולק כי המוסר הוא חשוב ויש לפעול לפיו ברוב המוחלט של הפעמים, כפי שהוזכר בתגובות, התועלת נובעת לא פעם מן המוסר, בסופו של דבר כוח המוסר נמצא בידינו והשימוש שנעשה בו תלוי בפנימיות האישית, לאון בלום ראש ממשלת צרפת לשעבר טען כי "ייתכן שהמוסריות תורכב אך ורק מן האומץ לקבל החלטה"...
עוד לעניין תורת המשחקים ומוסר:
כמו לגבי דברים אחרים, שניתן לעשות בהם הן שימוש חיובי והן שימוש שלילי, כך גם תורת המשחקים. התשובה לשאלה "מה ייחשב שימוש שלילי בתורת המשחקים?" נגזרת מהגדרת המוסר עצמו, ולכן אין כאן תשובה חותכת אחת.
מכל מקום, שווה להדגיש את הדברים החיוביים, שמתאפשרים בזכות לימוד תורת המשחקים. הדבר הבסיסי הוא זיהוי המשחק, שלאחריו ניתן לבחון אפשרות להגיע למצב של win-win. תורת המשחקים מציעה לנו שיטות לקידום צדק חלוקתי, צדק סביבתי לטובת הכלל וצדק פרוצדוראלי (למשל, עיצוב דיני מכרזים הוגנים או שיטות ליישוב סכסוכים במודל של BMBY). דוגמאות אלה מראות, שאין סתירה בין שימוש בתורת המשחקים לבין מוסר.
עופר קרין
בדיון על פונקציית התועלת מכניס כל אחד מאיתנו משתנים בהתאם לראות עיניו. למעשה, ניתן לטעון כי הלימוד והעיסוק בתורת המשחקים לימדו אותנו כיצד מיישמים את פונקציית התועלת שלנו בכל סיטאוציה, ומתי ניתן למשתנה X משקל גדול יותר ממשתנה Y.
משתנה ה"מוסר" הוא עוד אחד מן המשתנים שנכנסים לפונקציית התועלת שלנו. חגי הטיב לתאר זאת כשאמר כי כל אחד מאיתנו בוחר להגדיר את תועלת האחר כחיובית או שלילית לתועלת שלנו.
אני אוסיף על כך ואומר שהמקדם תלוי במידה רבה בחינוך שאנחנו מקבלים בחיינו. מאיר תיאר את המוסר "כתפיסה עמוקה שהאדם סופג במשך חייו לאור מפגשו עם אירועים, אנשים ודעות שונים" . אני לא אשקר אם אניח כי מרבית האנשים תופסים את ה'חברתי כ'טוב' ואת ה'אגואיסט' כ'רע'. שוב, חינוך. אם כן, ניתן לומר שככל שהסביבה מדגישה יותר את ערך החברה- הקולקטיביות, כך ייתן אדם משקל גדול יותר למשתנה המוסר, כאשר המקדם יהיה חיובי. ולהפך, כאשר החברה מעצימה את הפרט ואת איכויותיו על פני האחרים.
ניתן לראות את החשיבות של ה"נתינה לאחר" כתופסת מקום של כבוד גם בעולם המשפט. כך למשל, מאז ומעולם אחת מפונקציות המשפט הייתה יישוב סכסוכים באמצעות הקשבה לטענות והכרעה בניהן בהתאם לשיקולי צדק (במידה ובאמת יש דבר כזה). בעשורים האחרונים אנו עדים לעלייה של מערכת ליישוב סכסוכים חילופית שמטרתה לעזור לצדדים המסוכסכים לראות את הסכסוך דרך עיניו של האחר- גישור. מטרתה להגדיל את העוגה מצרפית, תוך צמצום עלויות העסקה (המשפט) כך שהתועלת של כולם, לרבות "שלי" תגדל. הגישור מכוון להגדלת העוגה דרך עבודה שיתופית.
חשיבות העבודה השיתופית נלמדת גם ממצב הטבע, כך למשל הנמלים.
אף המתמטיקה מלמדת אותנו כי 1+1>1.
אם ככה, מדוע אנחנו שואפים כל הזמן להסתכל על התועלת שלנו? אולי בגלל המודל שמנסים להטמיע בנו, כאשר מציגים אותו כזה שמפיק את התועלת הטובה ביותר. אולי צריך לבחון את הנחות היסוד שהובילו לאותה המסקנה.
מלכיאל, הרשה לי להמליץ לך על The Economics of Identity, מאמר שכתב George Akerlof שגם זכה בפרס נובל, וגם אחד האנשים הנחמדים וטובים שפגשתי. הוא מפתח (גם מתמטית, אבל גם רעיונית) את המשמעות של להרחיב את מעגל ה"אני" וליצור (או לקבל) קהילה סביבי.
ליאת, אהבתי את ההסתכלות על עוצמת ההעדפות (המינוח הכלכלי לשאלה "כמה זה חשוב לו?"). אפשר להכניס למודל, ואפשר ליישם בחיים. הרעיון פשוט, אם השני דוחף יותר, כנראה שזה חשוב לו יותר – חשוב לו עד כדי שהוא מוכן להידחף ולחוות התנגדות בשביל זה. אז המסקנה היא ויתור בתור כפעולה מוסרית?
ומאוד אהבתי את ראיית דילמת האסיר הקולקטיבית שלנו, שכל אחד שרוי באמונה שצריך למקסם תועלת, ולכן נזהר מהאחרים – שרק נזהרים ממנו. בשפה הכלכלית ניתן לומר שאנחנו שרויים בשיווי-משקל תת-אופטימלי. מצב יציב, בו כולם חוששים מכולם. ויש שיווי-משקל עדיף: בו כולם משתפים פעולה, ומצפים לשיתוף פעולה. השאלה המוסרית כאן היא מה חובת היחיד שרואה את טעות הכלל? וכיצד יש לזה סיכוי לעבוד?
מאיר גם מתאר את שיגרת חיינו כמו ליאת, אך גם את הצדדים המפרגנים יותר. מסתבר שיש משניהם – מה זה אומר על החשיבה האנושית, ומה זה אומר על האפשרות לשנותה?
הגישות שתוארו, הריאליסטית והתרבותית, הן גישות להבנת המציאות. אכן התיאור מזכיר את ההבדל בין תורת המשחקים הקלאסית, המניחה רציונאליות ואגואיזם, לבין ההתנהגותית, שמנסה לשלב תובנות מהחיים והטיות שונות. וא-סימטריה היא אכן חשובה כאן. אין זהות בין אנשים, ואפשר לבחור במודל במידת ההפשטה הרלוונטית כדי לתאר כל פעם מימד אחד. אך לעולם לא נקיף הכול, והמילה תרבות רחבה מספיק כדי להכיל הכול. ואהבתי את תיאור המוסר כתהליך של השפעה. מחזק את תפישתי שיש לנו תפקיד ומחוייבות לגבי יצירת ההשפעה.
ההנחה ששחף תוקף נשמעת לי מופרכת מראשיתה, המחשבה שמוסר הוא של בני אדם בלבד שייכת לבני אדם שמעולם לא היו חיות. מעט יומרני. נכון הוא שרק בני אדם מדברים על המוסר שלהם, לפחות בשפה שבני אדם מבינים. אז אולי הטענה העמוקה יותר היא שהמוסר כפי שאנו מבינים אותו, נובע ממבנה המוח והמחשבה שלנו, ולכן ייחודי. כפי שכל חיה היא ייחודית.
האלטרואיזם אכן נוהג, גם בקרב חיות וגם בקרב בני אדם, והצורך להסביר אותו מראה שאנו מסתובבים עם מודל בראש ודרכו מסתכלים על המציאות. משהו בה אינו מתאים לרעיון של מיקסום תועלת יחידני שנראית יפה במתמטיקה. הדוגמאות שהבאת יפות, ומעוררות כבוד והערכה לעולם החי, ויש עוד. וההסברים יפים. רק חשוב לשים לב שכל אחד מהם נובע מפרדיגמה מחשבתית שהובילה את החוקר לשאול למה הדבר הזה קיים. על מה שהגיוני בעיני החוקר הוא לא שואל ולא מציב תיאוריות.
והספר "להיתקל באושר" מדהים. יש לי עותק להשאלה אם מישהו רוצה.
ומחשבה אחרונה: אולי המוסר עליו מדברים כל כך הרבה אינו חישוב של מה נכון ומה לא נכון, ולמה. אולי השאלה הבסיסית היא אחת: "מה עשית למען הטוב היום? ומה אתה עושה עכשיו?". אם זו שאלה שמזכירה את עשיית הטוב, איך הוא מוגדר לא משנה.
אם אנחנו בקטע של המלצות - אז כל מי שמעניינים אותו יישומים של תורת המשחקים בהיבטים של מוסר ואובלוציה - חייב (!) לקרוא את הספר "הגן אנוכי" של ריצ'רד דוקינס. הספר נותן הסברים תורת משחקיים לרוב התופעות של אלטרואיזם בטבע. הבסיס הרעיוני של הספר הוא מיוחד במינו ודי גאוני בעיני. דוקינס מראה, שאם אנחנו בודקים את כל הדוגמאות בטבע שאנחנו לא יכולים לתת להן הסבר (כלומר אורגניזם שפוגע בעצמו) מהפרספקטיבה של גן בודד שמעוניין לשרוד ולהרחיב את התפוצה שלו באוכלוסייה, אזי הכול הופך מאוד הגיוני. בקליפת אגוז, אבל מאוד מאוד מומלץ (עם המון תוכן של תורת משחקים).
בהקשר לדבריו של עדי אייל ארצה להתעסק בסוגיה שהעלה- עקב החשש התמידי שלנו אחד מן השני אנחנו בעצם נמצאים בדילמת אסיר קולקטיבית ולכן נמצאים גם בשיווי משקל לא אופטימאלי. השאלה המוסרית שעולה היא מה תפקידו של היחיד כשרואה הוא את טעות הכלל? האם עליו להשתתף בה? לנסות לתקן אותה? או בכלל לקבל החלטה מודעת שאין הוא רוצה כל חלק בזה (סוג של "אני נמנע"). אני חושב שאפשר לבחון את השאלה בפריזמה קצת אחרת. סוקרטס, האיש החכם בכל אתונה, ראה צורך אדיר ללמד את העם ולהגיע לידיעה אמיתית ולא דעה סתמית. אמרתו הידועה שמסכמת את פועלו הינה "אתונה היא סוסה עצלה, ואני זבוב הבקר שעוקץ אותה בירכה כדי לשמור על עירות תודעתה". סופו של סוקרטס ידוע- הוא הואשם בהשחתת בני הנוער וכפירה באלים (שהיום, במחשבה מערבית נדמה שאמונה באל מיוחד למלחמה ים ואהבה היא קצת מגוחכת) ונידון למוות. סיפור זה מהווה דוגמא מאלפת עד ימינו לסכנה שבניסיון לחשוף את אנשים לאמת (או אפילו לצורת מחשבה ספקנית שמעודדת חשיבה שתוביל לחשיפת האמת). השאלה מה תפקידו של היחיד במצב זה היא שאלה קשה וזאת תהיה יומרה מצידי לנסות לענות עליה. ע"פ האידיאולוגיה הסוקרטית ואחריה האפלטונית- מטרתו של הפילוסוף היא להוציא את בני האדם מ"המערה" שבה הם חיים, גם במחיר של פגיעה בפילוסוף עצמו. אבל גם לשיטתם- פילוסוף הוא בן אדם יחיד במינו, אליטיסיט מטבעו. עוד לפני שנשאל מה הסיכוי שחשיפת הטעות בפני הציבור בכלל תעבוד, האם בכלל כולנו מסוגלים להיות אותם האנשים שחושפים את הטעות שבהתנהלות המציאות? לדעתי, זאת שאלה קשה עם הרבה ספק בצידה.
הוסף רשומת תגובה