על החינוך לשטחיות

הרבה מהתגובות שקיבלתי, וההצעות לשיפור הלימודים בפקולטה, סבבו סביב בעיית המרצים המשעממים, או העובדה שבאמת צריך לעבוד. ואני רוצה לטעון הפוך. שהעובדה שהכפית המאכילה אתכם אינה מושלמת היא חלק קטן מהבעיה, וממילא לא רלוונטית.

לא רלוונטית כי אם אנו מדברים על מה מפריע לנו, אם אנו מתלוננים על מצבנו – הראשון שצריך לעשות משהו בעניין הוא אנחנו. כמרצה, אוכל לשפר את ההוראה שלי. כמורה, אוכל לנסות דרכים חדשות – לתת שיעורי בית אחרים, להחליט על בחינה ובאיזו מתכונת, אילו עבודות להטיל, לחייב נוכחות או לבטל חובה זו (קיבלתי המלצות רבות לשני הכיוונים). אך מי שביקשתי ממנו הצעות שיפור הוא מכם, ואם מה שיש לכם להגיד הוא שהמערכת צריכה להשתנות, או הנסיבות אינן מתאימות – אתם מתעלמים מהעיקר ומחלישים את עצמכם.

ברור שצריך לעבוד. ומצד שני, אפשר גם לחשוב על התקופה הזו בתור תקופת עוני, שבה צריך להרוויח מספיק בשביל לאכול, אבל עכשיו משקיעים בשביל העתיד, לא אוכלים את הפירות. או דימוי מדויק יותר, את הזרעים שיש – עדיף לזרוע ולהשקות, ולא לאכול עכשיו.

בארצות הברית לוקחים הלוואות גדולות, משקיעים בתקופת הלימודים את עשר השנים שאחר כך, בהם נעבוד ונחזיר הלוואות. בארץ עושים זאת עם משכנתא, אבל זה בדרך כלל קצת אחרי האוניברסיטה. השאלה לא מה עושים כאן או שם, זה טיעון "כאן זה לא הרווארד" שבמאמר, השאלה היא אם אנחנו באמת מסתכלים על מה חייבים, וכמה מוכנים להשקיע, או מתרצים לעצמנו את ההתנהגות השגרתית שנראית לנו מובנת מאליה. בדיוק כמו שקורה בטיעונים ומחקר – שהמוכר וההגיוני נלקח כמובן מאליו. גם כאן וגם שם תפקידנו העיקרי הוא לקרוא תיגר, לבחון איך אפשר אחרת.

וברור שהמרצים משעממים. בוחרים אותם לפי עומק ידיעותיהם, ולא יכולתם לשעשע קבוצה גדולה של אנשים, שבאו ללמוד אבל מתנהגים כאילו צריך להאכילם בכפית. זה התפקיד שלכם לאתגר אותנו לא פחות מאשר התפקיד שלנו לאתגר אתכם. אפשר ללמוד המון ממרצה משעמם, אם מקשיבים באמת ושואלים שאלות. אם קוראים וחושבים ומקשיבים מתוך רצון להבין עוד – וגם רצון לשאול ולהטיל ספק ולאתגר. והמרצים משתוקקים לסטודנטים כאלו.

החינוך לשטחיות מגיע מכיוון ששני הצדדים אינם מצליחים תמיד להגיע אחד אל השני, המרצים שבאמת אוהבים את הנושא שלהם, באמת מתעניינים בו (אחרת לא היו משקיעים חייהם בו), והסטודנטים שבאמת רוצים חוויה מעמיקה. יש גם כאלו שהתרגלו לרעיון שאוניברסיטה זה בשביל תואר, ומעבירים את הזמן כאילו שמדובר בסתם תקופה – ולא קולטים שעבור רוב האנשים דרך אוניברסיטה עוברים פעם אחת. והשלוש או ארבע שנים האלו הן כלום לעומת עשרות השנים שיבואו אחר כך. ושאוניברסיטה זה מקום עצום לגדול בו, המוח גדל וחושב והעומק הנוצר נשאר לתמיד. ורק משתפר.

תיקונים קטנים יש מלא, ואפשר בלי סוף. ועדיין, אף אחד מהם אינו באמת הסיפור, ובסופו של דבר שינוי שבא מבפנים מקרין על כל החוץ. אפשר לשנות חלק מהנסיבות, אבל אם אנחנו תלויים במישהו אחר כדי שאנחנו נקבל את העומק והאתגר המגיעים לנו – מצבנו רע.

אל תצפו מאוניברסיטה שתדע להתאים עצמה אליכם, להגיע ולהרטיט את לבבכם. אם כך קורה - נפלא, אך זו מתנת-חינם, מזל שצריך להודות עליו, לא לצפות לו. צאו ועשו מעשה. אם לא הייתם בספריה אחרת בחודש האחרון, אם לא הלכתם לשמוע כנס שבדיוק יש בבניין אחר, אתם לא מנצלים את מה שניתן לכם. ולא מאתגרים את עצמכם כפי שמגיע לכם. יש הרבה ספרים, לכו אליהם. קחו את התקופה כדי למתוח את גבולותיכם, ולעולם לא תצטערו על בזבוז הזמן. ותיהנו מהחברים שבדרך, הם לא פחות חשובים.