יום רביעי, 25 במרץ 2009

שיטות מחקר

שלום לכולם,

מכיון שבשיעור הספקנו מעט מהביקורות האפשריות, והעצות המועילות, לגבי המאמר 'רטוריקה כלכלית', אני פותח את הרשומה להמשך הדיון. אשמח לשמוע עוד, ולתת למרחב הבלוג להיות המשך לדיון הכיתתי. כך נוכל להעמיק בדברים שהזמן הקצר (ולפעמים המבוכה) לא איפשרו את העלאתם בכיתה.
אתחיל במה שהתפלאתי לא לשמוע מאחרים – איך מאמר הדן בשני סעיפים ספציפיים מפקנ"ז, אינו מביא אותם כלשונם? האם לא ראוי שהקוראים יקבלו הזדמנות להתרשם ישירות ממה אפשר ואי-אפשר במסגרת סעיפים 44 ו- 74? אולי נגלה אז שעצם ההגדרה של צו מניעה כסעד מיידי במקרי מטרד, אינה הכרחית כלל, ומדובר בהפעלת שק"ד שיפוטי במסווה של 'אין ברירה' ?

לעניין שיעורי הבית לפעם הבאה, ביקשתי לקרוא את חלקים א' ב' במאמר של אורן גזל (עד ולא כולל החלק האמפירי, המתאר את מדגם ההחלטות השיפוטיות שנבדקו), ולמצוא באינטרנט דיון שערך בנושא בבלוג בו הציג את תמצית הממצאים, והתמודד עם טיעונים של חלק מהמגיבים. השאלה עליה אני רוצה שתחשבו, היא מה הייתם מצפים לראות במאמר עצמו כדי שהממצאים המתוארים יהיו אמינים עליכם, והתשובות לביקורות שהועלו – טובות?
מעבר לכך, שימו לב לאופן בניית סקירת הספרות. במה מאריכים ובמה מקצרים, איזה סוג של הפניות ניתן למצוא שם, מה מטרת הסקירה – והאם היא משיגה מטרה זו?

יום חמישי, 12 במרץ 2009

נירמול ציונים

אני מתמודד כעת עם נושא נירמול הציונים. הצורך לתת ציון קשה ממילא, אך הנירמול מסבך עוד. חלק מהתלמידים שלהם אני נותן ציון יתאכזבו, ירגישו שלא נעשה צדק.
כמורה, הבעייה בעיני היא התחושה, המוטיבציה המקבלת מכה, והפגיעה בהתלהבות של הלימוד ביחד. בקורס ניתוח כלכלי נתתי עבודת בית, פתוחה מאוד באפשרויות ההסתכלות, וציון על השתתפות, מתוך 30. בעיקר ברכיב של ההשתתפות, יפה בעיני לתת הרבה, שכן הרוב הגדול היו מעורבים, השקיעו, והפכו את הקורס למשמעותי אצלם, היקצו לו מזמנם העמוס...
הבעיה היא שכשהרוב נפלאים, מגיע להם לקבל הרבה, ועם הנירמול – אי אפשר.

אני מתנצל בפני אלה שהציון שקיבלו אינו משקף את ההשקעה. מדובר ברבים מכם.

מנגד, אם בציון מנורמל מדובר, צריך לדעת גם מה לקרוא ממנו.

כאשר הממוצע של 79-81 כפוי כאחד מכללי המשחק, סימן שכל ציון באיזור זה הוא בסדר. סימן שעשינו כמו הכיתה, כמו רוב השאר. בכיתה טובה זה הרבה, בכיתה עצלנית זה מעט.
במקרה הזה היו כל כך הרבה שמגיע לקבל כל מה שניתן לתת, שלהיות בממוצע זה דווקא טוב מאוד.

העבודות, בגדול, יפות מאוד. מראות מחשבה, הבנה של העקרונות הבסיסיים, יצירתיות. גם כאן קשה לתת ציון, מכיוון שהמאבק הוא בין הרצון להכיר טובה, לפרגן, לבין הצורך לומר עד כמה העבודה הזו טובה יותר או פחות מהעבודות האחרות. יש קצת יותר טוב וקצת פחות טוב, אבל הבסיס להשוואה מצויין.

בשבילי הקורס הוא מקום מיוחד. נכנסים לכיתה, וזונחים את כל מה שקיים מסביב כדי להעמיק במציאות אחת נבחרת – הנושא עליו מדברים. כשהקורס מצליח, מצליחים בעזרת הדרכים החדשות שלמדנו להסתכל על העולם, גם לראות אותו אחרת. להבין איך דברים מסוימים קשורים, משפיעים זה על זה. איך כשבוחנים את המציאות דרך מסנן מסוים, רואים סדירויות, אפשר להבין קצת יותר למה הדברים קורים בדרך זו דווקא.

הצורך לרדד את חוויית הלימוד למספר אחד בין 0-100 נראה בעיני כחילול הקודש. כאילו שזה משקף את מה שהיה סמסטר שלם, ומה נשאר בפנים.
לכן חשוב לזכור שזה לא, שהציון הוא רק תשובה חד-מימדית לשאלה אחת – "בגדול, המסמך שהנ"ל כתב – יותר טוב או פחות טוב מהאחרים?"
נירמול, במובל של התפלגות, מתרחש מאליו במוחו של הבודק. כפיית פונקצית התפלגות מסוימת עם ממוצע מסויים, רק מקשיחה את יכולת המדידה, מקשה על היכולת לומר ליותר אנשים "כל הכבוד", או כשצריך – "על הפנים".
מצד שני, ללא נירמול קל מאוד למרצה לתת לסטודנט את מה שהוא רוצה, כל מרצה ישמח שיאהבו אותו, וכולם יקבלו ציונים גבוהים שלאו דווקא הוצדקו. לתלמידי תורת המשחקים מאוד קל להסביר למה יש כאן 'טרגדיה' ואיך זה קשור לדילמת האסיר. תוסיפו את אותו הדבר בין מוסדות לימוד, ותקבלו אינפלציה ברורה.

השאלה אם כן היא מהו ציון. בעיני, כלי שיכול לתת עידוד, מוטיבציה להשקעה, סממן נחמד לקבל בסוף תהליך, אך לא באמת כלי מדידה מוצלח. כללי המשחק, לעומת זאת, שונים. הציון נתפש כפרמטר שתפקידו להפריד בין תלמידים לפי מיקומם על העקומה של הכיתה הספציפית בה היו. אז גם אין צורך להיעלב מדי או לפרש את הציון כמשהו אחר. מי שרוצה לדעת כמה הוא שווה, או כמה אני מעריך אותו, אנא אל תחפשו תשובה בציון. בואו לשוחח, זה עובד יותר טוב.
מי שרוצה הצצה לתוך מה אולי קורה כשמוותרים על הציון בגלל מוגבלות הכלי, מוזמן לקרוא את 'זן ואומנות אחזקת האופנוע'. כבד, אבל מרתק.

בקיצור, אין כאן פתרון קל או קריאה לשינוי. רק הכרה בקשיים עימם אנחנו מתמודדים. אשמח להבין קצת יותר מנקודת מבטו של הסטודנט. השאלה עימה מתמודדים רוב המרצים, היא איך לגרום לכם לקרוא עוד חומר. ללמוד עוד ועוד, כי המעט שאנחנו מצליחים להעביר בכיתה זה קצה קצהו של המזלג, וכואב לנו לראות אנשים עוברים את זה בשטחיות, לא צוללים לעומקה של תורה.
קשור גם לציונים, אבל רק קצת. אשמח להערותיכם.