יום שלישי, 29 ביולי 2008

פורום תלמידי מחקר

הזדמנות לדיון פומבי בקשיים הכרוכים בכתיבה מחקרית, כמו גם בתובנות הצומחות לכם והתייעצות בשאלות המטרידות תלמידי מחקר אחרים. איך מגדירים שאלת מחקר? איך נמנעים מהרחבה אינסופית של הדיון? כיצד נציג את מחקרינו בפני עמיתים ותלמידים? ובעיקר, מה עושים עם הבדידות שבכתיבה והיעדר חברותא ללימוד משותף...?

יום שני, 28 ביולי 2008

הכנה למבחן - קורס משפט וכלכלה

אתם מוזמנים להיכנס לדיון, להביט במאמרים המחייבים למבחן, ולדון ברעיונות המופיעים בהם. במבחן תתבקשו ליישם רעיונות מן המאמרים ומן הדיון בכיתה, כמו גם להציע רעיונות ביקורתיים או דוגמאות נגדיות. אם קראתם, הבנתם, וחשבתם על הדברים, יהיה קל, ואולי אפילו תיהנו מהתהליך...

יום שלישי, 22 ביולי 2008

רשתות

בשיעור האחרון התחלנו לדבר על רשתות, ועל 'אפקט הרשת'. בגדול, הרעיון פשוט - כל מוצר שהתועלת משימוש בו גדלה עם צמיחת מספר המשתמשים בו, הוא מוצר רשתי. למוצרים כאלה יש נטייה לצמיחה אקספוננציאלית, קרי מרגע שהחלו להיות נפוצים בציבור, הם שווים יותר, לכן יהיו נפוצים עוד יותר, וחוזר חלילה. שוק רשתי מאופיין במעין מונופול טבעי, שכן רשת אחת גדולה מניבה תועלת גדולה יותר מאשר שתי רשתות קטנות יותר. הדינמיקה הנוצרת היא של מאבק בין רשתות בתחילת הדרך, עד שאחת זוכה ליתרון משמעותי דיו, שאנשים מתחילים לעבור אליה מתוך הימור שהיא זו שתנצח. מרגע שהחלו לעבור אליה, הנצחון הוא נבואה המגשימה את עצמה, והרשתות האחרות נדחקות למעמד של שחקניות-נישה, כאלה שנלחמות על הפירורים שהמונופול הגדול משאיר.

כמובן שתמונה זו שטחית וראשונית. הרי אין הכרח שכולם אוהבים את אותו הדבר, ולכן לא ברור שמוצר רשתי אחד יסחוף אחריו את כל האוכלוסייה. זאת אפשר לתקן על ידי הגדרת 'השוק הרלוונטי' או 'פלח השוק' (לא לבלבל עם נתח שוק!). גם לא ברור שארצה להצטרף לרשת כל כך פופולרית, אולי דווקא אני מעדיף להיות במיעוט או אליטה שאינה מעורבת ב'עמך'. זאת ניתן גם להכניס למודל, על ידי הגדרת סף ממנו הרשת הופכת ל'צפופה מדי', או סוגי צרכנים שונים להם יש העדפות שונות לגבי גודל הרשת האופטימלית.
ניתן לחשוב לא רק על תוכנות מחשב או מכשירי תקשורת כגון טלפון או פקס. אופנה זו דוגמא לא רעה למאפיין האחרון. בתחילה הרבה מעצבים מציעים מרכולתם, לאט לאט חלק הופכים דומיננטיים יותר, נוצרת תנופה של 'צריך להיות לי כזה', רק כדי להגיע אחר כך לשלב של 'נמאס, לכולם יש'. במודל של הרשתות, כל זה נכנס בפרמטר אחד, של 'עוצמת אפקט הרשת', וזה יכול להיות פונקציה קמורה. עולה בתחילה ומתחיל להאט או אף לרדת עם הצמיחה.

בהגבלים עסקיים יש דיון נרחב ביותר ברשתות, בעיקר מכיון שבמסגרת משפט מיקרוסופט פיתחו את התיאוריה כדי להתווכח עם מעשי החברה לגיטימיים או אנטי-תחרותיים, ועד כמה צריך לחשוש לעתיד החדשנות.
אך מעבר לסוגיות של תחרות, חישבו על משמעות הנורמות החברתיות והמשפטיות לאורן אנו חיים. כלל מסוים הופך כופה יותר ככל שחלק גדול יותר מהאוכלוסיה שומר עליו. אז הרוב אינו מוכן לקבל את סטייתו של המיעוט, ומפעילים סנקציה כנגד המפירים את הנורמה.
דיון במבנה הבסיסי שעליו זורמת התקשורת לגבי הנורמה, יכול להיות מאיר עיניים לא פחות מאשר דיון בנורמה עצמה.

נניח שאנו רוצים, כחברה, להגדיל את מידת ההתחשבות שלנו אחד בשני. בסופו של דבר, חלק גדול מהמשפט נועד לפתור בעיות שלו היתה התחשבות כזו, הצדדים היו פותרים לבד. האם כתיבת נורמה משפטית מסייעת או מפריעה לתהליך כזה?
מצד אחד, הנורמה המשפטית מצהירה, מעגנת מה שנראה לרוב כ'ראוי' או מוסרי באופן שגם מי שאינו שומר על הנורמה מרצון, יעשה זאת מפחד הסנקציה.
מצד שני, הפיכת נורמה למשפטית הופכת את העניין בעיני רבים ל'ביני לבין המדינה'. אם לא תפשו אותי, אולי כדאי לעבור את העבירה. כשמגדירים בבירור זכות וחובה, אעשה מה שאני חייב, אבל אם מבקשים ממני יותר - אסרב.
חישבו על החקיקה למניעת עישון במקומות ציבוריים. ישירות - אוכף נורמה של אי-עישון. מעשנים, ובעיקר בעלי מקומות בילוי, יחששו מעונש, ולכן העישון יפחת. בעקיפין - הסובלים מעשן, שלא היה להם נעים להתלונן, או פחדו מעימות, כעת יכולים לגשת ולדרוש 'אתה מוכן לכבות את הסיגריה?!'. אלא שככל שהבקשה מקבלת חיזוק מהזכות, כך היא מאבדת כוחה מחוץ לגבולות הזכות - למשל במרחק המוגדר בחוק מהכניסה. אם לך זכות שלא אעשן בפנים, לי הזכות לעשן בחוץ.

עובד לא רע, אם ה'בפנים' וה'בחוץ' מוגדרים בצורה מושלמת לנסיבות מציאותיות, אך לא אם ה'בחוץ' הוא בדיוק ליד חלון הפונה פנימה, או במקום הזה אין לסובל מעשן לאן לברוח, ומה שהוא באמת זקוק לו הוא התחשבות, מוכנות של המעשן לצעוד עוד כמה צעדים לכיוון אחד, בעוד הראשון ישתדל להתרחק לכיוון השני.

אפקט הרשת כאן סמוי יותר מאשר בדוגמאות הראשונות. כאן, השאלה היא אם הרשת החברתית עליה מופצת הנורמה נגד עישון מביאה לכך שהנורמה 'משתלטת', קרי פועלת על כלל פרטי החברה באופן מספק, או שהרשת מפוצלת באופן שהלא מעשנים יפנימו את הנורמה (ישנאו עשן ויכעסו על מעשנים) בעוד המעשנים ידחו אותה ('למה הנעימות שלך כל כך יותר חשובה משלי?!'). הערכת הצורך בחוק, וההשפעות העתידיות שיהיו לחוק כזה, תלויה מאוד במבנה הרשת בה מדובר, והתיאוריה מאפשרת הפרדה בין מקרים שונים שהפרקטיקה יכולה להיעזר בהם לדיון הציבורי.

זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על רשתות חברתיות במובן האינטרנטי של המילה, והשליטה על מאפייני הרשת כדי להשפיע על החדשנות בה. אבל זה לפעם הבאה...

יום שישי, 18 ביולי 2008

הצעת מחקר

מצורפת תמצית טיעון בהצעת מחקר של תלמיד שלי, עומרי באדר. אני שמח לתת לו במה, ולתת לכם הזדמנות לקרוא, להגיב, ולעורר דיון שיעזור גם לו וגם לכולנו.
סעיף 6 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, מורה למועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע תעריף מקסימלי לשכר הטרחה של עורך הדין בעד הטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד. הסעיף גם קובע את שיעורי השכר המקסימאליים שרשאית המועצה לאמץ. ברוח זו, ובתוקף סמכותה, התקינה המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז – 1977, ובגדרם קבעה, כי שכר טרחתו של עורך דין בגין הטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד לא יעלה על 8 % מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע, ואם היו הליכים משפטיים אז לא יעלה על 13 % מהסכום שנפסק ואם על אף קיומם של הליכים משפטיים הושגה פשרה, שכרו של עורך הדין לא יעלה על 11 % מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע על פי הפשרה.
הרושם שמתקבל למקרא הסדר זה, הוא שהתעריף המקסימלי התלוי בתוצאות, כאמור בחוק הפלת"ד, הוא עניין של אתיקה ועקרונות שתכליתו להגביל את שכרו של עורך הדין לסכומים סבירים תוך מתן תשומת לב לאלמנט חוסר המורכבות, שכביכול, מאפיין את חוק הפלת"ד וכן לבורות ממנה סובלים הלקוחות בכל הקשור לבחינת יכולתו וכישוריו של עורך הדין והמאמצים שהשקיע בגדר טיפולו בתיק.
אולם בפרקטיקה, ההסדרים הללו עשויים ללמד על כשלי שוק שעלולים לפגוע בתחרות וביעילות בשוק תביעות הפלת"ד.
הנה כי כן, עם השנים מסתבר, כי לא תמיד התביעות המוגשות לפי חוק הפלת"ד הן פשוטות ובלתי מורכבות, דבר שנגד את תקוותו של המחוקק שצפה להסדר פיצוי שיציע משטר ברור ויעיל שיבטיח פיצוי מהיר לנפגעים. לכן, לכאורה נסתרה הנחת העבודה ששימשה אותו עת קבע שיעורי השכר המירבי.
בהקשר זה יצוין, כי בית המשפט העליון הצביע לא אחת על חסרנותיה של דרך חקיקתו של חוק הפלת"ד שלשיטתו גורמת לקשיי פרשנות גדולים ומערימה מכשולים על דרכו של הפרשן שמחובתו ליישם את דבר החקיקה. פרשנות החוק והדרך הארוכה והפתלותה שעשתה פרשנות זו ממחיש את המעבר מן ההנחה כי החוק מציב משטר פשוט, נעדר מורכבות וכמעט מובן מאליו, אל ההכרה – כי אין לך כמעט דבר סבוך מהסבך המונחי ואולי אף המושגי שבהסדר החוקי הזה.
עם זאת יש לציין, כי המורכבות וחוסר הודאות שגורם החוק אינו מאפיין שעומד ביסודן של כל התביעות המוגשות לפי חוק הפלת"ד. בחלק גדול מהתביעות הושגה ודאות משפטית והחשת הפיצוי לנפגעים ובתוך כך בוטל הצורך בהתדיינות ממושכת בשאלת גובה הפיצוי והאחראי לתאונה. בקבוצת תביעות אלה, הורגשה האפקטיביות של מנגנון פשוט ומהיר שהביא לייעול הדיון המשפטי והחשתו באופן שמחד משרת את האינטרס של התובע לקבל פיצוי המגיע לו במהירות וללא עינוי דין ומאידך תורם להקלת העומס הרובץ על כתפי עורכי הדין המטפלים בתביעות.
לכן, מנקודת מבט כלכלית יש לשאול, האם שיעור השכר עבור מספר השעות הדרוש לטיפול בתביעה לפי חוק הפלת"ד – במיוחד לאור המורכבות הצפונה בחלקן של תביעות אלה – מפצה באופן ראוי את עורך הדין בגין עבודתו?
שאלה זו חשובה נוכח העובדה שזולת שיעור התעריף המוצמד לשעת העבודה, גם היקף הזמן המושקע בגדר הטיפול בסוגיה משפטית אמור להשליך על גובה שכרו של עורך הדין. מורכבותו של החוק משפיעה אפוא על מידת מעורבותם ותפקידם של בתי המשפט. ההחלטות השיפוטיות – ובמיוחד כגון אלה שניתנים בתביעות מורכבות לפי חוק הפלת"ד - עלולות להגדיל באופן משמעותי את היקף הזמן הדרוש לעורך דין לטיפול בתביעה, וזאת על ידי הצורך ב: העמקת חקר, הרחבת אופקים, השקעה בהון האנושי וכיוצא בזה.


המחקר יציע להחליף את הסדר השכר המירבי במנגנון תיווך שיוכל לספק מענה לבעיות המתוארות לעיל. הסדר המתיר את קיומן של כמה חברות תיווך בנוגע לתביעות פלת"ד יתרום הן לשכלול השוק בדרך של פתיחת ערוצי מידע בין עורכי הדין לבין הלקוחות והן להגברת התחרות בין עורכי הדין.

תחרות חופשית בין חברות התיווך לבין עצמן תיצור מנגנון שיגן על הלקוחות מפני כוחם של עורכי הדין, שכן כל גורם מתווך יאלץ להצדיק את קיומו, ומנגנון שיספק שירות יקר או לקוי למשך זמן ייעלם. חברות תיווך שירותי עריכת דין בתחום הפלת"ד צפויות ליצור תמהיל של הוזלת מחירי השירותים עם שיפור איכות השירות גם בדרך של יצירת תנאים המדמים הגדלה של כמויות הייצור של יחידות זהות. תחת תנאי ייצור בכמויות גדולות של יחידות זהות, העלויות הקבועות בתהליך הייצור מתחלקות על פני יותר יחידות, באופן המאפשר הוזלה של מחירי הייצור עבור יחידה או הגדלה ההוצאות הקבועות, שפירותיהן מושקעים במלואם בכל יחידה ויחידה. חברות התיווך יוכלו להפנות תיקים לעורכי דין לפי תחומי התמחות ממוקדים ויפנו תיקים על בסיס מיון פרטני, בכך עורכי הדין המתמחים יוכלו להוזיל את מחיר הטיפול בכל תיק פרטני שכן עלויות הטיפול יפוזרו על פני יותר תביעות, אך תועלתם תופנם במלואה לכל תיק. הקריטריון להפניית תביעות לא חייב להיות סוג התביעה והמיון יכול להיעשות על פי קריטריונים שונים כגון השופט שעומד לשמוע את התיק, כך שעורכי דין יופיעו בפני שופטים שעמם יש להם כימיה.

[במאמר מוסגר אציין, כי הבעייתיות שמעוררים התעריפים המקסימאליים, כגון זה החל על תביעות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון בארה"ב. בפסק הדין Arizona V. Maricopa County Medical Society טענו העותרים, כי הרופאים באותו מחוז מועסקים תוך כדי תיאום תעריף מקסימלי בלתי חוקי. בית המשפט הניח את אותם הסדרים שנוגעים לתעריף מקסימלי תחת זרקורי כלל הסבירות(Rule of reason) וחרף טענתו של איגוד הרופאים, כי הסדר התעריפים נועד בראש ובראשונה להגן על הצרכנים ולהטיב עמם, קבע בית המשפט כי פעולתו של איגוד הרופאים איננה חוקית, וזאת בשל השפעתה על מבנהו של המחיר. בית המשפט ציין, כי הסדר תעריפים אינו פטור מהביקורת של כלל הסבירות רק משום שהוא מאוזן ונועד לתאם תעריף מקסימלי, והוסיף כי אין כל סיבה לאבחנו, מבחינה משפטית, מהסדר שכר מינימלי או אחיד. עוד קבע בית המשפט, כי הסדר תעריפים מקסימליים מפר את כלל הסבירות משום שהוא מספק את אותו גמול כלכלי לכלל העוסקים במקצוע ללא קשר לכישוריהם, ניסיונם, היצירתיות ממנה נהנים, הקושי הכרוך באספקת השירות ... מגבלה זו – ממשיך בית המשפט – עלולה להפוך את הכניסה לשוק לבלתי כדאית ואף תסכל את הניסיונות לפיתוחו של התחום]

יום שני, 14 ביולי 2008

כלכלה התנהגותית

בואו נחשוב קצת על השיעור האחרון. דיברנו על כלכלה התנהגותית, הניסיון להכניס למודלים הכלכליים מציאות פסיכולוגית. כמובן, שאת זה מנסים לעשות לפחות מאה שנה, ברמות שונות של תחכום והצלחה. הזרם הנוכחי בנוי בעיקר על תובנות שהוכחו במעבדה, הטיות שמדדו אותן בדיוק מספיק כדי שאפילו כלכלנים השתכנעו…
מה זה אומר לנו? איך זה משנה את האופן שאנו חושבים על העולם, או לפחות על עולם המשפט?
אחד מהשינויים שהכלכלה ההתנהגותית הביאה לתפישה הכלכלית, הוא בלגיטימיות הפטרנליזם. המודל הכלכלי הקלאסי בנוי על יחידים שמקבלים החלטות, כל אחד משיקוליו הוא, וההחלטות נאגדות ל'החלטה חברתית' אחת, או לפחות לתוצאה מצטברת אחת. הבסיס האנטי-פטרנליסטי הוא במודל המראה שאם כל אחד דואג לעצמו, ועיסקאות רצוניות אפשריות, תוצאות טובות מתרחשות – אין צורך לתכנן הכל. הבסיס של אדם סמית, התיאורמה של Coase , והאידיאולוגיה של מילטון פרידמן מתאחדים.
יחיד שבחן את המידע העומד לרשותו, יבחר במה שטוב לו (עד כמה שניתן לנבא את העתיד), או לפחות יבחר טוב יותר ממישהו אחר שמנסה לבחור בשבילו. אבל אם ליחיד מגבלות על איסוף המידע (מידע א-סימטרי), מגבלות על עיבודו וזכרונו (רציונליות מוגבלת), ומבנה פסיכולוגי המקשה עליו לקבל החלטה שישמח בה בטווח הארוך (הטיות קוגניטיביות) – קשה לסמוך עליו כל כך.
הצרה היא, שכעת יש ראיות מדעיות לכשלים האופפים אותנו, ומסתבר שיש כיוונים מסוימים אליהם רובנו נוטים, ונטיותנו מסבכות אותנו בצרות. אם מישהו מסוגל לראות זאת מבחוץ, אולי יוכל לקבל החלטה טובה יותר – לא?
הפטרנליזם החדש שתומכים בו חלק מהכלכלנים ההתנהגותיים, משתמש בהטיות שלנו לטובתנו, למרות שעדיין למורת רוחנו. האדם חושב על הטווח הקצר? ניתן לנגמלים מסמים פרס יומי על בדיקת שתן נקיה (אמיתי – וזה עובד! לפחות חלקית). המטרה ארוכת הטווח, חיים מחוץ למעגל ההתמכרות, היא מה שמביאה אותם לבקש עזרה בגמילה, אך תוך כדי – צריך פרס קצר-טווח כדי לעמוד מול הפרס קצר-הטווח של עוד מנת סם.
אנשים לא חוסכים מספיק כי קשה להם לוותר על שקל היום בשביל שניים בזקנתם? ניתן להם להתחייב לחסכון עתידי, מתוך עליית המשכורת הבאה, כך שלא יצטרכו לחוות ויתור גדול מדי כרגע. גם זה עובד, והפך לפחות כמה מאות עובדים לחסכנים יותר – לטווח הארוך.
אך אותו הגיון אומר גם להעלות את המס על הסיגריות ועל חטיפים, שכן גם כאן מחיר גבוה יותר יוריד את הנטייה לקנות היום מה שנתחרט עליו מחר. על סיגריות קצת קשה להאמין שיצליח, הרי יש מיסים גבוהים כבר היום, וחטיפים זה שגעון פרטי של Matthew Rabin, מורי בברקלי שהיו לו סיבות משלו לראות במאבק באוכל סוגייה חשובה...

עד כמה הפתרונות צריכים לבוא דרך המשפט, הרגולציה, ומתי צריך לדרוש מאנשים להתחזק קצת, לשפר את עמידותם כנגד התשוקות השולטות בהם? והשאלה המעניינת באמת, האם לעולמנו המשפטי, הלימודי, יכול לתרום לשינוי פנימי אמיתי, כזה שיהפוך את הדיון על פטרנליזם שכזה לא רלוונטי?

יום חמישי, 10 ביולי 2008

המעגל לעולם חוזר: האם 'הכלכלה החדשה' תדרוש פתרונות ישנים בשוק הסלולרי הישראלי?

טוב, ביקשתי מכם לקרוא את המאמר, כאן המקום להתייחס אליו.
תובנות שעלו לכם, רעיונות ליישום במקרים אחרים, וביקורות על שטויות שכתבתי - הכל מוזמן.
עד כמה נראה לכם שהורדת דמי הקישוריות עזרה בפועל? למה? (את המאמר כתבתי כשההחלטה עדיין לא יושמה)

אילו טכנולוגיות חדשות ויישומים חדשים הוספו שמחזקים את עניין השוק הדו-צדדי? מה לדעתכם צפוי?
ובעיקר, האם צריך רגולציה נוספת לתחום? היא תעזור?

יום שישי, 4 ביולי 2008

אקרלוף - שוק הלימונים

מה מיוחד ב'שוק הלימונים' של אקרלוף? מה התנאים ההכרחיים כדי שהתופעה תתרחש? באילו מקרים במציאות אנו רואים דוגמאות ל'שוק לימונים' ואילו מוסדות חברתיים קיימים כדי לפתור חלק מהבעיות?
ספרו מה הבנתם מהמאמר, מה אהבתם ומה לא, אילו תובנות צמחו לכם.

יום רביעי, 2 ביולי 2008

רעיונות לעבודות סמינריוניות

בשלב הזה רבים מכם שואלים את עצמכם איך מוצאים נושא לעבודה סמינריונית. השלב הראשון הוא בדרך כלל להגיע עם רעיון מבריק, משהו שאף אחד אף פעם לא חשב עליו, משהו שישנה את העולם. השלב השני הוא לראות שיש סיבה שלא כתבו על זה קודם...
וברצינות, אנו מתחילים מנושא כללי, משהו שמעניין אותנו ורוצים לחקור בו, משהו שהמתודה הכלכלית יכולה לתרום לו. אז מחפשים בספרות הכללית - ספרים על משפט וכלכלה, מאמרים שמצאנו ב- scholar.google.com או ב- ssrn.com , או באחד ממאגרי המידע הספיציפיים יותר כמו westlaw, lexis, legaltrac. שווה להשקיע כמה שעות ברפרוף כללי בספריה, להכיר קצת את מה שיש, לשאול ספרניות. ראו זאת כהרחבת האופקים ולמידת השטח.

העבודה הממשית יכולה להתחיל אחרי שמצאנו כמה מקורות בספרות שיהיו רלוונטיים לשאלה שנרצה לשאול. אם לא מצאתם ספרים או מאמרים בנושא, לא חיפשתם מספיק. כשיש מקור אחד או שניים, זה הזמן לפרסם תגובה כאן, לספר מה מצאתם ומה הכיוון שלכם, ולקבל קצת משוב והצעות מאחרים. הכתיבה בסופו של דבר היא אישית, והרבה פעמים תהליך שיש בו הרבה בדידות. כאן ההזדמנות לייצר שיחה עם אחרים באותו מצב, ולקבל רעיונות לכיווני מחשבה נוספים. קהילה התומכת בחבריה, גם אם רק לסמסטר אחד בינתיים...

מחשבות על הגנת הצרכן בשוק הסלולרי

השוק הסלולרי מככב בעיתונים ובשיחות-רחוב. רבים מתלוננים על גובה החשבון הסלולרי, בעוד שבלדבר בטלפון, הם דווקא די טובים. שר התקשורת מגן על הצרכנים בכפיית החברות להציע חוזים הדורשים התחייבות לשנה וחצי, בעוד אלו דווקא מעדיפות לחייב צרכנים לשלוש שנים. השוק מלא חדשנות וטלפונים חדשים מוצעים ללא הרף, בצד שירותים חדשים שעד לא כל כך מזמן לא קישרנו עם הרעיון של 'טלפון סלולרי' (GPS או שיחות וידיאו, מישהו?).

השאלות העולות במסגרת השוק הסלולרי מעניינות. מדובר בשוק ממועט ספקים (יש שלוש וחצי חברות, תלוי איך סופרים את 'מירס'), ולכן התחרות מטבעה מוגבלת, ועדיין לפי הפרסומות והמאמץ השיווקי של החברות, נראה שהן משקיעות לא מעט בלמשוך צרכנים לעבור אליהן דווקא. המעניין בעיקר הוא האספקט הפסיכולוגי של מאמצי השיווק האלה, כאשר אנו רואים תחרות משמעותית בפרסום ומבצעים, אך מעט יחסית ביחס למחיר ישירות. יתירה מכך, נדמה שמדובר במוצר שעצם צריכתו משפיעה עלינו, כמות השימוש בו הולכת ועולה, ורבים מרגישים ש'אינם יכולים בלעדיו' – למרות שהסתדרו לא רע לפני שהטלפון הסלולרי הפך לאביזר הכרחי בחייהם. ברשימה זו אנסה להראות שיש קשר ישיר בין המאפיינים הפסיכולוגיים של הצריכה הסלולרית, לאופן השיווק שאנו רואים, ולהעלות כמה שאלות בדבר ההתערבות המשפטית והרגולציה הראויה בתחום.
רבים מתלוננים על המחויבות לרשת הסלולרית, למרות שבחרו בעצמם להתקשר עימן בחוזה. רבים מתלוננים על גובה התשלום, בעוד אינם נמנעים מלדבר או מקטינים את היקף השימוש בסלולרי לרמה שגובה החשבון לא יציק כל כך. נראה שאין לצרכן להלין אלא על עצמו (למרות שתמיד יותר קל לבוא בטרוניה לחברה הסלולרית, שלא מציעה לו את כל מה שהוא רוצה בתשלום נמוך ונוח), אך מתחבא כאן משהו עמוק יותר, ומעניין יותר. נביט לרגע במגוון החוזים שמציעה רשת סלולרית (ובעניין זה, אין הבדל משמעותי בין הרשתות השונות הפועלות בארץ). שתי נקודות בולטות במיוחד: כמות המסלולים השונים, ומורכבותם. לכאורה, מה יכול להיות מסובך בשימוש בסלולרי? משלמים X עבור כל דקת שיחה (או שנייה, או כל יחידת מניה אחרת), ועוד Y על כל sms שנשלח, וזהו. נוסיף גם Z עבור דקת וידיאו ואולי עוד מחיר אחד או שניים לשירותים סלולריים אחרים, וגמרנו. לו כך היה בנוי התמחיר, היינו משווים בין המחירים שמציעות החברות השונות, בוחרים את הזולה מביניהן, או אם איכותן שונה (איכות טכנית, שירות, סוגי מכשירים מוצעים), את האיזון בין מחיר לאיכות המתאים לנו. החברות, מצידן, היו מצוייות במאבק מתמיד להוריד מחירים, והצרכנים היו שמחים.

כמובן שזה לא בדיוק המצב. במצב הנוכחי, כשאני רוצה להשוות בין סלקום לאורנג' למשל, אני מגלה שכל אחת מציעה לי שילוב אחר של מחיר קבוע לחודש הנותן מספר דקות ראשונות חינם ועוד מחיר מיוחד לדקות שיחה מעבר להן, מספרים שאליהם החיוג זול יותר, וכו'. ההשוואה בין החברות הופכת מסובכת, בעיקר מכיון שאיני יודע בדיוק בכמה דקות שיחה אשתמש, וכמה כדאי לי לשלם מראש כדי להוריד את מחיר הדקות בהן אשתמש מעבר לקצובה שניתנה לי. הסיבוכיות יוצרת קושי להשוות בין החברות, וגם קושי להשוות בין המסלולים בתוך חברה אחת. נציגי השירות ישמחו לעזור לי לבחור חבילה המתאימה לשימוש הנוכחי שלי, אך מכיון שזה מהווה רק רמז מעורפל לגבי השימוש העתידי, צרכן נבון אמור לערוך שיחה כזו לעיתים קרובות. עצלנות טבעית (לפחות אצלי), התחייבות למשך התקופה של כל מסלול, וקושי להשיג את נציגי השירות לשיחות מעין אלה, חוברים יחדיו כדי להפוך את חווית ההשוואה לפחות ממרנינה, ורובנו מעדיפים לא לחזור עליה לעיתים קרובות. אם לעשות אופטימיזציה לשירות שאני מקבל מהחברה שלי זה מסובך, השוואה בין החברות מסובכת עוד יותר. ההשוואה היא בין מסלולים שונים במהותם, כשכל חברה מוסיפה לי מבצעים או 'מתנות' שקשה מאוד להשוות ביניהן. ניידות המספרים שנכפתה על החברות היא מהפיכה בהקטנת עלויות המעבר (הפסיכולוגיות והכספיות), אך עדיין רובנו מעדיפים את השקט היחסי של 'לא להתעסק בזה' על החסכון שאולי נפיק ממעבר בין חברות.
כמובן, שתוצאה זו אינה מקרית. ניידות צרכנים מפעילה לחץ משמעותי על חברות סלולריות, והן מתכננות את מגוון החוזים המוצעים בדיוק כדי שמחיר לא יהיה פרמטר פשוט להשוואה – כדי שלא יצטרכו להוריד אותו ולראות את רווחיהן מתמוססים בלחץ התחרותי. עולה שאלה אחרת: קיימת תחרות בין החברות, אז מדוע זה לא משתנה? מדוע אחת לא מציעה מחיר פשוט שאחרות תצטרכנה להשוות אליו, או לראות את מנוייהן עוזבים אותן?
ניתן להצביע על שני גורמים, האחד קשור למבנה הכלכלי-הפיזי של השוק והשני למבנה הפסיכולוגי של הצרכנים (שמשפיע כמובן גם על מבנה התחרות בשוק). מדובר, חשוב לזכור, בשוק בו שלושה ספקים מרכזיים. כל תלמיד כלכלה מתחיל יסביר שבשוק כזה אין לצפות לתחרות משמעותית (הוא מכונה 'אוליגופול' – שלטון המעטים על הרבים), שכן לחברות יש אינטרס גדול להתאים פעילותן לפעילות החברות האחרות. דוגמא פשוטה תמחיש – נניח שיש שלוש חברות והן מתחרות רק במחיר השירות. העלמנו את כל המורכבות ולכאורה כעת חברה א' תציע מחיר זול משל האחרות, כדי למשוך צרכנים. חברות ב' וג' יצטרכו להשוות מחיר, ואף לנסות להציע מחיר נמוך יותר – וכך התחרות ביניהן תביא את המחיר למינימום שהן יכולות לעמוד בו מבלי להפסיד. אך את זה גם החברות יודעות לצפות. בסופו של דבר החברות תתחרינה, ואם הן דומות יחסית, כל אחת תשרת שליש מהאוכלוסייה, במחירים די דומים (ונמוכים). במקום זאת, חברה א' יכולה להשאיר מחיר גבוה יחסית. חברות ב' וג' יודעות שהן מסוגלות להציע מחיר נמוך יותר ולמשוך צרכנים, אך אז יגרמו לאחרות להשוות. במקום זאת, הן תשוונה למחיר הגבוה, ועדיין תתחלקנה באוכלוסיית הצרכנים. בתסריט הזה עדיין השוק יתחלק בין שלושתן, אלא שכעת במחיר גבוה, שיאפשר להן לגרוף רווחים יפים. ניסיון של אחת להוריד במחיר רק יגרום לאחרות לעשות כן, כשהתוצאה תהיה אותה חלוקת צרכנים, רק במחיר יותר נמוך. שורה תחתונה, כדאי להשאיר מחיר גבוה. התופעה הנ"ל מכונה בספרות הכלכלית 'תיאום אוליגופולי', וכל עוד אינה נעשית על ידי תיאום מפורש (של פגישות בין הצדדים, או התחייבות הדדית שלהן), היא חוקית למהדרין. אין חובה על חברה להוריד במחיר, ואין איסור על העתקה חד-צדדית של מחיר היריב (גם אם ידוע שאז כדאי ליריב לשמור על מחיר גבוה). יש איסור על התחייבות של החברות לעשות כן, ובזה מטפל חוק ההגבלים העסקיים.

מעבר לתיאום האוליגופולי, שהוא הפן הפיזי-כלכלי, יש מאפיין פסיכולוגי מעניין עוד יותר. בני-אדם חושבים על ההצעות המופנות כלפיהם בשוק בצורה מעט שונה משל המודל הכלכלי הסטנדרטי. אם מציעים לאדם מן הישוב טלפון חדש בעלות של אלפיים ש"ח, רובנו נגיד 'תודה, אבל לא תודה'. הטלפון חמוד, ותמיד רציתי GPS בטלפון (גם אם אין לי אוטו), אבל המחיר קצת גבוה לצעצוע חדש. אם, לעומת זאת, יציעו לי את הטלפון חינם, וכל מה שאני צריך לעשות הוא להתחייב להשתמש בו במשך שלוש שנים, זה נשמע אחרת. אז גם אהיה מוכן לרכוש חבילת שירותי אינטרנט שתאפשר לי לגלוש דרך הטלפון – גם כשבפועל אוציא בדיוק את אותו סכום על הטלפון שסירבתי לו בהצעה הראשונה. בני אדם רואים בבירור יותר את התועלת או המחיר הנוכחיים (מה אקבל או אשלם היום), מאשר את העתידיים (מה אצטרך לשלם בשנה הבאה), וגם רואים בבירור יותר מחירים ותועלות הבאים בבת-אחת, מאשר אלה הנפרשים לאורך זמן (תשלומים). הצרה היא, שלאחר שקיבלנו את הטלפון החדש והחמוד, אנו מתרגלים אליו. פרץ האושר שהיה מנת חלקנו כאשר החזקנו בטלפון 'חדש', עובר לאט-לאט מן העולם, בעוד התשלומים נותרים בעיניהם. לאחר שנה, אנו מחזיקים ביד טלפון שאינו מקנה לנו שמחה רבה יותר מהקודם שהיה ברשותנו (שכן לחידושים כבר התרגלנו), אך משלמים עליו תשלומים עוד זמן רב.
הבעיה אינה רק ההתרגלות, אלא האינטראקציה בין התרגלות לבין נטייה להמעיט בערכה כאשר אנו מקבלים את ההחלטה הראשונית אם לרכוש טלפון חדש. ברגע ההחלטה, עוד לא התרגלנו, ואנו מסתכלים על הטלפון עם ציפייה מלאה להינות מהחידוש. אנו אפילו מסוגלים להעריך פחות או יותר כמה נהנה, ומוכנים לשלם עוד 30 ש"ח לחודש תמורת הנאה זו. אלא שמה שאנחנו לא טובים בו, הוא להעריך אם בעוד שנה עדיין נהיה מוכנים לשלם את אותם 30 ש"ח כל חודש, למרות שההנאה כבר מזמן אינה זהה. תופעה זו רחוקה מלהיות ייחודית לטלפונים. פסיכולוגים חקרו מגוון עצום של נסיבות שאנשים מנסים להעריך מראש כיצד ישפיעו על אושרם, החל מקבלת ממתקים ועד לזכייה בלוטו או לחילופין, פציעה בתאונה והפיכה למשותקים. בעת האחרונה יצאו מספר ספרים פופולריים הסוקרים מחקרים אלה ומשמעותם (מומלץ למשל "להיתקל באושר" של דניאל גילברט שתורגם לעברית). התוצאות הן די עקביות – מה שנראה לנו מראש כעתיד לשנות את חיינו, או לפחות ההנאה שאנו חווים בחיינו, משפיע בטווח הקצר בדיוק כמו שחשבנו, אך מהר מאוד מתרגלים ורמת ההנאה מהחיים חוזרת למקומה הקודם, וכן – גם בתאונה משתקת איברים.

כאשר חברות מסחריות ערות לתופעה זו, הן שמחות להציע לנו חוזים שהאלמנט הדומיננטי – החידוש במכשיר – מודגש ומיידי, בעוד התשלום נפרש לתקופה שפסיכולוגית אנו ממעיטים בערכה. המחיר נראה לנו קטן יותר בגלל שחלקו מוצנע ב'איזורים עיוורים' בתפישה שלנו, ואנו מוצאים את עצמנו מסכימים להתחייבויות שלאחר מכן אנו מתחרטים עליהן, למרות שאמרו לנו מראש את האמת. האופן בו מציגים את האמת, האלמנטים המודגשים והמוצנעים, צובע את האופן בו אנו תופשים אותה, והשאלות שאנו לא חושבים לשאול מלכתחילה הופכות למשמעותיות בדיעבד – אך אז אין דרך לצאת מההתחיבות שהסכמנו לה. המעניין מבחינה תחרותית, הוא שלחברות הסלולריות יש אינטרס לנצל את יתרונן בחישובים המדוייקים והרציונליים, לעומת הצרכנים האנושיים שתפישתם רגשית יותר וקלה יותר למניפולציה. חברה שתנסה להציע מחיר פשוט למכשיר, גם אם המחיר זול משל מתחריה, תמצא עצמה בעמדת חסרון, שכן הצרכנים מעדיפים את הפיתוי שבהצעת המתחרים – בה הפיתוי מודגש והמחיר מוצנע. במילים פשוטות, אין תמריץ לחברות להציע לנו את מה שאנו לכאורה מבקשים, מחיר פשוט, מכיון שנהיה מוכנים לשלם יותר אם יתנו לנו תמונה יפה המאפשרת לנו להשלות את עצמנו ביחס למחיר שנשלם במציאות.
האם יש כאן הטעייה? בוודאי לא במובן הפשוט של המילה. ההצעות שאנו מקבלים אינן שקריות, ואם נשאל, יענו על כל שאלותינו בדיוק רב. אך יש כאן ניצול נטיית המוח האנושי להטעות את עצמו. במובן מסוים, יש כאן שימת מכשול בפני עיוור. ניתן לומר שאם העיוור ישאל נספר לו על המכשול, אך אין בכך נחמה רבה. לחץ תחרותי, כולל ניידות המספרים, רק גורם לחברות להתאמץ יותר כדי לעודד את חשקינו לחידושים והפתעות, וכפייתן להציע חוזים לשנה וחצי במקום שלוש, משפרת פן מסוים של הגנת הצרכן, אך מקטינה רק במעט את מגוון הטכניקות השיווקיות ומורכבות חוזי השירות שהתעשייה הסלולרית יכולה לפתח. גם אם נגביל את השימוש בחלק מאותן טכניקות שיווקיות ותמחיריות, מרגע ששמנו לב שאותו לחץ תחרותי בו אנו מעוניינים גורם לחברות להתכנס יותר ויותר לגביית מחירים באמצעות ניצול כשלים קוגניטיביים, צריך להיות ברור שמדובר במעין 'מירוץ חימוש' שרק הולך ונהיה מתוחכם יותר. אין כאן רצון רע של החברות הגדולות, אלא לחץ אבולוציוני – ככל שסוג חוזים מסויים ינביע רווח גדול יותר, כך רב הלחץ להשתמש בהם. גם בהיעדר תכנון מפורש לכיוון זה, חברות שיתמחו בתמחור ממוקד כשלים קוגניטיביים ירוויחו יותר, וחברות אחרות תעתקנה את המודל העיסקי.
בסופו של דבר, עולה כאן שאלה עקרונית בדבר הצורך להגן על הצרכן מפני חברות גדולות ומתוחכמות. דיני הגנת הצרכן בנויים בדיוק לצורך זה, אך חשוב לשים לב שכדי להפעילן כאן יש לפרש את מושג 'ההטעיה' או 'הקיפוח' בהרחבה שלא ברור אם היא מוצדקת. עד כמה נגן על צרכנים מפני הפסיכולוגיה האנושית שחברות יודעות לתכנן סביבה, זו שאלה שצריך להתמודד עימה. היא מעלה סוגיות של פטרנליזם שהמגמה הרווחת היא להתנער מהן, אלא שהפעם חולשת בן-האנוש מתועדת ומוסברת בכלים מדידים. הדרישות הפומביות להגנת הצרכנים על-ידי שר התקשורת, או בתי המשפט, מראות שקיימת התרעמות על המצב הקיים, אך גם מניחות שקיימת לנו כצרכנים 'זכות' למוצר מסוים בתנאים מסוימים, זכות שעל החברות הסלולריות לממש עבורנו. האם אכן הפך הסלולרי למוצר חיוני עד כדי כך שיש להגן על זכות כאמור? ויתירה מכך, האם השירות הסלולרי כל כך מועיל לחברה שעל המדינה לעודד את צריכתו בהגנה על 'תנאים נאותים' לרוכשים אותו? שאלות אלו דורשות התייחסות טרם שנוכל להצדיק התערבות משפטית ורגולטורית בחוזה שנחתם מרצון (כך אנו מניחים) בין בני-אדם בגירים, גם אם אנו אוהבים להתלונן על החברה הסלולרית שלנו. השאלה היסודית יותר, היא עד כמה כדאי להשלות את עצמנו שהחלטות מעין אלה מתקבלות ברציונליות ושיקול תבוני, כאשר הנתונים בדבר מניפולציות רגשיות וקוגניטיביות רק הולכים ונערמים...