יום שישי, 18 ביולי 2008

הצעת מחקר

מצורפת תמצית טיעון בהצעת מחקר של תלמיד שלי, עומרי באדר. אני שמח לתת לו במה, ולתת לכם הזדמנות לקרוא, להגיב, ולעורר דיון שיעזור גם לו וגם לכולנו.
סעיף 6 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, מורה למועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע תעריף מקסימלי לשכר הטרחה של עורך הדין בעד הטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד. הסעיף גם קובע את שיעורי השכר המקסימאליים שרשאית המועצה לאמץ. ברוח זו, ובתוקף סמכותה, התקינה המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז – 1977, ובגדרם קבעה, כי שכר טרחתו של עורך דין בגין הטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד לא יעלה על 8 % מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע, ואם היו הליכים משפטיים אז לא יעלה על 13 % מהסכום שנפסק ואם על אף קיומם של הליכים משפטיים הושגה פשרה, שכרו של עורך הדין לא יעלה על 11 % מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע על פי הפשרה.
הרושם שמתקבל למקרא הסדר זה, הוא שהתעריף המקסימלי התלוי בתוצאות, כאמור בחוק הפלת"ד, הוא עניין של אתיקה ועקרונות שתכליתו להגביל את שכרו של עורך הדין לסכומים סבירים תוך מתן תשומת לב לאלמנט חוסר המורכבות, שכביכול, מאפיין את חוק הפלת"ד וכן לבורות ממנה סובלים הלקוחות בכל הקשור לבחינת יכולתו וכישוריו של עורך הדין והמאמצים שהשקיע בגדר טיפולו בתיק.
אולם בפרקטיקה, ההסדרים הללו עשויים ללמד על כשלי שוק שעלולים לפגוע בתחרות וביעילות בשוק תביעות הפלת"ד.
הנה כי כן, עם השנים מסתבר, כי לא תמיד התביעות המוגשות לפי חוק הפלת"ד הן פשוטות ובלתי מורכבות, דבר שנגד את תקוותו של המחוקק שצפה להסדר פיצוי שיציע משטר ברור ויעיל שיבטיח פיצוי מהיר לנפגעים. לכן, לכאורה נסתרה הנחת העבודה ששימשה אותו עת קבע שיעורי השכר המירבי.
בהקשר זה יצוין, כי בית המשפט העליון הצביע לא אחת על חסרנותיה של דרך חקיקתו של חוק הפלת"ד שלשיטתו גורמת לקשיי פרשנות גדולים ומערימה מכשולים על דרכו של הפרשן שמחובתו ליישם את דבר החקיקה. פרשנות החוק והדרך הארוכה והפתלותה שעשתה פרשנות זו ממחיש את המעבר מן ההנחה כי החוק מציב משטר פשוט, נעדר מורכבות וכמעט מובן מאליו, אל ההכרה – כי אין לך כמעט דבר סבוך מהסבך המונחי ואולי אף המושגי שבהסדר החוקי הזה.
עם זאת יש לציין, כי המורכבות וחוסר הודאות שגורם החוק אינו מאפיין שעומד ביסודן של כל התביעות המוגשות לפי חוק הפלת"ד. בחלק גדול מהתביעות הושגה ודאות משפטית והחשת הפיצוי לנפגעים ובתוך כך בוטל הצורך בהתדיינות ממושכת בשאלת גובה הפיצוי והאחראי לתאונה. בקבוצת תביעות אלה, הורגשה האפקטיביות של מנגנון פשוט ומהיר שהביא לייעול הדיון המשפטי והחשתו באופן שמחד משרת את האינטרס של התובע לקבל פיצוי המגיע לו במהירות וללא עינוי דין ומאידך תורם להקלת העומס הרובץ על כתפי עורכי הדין המטפלים בתביעות.
לכן, מנקודת מבט כלכלית יש לשאול, האם שיעור השכר עבור מספר השעות הדרוש לטיפול בתביעה לפי חוק הפלת"ד – במיוחד לאור המורכבות הצפונה בחלקן של תביעות אלה – מפצה באופן ראוי את עורך הדין בגין עבודתו?
שאלה זו חשובה נוכח העובדה שזולת שיעור התעריף המוצמד לשעת העבודה, גם היקף הזמן המושקע בגדר הטיפול בסוגיה משפטית אמור להשליך על גובה שכרו של עורך הדין. מורכבותו של החוק משפיעה אפוא על מידת מעורבותם ותפקידם של בתי המשפט. ההחלטות השיפוטיות – ובמיוחד כגון אלה שניתנים בתביעות מורכבות לפי חוק הפלת"ד - עלולות להגדיל באופן משמעותי את היקף הזמן הדרוש לעורך דין לטיפול בתביעה, וזאת על ידי הצורך ב: העמקת חקר, הרחבת אופקים, השקעה בהון האנושי וכיוצא בזה.


המחקר יציע להחליף את הסדר השכר המירבי במנגנון תיווך שיוכל לספק מענה לבעיות המתוארות לעיל. הסדר המתיר את קיומן של כמה חברות תיווך בנוגע לתביעות פלת"ד יתרום הן לשכלול השוק בדרך של פתיחת ערוצי מידע בין עורכי הדין לבין הלקוחות והן להגברת התחרות בין עורכי הדין.

תחרות חופשית בין חברות התיווך לבין עצמן תיצור מנגנון שיגן על הלקוחות מפני כוחם של עורכי הדין, שכן כל גורם מתווך יאלץ להצדיק את קיומו, ומנגנון שיספק שירות יקר או לקוי למשך זמן ייעלם. חברות תיווך שירותי עריכת דין בתחום הפלת"ד צפויות ליצור תמהיל של הוזלת מחירי השירותים עם שיפור איכות השירות גם בדרך של יצירת תנאים המדמים הגדלה של כמויות הייצור של יחידות זהות. תחת תנאי ייצור בכמויות גדולות של יחידות זהות, העלויות הקבועות בתהליך הייצור מתחלקות על פני יותר יחידות, באופן המאפשר הוזלה של מחירי הייצור עבור יחידה או הגדלה ההוצאות הקבועות, שפירותיהן מושקעים במלואם בכל יחידה ויחידה. חברות התיווך יוכלו להפנות תיקים לעורכי דין לפי תחומי התמחות ממוקדים ויפנו תיקים על בסיס מיון פרטני, בכך עורכי הדין המתמחים יוכלו להוזיל את מחיר הטיפול בכל תיק פרטני שכן עלויות הטיפול יפוזרו על פני יותר תביעות, אך תועלתם תופנם במלואה לכל תיק. הקריטריון להפניית תביעות לא חייב להיות סוג התביעה והמיון יכול להיעשות על פי קריטריונים שונים כגון השופט שעומד לשמוע את התיק, כך שעורכי דין יופיעו בפני שופטים שעמם יש להם כימיה.

[במאמר מוסגר אציין, כי הבעייתיות שמעוררים התעריפים המקסימאליים, כגון זה החל על תביעות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון בארה"ב. בפסק הדין Arizona V. Maricopa County Medical Society טענו העותרים, כי הרופאים באותו מחוז מועסקים תוך כדי תיאום תעריף מקסימלי בלתי חוקי. בית המשפט הניח את אותם הסדרים שנוגעים לתעריף מקסימלי תחת זרקורי כלל הסבירות(Rule of reason) וחרף טענתו של איגוד הרופאים, כי הסדר התעריפים נועד בראש ובראשונה להגן על הצרכנים ולהטיב עמם, קבע בית המשפט כי פעולתו של איגוד הרופאים איננה חוקית, וזאת בשל השפעתה על מבנהו של המחיר. בית המשפט ציין, כי הסדר תעריפים אינו פטור מהביקורת של כלל הסבירות רק משום שהוא מאוזן ונועד לתאם תעריף מקסימלי, והוסיף כי אין כל סיבה לאבחנו, מבחינה משפטית, מהסדר שכר מינימלי או אחיד. עוד קבע בית המשפט, כי הסדר תעריפים מקסימליים מפר את כלל הסבירות משום שהוא מספק את אותו גמול כלכלי לכלל העוסקים במקצוע ללא קשר לכישוריהם, ניסיונם, היצירתיות ממנה נהנים, הקושי הכרוך באספקת השירות ... מגבלה זו – ממשיך בית המשפט – עלולה להפוך את הכניסה לשוק לבלתי כדאית ואף תסכל את הניסיונות לפיתוחו של התחום]

תגובה 1:

yael אמר/ה...

היי עדי, .
עיינתי בהצעת המחקר ומצאתי אותה מעניינת, מקורית ופורצת גבולות חשיבה קונבנציונאליים.
יחד עם זאת, סובלת ההצעה, לעניות דעתי, ממספר בעיות הן בהנחות המוצא והן בהצעות לפתרון, כדלקמן:
א. למיטב הבנתי, כללי לשכת עורכי הדין הקובעים תעריף שכר טרחה מקסימלי באחוזים, אינם מונעים קביעת תעריף שכר טרחה לפי שעות או לפי סכום מוסכם מראש, ובלבד שאינו נגזר באחוזים מסכום הפיצויים.
הכללים מגנים על לקוח פוטנציאלי מפני התחייבות לסכום שהוא בגדר נעלם בשעת ההתקשרות ולכן חלים על מסלול שכר טרחה הנקבע באחוזים.
לכן למעשה אין כל מניעה כי עו"ד המעיין בתיק ושוקל האם ליטול על עצמו את הייצוג באותו תיק, יקבע שכר טרחה בסכום הנראה לו לפי הערכתו, כמשקף את מורכבות התיק.
ב. בהקשר של תביעות לפי הפלת"ד ראוי לציין כי מדובר בשכר טרחה שתשלומו מובטח, הואיל והפיצויים משולמים מחברות ביטוח ואין כל בעיית גבייה, דבר המהווה תמריץ ופיצוי בפני עצמו, שכן פעמים זכאי עו"ד לשכר טרחה גבוה אך אין ממי לגבותו. וודאות הגביה והפרעון מהווה פיצוי הולם גם במידה ושכר הטרחה נמוך במקצת באופן יחסי.
ג. אכן הגדרתם בחוק של המונחים "תאונת דרכים" ושימוש ברכב מנועי" מורכבות ופתלתלות, כפי שאמר השופט חשין באחד מפסקי דינו :"תאונת דרכים פירושה כל תאונה, בין שהיא תאונת דרכים ובין שאין היא תאונת דרכים"... אולם הפתרון לעמימות החוק נראה לי נכון יותר בתיקון הגדרותיו .
ד. ההנחה שהפיצוי היחיד שמקבל עו"ד עבור עבודתו הינו בכסף, אינה מדוייקת.
למרות התדמית שעשו להם עורכי הדין, כסף איננו חזות הכל וככל אדם, מונעים גם עורכי הדין ממערך תמריצים שאינו מתורגם רק לכסף, לפחות לא בטווח המיידי. עבודה על תיק מורכב מקנה לעורך הדין עניין מקצועי ואתגר אינטלקטואלי וכן סיפוק בעבודה.
אם יוצר התיק תקדים או חידוש, ידאג עורך הדין לפרסמו ובכך יקנה לו פרסום ומוניטין בקרב לקוחות פוטנציאליים, לרבות חברות ביטוח. כן יזכה עורך הדין להכרת בית המשפט.
בנוסף - הואיל וציבור התובעים בתיקי תאונות דרכים הינו ציבור הנפגעים בתאונות, יש בייצוגם גם משום שליחות, והטבת נזקיהם נותנת לעורך הדין סיפוק שבמתן סיוע לחלש ולנזקק, תיקון עיוות ועוול שנגרם לו, וכל אלו, הגם שאינם מהווים פיצוי כספי, בהחלט מפצים גם על עבודה קשה ומורכבת.
ה. למיטב ידיעתי, הבעיה המוצגת אינה קיימת, לפחות לא במידה משמעותית. עורכי דין רוצים לקבל לידיהם תביעות פלת"ד ועניין המורכבות המוצגת אינו מהווה שיקול של ממש שלא לקבל את התיק. משרדי עורכי דין שמתמחים בתביעות נזקי גוף זוכים ממילא למגוון של תיקים – מורכבים יותר ומורכבים פחות, כך שבפיזור בין התיקים העבודה מתאזנת.

ו. בעידן בו יש אינפלציה כה גבוהה בעורכי דין, כאשר יש עו"ד על כל 200 איש (אולי כבר 100?), הבעיה היא אחרת לגמרי - מה שמתרחש וצפוי להתעצם עוד יותר הוא דווקא מאבק על קבלת תיקים ומירוץ לתחתית.
ז. ההצעה להתיר קיומן של חברות תיווך עלולה לגרום למיסחור ולזילות המקצוע והתפקיד וכן פותחת פתח לשחיתות ולהטייה בחלוקת התיקים. גם לא ברור אופן עבודת החברות ומפתח החלוקה של התיקים, לפחות באופן ראשוני מתוך תיאור הצעת המחקר.
ח. באופן כללי, ובייחוד בתחום של נזקי גוף, לקוח שמחפש לעצמו עורך דין אינו מחפש לא פקיד ולא מחיר. הוא מחפש אומן שניתן להפקיד את גורלו (ממש) בידיו הנאמנות. הוא מחפש יחס אישי (מאוד), הוא מחפש מקצועיות, אחריות ויסודיות. הוא מחפש מומחה, אמן, מישהו שיכול לתת לו תחושת ביטחון ואמון, בעל שם ומוניטין בתחום, "מישהו לרוץ איתו"; ולכן תיווך פשוט אינו מתאים לתחום ובודאי לא לנזקי גוף, תחום בו מדובר בדיני נפשות ממש, כשפעמים רבות תוצאת המשפט תשפיע במישרין על המשך חיי הנפגע ואיכותם.
ט. קשה מאוד להסיק באופן ברור מה גרם לתיק משפטי שלא להצליח. כל כך הרבה גורמים אפשריים לכך, לרבות מקרה קשה לכשעצמו, לקוח קשה, חוות דעת רפואית לא טובה, שופט לא מקצועי, לא מנוסה או חסר מזג שיפוטי - כך שלא נראה שיש לחברת תיווך יכולת של ממש להחליט מה גרם לתיק להסתיים בצורה לא טובה ולכן להפסיק להפנות תיקים לאותו עורך דין.
י. ובאותו עניין: חדלנו לחפש את חברינו על כס השיפוט, "כימיה עם שופט" היא דבר נחמד אך לא הכרחי ובודאי לא שיקול רלוונטי לניהול תיק. הואיל ותביעת פלת"ד ניתן להגיש בכל מקום בארץ (לפי מיקום הסניפים של חברות הביטוח), הרי שבדרך כלל תוגש התביעה לפי הנוחות לתובע ולעורך דינו, כשעומס התיקים בבית משפט מסויים וקצב שמיעתם הוא בהחלט שיקול דומיננטי (לדוגמה, באר שבע מומלץ בחום); כך שבכל מקרה עורך הדין מנתב את התיק לבית המשפט הרצוי לו וללקוחו.
עניין נוסף הינו שתיקים רבים מסתיימים בפשרה לפני הגשת תביעה, או טרם שמיעתה כלל.

מקווה שהבאתי מעט תועלת בדברים שהעליתי.
בהצלחה רבה לעומרי.
יעל אדורם, עו"ד.