יום שני, 31 באוקטובר 2011

בדרך לפרידה 3

מהי חולשה?

השבוע דנו בשאלת החולשה. תחילת השיעור בקריאת טקסט מהגמרא (מסכת ברכות, דף ה') אודות שני רבנים חשובים, תלמיד ומורה, כאשר התלמיד "חלש" והמורה בא לבקרו. כמו כל דיון תלמודי, כל מילה חשובה והתלבטנו קשות אם יש לראות במורה "הנכנס אליו" כמי שחודר בכוח ומפר את שלוות החולה, או מי שמכבד את תלמידו בכך שבא לביתו לסעוד אותו. שאלה גדולה, מילה קטנה, והתזכורת עבורנו היא עד כמה רגיש מצב המחלה, עד כמה נחוצה עדינות ורגישות, עד כמה החלש והחולה תלוי בסביבתו החודרת למרחב הפרטי שלו מתוך רצון לעזור, ולא תמיד עם התחשבות או הקשבה מלאה.

חני קרויזר מעמותת "ברוח" הובילה את הדיון ברגישות והקשבה, וסייעה לנו לחפור ברבדי הסיפור ולראות בכמה דרכים שונות ניתן לפרשו. העדינות והרגישות אינן מאפיינות את רבי יוחנן, המורה בסיפור. "חביבין עליך ייסורין" הוא אומר לתלמידו. וזה עונה "לא הם ולא שכרם". ומכאן נשאבנו לדיון אודות שכרה של המסכנות, האפשרות למניפולציה על הסביבה, תחושת הקורבנות – והכאב האמיתי של מי שחלש וגופו בוגד בו. סופו של הסיפור בכך שהמורה עוזר לתלמיד להשיל את חוליו ולקום ממיטתו, אך לא לפני שהתלמיד מושיט יד בעצמו. רצונו של התלמיד לקום הוא חלק הכרחי מיכולתו של המורה לסייע. כמו במציאות, ללא רצון האחד אין האחר יכול להגיע.

לראות את מגוון הפרשנויות האפשרי, חושף גם את הבחירה שלנו שמביאה אותנו לקרוא את הסיפור כך ולא אחרת. הקריאה הראשונה כוללת בחירה בלתי-מודעת, שאת אותותיה רואים אם מוכנים לראות שיש עוד אפשרויות, והפרשנות שנראתה לנו "נכונה" היא כזו בגלל משהו בתוכנו, ולא משהו בסיפור. התבוננות בפרשנות שאנו בוחרים מאפשרת לנו ללמוד את עצמנו, לראות את האוטומטים הפנימיים ואת ההתניות שאנו חיים תחתן.

אך יותר מכול בלטה המילה "חלש". בספרות היהודית המסורתית מדובר במילה נרדפת לחולי, אך עבורנו היא היוותה מפתח לדיון במשמעות החולשה – ויחסנו לחלש. מחלה מחלישה אדם, פיזית ונפשית. לרבים קשה להיחשף בחולשתם, והתוצאה הטרגית היא שחולים רבים מסתגרים, מתבודדים, וגוזרים על עצמם סבל נוסף. לרבים גם קשה לראות אחר בחולשתו, מה שגורם להם להירתע מהחולה, לחוש מבוכה, ולהשאיר את החולה מתבוסס בבדידותו. איך פורצים את המעגל? איך יודעים מתי לכבד רצון להיות לבד ומתי להמשיך ולדפוק בדלת, להתעקש כדי לעזור לאחר להתגבר על קשייו?

אך "חלש" הוא גם "חולש", מלשון "חולש על סביבתו" שמשקף דווקא חוזק, עוצמה. ולי בלט עד כמה זה שמחפש את נקודת היתרון, את הגובה החולש על הסביבה – מתאמץ כדי לייצר לעצמו חוזק. מי שחזק באמת, לא צריך לחלוש.

וכמה אנו מרשים לעצמנו להיות חלשים? ליאורה פרייס הובילה מדיטציה יפה בה ראינו את עצמנו חלשים, שוכבים במיטה, ואחרים הם הבאים לבקרנו. הזדמנות לראות איך אנו נראים חלשים בעיני עצמנו, ולמי אנו מרשים לבוא ולראותנו במסכנותנו.


עבורי הייתה זו התנסות עמוקה וכואבת. לא הצלחתי לדמיין את עצמי חלש. התאמצתי, וראיתי עד כמה אני מנסה לייצר את התמונה "הנכונה", עד כמה איני מרשה לעצמי לשקוע בסיפור. וכשנתבקשנו לראות את דלת החדר נפתחת ואת המבקר שהגיע – ראיתי שמכול האנשים (הרבים!) שאני אוהב ומרגיש קרוב אליהם, אף לא אחד יכול היה להיות לי משען אמיתי, כזה שרק אקבלו כעוזר לי, שלא אצטרך להתאים עצמי אליו, לשחק את "התפקיד הנכון" כשהוא נכנס לחדר. עד כדי כך אסור לי להיות חלש? עד כדי כך חשובה לי שליטה ותדמית? או שהצורך שיאהבו אותי משתלט על הלגיטימיות של להיות אמיתי, של לקבל את עצמי גם בחולשתי? ומה זה אומר על האופן בו אני שופט אחרים, שאני חושב שהם צריכים שאני אשחק תפקיד ולא יתמודדו איתי כפי שאני?

אחרי המדיטציה יצאנו בזוגות או שלשות לשתף, ולמדתי משהו. "הזר המטפל". הביטוי מוכר – רופא, אחות, אדם המגיע לעזור לא מהיכרות אלא ממקצוענות, ומאפשר לחולה לשחרר את התדמית ולהיות רק חולה. לא אב או אם, לא אח, אחות, או חבר, אפילו לא בן או בת – רק אדם חולה שמקבל טיפול ממי שמתמחה בכך, with no strings attached. והאידיאל שלי, של שילוב העזרה עם האהבה, אולי מתאים רק לפעמים. ואפילו אולי לא לי. וכמה צריך לכבד את הצורך של כל אחד ולהתאים לעצמו פתרון. לכבד את בחירתו, ולאו דווקא זו שהוא מביע במילים. להקשיב. וכמה זה קשה לבן או בת זוג לראות את יקירם מרשה לזר לעזור לו, ולהם לא?

ולבסוף נעמי סגל שיתפה אותנו באהבתה. אהבה פשוטה, ישירה, כובשת. חיוך אדיר, אמפתיה עצומה, אשה רגישה. והראתה לנו עד כמה כשהלב פתוח השאר הופך טפל.

אז איך מסייעים למי שחולה? ואיך תומכים במי שעולמו חרב עליו? קטונתי. אבל התחלנו. הכרנו את עצמנו עוד קצת. נגענו במה שכואב עוד קצת. הרשינו לעצמנו עוד קצת. וזה בוודאי יעזור.

יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

בדרך לפרידה 2 - ליווי הנוטים למות ומשפחותיהם

סוער בקורס שלנו. רגיש ופגיע. המרצים והמשתתפים גם יחד עוסקים במוות, ובסבל שקודם לו, וזה מעלה אצל כל אחד את הכאבים הרדומים והלא כל כך רדומים של פרידות כואבות, של אהובים שאינם, ושל דברים שלא נאמרו. גם הפעם היו שני מרצים, יניב בן-שושן ושלומית קרן-עוזיאל. שניהם מטפלים ושניהם מביאים איתם עומק שבא מניסיון אישי כואב ושנים של התמודדות עם מצבים קשים. חשבתי הפעם לשתף בדרך אחרת, טלגרפית משהו. מטרתי כאן לחשוף את הנעשה בקורס כדי לאפשר למי שצריך, לדעת שיש איך להיעזר – וגם לאפשר למי שקורא להתמודד קצת עם עצמו בפנים. אם אנו עוסקים במוות, ובאמת מרשים לעצמנו להעמיק בו, אני מכינים עצמנו לקראתו. ואנו הופכים את עצמנו לקצת יותר מסוגלים להכיל אותו ולהיות שם בשביל מי שסופו קרב.

המשפחה הייתה מרכז הדיון בפגישה האחרונה. המשפחה כמי שסביב לחולה, וחברי המשפחה שצריכים עזרה, ליווי, וחיזוק לא פחות מהחולה עצמו. והמשפחה גם כיחידה שלמה אחת, לא רק אוסף של פרטים אלא גם מערכת אורגנית הנפרדת והגדולה מסך מרכיביה. במשפחה יש לא רק חברים, אלא גם תפקידים. וכשמישהו חולה, התפקידים מתערערים. הכל מתערער, השמיים נופלים, השיגרה מופרת – מי שהיה רגיל להיות חזק ומטפל הופך חלש, ומי שהיה רגיל להישען חייב לתמוך. ילדים שהיו רגילים להסעיר מקטינים עצמם כדי לפנות מקום לדבר החדש שנכנס הביתה – המחלה. ולא תמיד כל אחד מתאים לתפקיד החדש שלו, ולא תמיד מסתדר. ורבים. וכועסים. בזמן הכי קשה.

והחברים, שכנים, משפחה מורחבת – אלה רוצים לעזור ובעיקר מעודדים: "אל תדאגו, יהיה בסדר". "תהיו חזקים". ומה לגבי הצורך של המשפחה להיות חלשים, להישבר? מה כשבן או בת הזוג מדוכאים ומתוסכלים, ומה שהם שומעים מסביב זה "תהיה חזק בשבילו"? כולם רוצים לעזור ולא שמים לב שבעידודם הם מונעים את ביטוי הקושי והתסכול. וגם כך קשה לשתף בחולשה.

ברמה רחבה יותר, אותה תופעה מתרחשת במשפחה הקהילתית. בבית אחד יש חולה, ולידו בת זוג כואבת, שממש לא מתלהבת לשתף בחולשתה ולבקש עזרה, וחברים בישוב אפילו לא יודעים. ואם יודעים, לא יודעים מה לעשות. מה להגיד? איך לגשת?


והצורך שלנו לדבוק בחיים מקשה עלינו להיות במחיצתו של זה שמזכיר לנו שהם סופיים. קל אצלנו לארגן אוכל לשכנים, נתברכנו והתמזל מזלנו – לא בכל עיר יש תמיכה שכזו. אבל פתיחות רגשית, יכולת רק להיות-עם ולהקשיב, הכלה של הקושי והייאוש – זה קשה להשגה גם בישוב הקהילתי. ואלה שצריכים את העזרה הרבה פעמים לא מסוגלים לבקש ולא רוצים להגדיר עצמם כנזקקים.

היכולת לבקש עזרה דורשת גמישות וגדוּלה מצד הנעזר, ובעת ההלם וההתמודדות עם המחלה והשינויים המשפחתיים שסביב לה, גמישות זה מצרך יקר. בשורה התחתונה והפשוטה ביותר, מחלה מסכנת חיים היא מחלה משפחתית. ואצלנו הקהילה מסביב היא סביבה משפחתית, כך שהציפייה מעצמנו גבוהה.

וחשוב כל כך לזכור שלפעמים הפרה רוצה להיניק הרבה יותר מאשר רוצה העגל לינוק. לא כל אדם רוצה לשתף ברגשותיו, לא כולם רוצים להיחשף, ויש מי שמעדיף לכאוב בפרטיות. וכולנו הרוצים לעזור חודרים ומפירים ברגל גסה את המתחם העדין של מי שרק התחיל להתמודד עם הגבולות המשתנים.

כמו אשה בהריון שכל אחד פתאום מרגיש נוח להושיט יד לבטנה, כך המשפחה החולה מוצאת עצמה מתמודדת עם נתינה ושאלות שלאו דווקא מתאימות לה. וכל כך קשה לדעת איך לעזור נכון.

אז כמה טיפים/תובנות שקיבלנו: דיכאון הוא לגיטימי. מותר להתמוטט. הגיוני שהחיים מתפוצצים לרסיסים כשאהוב יקר בסכנה וכל מה שהיכרנו מתמוטט. והרצון של החברים מסביב לעזור קשור גם לצורך שלהם להיצמד לחיים. ואז מנסים לעודד קצת יותר מדי. ומצפים מהאחרים להתגבר קצת מהר מדי.

ויש חיים אחרי. והמשבר מוליד זהויות חדשות. כמו שהמחלה משנה תפקידים ומותחת גבולות, כך גם המוות מייצר הכרח בזהות חדשה. אחרי חיים שלמים ביחד, כחלק מזוג, צריך אדם פתאום למצוא את עצמו כיחיד. וזה לא קל.

ואין מילים לתאר את הכאב. אף פעם. והוא לא בהכרח עובר. ולא כל המשפחות מסתדרות. והחיים מורכבים.

ורבים חווים מסר כפול: תתגבר, אבל לא מהר מדי. אנשים מסביב לא רוצים לראות אדם מתאבל ללא סוף, אבל גם לא ממש מפרגנים כשהוא מנסה להוציא את עצמו מהכאב והבדידיות. ותמיד יש הרגשה שמסתכלים "כבר מסיבה? כבר בילויים? עוד לא עברה שנה...". שלא לדבר על מצב שאדם מנסה לבנות את עצמו וזוגיותו מחדש. וגם אם האחרים לא אומרים, זה לא מפריע לאדם לדמיין שאומרים...

ואין תשובות ברורות או פתרונות קלים. אבל יש מורכבות ועושר אנושיים, יש הזדמנות לבחינה מחדש, ויש פתח לרוחניות עמוקה. השאלה "למה זה קרה לי?" פורצת מבפנים ללא כל קשר לסטטיסטיקה ולהיגיון, והיא מושכת לשאול על אלוהים ולכעוס עליו, לפקפק בו, ולמצוא לו חליפים ושמות אחרים. אך הצורך להבין הוא בסיסי ועמוק כמו ההבנה שלא תמיד אפשר. והאדם נשאר תלוי בין לבין..

בדרך לפרידה - ליווי הנוטים למות

לאחרונה נפתח במשגב קורס המכשיר מתנדבים בקהילה לליווי של אנשים ומשפחות החווים מחלות מאיימות חיים. עצם איזכור נושא המוות, שלא לדבר על תהליך הגסיסה והסבל האישי והמשפחתי הכרוכים בכך, גורם לרבים רתיעה והיסגרות. הפחד הטבעי מהתמודדות עם סוף החיים מובן, ועדיין כואב לראות שאנשים הנאלצים לעבור זאת מוצאים את עצמם בודדים ומפוחדים. גם כשיש משפחה או חברים בשעות הקשות, לא תמיד אלה יודעים איך להתמודד, ואיך ללוות את אהובם בדרכו האחרונה. אשתף מעט מחוויות הקורס, בתקווה שקוראים המתמודדים עם מצבים דומים ימצאו בו השראה ועזרה, ושנשכיל יחדיו להפוך את חווית המוות לחלק מהחיים.

בשיעור האחרון היו שני מרצים, רב המועצה עוזיאל אליהו ומיכל וייס, שמלמדת במכון ת.ל.מ קורס "להיפרד בשלום" ומרצה ב"אחווה". הרב עוזיאל הביא מקורות מהספרות התורנית לשאלה איך ראוי לשוחח עם חולה אנוש על מחלתו ולדילמה הקשה של אמירת אמת לחולה – כאשר אותה אמת עלולה לרפות את ידיו. דווקא הדיון והמחלוקת הייתה העיקר, שכן הדיון הביא משתתפים לשתף מחוויות חייהם ומהקשיים עימם התמודדו. למשל מקרה של בן משפחה חולה שלא רוצה לדעת ולא רוצה לדבר על הסכנה לחיים, ועוגמת הנפש שחווים בני משפחה סביב לו, שאינם יכולים לדבר איתו או לידו על המוות המתקרב, ואינם מקבלים הזדמנות להתכונן ולהשלים עם הגזירה. מה שהחל כדיון תיאורטי/תורני הפך מהר מאוד לשיתוף עמוק ומרגש, כשמשתתפים שונים תרמו תובנות ודעות שונות. הלגיטימציה לשונוּת, לפלורליזם אמיתי, פתחה לבבות ועזרה להבין עד כמה קורס כזה חשוב באמת – ולא רק לחולים או מלוויהם, אלא דווקא לבני משפחה שמוצאים עצמם בין פטיש לסדן, בין פחד לרצון לעודד.

שאלה מרכזית שנדונה הייתה לגבי החובת לספר לחולה על הסכנה שבמחלתו והמוות הצפוי (או דווקא החובה להימנע מכך). פסקה אחת שדיברה אל לבי במיוחד עסקה במחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל. הראשונים דוגלים באמירת אמת קשה ונוקבת, ואילו האחרונים ב"עיגול פינות" והתחשבות ברגשות המקשיב, גם אם האמת נדחקת מעט הצידה (מסכת כתובות, דף יז עמ' א). השאלה אינה רק ביחס לחולים ומוות, אלא גם בקיצוניות השנייה של החיים – כיצד מברכים כלה ביום חופתה? האם אומרים לה כמה היא יפה גם אם האמת מעט שונה? כמובן שבחדר מלא באנשים פתוחים, רגישים, ובעלי יחסי אנוש מפותחים נמצאו פתרונות ביניים רבים, ועיקרם בחיפוש האמת הרלוונטית ולא זו המכאיבה. הרי יופייה של כלה אינו דווקא במאפיינים אובייקטיביים, וכלה ביום שמחתה יפה וזוהרת ללא קשר לתווי פניה – כך שתמיד יש במה לברך אותה ואיך להחמיא לה. אך זה עדיין פתרון קל, ונשארת השאלה הקשה והאמיתית – מה אם אין פתרון ביניים (למשל, אינה שמחה ואינה זוהרת) וחייבים לבחור בין אמת לשקר? אחרי הבאת דעות בית שמאי ובית הלל, עדיין בלטה סיומת הקטע שלכאורה אינה קשורה: "אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". מה הקשר ומה הכוונה?

חשבתי אם כן על פירוש רלוונטי: בית שמאי מייצגים את הקשים והקפדנים, אומרי האמת הכאובה ויהי מה. אך אלה אינם רק אומרי אמת, אלא נצמדים דווקא לדרך מסוימת והיבט של האמת שמאפשר להם לדבוק ביושרם, גם על חשבון השומע שאינו מסוגל להכיל את אמירתם. הביטוי "תהא דעתם מעורבת עם הבריות" מכוון אולי לצורך להתגבר על ההיצמדות הפנימית לעקרונות ולאמונות "שלנו" ומהווה קריאה להבין שכל תקשורת היא אינטראקציה – יצירת דבר חדש שמערב את האומר והשומע, ומקבלת משמעות רק בשילבום של שני הצדדים. זה הנצמד לדעתו אולי נאמן לעצמו, אך אינו נותן לצרכיו של האחר לחדור - אינו באמת מתקשר, אלא מדקלם. "דעתם מעורבת עם הבריות" דורש שהאמת הנאמרת תיבנה משני הצדדים, שתהיה שם אמת לאומר ולשומע גם יחד – ולכך דרושה הקשבה אמיתית ועירוב דעות, הכַלת האחר ומציאת הדרך הנכונה לשני הצדדים (כאשר גם בן משפחה כואב הוא חלק מהמשוואה, ולא רק החולה עצמו).

ההקשבה האמיתית והכלת האחר,דורשים מהמלווה להקטין עצמו כדי לתת מקום לאחר להתבטא בו. כרעיון, מובן מאליו, ובוודאי שכך אצל משתתפים שכולם מגיעים עם רקע בטיפול/הקשבה/אמפתיה. עדיין, החוויה שעברנו בחלק של מיכל וייס הייתה המחשה חיה עד כמה רחוק ניתן להגיע. חווינו עוצמה אדירה של הקשבה אמיתית ולב פתוח כשמיכל פשוט שאבה אותנו מתוך עצמנו. אשה פשוטה, קטנה וענקית, שיודעת להסתכל ולהתקרב לדובר בצורה שממחישה יותר מכל תיאוריה עד כמה חשוב האדם שממול ועד כמה הרגע הנוכחי אמיתי ועמוק יותר מכל דיבור. היא דיברה על שלושה מעגלים, זה של האדם החולה (ולא רק מחלתו), המעגל המשפחתי, והמעגל הרפואי. אך בעיקר היא הראתה לנו לאן אפשר לכוון, איזה אדם אפשר להיות, ועד כמה אפשר ליצור מרחב לאחר להתבטא ולהתעניין בו באמת – מבלי לוותר על עימות, ומבלי לחפש נחמדות פושרת. קשה לכתוב אודות חוויה, ולכן רק אומר שפגשתי דמות מופת וראיתי לאן עוד עלי להתפתח. סיכמה זאת אחת המשתתפות בטרוניה שהשמיעה בסוף הערב – שלא יכול להיות שזה כל מה שנקבל ממיכל. העובדה שיש עוד כעשרים מרצים ומנחים בהמשך הקורס לא שינתה את התחושה שבלי מיכל אי אפשר...

ועדיין, הקורס עוסק ביכולת להכיל פרידה ומוות, ולקבל את השינוי הכרוך בחיים. תפקידנו לוודא שאנו גדולים מספיק כדי לתת מקום לאחרים, ומיושבים מספיק כדי לאפשר לאחרים לפרוק עלינו את זעמם ותיסכולם כשהשינויים הנדרשים מהם נראים להם גדולים מיכולתם. עד כמה נשכיל לאתגר את עצמנו ולהוציא מעצמנו יותר מאשר אנו רגילים, זו השאלה וזו המחויבות.