יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

מבוא למשפטים

שלום לכולם,
דיברנו בכיתה על נושא הענישה וצדק. הפרדתי בין שני רכיבים של הענישה – המניעה וההחזרה (Retribution בלעז, אשמח לתרגום מוצלח יותר). במניעה אנו כוללים את מניעת אותו אדם מלבצע פשע נוסף (כליאה, שיקום) ואת הרתעתם של אחרים בבחינת "ייראו וייראו". אך מעבר לזאת, גם כשנוצר מצב בו מאוד מאוד קשה להאמין שהענישה תרתיע, רוב האנשים עדיין רוצים לראות עונש.
דוגמא קיצונית במיוחד לעניין זה ניתן למצוא במשפט אייכמן. לא ממש סביר שהוא אישית היה חוזר על המעשים, וגם מאוד קשה לטעון שהריגתו שנים אחר כך, היא שתרתיע אחרים השוקלים לבצע פשעים נגד האנושיות. אפילו חשבנו שאמצעים רגילים ירתיעו את אלה, יש להם הרבה יותר דרכים למות בשלב יותר מוקדם בקריירה הדיקטטורית שלהם. הפחד מהעמדה לדין לא יוסיף הרבה לשיקול אם לבצע את המעשה, או להימנע ממנו. כמובן שאין צורך להזכיר שהרבה מאוד אנשים ראו ורואים בהענשתו גם בנסיבות אלה, שאין בכך כל מניעה או הרתעה, דבר ראוי וחשוב.

אפשר כמובן לראות ביטויים חברתיים אחרים של הרצון הישיר בעונש, לא ככלי למניעה אלא רצוי ונכון כשלעצמו. גודל וצבע הכותרות כשמתגלה רצח נורא חדש, וכמות המלל המסתובבת סביב איזה עונש יקבל, או קיבל העבריין, או השאלות והכעס סביב איך יכול להיות שהוא לא יועמד כלל לדין.

בכל מקרה, הרצון הישיר בעונש קיים, והמלל סביבו מעניין. ניתן לתאר את אותו הדבר בשתי דרכים. חלק יסבירו שעבריין צריך להיענש כדי לעשות צדק, וחלק יאמרו שהרצון הישיר בעונש הוא בסך הכל רצון של בני אדם להסב סבל למישהו שפגע בהם. בעברית, נקמה.

השאלה היחידה המפרידה בין שתי הדעות, הוא מושג הצדק. "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו" זה רעיון מאוד אינטואיטיבי ונשמע טוב. המציאות כמובן, לא תמיד כזו, וגם במקורותינו מסבירים שזה בכלל לא מובטח.

השאלה האמיתית היא אם הצדק כולל בהכרח גם את הניסיון האנושי לשפר את המצב – בלדאוג שרשע ורע לו.
בני אדם לקחו על עצמם את מלאכת עשיית הצדק, והפקידו בידי המערכת המשפטית את כוחה המרוכז של המדינה. כמו כל מערכת, גם זו פגומה ובלתי מושלמת. היא פועלת על סמך כללים, ומאדירה אותם. בקורס אנו לומדים חלק קטן מהם, ומדברים על מבנה המערכת, כיצד היא בנויה ומה מפעיל אותה. את בעיות הצדק לא נפתור, אבל נשים לב שהדגש כאן הוא לא אם משהו צודק או לא, אלא אם אנחנו כחברה אנושית צריכים להפעיל את מערכת הכללים והאכיפה שלנו כדי לטפל במשהו. ואם כן – כיצד.
לפעמים, ההתערבות עלולה להפריע יותר משהיא תעזור, וגם חוקיות בדברים אלה עלינו לחקור.

אבל תמיד נשים לב למינוח בו אנשים עושים שימוש - אם אחד אומר "צדק" הוא מבליע בתוך הטענה גם קונוטציה חיובית, ואם השני אומר "נקמה" זה עלול להיתפש כשלילי. בחירת המושגים לאו דווקא מקרית, וגם אם אינה מודעת, חשוב לשים לב אליה.
כשאנו ניגשים להבין את המערכת המשפטית, ואת השיקולים השונים המנחים אותה, אסור לנו להיצמד לאינטואיציות איתן באנו מהבית, אלא מטרתנו להעמיד הכל לבחינה מחודשת, למחשבה מחדש. חלק ממה שעוזר לנו לשים לב להטייה שלנו לכיוון זה או אחר, הוא להקשיב למילים בהן אנו עושים שימוש, ומה מובלע במילים אלו. מה שאינו נאמר במפורש, מה שנשאר כהנחה סמויה בטיעון, אינו זוכה לביקורת הישירה לה הוא זכאי – ומשאיר אותנו תקועים בחיפושנו אחר הבנה אמיתית. מטרתנו, כרגע בקורס אך בעיני הרבה מעבר לזה, היא לחשוף את אותן הנחות סמויות איתן אנו מסתובבים, ולבדוק אותן.
חלק נעשה ברכישת ידע חדש, היכרות מעמיקה יותר עם עולם המשפט, וחלק בתרגול ניתוח הדברים – העמקה והיתר לערעור על כל מה שחשבנו או סיפרו לנו. או כפי שראיתי זאת כתוב פעם: Don't believe everything you think

יום ראשון, 9 באוגוסט 2009

הרהורי כפירה

שלום לכולם,

בשיעור האחרון בניתוח כלכלי נשאלתי שאלה, ולא מאוד אהבתי את התשובה שנתתי. אנסה להרחיב קצת כאן. השאלה הייתה "אם באים לאקדמאי כמוך ומבקשים המלצה לגבי מה לעשות, כן או לא לגליזציה וכד', מה תענה?". השאלה באה על רקע הדיון במאמר 'הרהורי כפירה' ובגדול, תשובתי הייתה שתפקידי לא לתת המלצות מדיניות טובות יותר, אלא לעורר למחשבה ולוודא שלדיון יוכנסו עוד ועוד השפעות אגביות שיכולות להיות לכל מדיניות שתיושם.
אולי לא לגמרי ברור מה אם כך הטעם באקדמיה, או לפחות בגרסתי לאקדמיה. התשובה הישירה, המתבקשת, היא שככל שלומדים יותר את התחום – ככל שמכירים יותר את סוגי ההשפעות האפשריות, וככל שיודעים לעשות אנלוגיות טובות מתחומים אחרים בהם נוסתה הצעת מדיניות זו או אחרת – כך ניתן לשכלל את ההצעה, לשפר אותה, ולהשיג תוצאות טובות יותר.

אני חושב שבגדול תשובה זו נכונה, אבל אני רוצה לשים את הדגש על סייגיה, ומה היא מפספסת. הרעיון הכללי של ה- second best, עליו דיברנו בכיתה, הוא שאם המציאות אינה מושלמת ביותר ממימד אחד, אז שיפור אחד המימדים אינו מבטיח תוצאה כוללת יותר טובה, בשל ההשפעות על המימדים הבלתי-מושלמים האחרים. בדוגמת הסמים – לגליזציה של סם תוריד את ההוצאות של המלחמה בו (כולל פגיעה חברתית קשה, העמקת הגזענות והעוני, וכו') ותאפשר הסדרה של המסחר בו באופן שיקטין גם הוצאות אחרות (טיפול במכורים במקום כליאתם, מניעת חלק מהצורך בפשיעה שנועדה להשיג סם, ועוד). מנגד, הורדת מחיר הסם (כולל מחיר לא-כספי, כגון סיכון במעצר) בוודאי גם תגדיל את הביקוש לו.
השאלה כמה זה רע תלויה במספר המתמכרים החדשים שאנו יוצרים, לעומת מספר המשתמשים הלא-מכורים שאנו מאפשרים להם בחירה שאינה בהכרח מזיקה להם. כמובן שצריך לחשוב גם על הפניית המשאבים של מי שעד עכשיו התפרנס מהמלחמה בסמים, כמו יצרני וסוחרי הסם. יש שיגידו שיהיה פחות סחר בסמים, אבל יותר סחר בנשק, או בבני-אדם. יתכן.
בקיצור, רבים הנעלמים על הנודעים. אפילו הגורמים (החשובים!) שאנו יודעים למנות במחשבה ראשונה אינם ניתנים בקלות לכימות, וטעות קטנה לכאן או לשם עלולה להפוך את החישוב הראשוני שלנו למוטעה בעליל. מסקנתי היא כי האומר שיש תשובה נכונה וברורה, מתיימר לידע לא לו.

עדיין, מישהו צריך להחליט אם נלחמים בסמים או לא, כמו כל מדיניות אחרת. מטרת האקדמאי בעיני אינה לבחור מדיניות נכונה ולהסביר אותה, אלא לעורר את השאלות המהותיות שאחרים, הממהרים לטעון ליישום מסוים כנכון, עלולים להתעלם מהן.
במובן מסוים, זה מבטיח מדיניות טובה יותר, מכיוון שכאשר רוכשים מודעות להשפעות השונות, לבעיות המתעוררות, ניתן לטפל גם בהן. הפוליטיקאי השואל את האקדמאי מה לעשות, הרבה פעמים מגיע עם רעיון משלו, שהוא מחפש לו תימוכין ואסמכתא להתהדר בה. תפקידו של האקדמאי לפתח את כלי המחשבה שמאפשרים להסביר לפוליטיקאי על מה לא חשב, את הסייגים להצעה שלו.
בדרך זו הוא מבטיח שגם אם הרעיון המקורי ייושם, ייעשה כן בתשומת לב, בהתחשבות בכל האנשים והגורמים המושפעים מכך, או לפחות ביותר מהם.
יתכן גם שתוצאת שיחה כזו תשנה את הרעיון המקורי, או תיטע אחר במקומו. בעיני פחות חשוב מה עושים, ויותר חשוב איך.

המחשבה שלבעיות אנושיות וחברתיות רבות-פנים כל כך, יש פתרון אחד "נכון", נראית לי מוטעית. ממילא הצלחת הפתרון תלויה במידת שיתוף הפעולה שהוא מתקבל בחברה (ראו דוגמת איסור מכירת אלכוהול בארה"ב, מקור נחמד להשוואה).
ברמה הבסיסית יותר, התועלת המושגת משינוי חקיקה כזה או אחר נראה לי שולי לעומת התועלת המושגת מהבנה והקשבה לאחרים. אם ברמת המקרו קשה לנו לדעת מה טוב ממה, ברמת המיקרו אפשר להתמקד בינתיים בשיקולים אחרים.
אם כל אחד ישתדל להרבות עוד קצת בהקשבה וניסיון להיכנס לנעלי האחר, כל מדיניות שתהיה תיושם בדרך טובה יותר. אם יש שינויים לעשות, סביר שהם ברמת הפרט, בסביבתו הקרובה של כל אחד מאיתנו, כל אחד בעיסוקו. האקדמאי, עיסוקו ביצירת רעיונות וחיבורם, בבדיקת האופן בו הם מתיישבים עם שאר הידע הרלוונטי אודות העולם, וחיפוש אחר גילויים או הסברים שישפרו את הבנתנו את העולם. כלל לא ברור שהוא חייב לחשוב על יישום כלשהו, בין במדיניות ובין במשהו אחר. אם גרם, ולו במעט, להעמקת החשיבה - די בכך. האקדמאי שגם מלמד עושה כן עם תלמידיו, זה שכותב – עם קוראיו.

לאלה השופטים דברים לאור השפעתם הפרקטית, חשוב לשים לב מהו המעגל שאתם שמים סביב המוגדר על-ידכם 'פרקטי'. האם הקטנת ההוצאות הכספיות חשובה יותר משינוי גישה שיעורר הקשבה גבוהה יותר?

בעיני, עצם התהליך בו אנו עוזבים הכול ושוקעים לתוך הבנה מעמיקה של נושא כלשהו, מאפשר להשאיר מאחור את אישיותנו, את האינטרס העצמי וההיצמדות לדעה שהייתה לנו. גם אם לא יצא מכך דבר 'פרקטי' כלשהוא, זה מסע שחוזרים ממנו קצת מהורהרים יותר, פחות בטוחים בצדקתנו ויותר מקשיבים לעולם סביבנו.
נשמע לי טוב מספיק.

יום שני, 3 באוגוסט 2009

תפילה

אני קורא כעת על תפילה ועל נבואה, וחשבתי שבטוח שיש מבין מכרי ותלמידי מי שמבין את הנושא היטב ממני. ראו זאת, אם כן, כהזמנה לשיחה.

האופן שאני קולט את התפילה הוא שמדובר בהתאחדות. כאשר אדם רק מתפלל, אין דבר זולת הקדושה.

ישעיהו ליבוביץ' מדבר על הנבואה כדרגת האנושיות הגבוהה ביותר, המטרה אליה על כולנו לשאוף. התפילה, לעומת זאת, היא חובה. "מעולם לא התפללתי" אמר, במובן של "מעולם לא הייתה זו התפילה שלי, אלא רק זו שכולם צריכים לעשות". אצלו, ההבדל בין תפילה "שלי" לבין תפילת-חובה, הוא שהראשונה עוסקת בי, שמתי את עצמי במרכז. תפילה של "אנא עזור לי", שמבקשת מאלוהים שיבוא וישפר את מצבי, אינה עבודת-השם. אם אני עושה מה שמצווה עלי, לעומת זאת, מבלי להתעסק ב"מתאים לי" או "לא מתאים לי", אני עובד אותו – לא עבורי.

לי נראה שתפילה היא הזדמנות להתחברות, דווקא. לא סותר את דרכו בכלל, אלא שאם הכוונה מלאה, התפילה ממלאת את כל כולי, ואז עבודת השם היא חווית השם. דווקא בקיעת אותה הפרדה הסובבת כביכול את ה 'אני'.

כמי שלא גדל בסביבה של תפילה בכלל בכלל, ההיכרות היא חדשה עבורי, ובאה דווקא מכיוון היוגה והמדיטציה. העבודה על השקט הפנימי אינה שונה בהרבה מהעבודה על קידוש השם. או לפחות כך נראה לי.
אפשר לומר שהשקטת ה 'אני' היא אמצעי בפתיחת הדרך לאלוהים.
קל לי מאוד לדמיין את היוגי היהודי שמסביר שללא חיבור הגוף לנשימה ולרוח, איננו מכבדים כלל את יצירת האלוהים, את הגוף שנתן לנו. או שממילא הנשימה והרוח אינן כה נפרדות.
מרגע שאפשר להסכים על הדרך מבלי להסכים או לעסוק ברטוריקה הסובבת לה, אפשר ללכת ביחד. הכל קל יותר.

אני קצת מכיר את הויכוח בין ליטאים לחסידים, בעניין הדגש על תחושות וחוויות או עשייה רציונליסטית מלאה. ברור שיש כאן הדים גם לזה.

ליבוביץ' מתאר את הנבואה אצל הרמב"ם כפיסגת השאיפות האנושיות, והמטרה העיקרית בכל רגע ורגע של עבודת השם. במילים אחרות, היינו אומרים אולי שהעבודה הרוחנית הפנימית, הניקוי הפנימי, היא עניין לכל רגע ורגע.
בתפילה, ליבוביץ' מפריד בין "בשבילי" לבין "בשבילו". ברור לו לעומת זאת שכאשר אנו עושים זאת לגמרי בשבילו, אנו הם אלה הזוכים להיות איתו וכל השאר לא יכול להפריע לנו בכלל. איוב, לתפיסתו, הבין בסוף שהשאלה היא לא אם מגיע לו לסבול או לא, אלא שזה לא משנה. כשאתה עם אלוהים, אין סבל.
מסקנה דומה, אך בדרך מאוד שונה, הציע איתן דור-שב במאמר מאוד מאוד מומלץ: http://www.tchelet.org.il/download/magazine/tch18%20dor%20shav.pdf

אז ההבדל כמובן אינו רחוק כל כך.

עד כמה באמת מדובר בהשקטת ה 'אני', בקפיצה אל מעבר לו?



סרטון מאוד מאוד מומלץ: http://blog.ted.com/2008/03/jill_bolte_tayl.php

מדענית מוח שחוותה שבץ, וקיבלה את ההזדמנות הייחודית לחקור את המוח מבפנים. מספרת על חוויה שניתן לכנותה ההפרדה בין מוח ימין לשמאל, בין ראש לרגש, או פשוט הארה, או התגלות אלוהית. שווה (בעיקר מתיאור החוויה, בערך דקה 7). אמנם אנגלית, אבל אפשר להפעיל כיתוביות...
מחשבות? חוויות?