יום שלישי, 24 בינואר 2012

בועות בשווקים פיננסיים - וגם פנימיים

הגרף משקף את מדד הדאו-ג'ונס למניות בורסת ניו-יורק מאז 1902 ועד היום. בעברית פשוטה, לו השקעתם 50 דולר ב1902, ההשקעה היתה שווה מעל 12,000 דולר היום (כמובן בהתאמות נדרשות לאינפלציה וכו').
הגרף גם מראה את כל ה"בועות" שהתפוצצו בדרך, החל מ 1929, 1937, ועד לבועת האינטרנט של 2001 ובועת הנדל"ן של 2008 (המקור, וגם חיתוכים שונים של הנתונים, ב: http://stockcharts.com/freecharts/historical/djia1900.html ).
למרות כל הבועות וכל המפולות הכלכליות, נראה שהשקעה במניות מניבה רווח משמעותי, מה שמעלה שתי שאלות מרכזיות:
1. למה לא משקיעים בבורסה יותר, או למה משקיעים בכלל במשהו אחר?
2. מה מייצר את הבועה, קרי - אם יום אחרי המפולת המחירים נמוכים ב 50-70% מאשר יום קודם, איך אפשר להסביר את המחיר יום (או חודש) קודם?

התבוננו היטב בגרף, נסו לאתר בו ארועים מרכזיים, וחישבו על בועות גם בחיים היום-יומיים: מה מייצר אמונה קולקטיבית המזינה את עצמה ומעלה את המחירים לרף שאחר-כך מתרסק?
חישבו גם על בועות במשחקים "פנימיים" בין חלקים שונים בתוכנו: מה גורם לנו לשכנע את עצמנו שכדאי לעשות דבר מה, רק כדי לגלות אחר-כך שטעינו בגדול? מתי טעות תיחשב לבועה ומתי סתם טעות?
שווה לחשוב על מספר אישיויות פנימיות הכלואות במשחק: זה שמשתוקק לדבר-מה, זה שמשתכנע שכדאי לפעול לקראתו, וזה שתפקידו לפקח על השניים הקודמים. אפשר גם לחלק לזה ששוקל את הטווח הקצר מול זה שבוחן את הטווח הארוך - וחישבו אילו משחקים מתרחשים ביניהם, ואילו "מנגנוני התחייבות" אנו מייצרים כדי לכבול "אני עתידי" שלי להחלטות של "האני הנוכחי".
שאלות, מחשבות, ודוגמאות - בתגובות.



יום רביעי, 18 בינואר 2012

בדרך לפרידה 5 - להיפרד לשלום

הקורס לקראת סיום, ואולי לא במקרה הנושא הוא פרידה. אסתי וולפנזון (המקסימה!) המחישה לנו את מעגל החיים דרך הצבעה על שתי נקודות מפתח: לידה ומוות. לשניהם יש תהליך של התכוננות, ובין שניהם עובר קו החיים. ולראשונה הבנתי ש"ארץ החיים" הוא כינוי לעולם בו שרויים המתים, ולא במקרה כך נקראים בתי עלמין רבים (ולא רק אצלנו!). שיעורי הבית שנתנה לנו היו לתאר את ארץ החיים כראות עיננו, אך לכך עוד לא הגעתי.
השיעור עסק בהתכוננות למוות, ותהליך הפרידה מהחיים ומהאהובים. ארבעה נושאים עיקריים עלו: מה היה, סליחה, תודה, והשלמה.
אסתי, יחד עם סימה ברגמן, שיתפו מניסיונן והסבירו איך כל כך הרבה אנשים כל כך שונים עוברים תהליך דומה. איך אצל כולם יש צורך להסתכל מה היה בחייהם, מה הגשימו, ואולי מה יועד להם. איך השאלה "אז למה כל זה היה?" מנקרת ומכריחה את האדם לעמוד מול חייו בחשבון נפש. ואני חושב כמה התסכול הוא בעיקר על הדברים שלא עשינו ולא על טעויות שבעשייה. ולחלק, השאלה איך יזכרו אותי היא כלי כדי לבחון מה עשיתי. או להיפך.



וכמה חשובה סליחה. המוכנות לוותר על כעסים שמחזיקים, על ריבים שהיו, על מחשבות קורבניות שהיו לנו לגבי אחרים. וברי-המזל זוכים לסלוח לעצמם. המוות כתהליך מרפא מאפשר לנוטה למות להתבונן מנקודת מבט אחרת, לצאת מ"עצמו" הקטן ולרחף קצת בין עולם זה לאחר. ותוך כדי, להסתכל על חייו מבחוץ. מנקודת מבטו של זה שכבר לא צריך להילחם ולהוכיח. והמוות, כך הסבירו לנו, הוא תהליך ולא רק מצב-צבירה. ולקראת המוות יש אזור דמדומים, בו אדם מתנדנד מצד לצד, ואנו העומדים סביב מיטתו רואים אותו בחזיונותיו. לפעמים הוא פוגש את אבא, או סבא, והרופאים יאמרו "הזיות".



תודה היא לברי-מזל כפולים: גם לזוכים לומר וגם לזוכים לשמוע. משפחות שתהליך הפרידה שלהם מהחולה מאפשר קירבה וחוויה משותפת מקבלות הזדמנות לשמוע ולהשמיע את הזכּה שבברכות: תודה על שאתה איתי. תודה שהיית ותודה על שתמיד תהיה. גם אם זה בזיכרונות ולא בגוף.



השלמה היא האידיאל. היכולת לראות ולקבל את המציאות כפי שהייתה וכפי שהיא, ולדעת שגם המוות הוא חלק מתפקידנו כאן. שמה שעשינו כבר היה, וזרענו זרעים ככל יכולתנו, ועכשיו תפקידו של מישהו אחר להשקות, ואחרים יקצרו. המוות גדול מאיתנו, וגם החיים. ואולי אפילו יחיו כאן בלעדינו.



ובעיני הדברים סוגרים מעגל. הגשמת הייעוד היא לאו דווקא הגעה ליעד שהגדרנו, או לחלום שטווינו. ובהיכרותי את עצמי, במוות כמו בחיים סביר שאהיה ביקורתי כלפי עצמי, ואחשוב שיכולתי הרבה יותר. וכנראה אצדק. אבל גם כנראה שלא. כי המבחן האמיתי בעיני הוא לחיות כמי שעומד למות. לוודא היום שהחרטה של מחר לא תהיה גדולה מדי, שאדע שבאמת עשיתי וניסיתי.

וגם בדיון סגרנו מעגל. כמו בשיעור הראשון, שוב עלתה שאלת ההתערבות בחייו של אחר. מה זה אומר "ללוות" אחר, בשונה מהנחייתו או הובלתו. כי אם יש דבר אחד שעלה בחוזקה, הוא כמה חשוב תהליך הפרידה, כמה חשוב לדבר. וכמה כאב נותר אצל אלו שנותרו מאחור, כשהנפטר שמר את מחלתו או רגשותיו בסוד. אז איך עוזרים לאנשים שלא מצליחים לדבר, שחשוב להם לשמור את הסוד? ומה בין זכותם לבחור את דרכם לבין משפחה שנותרת המומה?



בשיעור הראשון שאלנו מה לספר לחולה, וכעת אנו שואלים אם ואיך לעודד שיחה מבלי לכפות. ואני נותר קרוע, שכן לא רק החולה קיים, והמוות אינו רק שלו. ילדים שמתה להם אמא, המוות שלהם מאוד. וגם בעל שאיבד חלק מעצמו. המוות הוא אירוע משפחתי, אמרו לנו באחת הפגישות, ואין אמת כאובה מזו כאן. לכולם כאן יש זכות. לחולה להחליט על דרכה, לילדים לדעת ולהתמודד, ולבן הזוג למצוא פורקן ומשען ולא להחזיק את הסוד הגדול הזה לבד. ועדיין, יש מי שיעז להפר בקשה לשתוק?



ויותר מכל פעם אחרת, בלט לי עד כמה העיסוק במוות הוא מראה לעיסוק בחיים. אותם הדברים רק בקיצוניות גדולה יותר. ועד כמה הטיבטים צודקים כאשר הם אומרים שהחיים הטובים הם הכנה למוות המוצלח. והמעזים במיוחד אולי יאמרו שהמוות טוב לחיים. בגוּגל מהיר כדי למצוא את מקור הציטטה, גיליתי אתר: Good Life, Good Death, Good Grief. ודוברי האנגלית שבינינו יעריכו זאת עוד יותר.



ורק דבר אחד לא נתפר בשלמות בתמונה האידילית של מוות כהמשך לחיים. הכעס. כעס אדיר של מי שחייו נגזלים ממנו, בין אם במותו ובין אם במות אהובו. הדתיים בינינו זוכים לכעוס על אלוהים, ואולי יום אחד לסלוח לו. ואני קיבלתי שיעורי בית להסביר את יחס האתיאיסט למוות ולארץ החיים, וכאן התמונה אחרת (וטרם עשיתי שיעורי בית). אך הכעס, אמרה אסתי, הוא חיים. וכל עוד האדם כועס, יש חיוּת לעבוד איתה, יש עם מה לדבר. אז אני מאחל לנו שנכעס. נכעס מספיק כדי להקיא החוצה את הכאב והתסכול והזעם והפחד, ואז נדע לקבל. ולהיפרד בשלום.

יום ראשון, 15 בינואר 2012

תורת המשחקים ומוסר

תורת המשחקים מאפשר הבנה מעמיקה יותר של מצבים אסטרטגיים, ותורת המשחקים ההתנהגותית מאפשרת שילוב תובנות פסיכולוגיות במודלים שבסיסם ישויות רציונאליות. עיסוק בתורת המשחקים במסגרת של דיון מוסרי ורגשי הולך צעד אחד נוסף. ניתן להתחיל משאלה מוסרית פשוטה: האם (ומתי) ראוי לאדם להעדיף את טובתו על-חשבון פגיעה בתועלת של אדם אחר? כמובן שהמילה "פגיעה" כבר מניחה אולי את המבוקש, וכאשר יש תחרות על משאבים מיקסום תועלתי יוריד את התועלת הזמינה לאחרים. אני מעדיף להפנות את המבט לא לתחרות, אלא דווקא להגדרת ה"עצמי" המונחת כאן מאליה. בדילמת האסיר "אני" צריך לבגוד ב"אחר" כדי למזער את הפגיעה "בי", ובעצם הנחת-המוצא היא שיש כאן שניים נבדלים. כאשר בוחנים את הסיטואציה במקרי-אמת פתאום רואים שהאחר ואני לא כל כך נבדלים, ולעיתים קרובות יש לי אינטרס גם בתועלתו (חבר, קרוב) או לפחות אינטרס עקיף בכך שתועלתי מושפעת מתועלתו (מוניטין, נקמה).

אני מבקש למתוח את החבל עוד יותר, ולשאול מתי תועלתי היא מלכתחילה רחבה יותר, כך שההנאה שאני מפיק מהחיים גדולה יותר ככל שאני כולל יותר מהאחרים סביבי בפונקצית-התועלת שלי, או ככל שאני מגדיר את עצמי באופן רחב יותר כך שהקהילה בה אני נמצא והאנשים שסביבי הופכים להיות חלק ממני. במילים פשוטות, מתי אני חי לא רק למען ה"עצמי" הקטן שבגבולות גופי אלא גם למען אלו שאני פוגש או חושב עליהם.

אולי אעז ואומר דבר רחב יותר: כאשר אני עושה למען אחרים, לא רק שגם אני נהנה, אלא אני מרחיב את גבולות אישיותי ומגדיל את רוחי. טוב "לי", אך מעבר לכך – מממש יותר ממה שיש לי לתרום לעולם ולכן גם מקטין את היצמדותי לצורך ברווח קצר-טווח או בהשוואה שמעניקה לי יתרון לעומת אחרים. המטרה אינה רק "לעשות מעשים טובים" אלא להפוך את עצמי לאדם טוב ולממש יותר מהייעוד שאולי יש לחיי.

בשיעור בתורת המשחקים דיברנו על התופעה לפיה מי שמורגל במשחקים אסטרטגיים הופך למיומן ובוגד יותר בדילמת אסיר, מקטין יותר את כוח העבודה, ושאר בחירות המגדילות תועלת אישית ויעילות מדידה – אך בא על חשבון ערכים אנושיים מדידים פחות אך חשובים יותר. המחשבה שאני מכשיר אנשים להיות אינטרסנטיים ומתוחכמים יותר קשה לי, בעיקר כשהיא מצטרפת לשאלות שאני כבר מתמודד איתן על "התרומה החברתית" שלי בהכשרת עורכי-דין. אני מאמין שהלב נוטה אחר המעשים, ולכן תרגול באופטימיזציה משנה את תגובותינו האוטומטיות. לפעמים לטובה, ולפעמים לרעה.

השאלה שאני רוצה להציף היא ביחס לתרגול משחקים והשפעתם בחיי היום-יום. אפשר לראות בחשיבה האסטרטגית כלי חד ומועיל, אך חשוב לבחון גם את הסיכון שבדבר. הייתי רוצה לחשוב שמדובר במעין אומנות-לחימה, שהמתאמן בה מכשיר את גופו ותודעתו להתמודד עם סיכון והתקפה, אך כתוצאה מכך הופך רך יותר, גמיש וקשוב, ולא נוקשה ותוקפן. לתפישתי, זה הכיוון הראוי וגם האפשרי, אך בוודאי שלא היחיד. אשמח אם-כן לקרוא תגובותיכם על מקרים בהם לימוד תורת-המשחקים (או אומנות לחימה) שינה את ההקשבה שלכם ויכולתכם לנתח מצב בו אתם נמצאים, וכיצד הדברים מתיישבים עם החשיבה הכללית יותר על מודלים והשימוש בהם, כפי שעולה מהמאמר על "הרהורי כפירה". דוגמאות-אמת ומצבים משפטיים יתקבלו בברכה.