יום שבת, 17 בדצמבר 2011

בדרך לפרידה 4 - המחלה בתרבויות אחרות

השבוע נדדנו רחוק וגם קרוב. למדנו על מדיטציית טונג לן הטיבטית מפי המתרגמת של "ספר המתים והחיים", יפעת מנטל, ולמדנו על המייחד את החולה המוסלמי מפי קאסם בדארנה.

היה מרתק ללמוד על האיסלאם, ומעניין במיוחד לשים לב עד כמה איני יודע דבר אודותיו. התרבות הזרה הקרובה לנו ביותר, לפחות פיזית ובוודאי בגליל, ועדיין נדמה שאיני לבד בבורותי. במצגת מרהיבה הכוללת עובדות כלליות, הנחיות תרבותיות, והיכרות עם הפסיקה הדתית בענייני רפואה ומחלה, פתח בפנינו קאסם צוהר לעולם קרוב לנו וגם רחוק. רוב ההלכות, כמו גם רוב הציטוטים מהקוראן נדמים כלקוחים מתוך טקסטים יהודיים, וחלקם יכולתי להישבע שקראתי בפרקי אבות או סיפורי מדרש. כמובן שיש דברים שונים, בעיקר ביחס למשפחתיות ובמעמדן של נשים, אך גם שם נדמה שניתן למצוא בחברה הערבית מראה לחברה היהודית, אלא בהטיית זמן מסוימת, הצצה לעולם מסורתי יותר ושבטי יותר המצוי בעברנו.

היו נושאים שהציתו רחש בקהל, כמו מנהג מילת הנשים או הישענות החולה המוסלמית על בעלה, אביה, או "הגבר האחראי" בחייה. קאסם לא הסתיר דבר ולא עיגל פינות, הגם שיכול היה בקלות לעקוף את הנושאים הבעייתיים ולרשום במצגת רק דברים שנוח לדבר עליהם. אפילו המנהג של ביקור חולים קולקטיבי ורעשני שחולים יהודים (ובעיקר בני משפחותיהם) מתלוננים עליו תדיר זכה אצלו להתייחסות. אך הרוב הגדול של הדברים היו כלל-אנושיים, אותה גברת בשינוי אדרת. ניגשתי אליו בסוף לומר שרוב הזמן הרגשתי כאילו מדובר בשיעור על ההלכה היהודית, או שיחה עם חברים בבר-אילן, ולא חשיפה לשריעה המוסלמית (פירוט ניתן למצוא בהקשת "חולה סופני מוסלמי" ב Google, כמו גם תחת שמו של קאסם בדארנה).

אחרי החוויה המוסלמית, רעינו בשדות טיבטיים. יפעת מנטל סיפרה מעט על חשיפתה ל"ספר המתים והחיים" וכיצד הגיעה לתרגם אותו, ומייד לאחר מכן פנתה להתנסויות. ראשית דיברה מעט על הארה, הערה, התעוררות. מעט הסברים, בעיקר שאלות, ודגש עמוק ושקט על התמודדות שלנו עם השאלות – הרבה יותר מאשר ניסיון לענות עליהם. מהי הארה? ממה מתעוררים? וכיצד זה מרגיש? תחת לדון בנושאים אזוטריים, פנתה מייד לנוכחים וביקשה לשמוע על חוויות מכוננות, רגעים בהם משהו קרה לנו ומתוכנו עלתה תובנה עמוקה שהכל בסדר. הנוכחים החלו לשתף, ולמשך שעה קלה נסקנו לגבהים רוחניים דרך סיפורים פשוטים ואמיתיים. לכל אחד ואחת היו רגעים כאלו, והקשבה לסיפוריהם של אחרים הביאה להתרגשות גדולה וגם תובנות משמעותיות. היו את אלו שסיפוריהם מרעישים, חוויות מיוחדות שנדמה שמופיעות רק בספרים (או בחייהם של זולתנו), והיו את אלו שסיפוריהם פשוטים יותר, אך התובנות שצמחו מהם משמעותיות לא פחות. ישבתי והקשבתי, והתבוננתי כיצד כל סיפור מצית בי משהו, אמפתיה עם האחר המזכירה שמשהו בסיסי בו קיים גם בי. רגע של קסם בו נפתחו אנשים והוויתם זהרה עם התחברותם מחדש לרגע המכונן שלהם, ולי בלט כל כך שכאשר אנו פותחים את סגור ליבנו – גם אנו וגם סביבתנו נהנים מכך.

ולשם בדיוק התקדמה יפעת עם מדיטציית הטונג לן. "הלוואי ותהיה מאושר, הלוואי ותשרה בטוב" אמרנו, לישות רוחנית אם אנו מאמינים בכזו, לעצמנו (ולרבים היה קשה דווקא לפרגן לעצמם), לרגשותינו השליליים, לאדם שהיה נדיב כלפינו, לחבר קרוב, לאדם ניטרלי, לאדם שקשה לנו איתו, ולחולה המצוי בסבל. וכל אחד מתמודד עם התמונות העולות בעיני רוחו, עם האנשים שבחייו, ועם הקשיים הייחודיים לו. לחלק המאמץ העיקרי היה לקבל את השלילי, לחלק לפרגן על החיובי, ולחלק – עצם הצורך לשבת זמן ארוך בעיניים עצומות ולנסות לעקוב אחר מדיטצייה הזרה לו. כמו בכל תרגול אישי, ההתמודדות היא בנו פנימה, וכך גם הצמיחה הנובעת מכך. ואני ראיתי שוב את סבתי. את ישיבתי לידה וניסיוני להיות בשבילה כאשר כבר לא זיהתה אותי, כשפחדה ממגע ידי. וראיתי עד כמה יומרנות יש בניסיון "לעזור לה", להיות בשבילה כאשר היא במקום שמעולם לא חוויתי ואותו איני יכול באמת להבין – ועד כמה טוב לי שניסיתי. שגם אם לעולם לא אדע אם ובמה עזרתי, להיות איתה אני מסוגל. להצטרף ולשבת עימה בלי צורך לדבר, בלי להסביר, בלי לשאול. רק להיות ולנשום, ולקבל את העובדה שתרומת נוכחותי גם היא משהו, בשבילה וגם בשבילי.

מדיטציית הטונג לן מכוונת להתמרת הסבל. לא לקיחה על עצמנו את סבלו של האחר, אלא עזרה עבורו ועבורנו בהתמרת הסבל למשהו אחר. יש שיאמרו לקיחת הסבל והפיכתו לאושר, יש שיאמרו שאיפת הרע ונשיפת הטוב, ויש שרק יראו כיצד הם מושכים אל תוכם את שחור היקום על מנת להופכו לאור לבן ומיטיב. בכל המקרים מדובר בהרחבה של מה שניתן לכנותו כאמפתיה טוטאלית, חמלה בה אנו וזולתנו הופכים לאחד ומצוקתם – מצוקתנו. עבורי מדובר בחלק ממגמה רחבה יותר לפיה ההפרדה בין האני לאחר מתעמעמת מעט, ההיצמדות ל"אני" נחלשת, ומתאפשר מצבם הטבעי של הדברים – בו הרצון לעשות טוב בסיסי יותר מהמילים לתארו. כאשר אנו מרחיבים עצמנו מספיק על-מנת לכלול בפנים גם את זולתנו, אין יותר "נדיבות" ואין "נתינה", שכן אלו מילים כיווניות, בהן אחד עושה למען אחר. כאשר מתעלים על אלה מופיעה ההדדיות, בה הנותן נהנה לפחות כמו המקבל. וכאשר מתעלים על ההדדיות מופיעה האחדות, בה אין נותן ואין מקבל, כמו שאין אני ואין הוא. לנו יש מחלה, לנו יש בריאות, ולנו יש את הכוח והחמלה כדי לשאתם יחדיו.