יום ראשון, 28 ביוני 2009

העבודה הסמינריונית

קיבלתי שאלות לגבי הסמינריון, מה אמור להיות כלול בו, איך צריך שיהיה בנוי.
קשה לתת הכוונה ספציפית לעבודה שמראש אמורה להיות מאוד אישית, אבל אנסה.
העבודה הכתובה אמורה להיות יומן-מסע, תיאור שלכם את הדרך המחקרית שעשיתם כדי לרדת לעומקה של סוגיה מסוימת. הקורא צריך ראשית מבוא, שיסביר לו את תיחום הבעיה – מה בתחום הסמינר הנוכחי ומה לא ייבדק בו. תחילת המבוא הקשר כללי, באיזו סוגיה מדובר ומה הרלוונטיות שלה מבחינה משפטית וכלכלית, ואחר-כך נותנים הסבר ברור למה מוקד הדיון, מהי הבעיה או השאלה שבחרתם להתעמק בה. זאת עדיף להסביר על ידי הגדרת שאלת מחקר ברורה, משפט עיקרי שבסופו סימן שאלה - שהעבודה הנוכחית מהווה את ניסיונכם לענות עליה.
לאחר מכן התוו שלד לעבודה, הסבירו מה ייכנס באיזה פרק, ובאופן כללי תנו לקורא מפת דרכים, שיידע לאן הולכים. זה עוזר לקורא, וגם מונע מצב בו הוא עסוק בשאלות או התנגדויות – כשמסבירים מראש שהדברים יקבלו מענה, אפשר להירגע ולהתמקד בדיון הנוכחי.

לאחר המבוא, הביאו סקירת ספרות. דיון במאמרים היסודיים בתחום, 6-8 שאתם נכנסים לעומקם במפורש, והתייחסות כללית לאלה שקראתם ועזרו, אך אין לכם משהו ספציפי להביא מהם או להתווכח איתם.
תפקיד סקירת הספרות להראות שאתם בקיאים בחומר, וגם להראות את הבסיס עליו אתם בונים. התפקיד שלכם הוא לבנות מהלבנים שהם הניחו בניינים חדשים.

לב העבודה הוא הדיון. שילוב בין המאמרים שסקרתם, ויכוח איתם, ושילוב טיעונים שאתם חשבתם עליהם והם לא. שימו לב שתפקידכם למצוא אם מישהו טען את הדברים לפניכם, הסתכל על הדברים מהזווית הזו. אם אתם מוצאים זה טוב, אפשר לבנות עליהם. לא חייבים לקבל כל מה שכתבו לפניכם כנכון, בידקו את הדברים, העלו ספקות, וחישבו על הדברים בעצמכם.
מטרת הדיון לברר את הסוגיה, ולהעשיר את הבנתנו את העולם. טוב שתתעמקו בשאלה קטנה מאשר תרחיבו על נושא גדול, והתוצאה תהיה שטחית.
אם אתם כותבים בתורת המשחקים, הדיון יכול להיות מודל שאתם מביאים לסיטואציה, טיעון שתופעה חברתית מסוימת ניתנת להבנה יותר טובה דרך משחק. חישבו על המאמר הראשון שקראנו, tragedy of the commons, ואיך הארדין שם מנסה לרדת לשורש גידול האוכלוסין דרך אנלוגיה של דילמת האסיר. איך אותו משחק שימש להבנת תופעה מאוד שונה – היעלמות המרעה המשותף באנגליה. הרעיון הוא למצוא כמה משחקים שעוזרים להבין סיטואציה, כאשר יכול להיות שאותה סיטואציה תזכה לפתרונות שונים, אם נחשוב עליה בתור דוגמא למשחקים שונים.
אפשר לפתח מודל משלכם, משחק הנבנה לתנאי המצב אותו בוחנים, ואפשר להשתמש במודל קיים ולשנות בו רכיב או שניים. לראות מה קורה אם משנים הנחת-יסוד מסוימת, ואילו מהן חיוניות למסקנה. אידיאלית, תנתחו בעיה משפטית אחת ממספר זוויות, תוך שימוש בכמה משחקים שלמדנו בכיתה. מאמרים רלוונטיים יכולים להיות כאלו שניתחו מצב דומה, או כאלו המציעים תובנה הרלוונטית לכאן.

כמובן שבסוף צריך סיכום, מה השגנו ומה לא. אילו שאלות פתוחות נותרו, ואילו כיווני-חשיבה חדשים נוצרו. מה למדנו שלא ידענו קודם, ומה נראה כעת אחרת.

באופן כללי, ראו את תפקידכם כמתן יד לקורא, והובלתו במהלך הדיון. צפו את שאלותיו, את טיעוני-הנגד שיעלה, העלו אתם את כולם, ותנו להם מענה. אל תתנו לדעה קדומה שיש לכם בנושא לקלקל את טוהר הניתוח, מטרתנו להתקרב לאמת, לא לשכנע מישהו אחר בצידקתנו.
יש דוגמאות לעבודות טובות באתר התקשוב, ואתם מוזמנים להשתמש בבלוג ככלי לשאלות והתייעצויות גם ביניכם, לא רק איתי.
חפשו בבלוג תחת התווית 'עבודות סמינריוניות', ותראו מספר רשומות שכתבתי כדי לעזור בעניין זה.

יום שני, 15 ביוני 2009

על מוחלטות החזקה החלוטה

'הסיפור הגדול' בדיני ההסדרים הכובלים, הוא היחס בין הניתוח הכלכלי של ההסדר – הבנת השפעתו הצפויה – לבין הכלל הברור, האוסר הסדרים כובלים זולת אם קיבלו פטור או אישור. 2(א) מול 2(ב), כאילו שזה עניין פשוט. ההלכה ברורה, 2(ב) נותן רשימה של חזקות חלוטות ואין צורך לבחון בהן השפעה תחרותית.

המציאות מורכבת יותר, כאשר בפועל אין אכיפה של החזקה החלוטה, והמקרים שמגיעים לבית המשפט זוכים לטיפול גמיש מאוד – לפי מידת השפעתם על התחרות. בפועל, בתי המשפט מפעילים פרשנות מצמצמת במיוחד (שטרן) או תכליתית ורחבה ללא גבול (א.מ. חניות) - העיקר לא להגיע לתוצאות שאינן ראויות בעיניהם.

וטוב שכך, ידוע שהחיסרון הגדול של חזקות חלוטות הוא שהן תופעלנה במקרים שאין כלל בעיה הדורשת פתרון, אלא במקרה אחד הצדדים נהנה מכלל שעובד לטובתו. בדיני ההגבלים זה קורה בעיקר כשצד להסדר כובל נזכר שבעצם אינו חייב למלא את התחייבותו, והוא יכול לטעון לבטלות החוזה. לו היה חל 2(א) בלבד, היה צורך להראות שמדובר בהסדר בעייתי, אך אם חל 2(ב) קל לכפור בחיובים לרוב.

אז בית המשפט קבע כלל של חזקה חלוטה (או עיגן מציאות קיימת, לומר את האמת), ומצא את עצמו מתעסק עם צדדים חוזיים שמבקשים לברוח מהסדר מסחרי ביניהם, שבינו לבין דיני ההגבלים אין דבר.

אך אולי שווה להסתכל מעבר לדיני ההגבלים, לרעיון של קביעת חזקה חלוטה, או לשימוש בכללים 'סגורים' אל מול עקרונות הניתנים לפירוש והתאמה. עולם המשפט קובע כללים לרוב, בכדי להבהיר ולהתריע, וגם כדי לתת טיפול שוויוני, אובייקטיבי, ניטראלי. אלא שבשם הכלל הברור, מקבלים כלל גרוע, וכשבתי משפט אינם רוצים בתוצאה גרועה – מקבלים פרשנות יצירתית במיוחד.

דומה הדבר לניסיון לחסום צינור מים. כשהלחץ חזק, סגירת פתח אחד רק תוביל לפתיחת אחר. וכמו בצינור, כדאי לצפות שהפרץ ייצא ממקום פחות מבוקר, וכנראה מזיק יותר.

בימים אלו מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק שתשנה את ס' 2, אך לא תשנה את מתכונת החזקה החלוטה. זו תמשיך לחול בהסכמים 'בין מתחרים', מונח שבוודאי יזכה אותנו בתלי תילים של פרשנות, מה גם שההגדרה הכלכלית עשירה מספיק כדי לאפשר חילוקי דעות לרוב. לכאורה, עניין פשוט ומדיד, אך בפועל, בעולם רווי גווני-ביניים ושווקים השלובים זה בזה, המקום הבא להתווכח עליו.
השאלה העקרונית, האם ראויה חזקה חלוטה אצלנו, בעיקר בתחום המוצהר כמכוון-כלכלית, דורשת ליבון נוסף.

השאלה העקרונית עוד יותר, עד כמה אנו באמת רוצים לכוון למערכת של כללים, נוקשה וסגורה, מול מתן שיקול דעת לשופטים שאנו סומכים עליהם, גם היא דורשת דיון.

יום חמישי, 11 ביוני 2009

במה אישית

ביקשו ממני לבוא לדבר ב'במה אישית', וביקשו כותרת. בחרתי - 'על הקושי המוסרי שבהוראת המשפטים', מאיפה זה בא?
העבודה העיקרית שלנו היא להכשיר עורכי דין. לא בטוח שתוספת עורכי דין עושה טוב לחברה, כמו שלא בטוח שללמוד עריכת דין, ועוד יותר לעסוק בעריכת דין, עושה טוב ליחיד.
הרבה לוחמנות, הרבה ויכוח, התעקשות על פרטים, ועמידה על זכויות.

אנחנו חושבים שהזכויות שלנו הן כל כך חשובות. שכל כך טוב שיש לנו אותן, שצריך לעמוד עליהן. זה נכון שהן טובות, אם הן מגינות עלינו מעריצות של מישהו אחר – לכן נוצרו. הזכויות האנושיות שאנחנו מצפים שמערכת המשפט תגן עליהן, נוצרו בידי בני אדם כדי להתגונן מעריצים. ממלך שיכול לעשות מה שהוא רוצה, ושורה ארוכה של פקידים שפועלים בשמו, או בעזרת כוחו.

במישור האזרחי, זכויות מגינות עלינו מעריצות של שכנינו – הגיאוגרפיים, העסקיים, או בכל אינטראקציה אחרת. אם מישהו פוגע בזכות שלנו, יש לאן ללכת כדי לקבל הגנה. חוסך את הצורך ללכת מכות. אבל גם את הצורך ליישב את העניינים לבד. מונע כוח, אבל גם דיבור. כשכועסים על השכן, ומגיעים לבית משפט, סימן שהקהילתיות כשלה. וגם היכולת האישית לוותר.

הבעיה היא שכשמגדירים זכויות, כשכותבים אותן ושמים אותן על הבמה, אנשים נצמדים לזכות, רואים בה פתאום מטרה בפני עצמה. אם פוגעים בזכויותיי, אני אמור להגן עליהן – כאילו שיש להן חיים ומעמד משלהן. שוכחים לפעמים שהן באו לשרת אותנו, ולא להיפך.

כשהייתי עם בני ביום הורים בכיתה ד', בארצות הברית, המורה אמר והדגיש – "תשאל אותי, ואל תוותר. יש לך זכות לדעת". על המילה זכות חזר כמה פעמים, והיה ברור שמאוד אכפת לו שהילד ידע, וגם ידע שמותר וצריך לשאול כשלא מבינים.
הצרה היא שזכות, כמו שלמדנו בטבלת הופילד, כרוכה בחובה על אחר, מישהו שאמור לממש את הזכות. גם חירות כורכת חובה לאחר – חובה לא לפגוע בה.
הדגש הזה של החובה הוא הבעייתי בעיני. כשמערכת יחסים בין מורה שרוצה ללמד, שבאמת אכפת לו, וילד שאמור להיות תלמידו – גם במצב כל כך אידילי צריך לחשוב על "חייב", שהמורה יענה לילד כי הוא חייב? אם ממילא הוא רוצה, אם כל כך אכפת לו שהוא מדגיש שמותר לשאול – מה משרתת החובה כאן?

בצבא נתן לי פעם מפקד לקחת תפוזים מהשק, אחרי פעילות. אמרתי תודה, והוא הסביר לי – "בצבא אין תודה". "אייל – תגיד, זה שלי?". כמובן שלא, השק של הצבא, לכן מה פתאום אני אומר תודה. אבל מיגור התודה הוא לא בהכרח רעיון טוב. גם אם הכול נכון, למשוך לכיוון של "מגיע" ו"חייב" מקטין את המרחב להכרת תודה. לעשייה אנושית יפה, שטוב לעשות, וטוב להודות.

כעורכי דין אתם פועלים במפעל המייצר זכויות ומגן על זכויות. עוסקים כל הזמן ב"חייב" ו"מגיע". לאנשים שעומדים על זכויותיהם קשה באותו הזמן לזכור הכרת תודה. הם עסוקים בויכוח, בכעס, ורוצים כמה שיותר. זה נכון בסכסוך שכנים שהתחיל בכעס (ורוצים כמה שיותר נקמה, או הכרה של המערכת שאני הוא הצודק), וזה נכון בסכסוך עסקי – שנלחמים על עוגה קטנה, כל אחד מגן בחירוף על חלקו, ושני הצדדים חושבים שמגיע להם יותר.

במערכת כזו קל לשכוח אנושיות, הכרת תודה, ויתור. קל להתפתות לעולם של 'יותר ויותר', בין אם הוא חומרי, סטטוס, או דרך אחרת לספק את תשוקות האגו ולהרגיש חשובים ומוצלחים.

בעיני משימתנו האנושית היא להיטיב ככל האפשר. אם יש לנו תמונה של איך העולם צריך להיראות, מה האידיאלי - להיות ככל האפשר כאלה, כדי לחיות טוב ולהעביר טוב לסביבתנו. הדברים בהם אנו מתעסקים משפיעים עלינו, ולהכין עוד עורכי דין, לשלוח לעולם הזה עוד אנשים שמתעסקים בויכוחים ומלחמות זה דבר שלחלוטין לא מובן לי מאליו. זה הקושי המוסרי. האם אני עושה טוב לסביבתי? האם אני עושה טוב לאלה שעוברים דרכי? בזה אנו אמורים להתעסק