יום שלישי, 29 במרץ 2011

על החינוך לשטחיות

הרבה מהתגובות שקיבלתי, וההצעות לשיפור הלימודים בפקולטה, סבבו סביב בעיית המרצים המשעממים, או העובדה שבאמת צריך לעבוד. ואני רוצה לטעון הפוך. שהעובדה שהכפית המאכילה אתכם אינה מושלמת היא חלק קטן מהבעיה, וממילא לא רלוונטית.

לא רלוונטית כי אם אנו מדברים על מה מפריע לנו, אם אנו מתלוננים על מצבנו – הראשון שצריך לעשות משהו בעניין הוא אנחנו. כמרצה, אוכל לשפר את ההוראה שלי. כמורה, אוכל לנסות דרכים חדשות – לתת שיעורי בית אחרים, להחליט על בחינה ובאיזו מתכונת, אילו עבודות להטיל, לחייב נוכחות או לבטל חובה זו (קיבלתי המלצות רבות לשני הכיוונים). אך מי שביקשתי ממנו הצעות שיפור הוא מכם, ואם מה שיש לכם להגיד הוא שהמערכת צריכה להשתנות, או הנסיבות אינן מתאימות – אתם מתעלמים מהעיקר ומחלישים את עצמכם.

ברור שצריך לעבוד. ומצד שני, אפשר גם לחשוב על התקופה הזו בתור תקופת עוני, שבה צריך להרוויח מספיק בשביל לאכול, אבל עכשיו משקיעים בשביל העתיד, לא אוכלים את הפירות. או דימוי מדויק יותר, את הזרעים שיש – עדיף לזרוע ולהשקות, ולא לאכול עכשיו.

בארצות הברית לוקחים הלוואות גדולות, משקיעים בתקופת הלימודים את עשר השנים שאחר כך, בהם נעבוד ונחזיר הלוואות. בארץ עושים זאת עם משכנתא, אבל זה בדרך כלל קצת אחרי האוניברסיטה. השאלה לא מה עושים כאן או שם, זה טיעון "כאן זה לא הרווארד" שבמאמר, השאלה היא אם אנחנו באמת מסתכלים על מה חייבים, וכמה מוכנים להשקיע, או מתרצים לעצמנו את ההתנהגות השגרתית שנראית לנו מובנת מאליה. בדיוק כמו שקורה בטיעונים ומחקר – שהמוכר וההגיוני נלקח כמובן מאליו. גם כאן וגם שם תפקידנו העיקרי הוא לקרוא תיגר, לבחון איך אפשר אחרת.

וברור שהמרצים משעממים. בוחרים אותם לפי עומק ידיעותיהם, ולא יכולתם לשעשע קבוצה גדולה של אנשים, שבאו ללמוד אבל מתנהגים כאילו צריך להאכילם בכפית. זה התפקיד שלכם לאתגר אותנו לא פחות מאשר התפקיד שלנו לאתגר אתכם. אפשר ללמוד המון ממרצה משעמם, אם מקשיבים באמת ושואלים שאלות. אם קוראים וחושבים ומקשיבים מתוך רצון להבין עוד – וגם רצון לשאול ולהטיל ספק ולאתגר. והמרצים משתוקקים לסטודנטים כאלו.

החינוך לשטחיות מגיע מכיוון ששני הצדדים אינם מצליחים תמיד להגיע אחד אל השני, המרצים שבאמת אוהבים את הנושא שלהם, באמת מתעניינים בו (אחרת לא היו משקיעים חייהם בו), והסטודנטים שבאמת רוצים חוויה מעמיקה. יש גם כאלו שהתרגלו לרעיון שאוניברסיטה זה בשביל תואר, ומעבירים את הזמן כאילו שמדובר בסתם תקופה – ולא קולטים שעבור רוב האנשים דרך אוניברסיטה עוברים פעם אחת. והשלוש או ארבע שנים האלו הן כלום לעומת עשרות השנים שיבואו אחר כך. ושאוניברסיטה זה מקום עצום לגדול בו, המוח גדל וחושב והעומק הנוצר נשאר לתמיד. ורק משתפר.

תיקונים קטנים יש מלא, ואפשר בלי סוף. ועדיין, אף אחד מהם אינו באמת הסיפור, ובסופו של דבר שינוי שבא מבפנים מקרין על כל החוץ. אפשר לשנות חלק מהנסיבות, אבל אם אנחנו תלויים במישהו אחר כדי שאנחנו נקבל את העומק והאתגר המגיעים לנו – מצבנו רע.

אל תצפו מאוניברסיטה שתדע להתאים עצמה אליכם, להגיע ולהרטיט את לבבכם. אם כך קורה - נפלא, אך זו מתנת-חינם, מזל שצריך להודות עליו, לא לצפות לו. צאו ועשו מעשה. אם לא הייתם בספריה אחרת בחודש האחרון, אם לא הלכתם לשמוע כנס שבדיוק יש בבניין אחר, אתם לא מנצלים את מה שניתן לכם. ולא מאתגרים את עצמכם כפי שמגיע לכם. יש הרבה ספרים, לכו אליהם. קחו את התקופה כדי למתוח את גבולותיכם, ולעולם לא תצטערו על בזבוז הזמן. ותיהנו מהחברים שבדרך, הם לא פחות חשובים.

יום רביעי, 23 במרץ 2011

שיטות מחקר

שלום לכולם,
לאחר ביקורה של ד"ר יפעת ביטון בשיעור אתמול, כמה נקודות למחשבה שעלו מתוך דבריה והדיון שהתעורר. חישבו על הדברים לא רק בהקשר הספציפי בו נאמרו, אלא ביחס לנושאים אחרים העולים במחקר המשפטי, ואף מחוצה לו. מחשבות, שאלות, תוספות, וכו' – בתגובות.
לב הדברים - אובייקטיביות/סובייקטיביות/אובייקטיביות חזקה: אנו פוגשים בפנים שונים של מונחים אלו. שימו לב להטיות איתן אנו באים לדיון, גם מתוך אידיאולוגיה אישית וגם מתוך נקודות מוצא שאנו לוקחים כמובן מאליו רק משום שהתרגלנו לחשוב דרך קטגוריות "מקובלות". תפקידנו לאתר הנחות סמויות שכאלו במאמרים שאנו קוראים – וגם בעבודות שאנו כותבים. כפי שעלה בדיון בעניין האובייקטיביות החזקה, ראוי לשים לב בעיקר לנטייה להשוות בין הגזמות (דוגמת M+ ו F- במאמר על הפמיניזם).
נזיקין – ד"ר ביטון דיברה על שימוש בדיני הנזיקין לשם מלחמה באפליה, אך שימו לב שמדובר בשימוש במשפט פרטי לשם השגת מטרות ציבוריות. מחד, מראה את ההטיה שלנו לקבל קטגוריות כמו פרטי/ציבורי כאילו הן מובנות מאליהן. מאידך, במה ערפול הקטגוריות יכול להזיק? במה השימוש הציבורי יכול לפגוע בהשגת המטרות שהתרגלנו לצפות שמשפט פרטי יסייע במימושן?
אידיאולוגיה באקדמיה – הרבה פנים לה: עידוד הפעולה (ולא רק מחקר מנותק ותיאורטי), החשש מהטיית הניתוח ו/או התוצאה, הכרה באידיאולוגיה של ניטרליות (או היעדר האפשרות למשפט נטול אידיאולוגיה), עידוד החינוך הערכי בפקולטה למשפטים. חישבו גם על השלכות עקיפות – דגש על אידיאולוגיה יוביל גם להשפעתה במינוי חוקרים (אך אולי כבר יש השפעה כזו?), לפגיעה באמינות הממצאים (ואולי זו כבר בספק?), לערפול תפקיד המשפט מול הפוליטיקה (יש הבדל?), להרחבת שיקול הדעת הפרטי בשיפוט ופגיעה במעמד בתי המשפט (מעבר לקיים היום?), ועוד.
שימו לב גם לתנועת המטוטלת הרעיונית ביחס לניטרליות ואובייקטיביות: מהסתמכות על הפרדת רשויות ומשפט מקצועני השומרים מפני הטיות אישיות והכנסת פוליטיקה למשפט, לירידת האמון באפשרות להפרדה כזו. מאמונה בקיומו של צדק טבעי ומשפט פוזיטיבי, לפוסט-מודרניזם המפקפק באפשרות לנקודת מבט אובייקטיבית או אחידה. אם הכול רק נקודות מבט סובייקטיביות, ולכל אחד "האמת שלו", מה אנו עושים בפקולטה למשפטים? אם הכול פוליטיקה, האם צריך משפט? נסו להביט מעבר לגישות הקיצוניות ולהימנע מהנטייה האנושית לבחור עמדה ולדבוק בה. מה ניתן ללמוד מכל גישה? איך ניתן ליישם תובנות משני הכיוונים מבלי לדחות אף אחת מהן?
וחישבו על מעמדן של קטגוריות במשפט: אנו רגילים בניתוח המפרק כל תחום לגורמיו ומתייחס לכל גורם באופן נפרד. מחד, מאפשר הפשטה והבנת הרעיונות הבסיסיים המנחים את החשיבה המשפטית, מאידך – אולי בעצם ההפרדה לקטגוריות אנו מאבדים אינפורמציה? כמו גוף האדם שלכל רכיב מטרתו ודרך תפקודו אך עדיין השלם גדול מסך חלקיו, מה הולך לאיבוד בניתוח המשפטי כאשר אנו מפרקים כל טענה לגורמיה?
מכיון שלב הניתוח המשפטי הוא בקטגוריות המופעלות בו, נסו לחשוב על הדברים בהקשר של טיעונים משדות אחרים. ביחס להצעת המחקר שלכם - על מה אתם מסתמכים כמובן מאליו? איך, אם מוותרים על דיוק הקטגוריות המוכרות, אפשר אולי לחשוב על חדשות, או ליישם תובנות השאובות מדוקטרינות הנראות לכאורה לא קשורות זו לזו - ומה ההתאמות הנדרשות אם עושים כן?