יום שלישי, 29 במרץ 2011

על החינוך לשטחיות

הרבה מהתגובות שקיבלתי, וההצעות לשיפור הלימודים בפקולטה, סבבו סביב בעיית המרצים המשעממים, או העובדה שבאמת צריך לעבוד. ואני רוצה לטעון הפוך. שהעובדה שהכפית המאכילה אתכם אינה מושלמת היא חלק קטן מהבעיה, וממילא לא רלוונטית.

לא רלוונטית כי אם אנו מדברים על מה מפריע לנו, אם אנו מתלוננים על מצבנו – הראשון שצריך לעשות משהו בעניין הוא אנחנו. כמרצה, אוכל לשפר את ההוראה שלי. כמורה, אוכל לנסות דרכים חדשות – לתת שיעורי בית אחרים, להחליט על בחינה ובאיזו מתכונת, אילו עבודות להטיל, לחייב נוכחות או לבטל חובה זו (קיבלתי המלצות רבות לשני הכיוונים). אך מי שביקשתי ממנו הצעות שיפור הוא מכם, ואם מה שיש לכם להגיד הוא שהמערכת צריכה להשתנות, או הנסיבות אינן מתאימות – אתם מתעלמים מהעיקר ומחלישים את עצמכם.

ברור שצריך לעבוד. ומצד שני, אפשר גם לחשוב על התקופה הזו בתור תקופת עוני, שבה צריך להרוויח מספיק בשביל לאכול, אבל עכשיו משקיעים בשביל העתיד, לא אוכלים את הפירות. או דימוי מדויק יותר, את הזרעים שיש – עדיף לזרוע ולהשקות, ולא לאכול עכשיו.

בארצות הברית לוקחים הלוואות גדולות, משקיעים בתקופת הלימודים את עשר השנים שאחר כך, בהם נעבוד ונחזיר הלוואות. בארץ עושים זאת עם משכנתא, אבל זה בדרך כלל קצת אחרי האוניברסיטה. השאלה לא מה עושים כאן או שם, זה טיעון "כאן זה לא הרווארד" שבמאמר, השאלה היא אם אנחנו באמת מסתכלים על מה חייבים, וכמה מוכנים להשקיע, או מתרצים לעצמנו את ההתנהגות השגרתית שנראית לנו מובנת מאליה. בדיוק כמו שקורה בטיעונים ומחקר – שהמוכר וההגיוני נלקח כמובן מאליו. גם כאן וגם שם תפקידנו העיקרי הוא לקרוא תיגר, לבחון איך אפשר אחרת.

וברור שהמרצים משעממים. בוחרים אותם לפי עומק ידיעותיהם, ולא יכולתם לשעשע קבוצה גדולה של אנשים, שבאו ללמוד אבל מתנהגים כאילו צריך להאכילם בכפית. זה התפקיד שלכם לאתגר אותנו לא פחות מאשר התפקיד שלנו לאתגר אתכם. אפשר ללמוד המון ממרצה משעמם, אם מקשיבים באמת ושואלים שאלות. אם קוראים וחושבים ומקשיבים מתוך רצון להבין עוד – וגם רצון לשאול ולהטיל ספק ולאתגר. והמרצים משתוקקים לסטודנטים כאלו.

החינוך לשטחיות מגיע מכיוון ששני הצדדים אינם מצליחים תמיד להגיע אחד אל השני, המרצים שבאמת אוהבים את הנושא שלהם, באמת מתעניינים בו (אחרת לא היו משקיעים חייהם בו), והסטודנטים שבאמת רוצים חוויה מעמיקה. יש גם כאלו שהתרגלו לרעיון שאוניברסיטה זה בשביל תואר, ומעבירים את הזמן כאילו שמדובר בסתם תקופה – ולא קולטים שעבור רוב האנשים דרך אוניברסיטה עוברים פעם אחת. והשלוש או ארבע שנים האלו הן כלום לעומת עשרות השנים שיבואו אחר כך. ושאוניברסיטה זה מקום עצום לגדול בו, המוח גדל וחושב והעומק הנוצר נשאר לתמיד. ורק משתפר.

תיקונים קטנים יש מלא, ואפשר בלי סוף. ועדיין, אף אחד מהם אינו באמת הסיפור, ובסופו של דבר שינוי שבא מבפנים מקרין על כל החוץ. אפשר לשנות חלק מהנסיבות, אבל אם אנחנו תלויים במישהו אחר כדי שאנחנו נקבל את העומק והאתגר המגיעים לנו – מצבנו רע.

אל תצפו מאוניברסיטה שתדע להתאים עצמה אליכם, להגיע ולהרטיט את לבבכם. אם כך קורה - נפלא, אך זו מתנת-חינם, מזל שצריך להודות עליו, לא לצפות לו. צאו ועשו מעשה. אם לא הייתם בספריה אחרת בחודש האחרון, אם לא הלכתם לשמוע כנס שבדיוק יש בבניין אחר, אתם לא מנצלים את מה שניתן לכם. ולא מאתגרים את עצמכם כפי שמגיע לכם. יש הרבה ספרים, לכו אליהם. קחו את התקופה כדי למתוח את גבולותיכם, ולעולם לא תצטערו על בזבוז הזמן. ותיהנו מהחברים שבדרך, הם לא פחות חשובים.

8 תגובות:

גדעון חורש אמר/ה...

לצערי לא הייתי בשיעור בשבוע שעבר, ומסתבר שפספסתי דיון מרתק.

הייתי רוצה להתייחס לנקודה שעד כמה שזכור לי לא עלתה במאמר, וגם לא הועלתה על ידך בתגובתך.

אחד ההבדלים הקרדינאליים בין סטודנט ממוצע בישראל לסטודנט ממוצע בחו"ל הוא הגיל והבגרות. אני אקח את עצמי כדוגמא- אני בן 25, אחרי שירות צבאי מלא, עבדתי שנתיים בעבודות שונות, התחלתי תואר אחד, עזבתי אותו כעבור שנה, וכרגע אני בשנה ב' במשפטים. אם הכול ילך כמתוכנן, אני אוסמך כעורך דין בגיל 28. יש לי בן-דוד באנגליה. אנחנו בני אותו גיל בדיוק, והוא גם למד משפטים. למד- בלשון עבר. הוא התחיל בגיל 18, וכיום יש לו כבר 3 שנות ניסיון בתחום המשפטי כעו"ד מן המניין.

אם אני משווה ביני לבינו בתקופת הלימודים, אני לא מתבייש לומר שבתקופת לימודיו הוא היה הרבה יותר פתוח ממני ללימודים, צמא לידע, שאל שאלות, רצה לדעת ואתגר את מרציו. לעומת זאת, הסטודנט הממוצע בישראל לא יכול לחשוב רק על הלימודים שלו. יש לו על הראש עבודה, תשלום דמי שכירות, מילואים ועוד כהנה וכהנה דברים שמטרידים אותו יום וליל. הלוואי הלוואי שהוא היה מסוגל להתרכז בלימודים כמו סטודנט בחו"ל, שכל דאגתו הינה באמת רק להחזרת ההלוואה שלקח, אבל זה רחוק- רק אחרי שיתחיל להרוויח. אבל אני חושב שהסטודנט בארץ יותר בוגר. החיים בישראל עשו אותנו לאנשים עם יכולת להסתכל על הדברים בצורה אחרת, להיות יותר פתוחים וביקורתיים ולא לפחד להתעמת- בכל תחום.

דיברת על כך שאנחנו, בתור סטודנטים, צריכים להביא פיתרון לבעיה שהובאה במאמר, בדרך שתהיה רלוונטית למה אלינו אישית.

הדבר שיש קפץ לי לראש, זה אכפתיות. צריך להיות איכפת לנו מכך שרמת הלימודים שלנו כה ירודה. צריך להיות איכפת לנו שאנחנו לומדים רק באזור 305-306 ולא יודעים מהו אולם נייגל, איפה נמצאת המזרקה המרכזית של האוניברסיטה או על השיעור השבועי בבית המדרש של המכון הגבוה לתורה. אנחנו בתור סטודנטים צריכים להיות מאוד מוטרדים מכך שהתואר שלנו מתמצא בלשבת מול מרצה, לתקתק מילים לתוך מחשב ואז לירוק אותם לתוך מחברת הבחינה בסיום הסמסטר.

פיתרון?

הפיתרון לענ"ד צריך לבוא מתוך הסטודנט עצמו. הסטודנט צריך לרצות להרחיב את אופקיו באוניברסיטה. הסטודנט צריך לרצות ללמוד יותר מעבר לפורמאליות של המקצוע שבחר. הסטודנט לא צריך לרצות "לשרוף" 3 שנים אלא להשקיע אותן בצבירת כמויות הידע העצומות הנחבאות בין כתלי האוניברסיטה ורק מחכות שימצאו אותן. סטודנט צריך, תיקון- חייב, לצאת מהמקובעות שנוצרה אצלו ביחס ללימודים. אולי הדבר נובע מכך שמערכת החינוך אלינו כולנו התרגלנו מכיתה א' עד י"ב הינה בשיטה של "בית חרושת לציונים". ההבנה כי האוניברסיטה שונה מכל מוסד חינוכי היא שתוביל את הסטודנט לשנות את יחסו אל המושג הנקרא "למידה".

אם הרצון והשקיקה לא תבוא מתוכנו עצמנו- היא לא תבוא לעולם.

רותם חצרוני אמר/ה...

אני מגיע להרבה שיעורים אחרי שקראתי את החומר הנדרש, מוכן לדיון בכיתה. הבעיה שלי היא מרצים שנותנים מונולוגים ארוכים ולא משחררים את זכות הדיבור. בהם גם כאלו שמדברים על הצורך בדיון ואז ממשיכים לדבר, תוך התעלמות מהידים המונפות באוויר. אחרי שיעורים כאלו אני מרגיש מתוסכל. האם המטרה של הצלת הדיון האקדמי מקדשת את האמצעים? האם ראוי להתפרץ לדבריו של מרצה לאחר 30 דקות בהן דיבר ברציפות? 40 דקות?

ישנם גם מקרים בהם חומר הקריאה מעניין מאד, יש בו פוטנציאל לדיון מרתק והמרצה פשוט לא נוגע בו. המאמר שקראנו לשיעור האחרון בדיני חברות והדיון שהוא מעלה בעניין תמחור חיי אדם בידי הפירמות, הוא דוגמא מצוינת. כאשר אין דיון על חומרי הקריאה, אין גם תמריץ להמשיך ולקרוא.

האם ראוי וכיצד ניתן לאלץ מרצה לקיים דיון בשיעור?

אנונימי אמר/ה...

אם ננתח את הבעיה הזו בצורה הכי פשטנית שלה, אפשר למצוא בקלות מה הבעיה (לדעתי לא צריך מאמר).
הבעיה נעוצה לצערי בכסף.

אני בטוח שאותה תופעה קיימת גם בפקולטות אחרות למדעי הרוח - רק שלשם הולכים פחות אנשים וזה גם פחות מעניין ולכן העיסוק בזה פחות משמעותי.
בניגוד לפקולטות למדעים מדוייקים שם יחסית פשוט לבדוק פרויקטים, מבחנים, עבודות וכן הלאה, הרי שבמשפטים על מנת לבדוק עבודה, מבחן, פרויקט וכו' נדרש זמן רב מאוד. הסיבה לכך היא שבמשפטים מיוצר הרבה מאוד טקסט (מבחן עשרה עמודים). האוניברסיטה חוסכת במשאבי בדיקה = בודקים. התוצאה היא שהם בודקים כמה שיותר בכמה שפחות זמן (הם בני אדם). הם כמעט ולא קוראים את העבודות, ההתייחסויות שלהם שטחיות ומעידות באופן קונסטיסיבי על כך שהם לא קראו בכלל את העבודה ורק רפרפו עליה. סטודנט מקבל מבחן כזה, או עבודה כזו ומבין שאין סיבה להשקיע. מדוע להתאמץ, להיות יצירתי, להביא מקורות אחרים כשבעצם הבודק בכל מקרה יחפש רשימה ? אבדוק את המחברות משנה שעברה, עבודות משנה שעברה, אכתוב את הרשימה ואפילו נסמן קו מתחת לביטויים שהוא מחפש כדי לחסוך לו זמן, ולי נקודות בציון (כנל במבחן).
ושלא יבינו אותי לא נכון, זו ממש לא אשמתו של הבודק. הוא נכנס לתוך סטנדרט ידוע, שבו ברור שלא נדרש ממנו לקרוא את הדברים לעומק.

לצערי הרב מאוד נתקלתי בזה גם בעבודה האחרונה בדיני חברות. לא יתכן שעבודה ששולחת אותנו לחקור ולקרוא ולהתעניין (וגם העבודה הראשונה שנהנתי ממנה בכל התואר) כולם מקבלים 8. בלי הערות, בלי התייחסות רצינית. פשוט חבל. סטודנט שהלך וקרא מאמרים, פרקים בספרים, ביסס טענות והשקיע בעבודה שעות רבות מקבל את אותו הציון כמו סטודנט שעשה אותה בשעה וחצי. אז או שהוא ממש לא מוכשר ויש סיבה טובה שהוא קיבל 8, או שהבדיקה הייתה רדודה. אם נניח שרוב האנשים כאן יחסית מוכשרים, וכשהם רוצים להשקיע הם יוצרים תוצרים מעולים אז זו כנראה הבדיקה הבעייתית.

כמו שאמרתי, אין לי ספק (ואפשר להוכיח את זה במחקר קצר...) שהבעיה הזו קיימת גם בפקולטות אחרות למדעי הרוח. זו רדידות שהיא חד משמעית תוצאה של צמצום במשאבים שהאוניברסיטה נותנת לנושא. איך אני יודע שזה בגלל זה ? כי זו עובדה, שהבעיה הזו לא קיימת בפקולטות למדעים מדוייקים - ששם, לבדוק עבודה או מבחן זה הרבה יותר פשוט ולוקח הרבה פחות זמן (ואני יודע את זה כי למדתי בפקולטות למדעים מדוייקים - מבחן סוף סמסטר של 6 נקודות מסתכם בעמוד וחצי על 5 נוסחאות ותרגילים קצרים). רוצים סטודנטים רציניים - תביאו מספיק בודקים.

האנשים בסוף, הם אנשים איכותיים. רוצים ללמוד ולהתפתח. הם מסוגלים לכל כך הרבה. הבעיה היא שכאן פשוט לא נותנים להם סיבה (והם צריכים, כי הם בני אדם בסופו של דבר). אם סטודנט שמשקיע מקבל אותו ציון שמקבל אחד שלא השקיע, והסיבה לכך היא רדידות של הבדיקה - זה מתסכל. ניתוח לוגי יבהיר שאין סיבה להשקיע.

דני אמר/ה...

אני מסכים עם גדעון באופן כללי לגבי השוני בין סטודנט בחו"ל (בארה"ב לפחות) לבין סטודנט בארץ. בהחלט, סטודנט ישראלי שסיים צבא, עבד/טייל קצת, וכו' קיים יותר בחיים שלו מהסטודנט הרגיל בקולוגים בארה"ב. לעומת זאת, זה לא כ"כ נכון לגבי לימוד משפטים-שמה סטודנטים בד"כ עבדו קצת ויש להרבה מהם משפחות (כולל ילדים) ובכל זאת לימוד משפטים בארה"ב הוא מאוד מאוד רציני. למשל, תלמידים מפחדים כשנכנסים לקורסי חובה כי בהם הרבה בתי ספר פועלים ע"י השיטה הסוקרטית שבה המרצה אמור "לצלות" את הסטודנט שבד"כ הוא בוחר באופן רנדומלי. גם כפי שנאמר, משקיעים המון כסף לכך. הבעיה בארץ היא שלימוד משפטים זה רק תואר ראשון וזה פותח את הדלתות לאנשים שלא באמת חשבו אם זה המקצוע המתאים להם. גם לימוד משםטים לפי דעתי דורש הרבה ידע רקע מתחומים אקדמיים אחרים שתלמידים שלומדים משפטים כתואר הראשון בחייהם פשוט חסרים.

yuval אמר/ה...

מספר תגובות, ובעיקר ל"אנונימי":
ראשית, אני מסכים ומחזק את הרעיון שזה צריך לבוא מהסטודנט. אין לי ספק שאם יהיו המרצים הכי מושלמים בעולם והסטודנטים לא יבואו, לא יקראו, לא יפתחו את הראש, לא ישתתפו בדיוק - זה לא יעזור. ומהצד השני: סטודנט שכן יעשה את כל הנ"ל (כן יקרא, כן ישקיע, כן יבוא..) יהנה וימצא משהו גם כאשר המרצה גרוע.
כמובן שצריך לבחור קורסים שמעניינים אותך, לחקור גם בעצמך וכו'.
עם זאת, ופה אני מגיע לנקודה השנייה:
יש את מציאותה החיים: המערבית בכלל, והישראלית בפרט:
אנשים רוצים להספיק כמה שיותר. לא הייתי אומר שהתשובה חד משמעית לשאלה "מה עדיף: הרבה ובאופן פחות ממצה, או מעט ויותר ממצה ומעמיק". בכל מקרה, בישראל במיוחד, לאור הצבא והתחרותיות בשוק הפרטי והציבורי - אנשים צריכים לרוץ כדי להספיק. תלוי כמובן מהי התכלית הכללית? אם המטרה היא אושר והנאה, אזי לא בטוח בכלל שהתפקיד הכי נחשב ומניב כספים - הוא הפיתרון, אבל בגלל שרבים מחונכים לכסף ו"הצלחה" במובנה הצר (אם יורשה לי לומר) - אזי הגיוני שאדם ילמד תור, ובמקביל יעבוד, וגם אם לא אז הוא ירצה טרום התמחות (כדי להשיג סטאג' יותר טוב וכדי ללמוד פרקטיקה). הגישה של לימודים והעמקה טובה לאנשים שאוהבים את הלימוד כשלעצמו - ולא רק את המטרה (משרה נחשקת). מי שאוהב ללמוד זה מסב לו אושר - כנראה שהוא גם מאלה שקוראים יותר, מגיעים לשיעורים, וכו'. יחס ישר בין השקעה לבין חרישה הרי אינו קיים.
ולאנונימי: לגבי הבדיקה השטחית של העבודות. זו אכן בעיה שהלוואי ותתוקן, או לפחות יהיה שיפור. אבל זו ממש לא תגובה, לעניות דעתי, ל"למה אנחנו לא מעמיקים ולומדים". כאמור לעיל, הלמידה נותנת יותר מ"רק ציון".

יעל אדורם אמר/ה...

אתם כותבים מקסים, ואבקש להוסיף את שלי לדיון:

לעניות דעתי, במערכת היחסים המורכבת שבין מרצה לסטודנט, כמו בכל מערכת זוגית, לשני הצדדים השפעה משמעותית ומכרעת בהצלחת הקורס.

השיעור אמור להיות הפרייה הדדית ואינטראקטיבית, כתהליך שמזין עצמו בשיתוף מלא, בו כל צד תורם את נקודת מבטו ודעתו.

על המרצה מחד, מוטל העול לעורר את הסטודנט למחשבה וליצור בו עניין ומוטיבציה, ומאידך על הסטודנט להיות שותף פעיל בשיעור, תוך שהוא מחוייב לתהליך הלימוד ולחלקו החשוב בהצלחת השיעור, על כל הכרוך בכך, לרבות קריאת החומר, והקשבה פעילה.

ובלי נחמה, אי אפשר, הרי אתם יודעים...אני מבקשת להביא קטעים מהספר "נחמה" של חיותה דויטש, הדברים קולעים ומדוייקים להפליא:

"... יושבת נערה בשיעור וישנה. למבטי השואל, ענו התלמידות: "עבדה במכבסה" כמובן לא הערנוה. מתוקה שנת העובד. שינה כזו הבאה מתוך עבודה רבה ומאומצת, החוטפת נערה פתאום בשיעור, אין בה כדי להדאיג את מצפונו של המורה"

" יש שינה מסוג אחר האורבת לנו בעבודת ההוראה תמיד והמצויה הרבה יותר, הלא היא השינה בעיניים פקוחות, הצופה למרחקים. שינה הנותנת אותותיה בהבעת פנים, פני הלומד המשועממים והלאים, במבט חסר עניין, בישיבה מרושלת... מה קרה כאן? ... במקום שהמלמד יתפוס אותו, יעבידהו, יעמידהו בפני שאלות, שפתרונן דורש מאמץ רוחני, בפני קשיים הדורשים התגברות עליהם והנותנים סיפוק רוחני... נתן לו, ואפילו הכריחו, להיות סביל, לשבת ולשתוק. ובינתיים נרפו שריריו, נתבדרו מחשבותיו לכל עבר, מאפס מעשה ירד עליהן כצעיף השממון..."

גדעון אמר/ה...

חודשיים חלפו מאז שהתייחסתי לנאמר בבלוג זה, והנה צדו עיניי את התכבה הבאה בעיתון המקוון "כלכליסט". וכל מילה נוספת מיותרת:

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3517878,00.html

Sarah אמר/ה...

נתקלתי בסרטון הבא- http://www.ted.com/talks/ken_robinson_says_schools_kill_creativity.html
איכשהו, אוטמאטית חשבתי על החינוך לשטחיות, ועל הדיונים שערכנו בנושא בקורס.
אולי זו דרך משעשעת לסכם את הדיון שלנו, ואת הקורס.
ובהקשר הזה -תודה!