שלום לכולם,
בשיעור האחרון בניתוח כלכלי נשאלתי שאלה, ולא מאוד אהבתי את התשובה שנתתי. אנסה להרחיב קצת כאן. השאלה הייתה "אם באים לאקדמאי כמוך ומבקשים המלצה לגבי מה לעשות, כן או לא לגליזציה וכד', מה תענה?". השאלה באה על רקע הדיון במאמר 'הרהורי כפירה' ובגדול, תשובתי הייתה שתפקידי לא לתת המלצות מדיניות טובות יותר, אלא לעורר למחשבה ולוודא שלדיון יוכנסו עוד ועוד השפעות אגביות שיכולות להיות לכל מדיניות שתיושם.
אולי לא לגמרי ברור מה אם כך הטעם באקדמיה, או לפחות בגרסתי לאקדמיה. התשובה הישירה, המתבקשת, היא שככל שלומדים יותר את התחום – ככל שמכירים יותר את סוגי ההשפעות האפשריות, וככל שיודעים לעשות אנלוגיות טובות מתחומים אחרים בהם נוסתה הצעת מדיניות זו או אחרת – כך ניתן לשכלל את ההצעה, לשפר אותה, ולהשיג תוצאות טובות יותר.
אני חושב שבגדול תשובה זו נכונה, אבל אני רוצה לשים את הדגש על סייגיה, ומה היא מפספסת. הרעיון הכללי של ה- second best, עליו דיברנו בכיתה, הוא שאם המציאות אינה מושלמת ביותר ממימד אחד, אז שיפור אחד המימדים אינו מבטיח תוצאה כוללת יותר טובה, בשל ההשפעות על המימדים הבלתי-מושלמים האחרים. בדוגמת הסמים – לגליזציה של סם תוריד את ההוצאות של המלחמה בו (כולל פגיעה חברתית קשה, העמקת הגזענות והעוני, וכו') ותאפשר הסדרה של המסחר בו באופן שיקטין גם הוצאות אחרות (טיפול במכורים במקום כליאתם, מניעת חלק מהצורך בפשיעה שנועדה להשיג סם, ועוד). מנגד, הורדת מחיר הסם (כולל מחיר לא-כספי, כגון סיכון במעצר) בוודאי גם תגדיל את הביקוש לו.
השאלה כמה זה רע תלויה במספר המתמכרים החדשים שאנו יוצרים, לעומת מספר המשתמשים הלא-מכורים שאנו מאפשרים להם בחירה שאינה בהכרח מזיקה להם. כמובן שצריך לחשוב גם על הפניית המשאבים של מי שעד עכשיו התפרנס מהמלחמה בסמים, כמו יצרני וסוחרי הסם. יש שיגידו שיהיה פחות סחר בסמים, אבל יותר סחר בנשק, או בבני-אדם. יתכן.
בקיצור, רבים הנעלמים על הנודעים. אפילו הגורמים (החשובים!) שאנו יודעים למנות במחשבה ראשונה אינם ניתנים בקלות לכימות, וטעות קטנה לכאן או לשם עלולה להפוך את החישוב הראשוני שלנו למוטעה בעליל. מסקנתי היא כי האומר שיש תשובה נכונה וברורה, מתיימר לידע לא לו.
עדיין, מישהו צריך להחליט אם נלחמים בסמים או לא, כמו כל מדיניות אחרת. מטרת האקדמאי בעיני אינה לבחור מדיניות נכונה ולהסביר אותה, אלא לעורר את השאלות המהותיות שאחרים, הממהרים לטעון ליישום מסוים כנכון, עלולים להתעלם מהן.
במובן מסוים, זה מבטיח מדיניות טובה יותר, מכיוון שכאשר רוכשים מודעות להשפעות השונות, לבעיות המתעוררות, ניתן לטפל גם בהן. הפוליטיקאי השואל את האקדמאי מה לעשות, הרבה פעמים מגיע עם רעיון משלו, שהוא מחפש לו תימוכין ואסמכתא להתהדר בה. תפקידו של האקדמאי לפתח את כלי המחשבה שמאפשרים להסביר לפוליטיקאי על מה לא חשב, את הסייגים להצעה שלו.
בדרך זו הוא מבטיח שגם אם הרעיון המקורי ייושם, ייעשה כן בתשומת לב, בהתחשבות בכל האנשים והגורמים המושפעים מכך, או לפחות ביותר מהם.
יתכן גם שתוצאת שיחה כזו תשנה את הרעיון המקורי, או תיטע אחר במקומו. בעיני פחות חשוב מה עושים, ויותר חשוב איך.
המחשבה שלבעיות אנושיות וחברתיות רבות-פנים כל כך, יש פתרון אחד "נכון", נראית לי מוטעית. ממילא הצלחת הפתרון תלויה במידת שיתוף הפעולה שהוא מתקבל בחברה (ראו דוגמת איסור מכירת אלכוהול בארה"ב, מקור נחמד להשוואה).
ברמה הבסיסית יותר, התועלת המושגת משינוי חקיקה כזה או אחר נראה לי שולי לעומת התועלת המושגת מהבנה והקשבה לאחרים. אם ברמת המקרו קשה לנו לדעת מה טוב ממה, ברמת המיקרו אפשר להתמקד בינתיים בשיקולים אחרים.
אם כל אחד ישתדל להרבות עוד קצת בהקשבה וניסיון להיכנס לנעלי האחר, כל מדיניות שתהיה תיושם בדרך טובה יותר. אם יש שינויים לעשות, סביר שהם ברמת הפרט, בסביבתו הקרובה של כל אחד מאיתנו, כל אחד בעיסוקו. האקדמאי, עיסוקו ביצירת רעיונות וחיבורם, בבדיקת האופן בו הם מתיישבים עם שאר הידע הרלוונטי אודות העולם, וחיפוש אחר גילויים או הסברים שישפרו את הבנתנו את העולם. כלל לא ברור שהוא חייב לחשוב על יישום כלשהו, בין במדיניות ובין במשהו אחר. אם גרם, ולו במעט, להעמקת החשיבה - די בכך. האקדמאי שגם מלמד עושה כן עם תלמידיו, זה שכותב – עם קוראיו.
לאלה השופטים דברים לאור השפעתם הפרקטית, חשוב לשים לב מהו המעגל שאתם שמים סביב המוגדר על-ידכם 'פרקטי'. האם הקטנת ההוצאות הכספיות חשובה יותר משינוי גישה שיעורר הקשבה גבוהה יותר?
בעיני, עצם התהליך בו אנו עוזבים הכול ושוקעים לתוך הבנה מעמיקה של נושא כלשהו, מאפשר להשאיר מאחור את אישיותנו, את האינטרס העצמי וההיצמדות לדעה שהייתה לנו. גם אם לא יצא מכך דבר 'פרקטי' כלשהוא, זה מסע שחוזרים ממנו קצת מהורהרים יותר, פחות בטוחים בצדקתנו ויותר מקשיבים לעולם סביבנו.
נשמע לי טוב מספיק.
בשיעור האחרון בניתוח כלכלי נשאלתי שאלה, ולא מאוד אהבתי את התשובה שנתתי. אנסה להרחיב קצת כאן. השאלה הייתה "אם באים לאקדמאי כמוך ומבקשים המלצה לגבי מה לעשות, כן או לא לגליזציה וכד', מה תענה?". השאלה באה על רקע הדיון במאמר 'הרהורי כפירה' ובגדול, תשובתי הייתה שתפקידי לא לתת המלצות מדיניות טובות יותר, אלא לעורר למחשבה ולוודא שלדיון יוכנסו עוד ועוד השפעות אגביות שיכולות להיות לכל מדיניות שתיושם.
אולי לא לגמרי ברור מה אם כך הטעם באקדמיה, או לפחות בגרסתי לאקדמיה. התשובה הישירה, המתבקשת, היא שככל שלומדים יותר את התחום – ככל שמכירים יותר את סוגי ההשפעות האפשריות, וככל שיודעים לעשות אנלוגיות טובות מתחומים אחרים בהם נוסתה הצעת מדיניות זו או אחרת – כך ניתן לשכלל את ההצעה, לשפר אותה, ולהשיג תוצאות טובות יותר.
אני חושב שבגדול תשובה זו נכונה, אבל אני רוצה לשים את הדגש על סייגיה, ומה היא מפספסת. הרעיון הכללי של ה- second best, עליו דיברנו בכיתה, הוא שאם המציאות אינה מושלמת ביותר ממימד אחד, אז שיפור אחד המימדים אינו מבטיח תוצאה כוללת יותר טובה, בשל ההשפעות על המימדים הבלתי-מושלמים האחרים. בדוגמת הסמים – לגליזציה של סם תוריד את ההוצאות של המלחמה בו (כולל פגיעה חברתית קשה, העמקת הגזענות והעוני, וכו') ותאפשר הסדרה של המסחר בו באופן שיקטין גם הוצאות אחרות (טיפול במכורים במקום כליאתם, מניעת חלק מהצורך בפשיעה שנועדה להשיג סם, ועוד). מנגד, הורדת מחיר הסם (כולל מחיר לא-כספי, כגון סיכון במעצר) בוודאי גם תגדיל את הביקוש לו.
השאלה כמה זה רע תלויה במספר המתמכרים החדשים שאנו יוצרים, לעומת מספר המשתמשים הלא-מכורים שאנו מאפשרים להם בחירה שאינה בהכרח מזיקה להם. כמובן שצריך לחשוב גם על הפניית המשאבים של מי שעד עכשיו התפרנס מהמלחמה בסמים, כמו יצרני וסוחרי הסם. יש שיגידו שיהיה פחות סחר בסמים, אבל יותר סחר בנשק, או בבני-אדם. יתכן.
בקיצור, רבים הנעלמים על הנודעים. אפילו הגורמים (החשובים!) שאנו יודעים למנות במחשבה ראשונה אינם ניתנים בקלות לכימות, וטעות קטנה לכאן או לשם עלולה להפוך את החישוב הראשוני שלנו למוטעה בעליל. מסקנתי היא כי האומר שיש תשובה נכונה וברורה, מתיימר לידע לא לו.
עדיין, מישהו צריך להחליט אם נלחמים בסמים או לא, כמו כל מדיניות אחרת. מטרת האקדמאי בעיני אינה לבחור מדיניות נכונה ולהסביר אותה, אלא לעורר את השאלות המהותיות שאחרים, הממהרים לטעון ליישום מסוים כנכון, עלולים להתעלם מהן.
במובן מסוים, זה מבטיח מדיניות טובה יותר, מכיוון שכאשר רוכשים מודעות להשפעות השונות, לבעיות המתעוררות, ניתן לטפל גם בהן. הפוליטיקאי השואל את האקדמאי מה לעשות, הרבה פעמים מגיע עם רעיון משלו, שהוא מחפש לו תימוכין ואסמכתא להתהדר בה. תפקידו של האקדמאי לפתח את כלי המחשבה שמאפשרים להסביר לפוליטיקאי על מה לא חשב, את הסייגים להצעה שלו.
בדרך זו הוא מבטיח שגם אם הרעיון המקורי ייושם, ייעשה כן בתשומת לב, בהתחשבות בכל האנשים והגורמים המושפעים מכך, או לפחות ביותר מהם.
יתכן גם שתוצאת שיחה כזו תשנה את הרעיון המקורי, או תיטע אחר במקומו. בעיני פחות חשוב מה עושים, ויותר חשוב איך.
המחשבה שלבעיות אנושיות וחברתיות רבות-פנים כל כך, יש פתרון אחד "נכון", נראית לי מוטעית. ממילא הצלחת הפתרון תלויה במידת שיתוף הפעולה שהוא מתקבל בחברה (ראו דוגמת איסור מכירת אלכוהול בארה"ב, מקור נחמד להשוואה).
ברמה הבסיסית יותר, התועלת המושגת משינוי חקיקה כזה או אחר נראה לי שולי לעומת התועלת המושגת מהבנה והקשבה לאחרים. אם ברמת המקרו קשה לנו לדעת מה טוב ממה, ברמת המיקרו אפשר להתמקד בינתיים בשיקולים אחרים.
אם כל אחד ישתדל להרבות עוד קצת בהקשבה וניסיון להיכנס לנעלי האחר, כל מדיניות שתהיה תיושם בדרך טובה יותר. אם יש שינויים לעשות, סביר שהם ברמת הפרט, בסביבתו הקרובה של כל אחד מאיתנו, כל אחד בעיסוקו. האקדמאי, עיסוקו ביצירת רעיונות וחיבורם, בבדיקת האופן בו הם מתיישבים עם שאר הידע הרלוונטי אודות העולם, וחיפוש אחר גילויים או הסברים שישפרו את הבנתנו את העולם. כלל לא ברור שהוא חייב לחשוב על יישום כלשהו, בין במדיניות ובין במשהו אחר. אם גרם, ולו במעט, להעמקת החשיבה - די בכך. האקדמאי שגם מלמד עושה כן עם תלמידיו, זה שכותב – עם קוראיו.
לאלה השופטים דברים לאור השפעתם הפרקטית, חשוב לשים לב מהו המעגל שאתם שמים סביב המוגדר על-ידכם 'פרקטי'. האם הקטנת ההוצאות הכספיות חשובה יותר משינוי גישה שיעורר הקשבה גבוהה יותר?
בעיני, עצם התהליך בו אנו עוזבים הכול ושוקעים לתוך הבנה מעמיקה של נושא כלשהו, מאפשר להשאיר מאחור את אישיותנו, את האינטרס העצמי וההיצמדות לדעה שהייתה לנו. גם אם לא יצא מכך דבר 'פרקטי' כלשהוא, זה מסע שחוזרים ממנו קצת מהורהרים יותר, פחות בטוחים בצדקתנו ויותר מקשיבים לעולם סביבנו.
נשמע לי טוב מספיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה