מהי חולשה?
השבוע דנו בשאלת החולשה. תחילת השיעור בקריאת טקסט מהגמרא (מסכת ברכות, דף ה') אודות שני רבנים חשובים, תלמיד ומורה, כאשר התלמיד "חלש" והמורה בא לבקרו. כמו כל דיון תלמודי, כל מילה חשובה והתלבטנו קשות אם יש לראות במורה "הנכנס אליו" כמי שחודר בכוח ומפר את שלוות החולה, או מי שמכבד את תלמידו בכך שבא לביתו לסעוד אותו. שאלה גדולה, מילה קטנה, והתזכורת עבורנו היא עד כמה רגיש מצב המחלה, עד כמה נחוצה עדינות ורגישות, עד כמה החלש והחולה תלוי בסביבתו החודרת למרחב הפרטי שלו מתוך רצון לעזור, ולא תמיד עם התחשבות או הקשבה מלאה.
חני קרויזר מעמותת "ברוח" הובילה את הדיון ברגישות והקשבה, וסייעה לנו לחפור ברבדי הסיפור ולראות בכמה דרכים שונות ניתן לפרשו. העדינות והרגישות אינן מאפיינות את רבי יוחנן, המורה בסיפור. "חביבין עליך ייסורין" הוא אומר לתלמידו. וזה עונה "לא הם ולא שכרם". ומכאן נשאבנו לדיון אודות שכרה של המסכנות, האפשרות למניפולציה על הסביבה, תחושת הקורבנות – והכאב האמיתי של מי שחלש וגופו בוגד בו. סופו של הסיפור בכך שהמורה עוזר לתלמיד להשיל את חוליו ולקום ממיטתו, אך לא לפני שהתלמיד מושיט יד בעצמו. רצונו של התלמיד לקום הוא חלק הכרחי מיכולתו של המורה לסייע. כמו במציאות, ללא רצון האחד אין האחר יכול להגיע.
לראות את מגוון הפרשנויות האפשרי, חושף גם את הבחירה שלנו שמביאה אותנו לקרוא את הסיפור כך ולא אחרת. הקריאה הראשונה כוללת בחירה בלתי-מודעת, שאת אותותיה רואים אם מוכנים לראות שיש עוד אפשרויות, והפרשנות שנראתה לנו "נכונה" היא כזו בגלל משהו בתוכנו, ולא משהו בסיפור. התבוננות בפרשנות שאנו בוחרים מאפשרת לנו ללמוד את עצמנו, לראות את האוטומטים הפנימיים ואת ההתניות שאנו חיים תחתן.
אך יותר מכול בלטה המילה "חלש". בספרות היהודית המסורתית מדובר במילה נרדפת לחולי, אך עבורנו היא היוותה מפתח לדיון במשמעות החולשה – ויחסנו לחלש. מחלה מחלישה אדם, פיזית ונפשית. לרבים קשה להיחשף בחולשתם, והתוצאה הטרגית היא שחולים רבים מסתגרים, מתבודדים, וגוזרים על עצמם סבל נוסף. לרבים גם קשה לראות אחר בחולשתו, מה שגורם להם להירתע מהחולה, לחוש מבוכה, ולהשאיר את החולה מתבוסס בבדידותו. איך פורצים את המעגל? איך יודעים מתי לכבד רצון להיות לבד ומתי להמשיך ולדפוק בדלת, להתעקש כדי לעזור לאחר להתגבר על קשייו?
אך "חלש" הוא גם "חולש", מלשון "חולש על סביבתו" שמשקף דווקא חוזק, עוצמה. ולי בלט עד כמה זה שמחפש את נקודת היתרון, את הגובה החולש על הסביבה – מתאמץ כדי לייצר לעצמו חוזק. מי שחזק באמת, לא צריך לחלוש.
וכמה אנו מרשים לעצמנו להיות חלשים? ליאורה פרייס הובילה מדיטציה יפה בה ראינו את עצמנו חלשים, שוכבים במיטה, ואחרים הם הבאים לבקרנו. הזדמנות לראות איך אנו נראים חלשים בעיני עצמנו, ולמי אנו מרשים לבוא ולראותנו במסכנותנו.
עבורי הייתה זו התנסות עמוקה וכואבת. לא הצלחתי לדמיין את עצמי חלש. התאמצתי, וראיתי עד כמה אני מנסה לייצר את התמונה "הנכונה", עד כמה איני מרשה לעצמי לשקוע בסיפור. וכשנתבקשנו לראות את דלת החדר נפתחת ואת המבקר שהגיע – ראיתי שמכול האנשים (הרבים!) שאני אוהב ומרגיש קרוב אליהם, אף לא אחד יכול היה להיות לי משען אמיתי, כזה שרק אקבלו כעוזר לי, שלא אצטרך להתאים עצמי אליו, לשחק את "התפקיד הנכון" כשהוא נכנס לחדר. עד כדי כך אסור לי להיות חלש? עד כדי כך חשובה לי שליטה ותדמית? או שהצורך שיאהבו אותי משתלט על הלגיטימיות של להיות אמיתי, של לקבל את עצמי גם בחולשתי? ומה זה אומר על האופן בו אני שופט אחרים, שאני חושב שהם צריכים שאני אשחק תפקיד ולא יתמודדו איתי כפי שאני?
אחרי המדיטציה יצאנו בזוגות או שלשות לשתף, ולמדתי משהו. "הזר המטפל". הביטוי מוכר – רופא, אחות, אדם המגיע לעזור לא מהיכרות אלא ממקצוענות, ומאפשר לחולה לשחרר את התדמית ולהיות רק חולה. לא אב או אם, לא אח, אחות, או חבר, אפילו לא בן או בת – רק אדם חולה שמקבל טיפול ממי שמתמחה בכך, with no strings attached. והאידיאל שלי, של שילוב העזרה עם האהבה, אולי מתאים רק לפעמים. ואפילו אולי לא לי. וכמה צריך לכבד את הצורך של כל אחד ולהתאים לעצמו פתרון. לכבד את בחירתו, ולאו דווקא זו שהוא מביע במילים. להקשיב. וכמה זה קשה לבן או בת זוג לראות את יקירם מרשה לזר לעזור לו, ולהם לא?
ולבסוף נעמי סגל שיתפה אותנו באהבתה. אהבה פשוטה, ישירה, כובשת. חיוך אדיר, אמפתיה עצומה, אשה רגישה. והראתה לנו עד כמה כשהלב פתוח השאר הופך טפל.
אז איך מסייעים למי שחולה? ואיך תומכים במי שעולמו חרב עליו? קטונתי. אבל התחלנו. הכרנו את עצמנו עוד קצת. נגענו במה שכואב עוד קצת. הרשינו לעצמנו עוד קצת. וזה בוודאי יעזור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה