לאחרונה נפתח במשגב קורס המכשיר מתנדבים בקהילה לליווי של אנשים ומשפחות החווים מחלות מאיימות חיים. עצם איזכור נושא המוות, שלא לדבר על תהליך הגסיסה והסבל האישי והמשפחתי הכרוכים בכך, גורם לרבים רתיעה והיסגרות. הפחד הטבעי מהתמודדות עם סוף החיים מובן, ועדיין כואב לראות שאנשים הנאלצים לעבור זאת מוצאים את עצמם בודדים ומפוחדים. גם כשיש משפחה או חברים בשעות הקשות, לא תמיד אלה יודעים איך להתמודד, ואיך ללוות את אהובם בדרכו האחרונה. אשתף מעט מחוויות הקורס, בתקווה שקוראים המתמודדים עם מצבים דומים ימצאו בו השראה ועזרה, ושנשכיל יחדיו להפוך את חווית המוות לחלק מהחיים.
בשיעור האחרון היו שני מרצים, רב המועצה עוזיאל אליהו ומיכל וייס, שמלמדת במכון ת.ל.מ קורס "להיפרד בשלום" ומרצה ב"אחווה". הרב עוזיאל הביא מקורות מהספרות התורנית לשאלה איך ראוי לשוחח עם חולה אנוש על מחלתו ולדילמה הקשה של אמירת אמת לחולה – כאשר אותה אמת עלולה לרפות את ידיו. דווקא הדיון והמחלוקת הייתה העיקר, שכן הדיון הביא משתתפים לשתף מחוויות חייהם ומהקשיים עימם התמודדו. למשל מקרה של בן משפחה חולה שלא רוצה לדעת ולא רוצה לדבר על הסכנה לחיים, ועוגמת הנפש שחווים בני משפחה סביב לו, שאינם יכולים לדבר איתו או לידו על המוות המתקרב, ואינם מקבלים הזדמנות להתכונן ולהשלים עם הגזירה. מה שהחל כדיון תיאורטי/תורני הפך מהר מאוד לשיתוף עמוק ומרגש, כשמשתתפים שונים תרמו תובנות ודעות שונות. הלגיטימציה לשונוּת, לפלורליזם אמיתי, פתחה לבבות ועזרה להבין עד כמה קורס כזה חשוב באמת – ולא רק לחולים או מלוויהם, אלא דווקא לבני משפחה שמוצאים עצמם בין פטיש לסדן, בין פחד לרצון לעודד.
שאלה מרכזית שנדונה הייתה לגבי החובת לספר לחולה על הסכנה שבמחלתו והמוות הצפוי (או דווקא החובה להימנע מכך). פסקה אחת שדיברה אל לבי במיוחד עסקה במחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל. הראשונים דוגלים באמירת אמת קשה ונוקבת, ואילו האחרונים ב"עיגול פינות" והתחשבות ברגשות המקשיב, גם אם האמת נדחקת מעט הצידה (מסכת כתובות, דף יז עמ' א). השאלה אינה רק ביחס לחולים ומוות, אלא גם בקיצוניות השנייה של החיים – כיצד מברכים כלה ביום חופתה? האם אומרים לה כמה היא יפה גם אם האמת מעט שונה? כמובן שבחדר מלא באנשים פתוחים, רגישים, ובעלי יחסי אנוש מפותחים נמצאו פתרונות ביניים רבים, ועיקרם בחיפוש האמת הרלוונטית ולא זו המכאיבה. הרי יופייה של כלה אינו דווקא במאפיינים אובייקטיביים, וכלה ביום שמחתה יפה וזוהרת ללא קשר לתווי פניה – כך שתמיד יש במה לברך אותה ואיך להחמיא לה. אך זה עדיין פתרון קל, ונשארת השאלה הקשה והאמיתית – מה אם אין פתרון ביניים (למשל, אינה שמחה ואינה זוהרת) וחייבים לבחור בין אמת לשקר? אחרי הבאת דעות בית שמאי ובית הלל, עדיין בלטה סיומת הקטע שלכאורה אינה קשורה: "אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". מה הקשר ומה הכוונה?
חשבתי אם כן על פירוש רלוונטי: בית שמאי מייצגים את הקשים והקפדנים, אומרי האמת הכאובה ויהי מה. אך אלה אינם רק אומרי אמת, אלא נצמדים דווקא לדרך מסוימת והיבט של האמת שמאפשר להם לדבוק ביושרם, גם על חשבון השומע שאינו מסוגל להכיל את אמירתם. הביטוי "תהא דעתם מעורבת עם הבריות" מכוון אולי לצורך להתגבר על ההיצמדות הפנימית לעקרונות ולאמונות "שלנו" ומהווה קריאה להבין שכל תקשורת היא אינטראקציה – יצירת דבר חדש שמערב את האומר והשומע, ומקבלת משמעות רק בשילבום של שני הצדדים. זה הנצמד לדעתו אולי נאמן לעצמו, אך אינו נותן לצרכיו של האחר לחדור - אינו באמת מתקשר, אלא מדקלם. "דעתם מעורבת עם הבריות" דורש שהאמת הנאמרת תיבנה משני הצדדים, שתהיה שם אמת לאומר ולשומע גם יחד – ולכך דרושה הקשבה אמיתית ועירוב דעות, הכַלת האחר ומציאת הדרך הנכונה לשני הצדדים (כאשר גם בן משפחה כואב הוא חלק מהמשוואה, ולא רק החולה עצמו).
ההקשבה האמיתית והכלת האחר,דורשים מהמלווה להקטין עצמו כדי לתת מקום לאחר להתבטא בו. כרעיון, מובן מאליו, ובוודאי שכך אצל משתתפים שכולם מגיעים עם רקע בטיפול/הקשבה/אמפתיה. עדיין, החוויה שעברנו בחלק של מיכל וייס הייתה המחשה חיה עד כמה רחוק ניתן להגיע. חווינו עוצמה אדירה של הקשבה אמיתית ולב פתוח כשמיכל פשוט שאבה אותנו מתוך עצמנו. אשה פשוטה, קטנה וענקית, שיודעת להסתכל ולהתקרב לדובר בצורה שממחישה יותר מכל תיאוריה עד כמה חשוב האדם שממול ועד כמה הרגע הנוכחי אמיתי ועמוק יותר מכל דיבור. היא דיברה על שלושה מעגלים, זה של האדם החולה (ולא רק מחלתו), המעגל המשפחתי, והמעגל הרפואי. אך בעיקר היא הראתה לנו לאן אפשר לכוון, איזה אדם אפשר להיות, ועד כמה אפשר ליצור מרחב לאחר להתבטא ולהתעניין בו באמת – מבלי לוותר על עימות, ומבלי לחפש נחמדות פושרת. קשה לכתוב אודות חוויה, ולכן רק אומר שפגשתי דמות מופת וראיתי לאן עוד עלי להתפתח. סיכמה זאת אחת המשתתפות בטרוניה שהשמיעה בסוף הערב – שלא יכול להיות שזה כל מה שנקבל ממיכל. העובדה שיש עוד כעשרים מרצים ומנחים בהמשך הקורס לא שינתה את התחושה שבלי מיכל אי אפשר...
ועדיין, הקורס עוסק ביכולת להכיל פרידה ומוות, ולקבל את השינוי הכרוך בחיים. תפקידנו לוודא שאנו גדולים מספיק כדי לתת מקום לאחרים, ומיושבים מספיק כדי לאפשר לאחרים לפרוק עלינו את זעמם ותיסכולם כשהשינויים הנדרשים מהם נראים להם גדולים מיכולתם. עד כמה נשכיל לאתגר את עצמנו ולהוציא מעצמנו יותר מאשר אנו רגילים, זו השאלה וזו המחויבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה