יום שני, 14 ביולי 2008

כלכלה התנהגותית

בואו נחשוב קצת על השיעור האחרון. דיברנו על כלכלה התנהגותית, הניסיון להכניס למודלים הכלכליים מציאות פסיכולוגית. כמובן, שאת זה מנסים לעשות לפחות מאה שנה, ברמות שונות של תחכום והצלחה. הזרם הנוכחי בנוי בעיקר על תובנות שהוכחו במעבדה, הטיות שמדדו אותן בדיוק מספיק כדי שאפילו כלכלנים השתכנעו…
מה זה אומר לנו? איך זה משנה את האופן שאנו חושבים על העולם, או לפחות על עולם המשפט?
אחד מהשינויים שהכלכלה ההתנהגותית הביאה לתפישה הכלכלית, הוא בלגיטימיות הפטרנליזם. המודל הכלכלי הקלאסי בנוי על יחידים שמקבלים החלטות, כל אחד משיקוליו הוא, וההחלטות נאגדות ל'החלטה חברתית' אחת, או לפחות לתוצאה מצטברת אחת. הבסיס האנטי-פטרנליסטי הוא במודל המראה שאם כל אחד דואג לעצמו, ועיסקאות רצוניות אפשריות, תוצאות טובות מתרחשות – אין צורך לתכנן הכל. הבסיס של אדם סמית, התיאורמה של Coase , והאידיאולוגיה של מילטון פרידמן מתאחדים.
יחיד שבחן את המידע העומד לרשותו, יבחר במה שטוב לו (עד כמה שניתן לנבא את העתיד), או לפחות יבחר טוב יותר ממישהו אחר שמנסה לבחור בשבילו. אבל אם ליחיד מגבלות על איסוף המידע (מידע א-סימטרי), מגבלות על עיבודו וזכרונו (רציונליות מוגבלת), ומבנה פסיכולוגי המקשה עליו לקבל החלטה שישמח בה בטווח הארוך (הטיות קוגניטיביות) – קשה לסמוך עליו כל כך.
הצרה היא, שכעת יש ראיות מדעיות לכשלים האופפים אותנו, ומסתבר שיש כיוונים מסוימים אליהם רובנו נוטים, ונטיותנו מסבכות אותנו בצרות. אם מישהו מסוגל לראות זאת מבחוץ, אולי יוכל לקבל החלטה טובה יותר – לא?
הפטרנליזם החדש שתומכים בו חלק מהכלכלנים ההתנהגותיים, משתמש בהטיות שלנו לטובתנו, למרות שעדיין למורת רוחנו. האדם חושב על הטווח הקצר? ניתן לנגמלים מסמים פרס יומי על בדיקת שתן נקיה (אמיתי – וזה עובד! לפחות חלקית). המטרה ארוכת הטווח, חיים מחוץ למעגל ההתמכרות, היא מה שמביאה אותם לבקש עזרה בגמילה, אך תוך כדי – צריך פרס קצר-טווח כדי לעמוד מול הפרס קצר-הטווח של עוד מנת סם.
אנשים לא חוסכים מספיק כי קשה להם לוותר על שקל היום בשביל שניים בזקנתם? ניתן להם להתחייב לחסכון עתידי, מתוך עליית המשכורת הבאה, כך שלא יצטרכו לחוות ויתור גדול מדי כרגע. גם זה עובד, והפך לפחות כמה מאות עובדים לחסכנים יותר – לטווח הארוך.
אך אותו הגיון אומר גם להעלות את המס על הסיגריות ועל חטיפים, שכן גם כאן מחיר גבוה יותר יוריד את הנטייה לקנות היום מה שנתחרט עליו מחר. על סיגריות קצת קשה להאמין שיצליח, הרי יש מיסים גבוהים כבר היום, וחטיפים זה שגעון פרטי של Matthew Rabin, מורי בברקלי שהיו לו סיבות משלו לראות במאבק באוכל סוגייה חשובה...

עד כמה הפתרונות צריכים לבוא דרך המשפט, הרגולציה, ומתי צריך לדרוש מאנשים להתחזק קצת, לשפר את עמידותם כנגד התשוקות השולטות בהם? והשאלה המעניינת באמת, האם לעולמנו המשפטי, הלימודי, יכול לתרום לשינוי פנימי אמיתי, כזה שיהפוך את הדיון על פטרנליזם שכזה לא רלוונטי?

אין תגובות: