יום שלישי, 5 באוגוסט 2008

הגיגים

תכתובת המתנהלת ביני לבין חבר-תלמיד. התחיל ממשפט וכלכלה וגלש הרבה מעבר...

הדיון מעניין (אותי ואותו לפחות), וחשבתי שיהיה נחמד לפתוח להצטרפותם של אחרים.

הפתיח הוא של מיכאל, שכתב לי בעקבות מאמר שלי שקרא, והוספתי את מכתבינו כפי סדרם. מתנצל על האורך, אך לקח זמן עד שחשבתי לצרף לבלוג.
אתם מוזמנים לקרוא, לחשוב, ולהגיב.


13 תגובות:

עדי אייל אמר/ה...

מיכאל:
תוך כדי קריאת מאמרך האחרון ששלחת לי (על כך תודה שוב, מדהים!!!), יש לי הרגשה של פיספוס הנחת יסוד בסיסית ומהותית אשר מושרשת בי ואבקש לעמוד על טיבה. למיטב הבנתי, המשפט עוסק בהכרעה בין ערכים. ובשל הבעיה של ה"כשל הנטורליסטי" של דוד יום איננו יכולים להכריע בין ערכים. לפיכך, אנו מנסים לאזן ביניהם (ולא להכריע). אשר על כן, ביקשו חכמי המשפט לתור אחר כלי-מדיוק שכן יעזור בהכרעות מסובכות הנזקקות לחילוץ משפטי פקוק. כמפלט, מצאו כלי בעל מאפיינים "מדוייקים" - בשם כלכלה. לשון אחר: כל מטרת הלחמת הכלכלה במשפט הוא שיכלול הכלי המשפטי וכיולו לנורמות מדוייקות יותר. האמנם?

עדי:
בהחלט, השאלה הנותרת היא עד כמה הכלי עובד, ועוד יותר מכך - עד כמה השימוש בכלי מעוות את תפישתנו, כך שאנו רואים יותר את הדברים הניתנים למדידה בקלות ומתעלמים מאלו שאינם נכנסים למטריצה שהכלכלה יודעת לעבוד איתה.

במילים פשוטות - אותו מיקרוסקופ בו בוחרים להשתמש, מה נפספס בגלל המיקוד שלו בפרטים מסוג מסוים?

ולגבי איזון הערכים - עד כמה שונה באמת שאלת האיזון משאלת ההכרעה? לי נראה שהאיזון אליו שואפים מעלה קונוטציות מתמטיות, של הגעה לתשובה אחת נכונה. נהוג לראות את כתיבתו של אהרון ברק כמשקפת שאיפה כזו, וניתוח מדוקדק ומפורט שיאפשר כלים אובייקטיביים לאיזון במקרים שונים. האמנם?

אם הכוונה באיזון למציאת שיווי משקל יחיד נכון, אני ספקן. אם הכוונה היא לכלי שיעלה את הערכים השונים הרלוונטיים, ימנע מאיתנו להתעלם מפן זה או אחר, ויכריח אותנו לשים לב למחירים שאנו משלמים על כל פתרון אפשרי, אני בעד. אך יש לזכור שלא להכרעה הגענו, אלא להתחשבות. קצת פחות יומרה לדיוק, ויותר מקום לניתוח האנליטי כנקודת התחלה להתחשבות האנושית.

אם כל בעלי החיים יצירי ה', בניית ביתי פוגעת באלה שהקרקע היתה ביתם. גם אם נקבל הנחה של 'מותר האדם מן הבהמה' ושצרכי חשובים משל הנמלה (הכרחי?), אני מניח שכבוד לבריאה מחייב התחשבות והימנעות מנזק מיותר. אז רצוי שאוותר על צרכים שוליים, חשקים סתמיים בעוד קישוט (דשא, למשל), כדי להתחשב באלו שחיים איתי באדמה הזו?


מיכאל:
לטעמי - השאלה היא לא עד כמה הכלי עובד, אלא עד כמה הכלי הכלכלי קידם אותנו ממצב 0 (משפט ללא הכלי) למצב שלנו כפי שהוא היום (תוך כדי שימוש בכלי). אם חל גידול חיובי, הרי שהדבר מבורך ולמעשה התקדמנו בעוד צעד אחד לגילוי האמת והצדק.

הטענה כי שימוש בכלי הכלכלה מאיר באור יקרות פן מסויים עד שהוא מחשיך צדדים נוספים אותם נתפתה לפספס בשוגג או במזיד איננה טענה כנגד השימוש בכלי הכלכלי, אלא כנגד הטבע האנושי. על חשש זה ניתן להתגבר על ידי הבנה עמוקה כי שימוש בכלי כלכלי חושפת אמת כלכלית ותו לא (או לכל פחות יש לומר שהיא איננה חזות הכל). ואין הפרשן רשאי לעצור בפרשנותו עת שסיים את ניתוחו הכלכלי.

לעניין האיזון. אכן, איזון הוא סוג של הכרעה. אולם ישנו הבדל מהותי בין הכרעה לבין איזון. הדבר ניכר כאשר הפרשן ניגש לכתחילה למלאכת ההכרעה על דרך של איזון (בשיקולים אותם הוא ישקול בתהליך ההכרעה), לבין התוצאה הסופית (בדיעבד) הנראית לעין אנושית כהכרעה גרידא. הכרעה בין ערכים הינה לכאורה יותר שרירותית, חד צדדית ודורסנית (מפני שבאותה המידה יכול צד אחר לעלות את אותן ההנחות והטענות אשר סותרות את הקיום הראשון ולשטוח את טענותיו מחדש. וכן חוזר חלילה). באיזון ישנו רצון לתת לכולם ליהנות (הנאה מצרפית) ברמה המקסימלית, אולם במבחן התוצאה נמדדת הנאה מזערית יותר (אלא ששני הצדדים נהנים ממנה במקום שרק אחד יהנה במלואה על חשבון סיבלו של האחר - שמא יעילות פרטו?)

ההתחשבות האנושית חשובה. אם ניטול את הדוגמא המעניינת אותה העלת, הדברים אינם משתקפים במשקפים משפטיות. כזכורני, עולם המשפט מתמודד עם זכויות וחובות ועיקר התעסקותו באה לענות כלפי אותם בעלי כשירות משפטית. האם לעולם הרמשים ישנה כשירות משפטית, זכויות או חובות למיניהם? האם הם יכולים להתחיל ולעלות טענות משפטיות, ושהמשפט יואיל לפרוש את כנפיו עליהם? (הן מהסתכלות כחוק טבע והן מסתכלות כחוק פוזיטיבי).


עדי:
איזון או הכרעה, שמות הם. אם המטרה היא למצוא את 'הצודק' ולתת לו את הזכות, ניתן להכריע, וניתן לומר שאיזון הערכים (או האינטרסים) מוכרע לטובתו.

אם המטרה למקסם אושר, להתחשב בכל הסובבים ולמצוא פתרון מיטבי ככל האפשר, עצם ההיזקקות לכלי של 'זכויות' ו'כשירויות' עלול להפריע. מתחילים לחשוב שאם לי הזכות, מותר לי להתעלם ממך.

במקום זאת עדיף בעיני לזכור שאנו שותפים ממילא, ואם אתה לא מרוצה, חלק בוודאי נדבק גם בי. אם אני ער לכך ולוקח אותך כחלק ממני ולכן אתה חשוב בשיקול שלי גם, זו שאלה - וראוי לשים דגש על דרך שתגביר התחשבות כזו.

מי מחליט אם לרמשים זכויות ומעמד משפטי? בני האדם שמתלבטים אם להתחשב בהם? האם לא העברנו את אותה שאלה שלב אחד אחורה במילים, מבלי לשנות את מהותה?

אם המשפט הוא של בני האדם, הם יחליטו, ואין במשפט עצמו כל חידוש. הוא מהווה מראה של תפישותיהם, כפי שבחרו לעגנן במילים והגדרות.

אם המשפט הוא של אלוהים או הטבע, מי אנו שנגדיר אותו במילים כמו 'כשירות'? עדיף להתבונן, ולהקטין יומרתינו מעט. אז ממילא התחשבות הופכת טבע, אין משהו אחר.

ככל שאנו מאדירים עצמנו, אנו מגדירים קטגוריות 'המוכיחות' את גדולתנו, ומשכנעות אותנו שזה גם נכון, ואובייקטיבי.

למורמונים יש אמונה שאם נשפר עצמנו ונשמור כל רגע, נהפוך לאלים בעצמנו. היקום מלא עולמות, על כל אחד שומר אל, שהוא התגשמות אנושיות שהושלמה. לכאורה הרבה אלים, אך התגשמות אחת.

הבודהיסטים יגידו שאם אדם משלים דרכו, הוא נעלם לתוך אחדות. חלק מתמקדים בפירוש פיזי של העניין, דואגים להגדיר את אותה אחדות ואת הדרכים אליה. חלק מקטינים את המבט ומתעסקים בעכשיו - אם נגשים כרגע את טבענו, מה לנו לדאוג לעתיד? ממילא הוא בא אלינו ותפקידנו היחיד להיות נוכחים תמיד.

אצלנו מה אומרים? באמת שונה?

וספציפית לגבי רמשים, אם קל לנו להרוג אחר, הקשינו ליבנו. זה נכון גם בבני אדם, צמחים, או סתם לקלקל את יפי הבריאה. חבל, אין צורך. מעיד על לחץ ונוקשות מיותרת.


מיכאל:
השאלה למי המשפט - לאדם או לטבע שאלה חמורה, אולם פיתרונה פשוט. ממאי נפשך: אם המשפט הוא לאדם - הרי שהחתול שומר על השמנת (לשון אחר: הולכים אחר רצונות אנושיים קפריזיים). ואם המשפט הוא לאלוהים, הרי בחשבון אחרון ממילא האדם הוא אשר יוצק תוכן ופרשנות לדבר האל לפי חמשת חושיו ורצונותיו מאוויו. היינו: בכל מקרה המשפט הוא לאדם. הרצון לשייך את המשפט לאל או לטבע הוא החשש הטבעי, וכפי שהניסיון מוכיח, כי בני האדם מפחדים מבני אדם. האדם הוא יצור מפחיד כי הוא איננו אחיד. כל קבוצת חיות בעלת אינסטינקטים זהים. נוכל להקיש מהתנהגות חתול במצב מסויים להתנהגות חתול אחר - בסוף העולם - באותו המצב, וכן על זה הדרך. לא כן האדם, לו שמורה סגולת האינדוויואליות. אדם יכול להיות "פרא אדם" מחד, ואילו "ותחסריהו מעט מאלוהים" מאידך (כפי שאומר הפסוק על משה).
למרבה הפלא, כבר חכמי התלמוד העלו שאלה סמויה זו, בדרך של פיתרון מחלוקות. תשובתם הייתה מפתיעה: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"! והוא פלא עד עצם היום הזה!!!

תמוה בעיני הדבר כי הינך מצפה מבני האדם להשקיף על מערכות היחסים ביניהם כאל על שותפות. אכן, יש בכך פיתרון תיאורטי יפה ורצוי, אולם יישום מעשי בלתי אפשרי. ותורת המשחקים תוכיח (המירוץ לתחתית או המירוץ לתיקרה יוצר רק מצבי קצוות, אבל לא מצב של שותפות, שהיא כעיין רצון לאיזון בין יריבות לידידות, אלא אם כן - ותקן אותי אם אני טועה - בו אתה מכיר מודל בתורת המשחקים אשר מוביל להיתכנסות למרכז ולא בריחה לקצוות).

שיחתך על המורמונים זכורה לי (כמדומני בבית הקפה בארומה. היו ימים...). כמובן ששיטה זו שונה בתכלית מן השיטה היהודית (לפחות כפי שהצגת אותה), ובשל הניגוד הכפול מן השיטה הבודיסטית, אכרוך את שניהם בכריכה אחת. התפיסה היהודית גורסת כי כל נפש יהודי הינו חלק אלוה ממעל ממש! רצוני לומר: בכל אדם צלם אלוקים מכנן בתוכו (נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה), אולם זו מוסתרת בהסתר על הסתר של גוף קרוץ מחומר, ורצונות ומאוויים שונים ומשונים: חלקם אינסטינקטיביים, חלקם טבעיים לטבע החומר, חלקם אימצנו מסביבתינו הקרובה והרחוקה וחלקם המכריע עבר אלינו בתורשה מהורינו, סבינו וכו').

בדורות ראשונים, כאשר העולם היה זך יותר ונקי ומאידך כוחותיהם הנפשיים של בני האדם היו חזקים יותר וליבם היה פתוח "כפתחו של אולם", היה בנקל לנטרל את כל רעשי הרקע ולהגיע ל"אני הפנימי" - לנשמה - ומשום שהיא חלק אלוה ממעל ממש, להבין ממנה - בהארתה - מה רצונו של האל בעולמו אשר ברא. כך, למשל, מתואר אברהם אבינו ששמר את כל מצוות התורה! וחכמים אומרים במדרש כי הוא שמר את כל מצוות התורה כולם, ואפילו על מצוות ותקנות דרבנן (כמאמרם "אפילו עירובי תבשילין ועירובי תחומין" שהם מצוות דרבנן). החידוש הגדול הוא, שאברהם אבינו היה לפני מתן תורה, והצליח להגיע בכוח שכלו תוך התבוננות בנפשו פנימה לתורת משה. ובשל ירידת הדורות, הגיע העולם אל נקודת מפנה, בו הוא נהיה כה עכור וגס ומאידך נפשו של האדם וכוחות נפשו הצטמצמו (חז"ל כינו תופעה זו כ"ירידת הדורות"), הוצרך בורא העולם לגלות רצונו לבני האדם - ותקופה זו ידועה כמתן תורה (מלשון "מתנה", כידוע).

כבר אמרו חז"ל - כל המציל נפש מישראל, כאילו הציל עולם מלא. אכן, גם היהדות גורסת כי ישנם אין סוף עולמות, אשר מכל עולם משתלשלת נשמה בעולם הגשמי (ראשיתה בתורת האידאות של אפלטון, ושיכלולה ב"תורת הצימצום" של האר"י ז"ל). וכמאמר חכמנו: כל ישראל ערבים זה לזה, משום הגעה להתגשמות שלמה, כידוע. ואין כאן מקום להאריך. ולפיכך, "חוק השתוות הצורה" מזכיר בהחלט גם תפיסות בודהיסטיות (ניכר בעיקר בחצרות חסידיים, ופחות בזרמים ליטאיים ובריסקרים).

וכבר אמר הפסוק: "ורדו בדגת הים וכיבשוה" וכו', בהם ישנה הכרה כי בעולם של אפקט המחסור, בהם לא ניתן לספק צורכיהם של כל האחרים מבלי לפגוע באלו של זולתם, מסודרים בקטגוריות נורמטיביות של בני האדם כנהנים מעדיפות עליונה על פני חיות, צמחים ודוממים. מאידך ישנם פסוקים מאזנים: איסור על עקירת עצים (בפרט אם אלו עצי פרי), או איסורי "בל תשחית" או "צער בעלי חיים - דאורייתא" וכהנה וכהנה.

חלילה לי לדבר מיומרנות. חשוב לי איכות הסביבה וחשובה לי כל בריאה ובריאה ואפילו הוא דומם. אבל לרמשים אין כשרות משפטית, כי אולי אין להם חובות אלא רק זכויות? כי לא ניתן לצפות מבעלי חיים ורמשים וצמחיה לחובות, אלא הם מקבלים זכויות בלבד: לא לפגוע בהם, בשיטחם... נוצר מצב פרדוקסלי אם כן, כי חיות הם במדרג נורמטיבי גבוה (בעלי זכויות של אצילים מימי הביניים, להם רק זכויות וכמעט ללא חובות) מהאדם (שלו חובות גם כן).

אשמח למצוא פיתרון משפטי, אבל יש להדגיש את הצורך להיותו משפטי - ולמצער גישה מוסרית שהמשפט החליט להכיר בה ולתת לה תוקף משפט בדיעבד.


עדי:
אני קורא כעת את ספרו של דב אלבוים 'מסע לחלל הפנימי'. הוא עוסק שם בתורת הצמצום ובתפישתו את האלוהות והאדם לאור קריאתו את חכמי ההלכה והקבלה.

ביחס לאברהם, הוא מסביר את עקידת יצחק קצת אחרת ממה שהורגלתי. מדבר על הפירוש שאברהם לא עמד במבחן שהציב לו אלוהים, אלא נכשל כשלון חרוץ. שאלוהים ניסה לעורר בו התבוננות פנימה ולא רק החוצה.
בפן החיצוני, של הציות, אברהם הצליח בגדול. אלא שבפן הפנימי, כבעל, אב, אדם - קצת פחות. כבעל - לא השכיל להגן על שרה מזלזולה של הגר, ולא על הגר מקינאתה של שרה.

כאדם נשוי, להגיע למצב בו הוא מגרש את אשתו ואת בנו, אין ספק שנכשל כשלון חרוץ בשמירה על שלום בית, על כבוד נשותיו, על שלמות משפחתו.

כאב, אחרי שגירש בן אחד, הולך להרוג את האחר? בלי ויכוח, כאב, סערה? אולי מושלם, אבל אולי נכה רגשית.

העובדה, אם אלבוים צודק, היא שאחרי עקידת יצחק לא דיבר עוד אלוהים עם אברהם ולו פעם אחת. כלתה הנבואה.

הזכיר לי מאמר של חבר שלי על איוב. הוא מסביר שאיוב הוא לא איש צדיק שהתעמר בו אלוהים, אלא להיפך, איש רדוד יחסית, שטרם ההתערבות האלוהית עשה מה שצריך, אך ללא מודעות, ללא העמקה. מטרת הייסורים היתה לגלות את מה שהיום היו מכנים 'האני הפנימי', הסערה האלוהית ממנה יכול איוב לתקשר ישירות עם אלוהים.

והעובדה כאן היא, שבסוף הסיפור, איוב 'מושיב את אלוהים לשיחה' - אני אשאל, ואתה תענה לי. ואלוהים נענה לו.

צירפתי את המאמר באנגלית. יצא עכשיו תרגום (בכתב העת 'תכלת' של מרכז שלם), אך אמרו לי שהתרגום פחות טוב אם אפשר להתמודד עם האנגלית.


מיכאל:
ספרו של דב אלבויים 'מסע לחלל הפנימי' אכן נחמד. דב אכן נגע שם ב"תורת הצמצום" תוך שימוש במעט מושגים מעולם הקבלה. אולם ברור לי כי איש חכם כמוך לא יטעה לחשוב שהדברים כפשוטם. לא כי הוא טועה חלילה, אלא כי דיבורו ופנייתו הם בתכלית הקיצור (כאילו הוא מבאר את תורת "המיתרים" לילדים) ולא בדרך המסורה לנו מאבותינו בדרכי לימוד תורה זו.
כך, למשל, הרוגצ'ובר, עם כל גדלותו, עמקותו וחריפותו הנוראית והעצומה, כאשר היה מנסה להבין את מושג "תורת הצימצום" היה נוהג לומר כי יקח לו לפחות שנתיים תמימות רק לנסות ולהתחיל להבינה ועדיין לא להיכנס בשעריה.

לגבי סיפורי המקרא מגמת הספר היא להעביר ביקורת. באותה מידה קראתי את ספרו של יאיר לפיד כמדומני "הגיבורים שלי" בו הוא אומר על אברהם דברים הפוכים. הסיבה, נראה כי סומנה המטרה ואח"כ הוכשרו האמצעים להגיע אליה.

אברהם אבינו היה במלכוד, בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". איך הוא היה יכול לעמוד בנסיון, ממאי נפשך?

אברהם אבינו "גילה" את האל על ידי התבוננות פנימה. המדרש מספר שבאותה התקופה הייתה עבודה זרה נוראית שנקראת "עבודת מולך". עבודה זרה זו נעבדה על ידי כך שהורים הקריבו את ילדיהם כקרבן בפני עץ ואבן. אברהם אבינו היה המוכיח בשער אשר יצא חוצץ כנגד מנהג מטורף שכזה, והיה צועק בשער בת רבים למיגור התופעה. והנה, למרבה ההפתעה, אותו האל שבשמו אברהם אבינו דיבר, אומר לו לעשות את אותה הפעולה בדיוק - אבל כלפיו. היש בושה גדולה מזו? ולא היה מדובר בעוד ילד, אלא בילדו היחיד משרה, בן זקונים, שנולד לעת שיבה ולאחר בכיות והבטחות שלא ימות אברהם ערירי. אותו הילד שהיה אמור לרשת אותו ולצאת ממנו אומות שלימות. היש יותר צער מזה? מכאן הרמב"ם כותב בספרו "מורה נבוכים" כי מפרשת העקידה ניכרת עוצמת "אמיתות הנבואה" - ככזו עד אשר נתפסת כדבר אובייקטיבי-חיצוני.

התבוננות פנימה מביאה לחשוב "מה סביר" לעשות. מה "אדם סביר" היה עושה. שוחט את בנו או שמא לאו. בשביל מה אנו זקוקים למבחן "האדם הסביר"? הלא זהו מבחן עזר שאנו - כבני אנוש - נאלצים להפעיל אותו בעת מבוכה או חוסר וודאות שיש לנו כבני אדם. אברהם אבינו היה צופה ב"אספקלריה שאינה מאירה", ולפיכך כאשר הוא נדרש לבצע פעולה שאיננה סבירה בעליל (ואפילו קיצונית יתר על המידה ובלתי נסבלת, ואפילו לשיטת האל איתו דיבר), אעפ"כ הנבואה היתה חד-משמעית עד ששאלת "האדם הסביר" לא התחילה. הוא לא נזקק לה, הדבר היה ברור כשמש בצהרים.

אוסיף פה אניגדוטה קצרה. כאשר "המתנגדים" חתמו על "כתב החרם" כנגד החסידות בראשית דרכה, הגיעו לאחד מרבניה הגאונים של בלארוס בכדי לצרפו לכתב החרם. הם עוד רמזו לו כי האיש "הדומה למלאך השם צבאות" גם הוא כבר חתם... (הכוונה הייתה לגאון מווילנא). ואותו רב אמר: למדנו מאברהם אבינו כי כאשר האל ביקש מאברהם אבינו לשחוט את בנו, הלך ועשה זאת בלי פיקפוק. אבל כאשר ה"מלאך" ביקש ממנו "אל תשלח ידך אל הנער" מיד הפסיק. לכאורה, כאשר האל מבקש ממך לעשות פעולה (מדרג נורמטיבי עליון), ובא מלאך (מדרג נורמטיבי תחתון מהאל) ומבקש ממך לחדול - האם יש לו סמכות לבקש כאמור?
אלא למדנו מאברהם, כי להרוג אפשר רק בציווי האל, אבל בכדי שלא להרוג מספיק רק מלאך... (והוא כיוון לגאון מווילנא).

כמדומני שאברהם אבינו חסין ביקורת. אדם אשר חיי בהרגשה פנימית ללא ספקות ("נביא אשר רוח אלוהים בקירבו"), שכן אצלו מבחן האדם הסביר איננו נצרך, איננו יכול להיות מבוקר (אין טעם לבקרו כי דעתו דעת אחת היא). הוא לא עונה על גדר בן אנוש? האמנם? לפיכך, איך אפשר לבקרו על שלום בית וכו'? האם אנו בעצם מגלגלים את הביקורת כלפי האל? כלומר, אסור לבקר את האל, אז נבקר את בניו שבהם האיר והדריך?

אלבוים לא צודק, כי הפסוק מיד לאחר העקידה אומר: "ועתה ידעתי כי איש ירא אלוהים אתה". הפסוק בעצמו מוכיח. את זה אלבויים השמיט, כי זאת לא התאים לו לתיזה. ולפי המדרש, אלהים לא פסק לדבר עם אברהם, אדרבא, הוא גאלו מניסיונות נוספים - פשוט כי לא היה עוד צורך. הוא הגיע למצב של "בובה על חוטים" (אם כל הכבוד לאברהם אבינו, עימו הסליחה שנאלצתי להשתמש במושג לא ראוי שכזה). אם הוא היה עובר ניסיון נוסף לאחר הניסיון הזה, היה מצב אבסורדי-פראדוקסאלי שהאל היה בעצם מנסה את עצמו!!! אם אחרי הניסיון האחרון האל משתקף - כפי שהוא בעצמו - באברהם, ניסיון של אברהם על ידי האל היה בעצם ניסיון של האל את עצמו???

ועל דרך קישור הדברים אציין כי הקבלה אומרת דבר מאד איזוטרי. מיד לאחר ניסיון העקידה, אברהם מתבשר על הולדת עוץ. וספר איוב נפתח בפסוק "איש היה בארץ עוץ, איוב שמו". הזוהר אומר לא סתם נאמר לאחר ניסיון העקידה שעוץ נולד. אברהם עבר עשרה ניסיונות (האחרון ניסיון העקידה), אבל צריך היה לעבור ניסיון נוסף - האחד עשרה - ייסורי איוב!!! אבל משום שהאל הבטיח לו כי "לא אוסיף לנסותך עוד" - איוב לקח אותם.

עכשיו הסיפור על איוב - זו כבר אופרה אחרת.

רק אציין כי לפי המסורת, משה רבינו כתב את חמישה חומשי תורה, ועוד ספר אחד בודד. אתה בטח מנחש איזה? ספר איוב... (אתה מוצא איזשהו קשר?)

yael אמר/ה...

היי עדי,
קראתי בשקיקה את הדיון המרתק,תודה,ממש מרומם נפש.

להבנתי ואולי מקוצר הבנתי, נתערבב קצת בין המונחים "משפט" לבין "צדק" ובמקביל, בעולם הדת, בין הלכה, לבין למדנות.

כינון מערכת משפט של מדינה, היא אמצעי מינימלי להסדרת חיי קהילה תקינים,ע"י הקצאת זכויות בסיסיות, תוך מתן לגיטמציה לאינטרסים שונים ומנוגדים, על מנת שלא ישרור מצב בו "כל דאלים גבר". ברור שהקצאת הזכויות מבוססת על ערכים, אבל משחוקקו החוקים, המשפט אוכף אותם כפי שהם. כך גם בתי המשפט עושים משפט. מי שיחפש בהם את הצדק, עלול להתאכזב.
הכנסת ערכים נוספים למשוואה נעשית בשוליים, רק בהתנגשות אופקית חזיתית של זכויות מנוגדות מאותה דרגה וגם אז לפי השקפת הצדק של השופט היושב בדין.
שימוש יתר בערכים בין כתלי המשפט הנוקשה עלול לפגוע בהם ומנגד גם בוודאות המשפטית המתחייבת משלטון החוק.
שימוש ברגולציה על מנת להקנות ערכים, הוא חסר תוחלת בעיני ועלול להשיג את המטרה ההפוכה.
גם אם נחוקק חוק שצריך לאהוב או לשתף, לא יהיה בקיומו מפאת החוק ערך של ממש.
הערכים צריכים לגרום לשימוש מינימלי במשפט, כך שאנשים יקרבו זה את זה במקום לריב בהתדיינות משפטית מתנצחת ומיותרת.
השימוש בגישה כלכלית ככלי פרשנות הינו מוגבל,מהסיבות שהעליתם וגם כיוון שאפילו הפרמטרים שנכנסים למטריצה אינם מדע מדוייק. שלא כמדע המתמטיקה, הניתוח הכלכלי נתון למניפולציות והטיות ואחד הדברים אותם למדתי ממך, הם כי עלינו לבדוק מה נעלם מעיני החוקרים בניתוחים הכלכליים שלהם.
ערך ההתחשבות מתוך תחושת אהבה ושיתוף מאוד קוסם וראוי, אולי כאן מתאימה התאורמה של coase לפיה המשפט מקצה את הזכות ועל בסיסה עשויים הצדדים להגיע להבנה בינהם.

לפני שארחיב בעניין זה, שהוא עיקר העיקרים בעיני, אעזר בהקבלה לחוקי התורה, תוך התייחסות לדברים היפים שהעליתם.
מיכאל אומר שבכל מקרה גם משפט האלוהים הוא לאדם שמפרש אותו לפי מאווייו ורצונותיו וכי אלו ואלו דברי אלוהים חיים.
זה נכון בעולם הלמדנות לשמה, היינו החלק הרעיוני שבתורה. כאן שבעים פנים לתורה, הפוך בה והפוך בה דכולי בה.
אבל כשמדובר בפסיקת הלכה , שהוא תוקפה המשפטי של התורה למעשה, כאן יש דרכי הכרעה ברורים וודאיים. כאן רק קולו של בית הדין המוסמך להכריע הוא בלבד שופרו של אלוהים.אבל הרבה יותר מזה, ה' נתן לנו את התורה, על מנת שנפרש אותה ועל דעת זה שייתכן שפירושנו כבני אנוש יהיה שגוי, אבל גם במקרה בו שגה בית הדין, הופכת פסיקתו לאמת האלוהית ולחלק מתורתו, כי "לא בשמיים היא".
בהקשר זה מוכר הסיפור היפה על "תנורו של עכנאי". המדובר בתנור של חרס, שנשבר וחיברוהו בדרך מסויימת והיתה מחלוקת האם טמא או טהור. רבי אליעזר טיהר וחכמים טימאו. למרות שרבי אליעזר צדק,והוכיח זאת באותות ובמופתים שמיימיים, לרבות בת קול שהכריזה על צדקתו, הכריעה דעת חכמים, לפי הכלל שחל "אחרי רבים להטות"ועל זה אמר ה':"ניצחוני בניי". וכן הסיפור המובא במסכת ראש השנה על רבן גמליאל שציווה על רבי יהושע לבוא אליו במקלו ובתרמילו ביום שחל לפי חישובו יום כיפור והוא עשה כן, כי למרות שצדק, היה עליו לקבל את קביעת בית הדין שהפכה לאמת האלוהית ולמעשה שינתה אותה, מדהים בעיני!
אם נחשוב לרגע על משמעות הדבר, הרי שעקרון זה מעיד על צניעות גדולה של ה' כבורא העולם, נותן התורה ויוצר האדם.יותר מזה, מעיד על אמון גדול באדם ושיתופו במעשה הבריאה.
אפילו כשברא את האדם אמר ה' למלאכים בנימת שיתוף:" נעשה אדם".וזה לעניות דעתי מתחבר להפליא לרעיון שלך , עדי: השיתוף, הצניעות והאהבה בהם ה' מכונן את המשפט שצריך להידבק גם בנו.

בהמשך לכך,התורה רוויה מצוות המכוונות לאהבת ה' ואהבת הזולת ,לרבות בעלי חיים.
אבל נניח שצדדים הגיעו למשפט בדבר החזר הלוואה. אסור לבית דין לפטור מהחזר בגלל שהנתבע עני והתובע עשיר.לכן יפסק כי הנתבע חייב להשיב הלוואה לתובע. עדיין יש כללים כיצד להתייחס לחייב. " אל תהיה לו כנושה" ( אסור להזכיר לו שחייב), אסור לגבות ריבית, כל שבע שנים יש אוטומטית שמיטת כספים ומחילת חובות גורפת ופתיחת דף חדש. ולצד אלה יש חובות להתחשב באחיך החלש והעני.בדומה לכך " כופים על הצדקה"," כופים על מידת סדום" ואפילו על לנהוג " לפנים משורת הדין"( בבחינת תמים תהיה עם ה' אלוקיך וקדושים תהיו- אל תהי נבל ברשות התורה).
מנגד, בחוקי המדינה , אפילו פשיטת רגל שהיא למעשה שאובה מרעיון השמיטה , אינה זכות קנויה וגורפת, אלא יש לבקש ולעתור לה וגם אז בתנאים וסייגים.ההליך מתנהל כך שכל נושה דורש את חובו ואם ניתן צו המאשר זאת , נחלקים בנכסי החייב.לא מתוך ראייה של שיתוף אלא אילוץ משפטי.
לכן, הואיל ורעיון השלום השלווה, האהבה והשיתוף הוא נעלה בחשיבות , מטרתנו צריכה להיות הקניית הערכים ע"י דוגמה אישית בעצמנו ובמסגרת משפחותינו ומקצוענו.
ודווקא להשתדל להשתמש פחות במערכת המשפט, ולפתור את ענייננו בהבנה , כאשר למי נתונה הזכות המשפטית תהא שאלה משנית או שתגיע רק אם נסיונות ההסדרה יעלו על שרטון ולא כנקודת מוצא מחופרת.
ולזוטי דברים:
א. קצת מפריעה לי ההסתכלות של מיכאל לפיה אברהם חסין מביקורת , כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואין בן אנוש חסין מביקורת, ובלבד שבאה מקדושה ורצון להבין, כמובן.
ב. לגבי מחברו של ספר איוב , לא לגמרי ברור ויש דעה מסורתית נוספת לפיה כתבו בן דורו של יחזקאל.כך או כך, ממליצה בחום על קריאת הגירסה האנגלית של המאמר על איוב, שאגב נותן חיזוק גדול לרעיון הקיום מאהבה.

שתנתן בנו הבינה להבין ולהשכיל לשמוע, ללמוד וללמד לשמור ולעשות את הכל באהבה.
יעל.

yael אמר/ה...

היי,
אגב הרהוריי אתמול, על משמעותו של תשעה באב ועל הכמיהה לבניין בית המקדש, נזכרתי בחזון אחרית הימים ובעקבותיו בכך שנשמטה מתגובתי הקודמת ההתייחסות לעניין בעלי החיים;

כשברא ה' את העולם, בראו על מנת שהחיות ידורו בכפיפה אחת זו עם זו וכן על מנת שאדם יאכל רק מן הצומח ולא מהחי.
זהו האידיאל של העולם;הרמוניה.

בגן עדן ה' מצווה על האדם לאכול מפירות הגן ולא מהחיות.

רק אחרי המבול , משהשחית העולם ונח יצא מן התיבה, אז ירד כל היקום בדרגה; וכך גם ירדה איכות הפירות ולכן, כאילוץ, ה' התיר לנח ובניו אחריו לאכול מן החי, על מנת שהאוכל יהיה מזין .

אבל, היתר זה הוא בבחינת מצב זמני בלבד.

הרב קוק כתב על
"חזון הצמחונות", לפיו
באחרית הימים, בו:"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" ובו אנו מקווים, כי המצב הרוחני והגשמי ישוב לקדמותו, גם בני האדם לא יורשו עוד לאכול בשר.

ומה שמעניין זה הקישור בין מצב בני האדם למצב החיות, כשיש שלום בעולם,גם אין אוכלים זה את זה.

כך שאני סבורה שהמחשבות של עדי ביחס לחי, בהחלט מעוגנות היטב, והן בבחינת האידיאל.

שנזכה לחזות בו,יעל.

עדי אייל אמר/ה...

תודה יעל, מרתק.
מעניין לראות כי גם בתיאור שלך, הצמחונות עדיין נראית כאידיאל, אך לימים עתידיים, ללא צורך להתייחס לפרקטיקה היום.

בעיני, העיקר אינו צמחונות או אכילת בשר, אלא תודעה. כאשר אנו רגישים לאלה שסביבנו, צמחים וחיות הן חלק מעולם זה, כמו גם אנשים. התייחסות לאוכל בכבוד, בתודה על המוענק לנו, אפשרית גם היום ומהווה תיקון בפני בזבוז או גסות. לאכול בשרה של חיה מחייב התייחסות למהותה, לשאלת המוסריות שלי, ובעיקר - לסיבה בגללה אני ראוי להקרבה זו מצידה. גם צמח הוא חי, ובעניין הרגישות איני רואה הבדל גדול, אלא של מידה וקלות ההזדהות עם אלה שחייהם קרובים יותר לשלי.

אם היקום ירד בדרגה, עלינו לחכות שיועלה בחזרה, או למשוך אותו כלפי מעלה?

הראייה את העולם כניתן לנו, לשרתנו ולהיות לנו אמצעי, עלולה להפוך לצידוק קל לראיית עצמנו כנפרדים מהשאר, עם היתר לנצל והפרדה קטגורית בין 'אנחנו' ל'שלנו'. דווקא הרעיון של בריאה אלוהית נראה לי מכוון לצד השני, של שותפות, אחווה בין ברואים והבנה שכולנו יצירה אחת. או אז, כשהורגים יציר ה' אחר כדי שאני אוכל להתקיים, חושבים פעמיים, ובודקים אם באמת נחוץ הדבר. אם אפשר למצוא דרך להתקיים ביחד, עדיף...

ולעניין אברהם ואיוב, השאלה אינה מה הסיפור 'הנכון'. דורות של פרשנות משפטית, שלא לדבר על תלמודית, מלמדים אותנו (לפחות אותי) ששאלה זו עקרה בדרך כלל, ומהווה מסווה לדחיפת הפרשנות 'שלי' כאובייקטיבית והכרחית. השאלה המשמעותית היא מה הסיפור מלמד, מה עלי לקחת ממנו - ובעניין זה פרשנויות שונות מלמדות דברים שונים, ואין סתירה הכרחית ביניהם.

לעניין תשעה באב, אם המקדש משקף את ההתחברות עם האלוהים, הבכי והצום הם כלים להזכיר לנו לחפש את אלוהים בתוכנו, להיות ראויים לבית מקדש - לא? מיקוד בבניין משאיר את הדברים בידי שמיים, ואת ההווה כ'ירידת הדורות' לעומת העבר, ובתקווה גם העתיד. מיקוד במודעות, בפתחון הלב, מזכיר את המשימה המיידית יותר, להיות ראויים ולא לחכות שיינתן לנו.

michael אמר/ה...

יעל שלום רב,

ישנו הבדל בין "משפט" לבין "צדק". אכן, בעולם אידיאלי המשפט היה צודק, אולם בעולם פרגמטי - תפקיד המשפט להכריע כאשר צדק היא פונקציה מתוך מגוון הפונקציות עליה המשפט מגן. מכאן נוצרו לנו 2 בתים: "צדק משפטי", "משפט צדק". ויש הבדל בין השתים. כך גם המושגים: "אמת משפטית" לבין "אמת עובדתית" ורבים הם, וכן על זה הדרך.

תפקיד מערכת המשפט היא הסדרת חיי קהילה ומדינה תקינים, בעלות הכלכלית הנמוכה ביותר. לאמר: הזולה ביותר, אך האם הטובה ביותר? או שמא שניהם.

גם אני חשבתי בעבר כי משחוקקו החוקים, המשפט אוכפם כפי שהם. אולם זכורני שיחה שניהלתי עם עדי, בו הוא אמר משפט שאותי הדהים: "אמנם חוק כתוב נאכף, אולם אם חוקים אינם ראויים ואינם מתיישבים על הדעת - אנשים פשוט יתחילו שלא לשמור אותם". בעבורי זה היה אירוע מכונן.

הסיבה שהכלכלה איננה מהווה כלי אולטימטיבי לפיתרון בעיות משפטיות, מפני שהכלכלה בעצמה איננה מהווה כלי אולטמטיבי לכלכלה עצמה. תורת הכלכלה מאד מדוייקת וחד-משמעית, אולם עדיין היא רחוקה מיישום בעולם המעשה. יש להבחין בין "כלכלה מתמטית" לבין "כלכלה יישומית". כלכלה ישומית מכילה בתוכה, גם פסיכולוגיה, גם אידאולוגיות, גם סייגים וכדומה - כי בעולם המעשה אנחנו עוסקים בבני אדם (סגולת האינדיווידואליזם) ולא במחשבים אשר מכירים רק ספרות 1 ו-0.

פסיקת ההלכה כמוה כפסיקת בתי המשפט. בית המשפט מכריע בין צדדים רק כאשר יש סיכסוך ואין מוצא לכוחות השוק לטפל בבעיה. כל עוד אין מחלוקת - אין בית משפט ואין כוח לבית משפט. כך, למשל, תורת תום הלב. מקורה בעולם המוסר, אולם כאשר בית המשפט נאלץ להפעיל אותה - אזי הוא יוצק לתוכה תוכן משפטי. כך אנו מקבלים "תום לב משפטי". הוא הדין להכרעת בתי הדין - הכרעתם איננה אמת אוניברסלית, אלא "אמת הלכתית". אמת, על התורה נאמר: "כי לא בשמים היא" - משנתנה תורה לבני-אדם, בני האדם קיבלו את הסמכות לקבוע למה התכוון האל. הסיבה פשוטה: אין דרך אחרת לעשות זאת, ועל כל פסיקה אומר האל: "אני מאשר רטרואקטיבית, כאילו כך כתבתי מלכתחילה". אולם, ישנה מסכת הודיות, בה מתואר מה הדין כאשר בית הדין טעה בדין. כלומר: יש מושג של בית דין טועה בדין האל, אבל לאל אין מנוס - מתוך כללים וחוקים שהוא עצמו יצר - וקובע כי זהו הדין. אולם בית דין שטעה, צריך לבצע פעולות כפרה.

"נצחוני בני" - זכורני על דרך ההלצה, כי "ניצחוני" הוא מלשון "נצח". בני עשו אותי "נצחי" בעולם.

לגבי הצניעות אינני יודע. אכן, האל צנוע. ובאותה מידה "מלך גאות לבש". אולם, במקרה הזה אין ברירה. תורה שניתנת לבני אדם נצרכת לפירוש אנושי. אינני בטוח שזו נגזרת של צניעות.

"החזר חובות" - מאוחר יותר הילל הזקן תיקן פרוזבול לישראל.

"דיני פשיטת הרגל" - איננה שאובה מדיני השמיטה, אלא רק ההפטר שבה. דיני פשיטת הרגל מדברים על סעד לנושה ולחייב. לנושה - נפרע כפי חלקו היחסי, לחייב - בסופו של ההליך הוא מקבל הפטר.

רעיון השיתוף והאחווה הוא קריטי בעולם הפילוסופי היהודי. הרמב"ם הלך בעקבות אריסטו: "האדם הוא יצור מדיני" - לאמור, הוא נזקק לחברה. האדם הוא יצור חברתי, ואריסטו מוכיח כי רעיון המדינה הוא רעיון טבעי ולא מלאכותי (בפרק פוליטיקה א', כמדומני). אכן, חכמים אומרים ששימוש במערכת המשפט איננו רצוי והוא רק משמש כמפלט אחרון. "לא חרבה ירושלים, אלא שהעמידו הכל על דין תורה". לא היה שם "לפנים משורת הדין". בירושלים כולם היו למדנים וההלכה שלטה בחייהם וברוחם, ועולם אשר מושתת אך ורק על הדין אין הוא יכול להתקיים. (כמאמר המדרש: בתחילה חשב הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שאיננו עומד. עמד ושיתף את מידת הרחמים בדין ואמר - הלוואי ויעמוד".

לטעמי, אברהם אבינו - המסמל את ההפך הגמור ממידת הדין, את מידת החסד המוחלט - חסין מביקורת רק בשלב הפיכתו לאלוהי. לא ביתר התהליך עד שהגיע למעמד הנשגב בעקדת יצחק. רק לאחריו. אבל זה כבר עד שאברהם חסין ביקורת, האם האל חסין ביקורת?

ע"פ המסורת היהודית במסכת בבא בתרא, כמדומני דף ט"ו או ט"ז - משה רבינו כתב את ספר איוב. יחזקאל?! לא זוכר. ואמת, איוב הוא הספר המרכזי עליו מושתת התיאוריה הנוצרית. רעיון "האהבה". האבן עזרא טוען שאם כל בני ישראל היו צדיקים (אוהבים) לא היו נזקקים לדיני נזיקין. לשון אחר: הכל לפנים משורת הדין. ולא חרבה ירושלים וכו'. העניין הוא שלא ניתן לכפות זאת "משפטית" על אנשים. "אהבת חינם" היא אידיאל שיפתור את רוב בעיות האנושות העולמית (לא רק הפנימים-מדיניים), אבל ביטול ה"אגו" איננו ניתן לכפיה משפטית - כי שוב, אנשים כבר לא יצייתו לחוקים. או בלשון תורת המשחקים יתחיל מרוץ לתחתית... הוא הדין לתשעה באב.

michael אמר/ה...

"לא תהו בראה - לשבת יצרה". העולם נברא לצורך יישובו ולא לחורבנו. אכן, היתר הבשר ניתן לבני האדם לאחר דור המבול. אולם, באחרית הימים גם אריה ירבץ עשב.

האם האיזון העדיין יופר? מחקרים הוכיחו שמקומו שאריות לא טרפו אוכלי עשב הם התרבו כל כך שלא נותר עשב למראה ואז כולם מתו.

שרשרת המזון מוטבע בבריאה? או זר לה.

צמחונות היא רק סימפטום. המחלה היא אכן "התודעה". להיות בעלי רגישות, כבוד והגינות. משיכת היקום כלפי מעלה משימה אפשרית, אבל השקעת המאמצים וצורת החינוך תהיה קשה ובזבזנית. לחנך את כל אומות הוא משימה בלתי אפשרית. ככל שיש יותר ויותר פרטים (משתנים) תורת המשחקים מראה על הקושי לשנות את כולם. וגם אם נשנה את כולם, מיד תתחיל תנועה כלפי מטה בחזרה. הרעיון של ירידת הדורות, היא ירידה הדרגתית ברעיון של מירוץ לתחתית לאורך הדורות (תורת המשחקים).

מחד חכמים ראו את עצמם "העולם נברא בשבילי" ו"בשבילי נברא העולם". ומאידך, "אם עשיתי עבירה אחת - הרי שדנתי את כל העולם כולו לכף חובה".

לטעמי, אתה חוזר שוב לשאלה המידתיות. האם באמת הדבר נחוץ, או שניתן למצוא צעד פחות דרסטי כדי להשיג את אותה המטרה בדיוק או לפי ערך.

שאלה המידתיות היא מושג מפתח בעולם המודרני, ולמרבה הפלא כבר הרמב"ם דיבר עליה בהקדמה לפירושיו למשניות. הבעיה: הכשל הנוטירליסטי. אז התורה צימצמה את האפשרות לאכילת רק חיות מצומצמות (טהורות), ובדרך של שחיטה (שנתפסת כלא מכאיבה. אולי נחזית להיות נוראית, אבל הבנתי שגם לא מכאיבה). וליתר העולם, הותרו כל חיות העולם כולו, ורק צוו בשבע מצוות בני נוח שלא לאכול אבר מן החי (כיוון לרעיון הנ"ל).

ישנה דרשה בה כתוב: "מזמור לאסף. באו גויים בנחלתך טימאו את היכל קודשך..." הגמרא שואלת: "מיזמור לאסף? קינה לאסף היה צריך לכתוב". אלא מזל שכילה הקב"ה זעמו על עצים ואבנים, וכך חס על עם ישראל (אחרת היה מחריב חלילה את שונאי ישראל - בלשון סגי נהור).

עוד אמרו - אנו לא בוכים על חורבן הבית, אלא על סיבות החורבן.

yael אמר/ה...

היי עדי,

אשרי המורה שאלה תלמידיו...

אשר לפרשנות האישית של הטקסט המקראי על ידי כל אחד, לפי השקפתו ואמונתו: ברור כי בעולם המחשבה, כל פרשנות לגיטימית והעיקר הוא אכן המסר ויותר מכך הפנמתו;

אך כמו שלטקסט משפטי יש כללי פרשנות - לפי אומד דעת הצדדים, תכלית המסמך, פרשנות המתיישבת עם קיום המסמך, עם אחידותו, עם עקרון תום הלב ועם התכלית הכלכלית של העסקה, כך יש כללים גם לפרשנות המסורתית.

יש שלוש עשרה מידות בהן התורה נדרשת:

מקל וחומר, מגזירה שווה, מבנין אב.., מכלל ופרט, מפרט וכלל, ...דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו ...(מתוך ברייתא דרבי ישמעאל, שמהווה חלק מנוסח תפילת שחרית);

ובמסכת אבות פרק ו' משנה ה', נאמר שהתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, בין היתר:

"בתלמוד, ...ביראה, בענוה, בשמחה, בשמוש חכמים, ...במקרא (היינו: בקיאות ב24 ספרי התנ"ך), במשנה, ...בלב טוב, באמונת חכמים, ובקבלת יסורין".

כללי הפרשנות ודרכי הלימוד רחבים ולמעשה ניתן להכניס כמעט כל היבט וגישה לאחד מהם, אך פרשנות המתיישבת יותר עם עקרון הרצף, תהא מעט יותר משכנעת בעיני, קצת בדומה לעקרון הרצף המשפטי.

אשר למזון ולהרגלי אכילה:

אכן אכילה גסה או אכילת תאווה פסולה מכל וכל. אכילה היא צורך הגוף ונועדה לשמור על בריאות האדם ועל שלמות גופו ובריאותו, כך שעליה להיות מזינה ולהכיל את אבות המזון הנדרשים לתפקוד טוב של הגוף.

על מנת שהאכילה תהא גם היא מכוונת לשם שמיים, יש כללים ברורים שמעדנים את יצר תאוות האכילה ומזכירים לאדם ממי מגיע מזונו ולשם מה:

ראשית החובה לאכול אוכל כשר בלבד ובמקום כשר, החובה ליטול ידיים לפני האוכל, לברך לפני האכילה ובכך לבקש רשות מה' לקחת משלו, אמירת דברי תורה על שולחן הסעודה על מנת שלא יהא מושב ליצים או אכילה מזבחי מתים, החובה לברך ברכה אחרונה בסיום הסעודה - כל אלו ועוד מכוונים לעידון האכילה ושמים אותה במקומה הראוי.

מי שמפנים משמעות מצוות אלו, אכן רואה באכילה לא כלוקח מתוך שלו, וכפועל יוצא מכך מכפיף עצמו לחובות הנובעות מכך.

לגבי מקום האדם:

למה בסדר הבריאה אדם נברא דווקא אחרון? מצד אחד, האדם נזר הבריאה וה' הכין לו עולם מוגמר שיכנס לעולם כאדון להיכלו, אבל זאת בתנאי שהוא אדם, היינו נוהג במוסר ובצדק; אבל ברגע שאינו נוהג כן, יוזכר לו כי הוא נברא אחרון, "ואפילו יתוש קדמך".

זהו בדיוק הרעיון שכל עוד נוהג האדם בשאר יצורי העולם בצורה מוסרית הוא ראוי לשמו, אך אם לא, מדרגתו נמוכה, אפילו משל החי.

אשר לתשעה באב ולבניין ירושלים:

כוונתי בשימוש במונח "אידיאל" היא לא שעלינו להמתין למימושו על ידי שמים, אלא להיפך עלינו לשאוף אליו ולקדם את בואו על ידי התנהגותנו ומעשינו.

בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם (מי שרוצה לסבור שבגלל שנוצחנו במלחמה, זה בסדר, אך כדאי גם להעמיק ולחשוב מדוע נוצחנו במלחמה) והתיקון שלנו הוא אהבת חינם; ומוטב שנכשל באהבת חינם ולא בשנאת חינם.

בניין בית המקדש פיזית, הוא עניין משני בהחלט, די בכך שנהיה בדרגה רוחנית כזו ששואפת שנהיה ראויים לבניין בית המקדש.

כך לדוגמה, בהגדה של פסח, כולנו שרים -

"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו";
וכן: "אילו הביאנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה – דיינו".

ולכאורה מה הטעם להביאנו להר סיני ללא מתן תורה? ובדומה, מה הטעם להביאנו לארץ ישראל ולא לבנות את בית המקדש?

אלא שדי בכך שאנו בדרגה רוחנית כזו בה אנו ראויים לכך. מתן התורה פיזית, או בניין בית המקדש הוא רק החותמת, אך הוא העניין המשני.

yael אמר/ה...

היי מיכאל,

קראתי את שכתבת בעניין רב. התרשמתי עמוקות מהיקף ידיעותיך ובקיאותך ואופן הניתוח המעמיק, תודה, השכלתי.

איני מוצאת מחלוקת של ממש בין גישותינו, לכן אתייחס למספר מצומצם של דברים;

באשר להעדר ציות לחוקים שאינם ראויים ושאינם נתפשים בשכל;

מעניין להשוות לתורה,בה מצוות שמעיות ומצוות שכליות; חוקות ,שאינן מובנות לנו ומצוות, שטעמיהם ברורים.
למרות שחלק מהמצוות תמוהות וסתומות, לא יעלה על דעתנו פשוט שלא לקיימן,וזאת מתוך אמונה גדולה בה', נותן התורה.

מנגד, ציינת את שיחתך המדהימה עם עדי(אכן בעל יכולת להדהים), באשר לחוקי המדינה שאינם ראויים,אשר סופם שיופרו.

מנין נובע ההבדל? כנראה מהאמון במערכת, או נכון יותר העדרו, וכאן לדעתי עדי בהחלט צודק;
בעיקר נובע מחוסר תחושת שיתוף ואחדות;
אנשים חיים בגישה של "אני את נפשי הצלתי" שכל המערכת מושחתת ולכן מותר לדוגמה, להעלים מיסים, כי כלם מושחתים והמערכת לא מתפקדת, לכן כל אחד לעצמו.

במצב זה אנו עדים להפרה, לא רק של חוקים שאינם ראויים, אלא להפרה גורפת גם של חוקים שכליים, לרבות גניבה, מעילה, שוחד, עדות שקר וכו'.

אלו, אגב, בדיוק דברי משה לעם בפרשת השבוע : "איכה אשא טורחכם ,משאכם וריבכם".
הביקורת של משה היא שהעם גדל והתרבה , ובמקום לשמור על שותפות ואחדות, כל היום עסוק במריבות.

ברור לי שרק תחושת אחדות שלנו והשיתוף הנובע ממנה, יגרום לציות לחוקים, שכן, אם הכל למען כולנו, ולדוגמה, המיסים הנגבים ממני משמשים למי שזקוק להם, שהוא שותפי,לא ארצה לחמוק מתשלומם.


באשר לבית דין שטעה:

הדיין אפילו חייב בתשלום פיצויים לבעל הדין, אין חסינות. אפילו רבי טרפון ידוע כמי ש"הלך חמורך רבי טרפון" ( היינו: שלם בחמורך למי שטעית בדינו) ,אבל כוונתי היא רעיונית, ולכך אני חושבת שאנו מסכימים.

באשר להתקנת הפרוזבול, שתוקן הן לטובת העשירים שיובטח כספם והן לטובת העניים, שיימצא מי שילווה להם, דווקא דוגמה מצויינת לכוחם של חכמים לחדש הלכות ולהתקין תקנות לפי צורכי החברה והשעה, למרות שמהתורה קיים איסור. ומעיד על כך שאין גוזרים גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה וכי קיים כח לשנות ולהתאים ולא להיות מקובעים לדין הנוקשה.

לגבי איוב:

אכן ייחוס איוב למשה מצוי בבבא בתרא דף יד ע"ב, אך אם נמשיך לקרוא נראה כי ממשיך דיון מתי חי איוב(בהנחה שאיננו משל);

י"א שמעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריה , וי"א בימי שפוט השופטים חי, י"א בימי אחשורוש. לפי דעות אלו, לא נתבאר מי חיבר את איוב.
עמוס חכם בהקדמתו לאיוב בפירושו "דעת מקרא" מעלה סברה זו ומנסה לעגנה, ראה הדיון שם.

ולעניין חורבן בית המקדש:

אכן, עלינו לא רק לבכות על הסיבות שהביאו לחורבן, אלא לעשות את כל המאמצים לתקנם.

יעל.



מסביר מאוד

עדי אייל אמר/ה...

קראתי עכשיו באלבוים ציטוט של ר' נחמן מברסלב, שאמר: "כי צריך לזכך את הפנים, שיוכל כל אחד לראות את פניו בפנים שלו כמו במראה, עד אשר בלא תוכחה ובלא מוסר יתחרט חברו תכף על מעשיו, רק ממה שיביט בפנים שלו, כי על ידי שיביט בפנים שלו יראה את עצמו כמו במראה, איך פניו משוקע בחשך"
זה כאשר הוא פונה לעסוק ביוסף הצדיק – והיפה. יופי כזה, הזורח מפנימיות, נראה לי כבסיס למה שאנחנו מדברים עליו, של החובה המוטלת עלינו ובתשעה באב מתקשרת לחורבן המקדש ולצורך להיות ראויים לחדש.
מרתק עד כמה הדברים נשמעים דומה במסורת הזן-בודהיזם. גם שם מדברים על הברקת המראה, להיות במקום נקי בו המציאות משתקפת כמו שהיא, בלי תוספות ועיוותים שאנו מוסיפים לה. מורי הזן עוסקים בהברקת המראה שלהם, עד להכרה שממילא אין שם מראה להבריק, שהמציאות היא פשוטה ואינה דורשת שינוי. הפער בין ההברקה התמידית לבין היעדר הצורך בה, מגולם בהתייחסות לכותרת 'הארה', או בתרגום מדוייק יותר, הערה או התעוררות. כשקולטים את האמת, ומפסיקים להתווכח איתה, אין הרבה צורך במאמץ.
עכשיו שאלה: כשמתעסקים כל כך הרבה בסיפור, בין אם הוא בהיסטוריה השבטית ובין אם בבית המקדש העתידי, האם לא גורעים מההסתכלות בהווה? באלוהות שכאן ועכשיו?
נדמה לי שכשהעיניים נשואות קדימה, נתקלים באבן שלא ראינו. וכשמסתכלים לאחור, עלולים להיתקע בקיר.

michael אמר/ה...

עדי. זוהי לב ליבה של תורת הבודזיהם. ישנה מסורת ביהדות, כי הדת הבודיסטית החלה מצאצאי אברהם שאינם יצחק וישמעאל. התורה אומרת כי לאחר מות שרה, אברהם נשא את "קטורה" ואת ילדיה הוא שילח לרחבי העולם ונתן להם "מתנות". המדרש מפרש את המילה "מתנות" = כוחות טומאה. אברהם, למעשה, לימדם את דת הקבלה שאותה הוא השיג והנחיל לבניו, אולם את צידה השני (באפקט המראה). וישנם חוקרים בודיסטים האומרים כי ישנה כת "הברהיימים" שמתייחסים לבניו או ללומדי תורתו של אברהם אבינו. לפיכך, השיטה הבודיסטית והיהודית עוברים בקווים מקבילים, באפקט הראי, וכמובן שתהפוכות הזמן ואמונות נוספות שהתגשבו אצלם במהלך התקופות שינוי מאד מאד את אמונתם המקורית.

ההבטה בהווה היא סגולת הבודיסטים. לפי הבודיזהם, העבר הוא חלום מת - והשקוע בעבר נוגע במוות. מי שמסתכל על העתיד חיי בהזייה - כי היא עדיין לא התגבשה ולא קיימת. ורק ההווה קיים. היתרון: מרגישים חיות, רוגע ושלווה. החיסרון: אין לך עבר ואין לך עתיד. נידונת להיות מאושר, עירני ומפוקח - אבל עני ואביון, בלי עבר ובלי עתיד, בלי זכרונות ובלי דימיון. לאמור: חיה משוכלל עם כוח דיבור. ללא מימוש כל כוחותיו האפשריים של האדם.

החושב כי היהדות מעודדת רק הבטה קדימה, פיספס בה נקודה מרכזית.

בשולי הדברים יאמר, כי רבי נחמן מברסלב נתפס כגאון, צדיק אמת ופילוסוף משכיל וחריף בעל הבנה עמוקה וכדומה, אבל לא בעל אוטוריטה הלכתית או סמכותית בקרב היהדות כלל, אלא רק בקרב חסידיו בחייו. אדרבא, רבי נחמן מברסלב הותקף על ידי כל זרמי היהדות: ליטאים, ללא ספק; ואפילו החסידים עצמם - בהנהגת הסבא משיפולי יצאו כנגדו וכנגד חסידיו חוצץ. אולם, בעולם של "העידן החדש" הוא תפס עדנה מחודשת.

לפי מיטב הבנתי, יהדות איננה מיסטית, אלא משפטית-הלכתית-ראציונלית (שורת הדין). כל דבר שהוא "לפנים משורת הדין", מקובל על היהדות, כל עוד אין הדברים סותרים את ההלכה (הרף התחתון). והרמב"ם כותב: שהתנהגות בני האדם תלויה "בכל אחד לפי מה שהוא אדם".

yael אמר/ה...

היי עדי,

קראתי את שאלתך המעניינת; ומיכאל, קראתי את תשובתך היפה, אך המתארת, לפחות לטעמי, תמונה חלקית בלבד, היינו, רק צד אחד של המטבע.

אשר לרעיון של "לחיות את ההווה":

ההווה הוא נקודת חיבור רגעית בין העבר לעתיד. לטעמי, התנהגותנו בהווה צריכה להיות מושפעת, מונחה ומודרכת מן העבר, כאשר העתיד שלפנינו מבטא את השאיפה להגשמת המטרות שלשמן באנו לעולם, ולהתחזק כל הזמן, ואין לדבר סוף.

לשקוע בשלוות ההווה, מביא לשעמום, בטלה ולבסוף לידי חטא, כפי שנאמר במסכת אבות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון";

אבל יחד עם זאת, כדאי מאוד לדעת להתחבר, ליהנות ולחוות כל אירוע בחיים, כל פרט וכל תמונה, ולא לחשוב כל הזמן על המטרה הבאה, אחרת נפספס את ההוויה ואת ההפנמה של האירועים שאנו חווים, ופשוט לא נצליח ליהנות מהעולם.



אשר לרבי נחמן מברסלב:

העובדה שהפך ל"קדוש" רק לאחר מותו אינה ראיה לדבר, אלא ההיפך הוא הנכון - בעיני מעידה עובדה זו דווקא על צניעותו הגדולה:

הרי בעידן בו חי לא היה פרסום לכל דבר, ופעמים שאנשים גדולים זכו להכרה רק בקרב קהילתם המצומצמת. הדברים נכונים גם לגבי ציירים מפורסמים ומלחינים דגולים וכיוצא באלה, שהפכו לגדולי היוצרים רק לאחר מותם ואילו בחייהם היו עלומי שם וחיו בדלות ובצער, כדוגמת ואן גוך.



אשר להיות היהדות דת רציונאלית – כאן, מיכאל, הרשה לי לחלוק עליך;

ליהדות שתי אסכולות: האחת סוברת שהיהדות הינה רציונאלית והאסכולה השנייה סוברת שהיהדות הינה מיסטית, ובסופו של דבר אין ממש הפרדה מוחלטת ושתי האסכולות משמשות למעשה בערבוביה.

הדעה שהיהדות הינה דת מיסטית אינה המצאה חדשה, ובודאי שאינה "המצאה" של רבי נחמן מברסלב; יש לאסכולה זו "חסידים" עוד מימי התנ"ך, התנאים, הגאונים, הראשונים וכמובן האחרונים.

מכל מקום, אף הסוברים כי היהדות הינה רציונאלית, הרי שבכל מקרה הרציונאליות מוגבלת עד מקום מסוים, בו כל הסבר של הדת חייב להתבסס על הסבר שאיננו עוד רציונאלי, לאור מוגבלות השכל האנושי לעומת האלוהי.

כראשי האסכולה הרציונאלית (שבעיקרה גורסת כי הדת מוסברת באופן שכלי וכי שאיפתנו להשיג אותה בשכלנו, עד שנגיע לשלב הגבוה ביותר של הנבואה), נמנים רבי סעדיה גאון והרמב"ם; אולם מעניין לשים לב כי דווקא הרס"ג עצמו הוא שהתווה את ההפרדה שבין מצוות שכליות, לבין מצוות שמעיות.

האסכולה המיסטית, היא שרואה בדת סמל לדברים עמוקים יותר, הנוגעים לרגש, לנשמה ולנפש, המביאים לעבודת הבורא בהתלהבות ובכוונה שבלב.

מבין התנאים ניתן לזהות את רבן יוחנן בן זכאי, שמצד אחד הקים את בית הדין של "יבנה וחכמיה" והיה סמכות הלכתית נעלה, ומצד שני היה גם "מיסטיקן", היה דורש גימטריות וכד' ואף חקר במשמעותו של "מעשה מרכבה";

וכמוהו גם יונתן בן עוזיאל, רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי שכתב את ספר הזוהר, שהוא ללא ספק "הספר" של המיסטיקה היהודית, המהר"ל מפראג שיצר את הגולם, ואף הרמב"ן, שחילק קמעות ומזלות.

הנה כי כן, גם אנשים אשר ללא ספק היו בני סמכא בעניינים הלכתיים, האמינו בתורת הקבלה, בזוהר ובמיסטיקה, ולא ראו בה כל סתירה להלכה.

לטעמי האישי, האסכולות משלימות זו את זו ואינן מנוגדות זו לזו כלל ועיקר:

ההסבר השכלי לתורה יפה ובר תוקף והמיסטי מסייע להפיח ביהדות רוח חיים, רוח של התלהבות ורגש, החיוניים לכל אדם להשלים את האמונה ולהתחבר לדת גם מתוך רגש התלהבות ואהבה.

וכבר נאמר במסכת אבות: "אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים... ", ותפילה ללא כוונה, כגוף בלי נשמה; והתפילה, ככל מצווה, יש לה ערך אמיתי רק כשהשכל והרגש נפגשים.

יעל אדורם

עדי אייל אמר/ה...

כל משפט שמתחיל ב "זהו ליבו של הבודהיזם" אינו יכול להיגמר טוב, כמו שיש תשובות מרובות וטובות לשאלה "מהו ליבה של היהדות?".
לומר שבגלל המיקוד בהווה אין עבר ואין עתיד, זה תיאור חלקי. העבר והעתיד האנושיים שלי, הם חלק מההווה בו אני נתון. חלק ממי שאני מוסבר בעבר אותו אני תופש (הרי לא לכל העבר באמת שמתי לב), ובעתיד אותו אני מדמיין (שם אני יודע עוד פחות מאשר על העבר).

הייתי ממקד את הדברים אחרת – עד כמה הצורך שלי להצדיק תפישה מסוימת של עברי, סולם ערכים או החלטות שקיבלתי, מגבילים את יכולתי לחיות בהווה ממש, לשים לב לפרטיו ולפעול בתוכם. עד כמה אני נצמד להחלטות עבר, ועד כמה פתוח ומשתנה. אלבוים מתייחס לראשון כאל היצמדות לצלם, לעגל הזהב של הקיבעון והדמות המוגדרת – בעוד המטרה היא להגשים את השתנותו האינסופית של אלוהים בתוך כל אחד מאיתנו. התעסקות בחינוך אומות העולם מייאשת, כי מסתכלים על המשימה כולה, אך מיקוד תחילה בקטן ובאפשרי שם אותנו במקום של מחוייבות, של בחינה עצמית בשאלה עד כמה אני נע בעולם כאורח, עוזר במה שאני יכול ולא מחזיק דבר כ'שלי'. קטנים אנחנו מכדי לדעת מה נכון ומה לא נכון בהשפעתם הסופית על תיקון עולם, אבל יכולים אנו להתמקד בתיקון עצמי, בהיותנו בשביל אחרים, בראיית התגשמות האל בכל פינה ובכל ברייה שאנו פוגשים.
כשמתמקדים בקטן, גם הגדול נעשה אט אט.

יעל מראה פנים שונים, וממחישה את שבעים פניה של התורה. בוודאי שאפשר למצוא תימוכין וצידוקים לכל עמדה, וכולם אנשים טובים שחיפשו הסברים למה שממילא המילים צרות מכדי להכילו.
מנקודת מבטי, הדת נראית כדרך ליצירת התפילה, ההתבוננות העמוקה, הקטנת 'העצמי' הנפרד והתחברות ל'אני הגדול' שכולנו חלקים בו. כל עוד יש 'אני' מול 'אחר', צריך 'אלוהים' אל מול האדם. כאשר האני אובד בתוך הכול, ההגדרות הרבה פחות חשובות. התפילה מהווה תרגול בהתחברות, בחציית גבולות. הלימוד, כאשר ליבי בו, מרחיב את גבולות התודעה ומעמיד בספק את כל 'האמיתות' שאימצתי לעצמי, את הקיבעונות המחשבתיים והרגשיים. עזיבת המילים, הקשבה לחוויות שמעבר להן, מאפשרת הרחבה של העולם הפנימי, ושל הכבוד לעולמם של אחרים – גם אם לא תמיד הם מובנים לי לחלוטין.

נסעתי היום להביא את בני לישוב אחר בסביבה. מאוד חיכיתי לזמן לבד אחר כך באוטו, אבל היתה טרמפיסטית שנזקקה לעזרה – הייתי אמור להשאיר אותה שם? אם הזמן לבד מאפשר שקט והתחברות לאלוהים, מותר לצורך כך להשאיר בחוץ בחום את צלם האלוהים שנקרה בדרכי? ולשם מה ניתנה לי המכונית, רק לנוחות הגוף הקטן שלי, או שיש עוד הזקוקים לה כרגע?

Tamir אמר/ה...

הלוואי והייתי יודע איזה מאמר חולל את שרשור הדברים המדהימים האלה.. אין ביכולתי להתייחס לכל הדברים הארוכים שנכתבו, אולם מקריאת תוכן הדברים עולה התייחסות למשפט, כלכלה, אלוהים ופילוסופיה (יהודית).
בשעה כה מאוחרת אני קורא את שכתבתם ותוהה כיצד הייתה נבנית תמונת עולמי לולא בחרתי ללמוד בבר אילן.
בשנים האחרונות לצד לימודי המשפט, העסיקה אותי רבות שאלת האל, קיומו ומשמעות הדת בחיי האדם בכלל ובחיי היהודי בפרט. והכל נובע על רקע החיים החברתיים במחיצת חברים מסורתיים ודתיים ללימודים.

החשיפה הגדולה לרעיונות יהודיים ולאנשים שזיקתם לדת רבה בהרבה משלי, העצימה את החיכוך הפנימי בתוכי. בין הכמיהה לודאות וידע "מוכח ותבוני" במחיר מנכר לבין קולקטיב חם ומנחם עם המחיר שלו, עומד אדם בשיא תאוותו לידע - מכל סוג.

המשפט לדידי הינו תוצר של התפתחות אנתרפולוגית, כלי שהתפתח ביחד עם חברת האדם מהקהילה השבטית הראשונה (הרבה לפני "בריאת העולם") או אם תרצו "כלי לפתרון סכסוכים" בעולם ליברלי. היישום של כלכלה ומשפט עבורי הינו החזרתם של הכללים הברורים לעולם פוסט מודרני מעורפל. תנו לי כללים, תנו לי ודאות. כזה הוא האני המתגעגע לתקופה המודרנית, הגם שמתה זמן רב לפני שנולדתי. כיצד אדם יכול להיוולד נוסטלגי ?

"זר לעצמי ולעולם הזה, מצויד אך ורק במחשבה, השוללת את עצמה ברגע שהיא מאשרת, מהו אותו מצב, שאיני יכול למצוא בו מנוחה, אלא אם אסרב לדעת ולחיות, שבו תיאבון הכיבוש נתקל בחומות הבזויות להסתערויותיו? לרצות פירושו לעורר פרדוכסים". (קאמי, המיתוס של סיזיפוס).
בר אילן דחפה אותי לאתאיזם, לסרטר וקאמי. המפתח לעתידנו כבני אדם היה, ותמיד יהיה, טמון בתבונה.