יום רביעי, 22 באפריל 2009

יום השואה

יש בעיני מעט טעם לפגם, לבוא ללמד ביום השואה. לעשות אותו רגיל זה לא נכון, ולא מכבד. מצד שני, לא בטוח שהדרך לכבד היא דווקא בהימנעות מהחיים. יש שיאמרו להיפך – דווקא היום ללמד, ללמוד, לעבוד, לחיות. גם אבוי לנו אם הזיכרון והלימוד מהשואה הוא עניין של יום אחד בשנה בלבד.

ובכלל, נתברכנו בהרבה דברים להצטער עליהם.

השואה התאפשרה בגלל רוע, ובגלל יכולת של הרבה מאוד אנשים לעשות את ההפרדה בין עצמם ושכמותם, לבין 'אחרים'. כשההפרדה חזקה, אפשר לשמור את האנושיות ל'שכמותנו' ולהתייחס ל'אחרים' כאמצעי בלבד, או כמכשלות בדרך להשגת מה ש'אנחנו' צריכים. הדינמיקה הזו מוכרת לגבי יהודים, צוענים, כושים, ועוד רבים וטובים.
דבר אחד בטוח אפשר ללמוד מהיום הזה – חובתנו האישית לשמור על ספקנות, על אנושיות בסיסית. הימנעות מקבלת קטגוריות מוחלטות שבהם חלק 'בפנים' וחלק 'בחוץ'. אם כל אחד מאיתנו זוכר שהוא רק חלק מאוד קטן ממה שקורה כאן, קל יותר לראות שגם אחרים כך.

העולם לא מסתובב סביב 'עושה לי טוב' או 'עושה לי רע'. בכלל לא בטוח שה'אני' הזה שאנו שמים במרכז, אכן הוא העיקר. לפחות, די ברור שהעולם מורכב מהרבה אנשים, שכל אחד הוא מרכז עולמו, והמיקום שלנו בתוך הסיפור הזה די מקרי. במבט מלמעלה, או מבחוץ, קצת מצחיק שכל אחד מתרגש כל כך מעולמו, ושוכח שהוא רק אחד מבין הרבה מאוד. אז אנשים מתאגדים בקבוצות, ומתחילים לדבר ב'אנחנו'.
יש בזה טוב, ובוודאי עוזר ומנחם, אך כדאי להיזהר במה זה אומר על היחס שלנו לאלה שבחוץ, ל'הם'.

לדעתי חובתנו ביום השואה לשאול את עצמנו שאלות. מה היה אם הייתי שם. מה אעשה כשיגיעו אלי נסיבות שאני בכלל לא יכול לדמיין היום.
מעבר לשאלות היפותטיות, חשוב לבחון את מה אנו עושים היום. לא להיצמד להגדרות הגדולות, אלא להסתכל כיצד הן מיתרגמות לארועים הקטנים של החיים. אנחנו והם זה לא רק בין עמים או תרבויות. אנחנו והם זה גם ביני לבין ההוא שנובר בפח האשפה, שקשה לי לדמיין את עצמי כמוהו ולכן קל לי להפריד בינינו. קל להישאר בעולמי ולעבור ליד שלו כאילו הוא לא קיים.

גם לא חייבים ללכת רחוק, זה ביני והעולם שמוקף במכונית שלי, וההוא – שנוהג במכונית לידי. שלפעמים טועה או מגזים, ואנו ממהרים לשפוט אותו. לפעמים להתרגז ולעשות דווקא. לסכן את שנינו.
אולי אם נזכור בכל רגע כמה האנושיות שבירה, כמה רחוק אפשר ללכת בויתור עליה, נשים לב יותר לשמר אותה בשלמותה ככל האפשר. לנשום עמוק יותר ולקחת עוד רגע כדי לכלול את אלו שלידנו בעולם שלנו. לראות אותם כחשובים.
משפט יפה ששמעתי: האמונה אינה נמדדת במה אתה חושב או אומר. אם אתה רוצה לדעת במה אתה מאמין – הסתכל במה שאתה עושה.

5 תגובות:

Unknown אמר/ה...

בעידן בו הדור שהיה עד לזוועות השואה הולך ומתמעט, קל יותר לחשוב על השואה כעל טרגדיה מצערת שהינה נחלת העבר, בזמן ובמקום אחר, בעולם שהיה ואיננו עוד, כאסון שלא ישוב, בייחוד עקב קיומה של מדינת ישראל.

אך גם לטעמי, תהיה זו טעות חמורה להדחיק את לקחי השואה ולראותה כאפיזודה חולפת.החוויה המכוננת שלנו כעם החלה בגלות מצרים, שם היינו גרים ומאז אנו מצווים לזכור כל חיינו כי גרים היינו בארץ מצרים ועלינו להזכיר לעצמנו זאת בכל יום, בכל עת ובכל שעה; הן כמצווה דתית והן כמצווה מוסרית. בדיוק כנגד שנאת הזר, השונה והאחר, רוויה התורה בציווים כדוגמת:"משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח..."( ויקרא כד, כב),"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולר הגר אתכם...", "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" ( שמות כב, כ).

כהמשך לגרותנו במצרים, כך גם גרותנו באירופה, ומצווה עלינו לזכור את " יציאת אירופה" כאת יציאת מצרים, כדי ששנאת הזר, השונה, והאחר אשר בתוכנו לא תכה בנו ותחריב אותנו ואת המוסר והערכים עליהם עלינו להשתית את מדינתנו.

יתירה מזו, לא רק שהשנאה אסורה, אלא אף מצוות עשה לאהוב את הגר.

אני בהחלט מסכימה שהגר הוא מונח כללי המתייחס לכל אחד זולתנו.

אלא, שאני דווקא כן סבורהשמיקומו של כל אחד איננו מקרי כלל ועיקר, אלא לכל אחד יש ייעוד ומטרה אישית המיוחדת לו וכל אחד דווקא כן צריך להתרגש מעולמו ומתוך כך למלא דבקות את ייעודו.

ודווקא מתוך הסתכלות על העולם בהשקפה שכל אחד בא אליו למטרה ספציפית וייחודית משלו ולמעשה כולנו יחד( ורק כולנו יחד) יוצרים תמונה שלמה, יקל עלינו יותר לאהוב כל פרט ופרט מאיתנו, ללא כל הבדל, או אולי דווקא בגלל ההבדל.

יעל אדורם

Unknown אמר/ה...

הגיע הזמן שהאתוס הישראלי ישתנה ויבין כי החברה הגרמנית לפני עליית הנאצים הייתה חברה נאורה, עם תרומה אדירה לחברה המודרנית. יש לנו המון ללמוד מהגרמנים לגבי ערכים של שלטון חוק, סדר, מקצועיות, תפיסת המדינה, פילוסופיה, וכבוד לעבר. ועל כן גם לחשוש ששואה יכולה להתרחש בכל מקום.
(כמובן שאין ללכת לקיצוניות הפוסט מודרנית ולשכוח מהביקורת הקשה מנשוא כלפיהם)

אי לכך, היה ראוי בעיניי אם הפקולטה למשפטים כן הייתה מקדישה יום שלם ביום השואה ללימודי משפט רלבנטים כגון חוקת ויימאר, משפט טבעי ומשפטי נירנברג, פלורליזם ושלטון החוק וכיו"ב.
מצער שאין עשייה אינטלקטואלית יצירתית וחינוכית במוסד מכובד ואקדמי.

Itamar אמר/ה...

הייתי רוצה להתחיל דווקא מהמשפט האחרון - אמונה נמדדת במעשים. אם זה אכן כך, אויה לנו כי כנראה שאיננו אנשים מאמינים. השיח הרלוונטי ביותר היום, לטעמי, אמור להתמקד לא במאורע כי אם בניצולים. לפני שדנים באתוס ואהבת הגר וניתוח אינטלקטואלי של מה שהוביל לשואה עצמה. אולי לא נדבר על איך מתו אז, אלא על איך חיים הניצולים היום. ניצולי השואה היום הינם תעודת העניות החריפה ביותר של החבה הישראלית. התחושה של אדם ערירי, שראה בחייו זוועות שאיש מאיתנו לא מדמיין, שאין לו איש בעולם ולאף אחד לא אכפת ממנו צריכה להשאיר את הראשים שלנו למטה לא רק בצפירה, כי אם בכל ימות השנה. אין להם עוד הרבה שנים לניצולים, אני חושב שאם כל אחד ברמתו יראה קצת לב, ולא רק מוח - נוכל אולי לפצות את האנשים הגיבורים האלו על מה שהעולם עשה להם.

Unknown אמר/ה...

איתמר,
אפשר לעשות את שני התהליכים האלו במקביל. שניהם חשובים על מנת להפנים את הלקחים של השואה ומהי מסמלת עבורנו כחברה וכאנשים.

Unknown אמר/ה...

בהקשר זה, של טוב, רע, אנשים ומה שביניהם, אספר לכם סיפור שקרה לי השבוע:


ערב יום הזיכרון.
אני נמצאת ביציאה מבית המשפט בתל אביב, בדרכי חזרה למשרד, כשלפתע פונה אלי בחורה כבת 28-29, נראית נורמטיבית לגמרי, למעט העובדה שהיא חיוורת כמו קיר ונראית על סף בכי.
שאלה בדחילו האם תוכל להיעזר בי ואם יש לי כמה דקות, וציינה שכבר כמה אנשים נפנפו אותה לפני..
בקיצור, כשהיא חצי בוכה היא ספרה שהיא צלמת, מרמת הגולן, באה לסדרת צילומים בתל אביב, אך כשנכנסה לשירותים ציבוריים גנבו לה את תיק ובו המצלמה היקרה, הסלולארי וכמובן, הארנק. הוריה בחו"ל והיא חייבת להגיע הבייתה איכשהו.. היא ציינה שהיא נעזרה במישהו על מנת לבטל את כרטיס האשראי שלה וכו', אולם אין לה כסף לחזור הבייתה, לקיבוץ בגולן.
הסיפור שלה היה נשמע לי אמין, ויותר מזה - היא עצמה נראתה אמינה.
החלטתי לעזור לה ולתת לה כסף על מנת שתוכל לחזור הבייתה ואף צרפתי סכום מסויים, מתוך מחשבה שלבטח לא אכלה שומדבר מהבוקר.. ועוד מחכה לה נסיעה ארוכה לגולן.. (כל זה מתוך ידיעה שייתכן שהיא נוכלת, אולם בשל הסיכוי שהיא לא - והיא לא נראתה כזו - החלטתי לעזור).
היא בקשה את הפרטים שלי, יותר נכון התעקשה לקבל את הפרטים שלי והבטיחה שתחזיר לי את הסכום מיד לכשתחזור לביתה.
אני, שממילא ראיתי את זה כמעין תרומה, אמרתי לה שאין צורך ושפשוט תתרום את הסכום בשמי. היא התעקשה שאתן לה פרטים..

חזרתי למשרד וסיפרתי על כך בחדר האוכל. כולם התפוצצו מצחוק (כך במקור) ואמרו לי שאת הכסף הזה כבר לא אראה בחזרה..

אני העדפתי להאמין שבאמת עזרתי למישהי בצרה.. גם אם ייתכן ויש דברים בגו..
קיוויתי שהסיפור שלה אכן נכון - רק כדי להוכיח לחבר'ה מהמשרד שהעולם לא כה ציני כמו שהם חושבים..

טוב, אז טעיתי - ביום העצמאות סיפרה לי מכרה שלפני כמה זמן, ביציאה מעזריאלי, פנתה אליה בחורה צעירה, מרמת הגולן, צלמת.. גנבו לה את התיק ולא היה לה כסף לחזור הבייתה..

עצרתי אותה וסיפרתי לה את המשך הסיפור. מסתבר שאפילו נתנו לה, שתינו, את אותו הסכום (גם היא צרפה עוד סכום מסויים על מנת שהבחורה תקנה משהו לאכול).

צחקנו שתינו ש"פראיירים לא מתים - הם רק מתחלפים"...

יש הרבה דברים שאני חושבת עליהם בהקשר של הסיפור הזה מאז.. מה יקרה בפעם הבאה שמישהו יפנה אלי ברחוב עם סיפור דומה? סביר להניח שלא אמהר לעזור אלא לפחות אחקור קצת יותר..

אחי סיפר לי שיש מחלוקת בגמרא - האם מי ש'תורם' לנוכל - הדבר נחשב לו למצווה אם לאו.
אני אמרתי לו שבכל מקרה - חובה להכיר בכך כמצווה שאחרת (בפן היהודי-דתי ולא בהקשר של טוב-רע אבסולוטי) מדוע שאנשים יעזרו למישהו סתם כך בעת צרה? שהרי אם יתברר מאוחר יותר שעזרו לנוכל - בפעם הבאה לא יעזרו, למרו שיתכן ומדובר בסיפור אמיתי..

בקיצור - עבורי לפחות, המקרה הזה העלה כלמיני נקודות מעניינות למחשבה..


שבוע טוב לכולם :-)