יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

יום הכיפורים ותורת המשחקים

יום כיפור האחרון היה הראשון שעשיתיו במלואו, כהלכתו. תהליך משמעותי שהודיתי מאוד לחברי במושב שחלקו אותו איתי, ואפשרו משהו שאי-אפשר לבד. המושב חילוני ברובו, ובחדר הספרייה יש חדר בית כנסת בו אנו עושים קבלת שבת מלאה (מבחינת תפילות וזמירות) מדי שבוע, מזה כשלוש שנים. מגיע מי שמתחבר, לפעמים יש מניין ולפעמים כמעט. בימי חג, וכך גם ביום כיפור, המועדון מוסב להיות בית הכנסת, ויש חברותא מרשימה. כוחו התומך של ההמון מאפשר ליחיד לשקוע בתחינתו, ולרכב במובן מסוים על הגל הקולקטיבי. כאשר כולם שרים, השירה פורצת וקלה יותר, וכאשר מה שעושים הוא מתפללים, קל יותר לשקוע בתפילה. כמי שרגיל לאתגר את עצמו בעיקר ביחידות, עבורי יש כאן יתרון במדיטציה קולקטיבית, בהזדמנות להתחבר יחדיו למקור אחד. לכן להתפלל יחדיו כל היום היה מזכך במיוחד.



ותוך כדי נתקלתי בטקסט שאולי ראיתיו בעבר, אך לא באמת. תוך כדי התחינה בה האדם מכיר בחסרונותיו ומודה בהם ומתנצל עליהם בפני בוראו: "..בראת בי פה ולשון ושנים וחיך וגרון, ונתת בהם כח לדבר בהם ... ובכח הדבור הבדלת את האדם מן הבהמה, ואפילו כבהמה לא הייתי, כי טמאתי פי בדברי נבלה, בלשון הרע, בשקרים, ליצנות, רכילות, מחלקת, מלבין פני חברו, מקלל את חברו, מתכבד בקלון חברו, דברי משא ומתן בשבת ויום טוב...
ומעבר להכרה הכללית, שכוח הדיבור שבנו שיכול לעשות טוב ואולי לכך נועד, ואנו משתמשים בו להרע – בלט לי במיוחד "דברי משא ומתן בשבת ויום טוב". עד כדי כך מדובר במעשה נבלה שצריך לציין מו"מ במפורש, במחיצת הדברים הקשים הקודמים לו? ובלטה לי ההפרדה היהודית בין העסקים לקדושה. ההכרה שבעולם העסקים ההתנהגות שונה מאשר האידיאל האנושי שאנו שואפים אליו, ושבו נדרשים דברים שאיננו מוכנים לעשות בשבת ויום טוב. ההפרדה מעצימה את השבת, שבה מיטהרים מעיסוקים יומיומיים ומטרדות החומר. אך ההפרדה גם מדגישה את המותר ביום שאינו שבת ויום טוב. שמשא ומתן הוא בעייתי מספיק שצריך לאוסרו בשבת והוא מגיע אפילו לרשימה המאוד קצרה ש"זכתה" להיכלל בתפילה.



יתכן שמדובר פשוט במעשה מותר בזמן אסור, קרי שכמו שאסור לכתוב בשבת אסור גם לנהל מו"מ עסקי. ויתכן שמדובר בהמחשה עד כמה דברים שנראים לנו קלים הם חמורים, ומדובר בעיקר ברשימת דברים שאנו שוגים בהם אפילו מבלי לשים לב, מבלי לתת לעצמנו דין וחשבון בעת עשייתם (תודה ליעל אדורם על רעיונות אלה). אך כמי שמלמד תורת המשחקים ומו"מ, בלט לי דווקא ההקשר של מו"מ כתהליך בו אנו מתחרים ביריבנו, מנסים לקבל לעצמנו יותר גם על חשבון כך שהוא יקבל פחות. משא ומתן הוא גם מאוד חיובי, מאפשר יצירת עוגה משותפת שגדולה ממה שיכול אדם ליצור לבדו, ובוודאי שהרבה עסקאות הן win-win. אך עדיין, השלב לו אנו בדרך מתכוונים במילים "משא ומתן" הוא של יריבות, של דוחף קצת-מושך קצת כדי להוציא את המיטב מהעסקה.



היהדות מקבלת את הצורך העסקי בניהול המשחק הזה בתוך כלליו, את הלגיטימיות של המלחמה באחר על המשאבים המשותפים. היא מגדירה אותו כעניין של חול, שאסור בשבת כי אין בו קדושה – ונראה לי שגם כעניין בעייתי, שהיחס בו לאחר הוא כאל אמצעי עבורי, רחוק מאוד מהקדושה עבורה נברא פי וגרוני.



אין לי מסקנה ברורה מניתוח זה. קשה בעיני שצריך לנהל עניינים בציבור בדרך של יריבות וצריך לחשוב אסטרטגית כדי להשיג יותר. ואולי האידיאל שלי אינו לוקח בחשבון את טבע האדם ומציאות חייו, ואי אפשר לחיות כל יום כאילו שבת. אך חשוב בעיני שבעת שמלמדים את תורת המשחקים ורוכשים מיומנות בחשיבה קדימה ותמרון האחר, גם להזכיר שהכלי אמור לשרת את בעליו. שזה שאפשר לדחוק אחר לפינה לא אומר שצריך לעשות זאת. מותר גם להרוויח פחות, ואז מרוויחים הרבה יותר.

8 תגובות:

yael adoram אמר/ה...

היי עדי,

תיאור חווית התפילה קוסם ושובה לב. נשמעת ונתפסת כמי שגילה מכמניו של סוד כמוס ומתפעם מהאפקט העוצמתי שלו על הנפש פנימה. מותיר רושם עז, לגמרי לא של מי שגדל על התפילה כריטואל יומיומי ותפילתו הפכה הרגל. בהחלט מתואר כדרגה רוחנית גבוהה ברוח "אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים", אך עמוק יותר וקולקטיבי יותר.אכן מזכך.

אשר לתפישת המשא ומתן העסקי, אני דווקא חולקת על הקונספט וגם דומני שהתאור אינו מתיישב לחלוטין עם תפישת היהדות.

ההסתכלות על משא ומתן כאילוץ עסקי ובדיעבדי אינה דרה בכפיפה אחת עם אישיותו האידיאלית של האדם המאמין. אדם שיראת שמים עליו והוא בהוויתו מקיים את שנאמר " בכל דרכיך דעהו" דהיינו, שבכל פעולה שלו הוא עובד את ה', הרי שאין חלוקה בין פעולות שהן מחוץ לעבודת ה' לבין עבודות שהן עבודת ה', ואדם ישר דרך כשהוא נושא ונותן באמונה, הרי שגם בדרך זו הוא עובד את ה'.

משא ומתן אין בו לכשעצמו כל פסול, אלא רק כשהוא נעשה בדרכי רמייה ותוך קניית יתרון בלתי הוגן ( וכאיש הגבלים עסקיים דומני שגם דינים אלו מכוונים לכך).

ואחרי הקדמה ארוכה זו, אעבור לקטע מתפלה זכה המנותח בפוסט ואתייחס אליו בהקשר האמור.

הדוגמאות המובאות לחטאים שעשינו בפה ובדיבור , מראות יותר מכל כי הדיבור הוא רק הסימפטום החיצוני, שמצביע על בעייה בהפנמת תפקידנו, שהרי הדיבור הוא סימפטום של המחשבה.

הדוגמאות המובאות הן דרכים בהן אדם קונה יתרון בלתי הוגן על חברו.

(ונכון שדברים שחוטאים בהם לא במעשה אקטיבי ומוחשי, קל יותר שלא לשים לב אליהם ואולי על כך נאמר " הרהורי עבירה קשים מעבירה" כי אולי עליהם אנחנו לא עושים תשובה)

אבל ההקשר לשאר הדוגמאות מוביל אותי למחשבה שמשא ומתן ביום טוב ובשבת ראשית הוא חוסר הפנמה של השבת במובן העמוק של המילה ברובד הקדושה וההפרדה בין קודש לחול, אך שנית ובהקשר של בין אדם לחבירו שעליו מדובר בקטע התפילה, משא ומתן הוא גורם מפריד בין אנשים ואינו גורם מחבר , בעוד שבת בהיבט החברתי שלה היא מרחב של שיוויון בין אנשים, אין כסף, אין מעמד, אין עבודה, יש רק שבת, משפחה, קהילה, תפילה, ובזה כולם שווים, ולא בכדי אדם מצווה לדאוג לכך שאפילו גרו ועבדו ושפחתו ואמתו ואפילו בהמתו ישבתו.

לכן משא ומתן בשבת לא רק מהווה מעשה חולין שמפר את הקדושה, אלא שהוא מפר את אווירת השוויון שצריכה לחול במרחב הכולל ובכך היא גורמת להפרדה ולעימות בין בני אדם.

מכל מקום, אני מצטרפת להצעתו של עדי, שלפעמים צריך גם לדעת מתי להרוויח פחות, אבל בעצם הרבה יותר.

יעל.

מאיר אמר/ה...

עדי ואייל, ראשית טוב להכיר שוב כי לא כמחשבותי מחשבותיכם אך מדרככם אלמד גם דרכי. לעיתים חושב תלמיד כי כל עניינו של מרצה הוא במחקרו וקריירתו. מעודד וטוב להכיר את הצד הזה של הסגל של ההתבוננות העמוקה והמחשבה הגבוהה. הלוואי ואזכה גם אני.
לגופו של הדיון. גם אני חייב להסכים עם יעל. נדמה לי כי עם כל זאת שהיהדות רואה את ההבחנה שבין הקודש ובין החול, הגשמי והרוחני, הגופני והנפשי, אין היא מבדילה בינהם הבדלה שבפועל. לא לה התפיסה כי "תנו לאלוקים את אשר לאלוקים ולקיסר את אשר לקיסר". התורה מלאה בדיונים על הדרך שיש לנהל משא ומתן בין אדם לחבירו. לא מדובר רק על סדר חברתי כי אם גם על תנועה רוחנית של קדושה. ראיה לדבר מפרשת קדושים הפותחת בפסוק: "קדושים תהיו כי קדוש אני", והנה התבוננות אל המופיע לאחר פסוק זה מראה כי עניינה של הפרשה היא הן דברים שבין אדם למקום והן כאלה שבין אדם לחברו ובכלל זה הכלל החשוב שבדיני משא ומתן "ולפני עוור לא תתן מכשול".
ידועה ומפורסמת ההלכה המופיעה במשנה תורה של הרמב"ם בהלכות תשובה כי עבירות שבין אדם לחבירות אין יום כיפור מכפר. דבר זה כבר יש בו חידוש כי בית דין של מעלה דן את האדם על מה שבין אדם לחבירו. אולם חידוש גדול יותר אנו מוצאים בהלכה המוכרת פחות, ולפיה לא רק מן החבר יש לבקש מחילה אלא אף מהקב"ה.
נדמה לי כי התפיסה היותר נכונה ביהדות היא שהאדם מקומו בעולם הזה ותפקידו הוא להעלות את עולם החומר ולהתנהל בו בקדושה.
ניסוח אפשרי לדעתי הוא כי לא אילוץ יש כאן לאדם אלא טבע. אך הטבע אינו מונח שלילי אלא חיובי. הרי בסופו של דבר האמונה היא כי הקב"ה ברא את העולם. אולם הקב"ה השאיר מקום לאדם להתגדר בו, לבנות ולשכלל
"לעובדה ולשמרה". גם המשא ומתן שבין בני אדם הוא חלק מן הטבע ותפקידנו לרוממו. יתרה על כן אין המשא ומתן רק חלק מן הטבע. ברמה הנמוכה המו"מ הוא הכלי בידי האדם להשיג את מבוקשו מהאחר. ברמה הגבוהה המשא ומתן הוא שמאפשר את ההתקדמות וההתפתחות בעולם הזה.

אולם בכל זאת נשאלת השאלה מדוע אם כן ישנה אותה השבת, מדוע נאסרה המלאכה, האם לא משום שיש בה פסול? לדעתי יש הסבר אחר אפשרי. לא רק השבת נקראת שבתון במקרא אלא גם שנת השמיטה ושנת היובל. הרבה כבר נכתב על שנים אלו ועל הנימוקים לציווי עליהם. אולם הסבר אחד אפשרי הוא המחשבה שיש כאן תהליך של איפוס.

כמו שאנו יודעים, גם השאיפה לטוב לא תמיד מביאה את התוצאה המיוחלת, יש לעתים קרובות סטיות קטנות, במזיד ובשוגג. סטיות אלו ניתנות אולי להתקן באיפוס שבועי בשבת. זמן שאופיו מאפשר עצירה מחשבה ופרספקטיבה. סטיות גדולות יותר ניתנות ליישור אחת לשנה ביום כיפור שאף הוא הוגדר כשבתון. את הסטיות המצטברות הגדולות יותר ניתן לתקן בשביתה אחת לשבע שנים וכן ביובל על זאת הדרך.

השבת אינה דוקא כסתירה לחיי היום יום, היא יכולה דווקא לשמש כמנוחה לאחריהם והכנה לקראתם. היכולת לעצור לא משום שהתנועה היא שלילית אלא משום שעל מנת להמשיך בתנופה יש לקבל ראשית פרספקטיבה על שכבר נעשה ולהתחיל מחדש בכוחות מחודשים.

וכמילתא דבדיחותא אזכיר כי לא כל משא ומתן נאסר בשבת. אם כי "חפציך אסורים וגם לחשוב חשבונות" עדיין מותר "לשדך הבנות" ומשא ומתן זה גם הוא לא מן הפשוטים ומלא אינטרסים אך כגון זה הותר :)

מאיר אמר/ה...

התנצלותי כוונתי היתה עדי ויעל..
עמכם הסליחה

ליאת אמר/ה...

כיף לקרוא את הדברים ללא קשר לכלום. באמת.
אני לא בטוחה שהיהדות מפרידה בין העסקים לקדושה. כלומר, נכון שבשבת משא ומתן אינם ראוים ואינם לעניין, אך היהדות מעודדת עסקים הוגנים ויש לכך אף כמה הלכות. יתרה מכך, ההלכה אף מעודדת "לפנים משורת הדין" במקרים ש"זה נהנה וזה אינו חסר" (ואני יכולה לחשוב על מקרים כאלו אולי גם בעסקים, שהרי חוזה שכירות לדירה הוא בגדר רווח).
גם בעסקים אנו נדרשים לפעול לפי האידיאל האנושי. זו לפחות דעתי הצנועה.
מנגד, אני מודעת לעובדה כי המציאות שונה ממה שהינו חושבים שראוי לעשות, ולכן אולי ההפרדה שכביכול נוצרה.

אגב, תוך כדי מו"מ יתכן בהחלט שאדם יאמר לשון הרע, רכילות וכדו'. אולי בשל כך הקירוב במילים. אלו ואלו חמורים. אסור להקל ראש בדברים הללו, שכן ההשלכות יכולות להיות הרות גורל.

אהבתי שד"ר עדי אייל כתב(ת) שמו"מ יכול להיות דבר חיובי. שני אנשים שיוצאים מרוצים מרוויחים אולי יותר משני יריבים שניסו לאכול כמה שיותר מהעוגה. צריך לזכור שלהשמין זה אולי טעים, אבל לא בהכרח בריא.
כמו שנכתב כאן על התפילה, ה"ביחד" הוא שיוצר את הייחוד ומאפשר אותו מלכתחילה. ה"ביחד" מרומם לפעמים את היחיד והיחיד צריך להכיר בכך.

עופר קרין אמר/ה...

לדעתי, עצם אזכור האיסור על משא ומתן בשבת לא מלמד בהכרח על טבעו השלילי, שהרי איסור חל גם על מלאכות חיוביות ללא ספק. האזכור באותה רשימה יכול לנבוע ממגוון סיבות.

תורת המשחקים יכולה לסייע בהשגת יעדים חיוביים, כמו בירור שאלות של צדק חלוקתי, ובמובן הזה היא עולה בקנה אחד עם החשבון הנדרש ביום הכיפורים.

עדי אייל אמר/ה...

חברי היהודים-ממני מרגיעים אותי שלא המו"מ אסור, אלא רק העיסוק בשבת. ויתכן שהם צודקים ומדובר רק בתזכורת לשים לב לדברים החומקים מן העין..

אך נותרת בי אי-נוחות מפרשנות זו, שכן לא כל עיסוק זכה להגיע לרשימה, ולי כן נראה שכאשר אני עסוק בלהוציא מחברי יותר על-מנת שיישאר בשבילי, אני סותר במעט את חובתי המוסרית לדאוג לאחרים גם כן.

ונראה לי שהמתח אינו בר-פתרון, אך כן דורש תזכורת. תזכורת לכך שהתמקדות בעצמי מותרת ואף חיונית, אך גם מפריעה ומסוכנת. הרצון להתמקח מושתת על המחשבה ש"מגיע לי" להשיג את רצוני בזול, ואפילו אם אוותר על רווח אפשרי "יצאתי פראייר".

בעיני מדובר במבט צר מדי ו"אני" קטן מדי. כשאני מבין שזה שאני מתמקח איתו גם הוא שותף איתי במשהו גדול יותר, קל יותר לראות את שנינו כשייכים לאותה קבוצה, ולא לתת לרווח קצר-הטווח לסמא את עיני מהמטרה המשמעותית יותר.
לפעמים הצד השני צריך את כספו יותר מאשר אני צריך את שלי, ולפעמים לוותר היא זכות גדולה.

איציק אמר/ה...

"היהודים ממני" - אין כזה דבר. (אלא אם כן גם למרצים יש חוש הומור...)

דורון אמר/ה...

התפקיד המעשי של יום השבת, מעבר לפרשנויות השכלתניות, הוא יצירת זמן ומרחב להתבוננות באורח חיינו. במשך השבוע אנו עסוקים בפעילות שגרתית והשבת היא הפסקה, מנוחה. היהדות על כל "טקסיה" השונים, מכוונת אותנו ביום השבת, להתבוננות אינדיבודאלית באורח חיינו. -שוב מבחינה מעשית בלבד.

"דברי משא ומתן..." אינם רק משא ומתן המוגדרים במילון. "משא ומתן" מציין את הצורה ואופן החשיבה של חיי השיגרה שלנו. זוהי מהות תמצית התיקשורת הפנימית עם עצמנו צורת החשיבה הזו באה לידי ביטויי בכל מקום ובכל סיטואציה בחיינו. (כולל באמבטיה ובבית השימוש). אם נשים לב ניווכח, שאנו מנהלים בכל שעות היום בתוכינו משא ומתן בין ה"אני" ל"עולם" או ל"אחר".

לכן ביום שבת אנו מתבקשים להתבונן בפעילות האוטומטית הזו, שמציפה את חיינו, ובאה לידי ביטויי ב"דיבור". שהוא המדיום המקשר בין המחשבה והמעשה.

אם גם בשבת נתעסק ב"משא ומתן" (שזו צורת מחשבתינו השיגרתית - מולידת הטוב והרע) אז מה מיחד את השבת מיום של חולין?