יום חמישי, 10 בינואר 2013

שתיקה, הקשבה, ועשיית שטויות

שתיקה מאפשר הקשבה, אך על מנת לשמוע לא די בלהימנע מלדבר, אלא יש צורך בהשתקת הרעש הפנימי, הקשבה לאחר ולא למחשבות המתרוצצות בראשנו. להקשיב לאחר דרך שבכה של דעות ופרשנויות, אינה הקשבה אמיתית. ביקשתי בכיתה לעסוק בהקטנת האגו ופינוי מקום עבור האחר. זה אומר שעלינו להקטין את הווליום של הרעש הפנימי, ולהסיט מבט מהשיפוט המהיר דרכו אנו מעבירים את כל העולם.


אם האחר מדבר ולכם ברורה דעתכם בנושא, אינכם מקשיבים. אם אתם מסוגלים להשלים את המשפט של האחר, אינכם מקשיבים. אם ברור לכם מה תגידו תיכף כשיהיה תורכם לדבר, אינכם מקשיבים.

זו לא הקשבה, אלא שתיקה חיצונית בזמן שמחכים שהאחר יסיים ואז תוכלו להמשיך את שלכם. הקשבה פירושה הישארות בריק פנימי, בהיעדר שיפוט, במתן אפשרות אמיתית לעצמכם להיות מופתעים, ללמוד מהאחר משהו חדש.

השבוע אני רוצה שנתאמן בשני דברים לכאורה סותרים: הקשבה אמיתית, ותרגול האגו ביחס לתדמית. ההקשבה האמיתית פשוטה – כמה שיותר לתת לאחרים לדבר, וכמה שיותר להתעניין בהם. לעשות זאת מעבר לרגיל, מעבר לשגרתי עבורכם, להיות באמת פנויים עבור האחר ועסוקים בו. תרגול האגו הוא בלעשות שטויות. לעשות דברים החורגים מהתדמית הרגילה שלכם, שמביכים אתכם, שמוזרים או משוגעים בעיניכם – ולהתמודד עם המאבק הפנימי סביב "מה אחרים חושבים עלי". בחרו דברים אפשריים ביום-יום, כדי לעשות לפחות כמה כאלה כל יום. דאגו שתהיו מסוגלים לדווח על חוויותיכם בבלוג לפני יום שני (ולקרוא את של האחרים). הרעיון הוא לתרגל קצת את האגו בחוסר נעימות, באי-קבלה. להתאמן בהתעלמות מהעובדה שלא כל דבר שאתם עושים מוצא חן בעיני הסביבה. או לפחות לחזק את השריר שמאפשר עשיית דברים כאלו בכל זאת.

כדי לרדת מאגו, צריך להכיר בו, צריך לחקור אותו, ללמוד את צפונותיו. כדי להקטין התעסקות בלשחק תדמית נכונה, צריך קודם להגביר אותה, "ללכלך" את התדמית ולדעת לחיות עם זה בשלום. להתרגל לכך שלא בכל רגע כולם אוהבים אותנו. ואז כלואים פחות בצורך המתמשך הזה. כשנוכל לשלם יותר בקלות את המחיר, נוכל גם להרשות לעצמנו יותר חופש בבחירת הפעולות, לשחרר יותר בהיעדר פחד הכישלון. אז השבוע נכשלים. מתנהגים בצורות מוזרות, מתמודדים עם התגובות, ומשתפים עליהן בבלוג.

ונדבר ביום שני...

16 תגובות:

איילת ליפשיץ אמר/ה...

שבוע טוב לכולם,
מתכבדת לפתוח את התגובות...
אז ככה, משימת ההקשבה קרתה לי מוקדם מהצפוי ובלי שתכננתי. היה לי ויכוח בטלפון עם חבר, שהסעיר מאד את שנינו.סיימנו את השיחה די בכעס וקבענו שניפגש ונדבר. אני מודה שעד המפגש, כבר תכננתי מיליון דברים שאוכל להגיד, לחזק את הצד שלי ולהוכיח לו שאני צודקת. ואכן כך זה התחיל, דיברתי ודיברתי, עד שראיתי שזה פשוט לא מוביל לשום מקום.כל אחד התבצר בעמדה שלו והיה פשוט נתק.
ואז שאלתי אותו שאלה פתוחה וסוף סוף שתקתי.הפעם, באמת רציתי לשמוע מה הוא אומר ולא את עצמי. פשוט נתתי לו הזדמנות לדבר, ולראשונה באמת הקשבתי.פתאום הדברים שהוא אמר נשמעו לי אחרים לגמרי,הגיוניים ונכונים. לרגע לא הבנתי, מה התחדש, מה גרם לשינוי הזה. ואז הבנתי, זה לא שהוא אמר משהו חדש, זה פשוט שאני הייתי אחרת הפעם. לשניה אחת העזתי להוריד את כל החומות, הטענות, והצידוקים שתמיד יש לי לשלוף להגנתי, והייתי מסוגלת לשמוע ולהפנים משהו אחר. זאת הייתה חוויה מיוחדת מאד, שעשתה לי חשק לחוות אותה שוב. להיות פחות "עורכת דין" שתמיד יש לה מה לענות ואת זכות המילה האחרונה, ולנסות באמת לשמוע את האדם שמולי, להפנים, ולקבל את הדברים.

אריה אמר/ה...

אני הצלחתי לעשות את הניסונות הרשאוניות של שני המטלות בפרק זמן של לא יותר מ20 דקות. הורים של אשתי גרים בשכונה ברעננה שהיא מפוצצת בעולים חדשים מצרפת. בבית כנסת שלהם קשה מאוד לשמוע עברית, קל וחומר אנגלית. אבל יש שם איזה אדם שהוא בערך בן 50 פחות או יותר שהוא מתעקש כל שבוע לבא אליי ולהתחיל לפטפט באנגלית ( משהו שבד"כ ישראלים אוהבים לעשות גם). אני בד"כ שאני מגיע לבית כנסת בכניסת שבת יש לי המון דברים על הראש, איך לא הספקתי את זה לפני שבת, האם הדפסתי את המחברת למיסים? בכמה זמן סיימתי את הריצה הפעם וכו ולא משאיר הרבה זמן למה שאנשים אחרים אומרים לי או אפילו לתפילה להיות כנה. אז בד"כ שהבן אדם הזה בא אליי אני ממש עסוק בלחשוב על אלף דברים אחרים ולא עושה מאמץ גדול אפילו להראות שאכפת לי. הוא תמוד אומר דברים כמו really busy week וגם מדבר על המקומות שהוא בילה בהם בחול באותו שבוע. אז אני אמרתי לפני שאני מגיע לבית כנסת שהשבוע אני בא כולי רק להקשיב לו. לא רק לנדנד את הראש ולהמשיך להרדם ולחשוב על הענינים הפרטיים שלי. אז שהוא התיישב לידי אני ישבתי זקוף פתחתי את האוזניים והתחלתי להקשיב. זה לא הגזמה להגיד שהוא אחד האנשים הכי מעניינים בעולם. במקום סתם להגיד wow so nice לכל דבר שהוא אמר התעייניתני במה שיש לו להגיד אפילו שאלתי שאלות על מה שהוא אמר. מתברר שהבן אדם הזה שהוא היה בגיל 26 המציא איזשהו פטנט קשור לתחום הבישול וכל החיים שלו עכשיו הוא טס לכל העולם למסעדת יוקרה כשרות ולא כשרות ומנסה למכור להם את הדבר הזה. הוא באמת ראה את כל העולם, יכול להציע אחלה טיול לכל מקום ובאמת הגדרת המילה renascence man. נדהתמי מכך שבמילוי המטלה הזאת לא רק שמעתי והקשבתי אבל אפילו התלהבתי ממה שהוא אמר. חשבתי קצת על זה שיצאתי מהבית כנסת שיש אנשים בעולם שאני לפני זה פשוט לא הקשבתי להם שהם פותחים את הפה. יכול להיות שהם אומרים דברים שמעיניינים אותי וממש קשורים אליי אבל בגלל דברים אחרים אני חושב עליהם, או דעות קדומות כמו - אני לא אוהב אותו, הוא מעצבן/ הוא משעמם אנחנו לא מקשיבים.

הדבר השני היה משהו שממש הפוך לטבע שלי. אני בדרך כלל בן אדם מאוד שקט שאני בסביבה שהיא לא מוכרת או אחד שאני לא נחשב להיות אחד "השחקנים המרכזיים" כמו משפחה או קבוצת חברים. אני גם לא הכי " מתלהב" בעולם ואפילו הרוחניות שלי היא מאוד מופנמת ופרטית. כולם מכירים את הברסלבים שרוקדים בלי לחשוב ברחובות רק לשמח אנשים אחרים, אז באמצע הבית כנסת של הצרפתים עם החליפות שלהם והנעלים עם השפיצים בסיום תפילה אני התחלתי לשיר שיר " אמר ר עקיבה" למי שמכיר. לא רקדתי כמו מטורף אבל כן מחיתי כפיים ושרתי כדי שאנשים ישירו איתי. לא ציפי ליותר מדי אבל אני כן הייתי מופתע מכך שאני לא התפדחתי כמו שחשבתי. כן אולי הסמקתי טיפה אבל לרוב רק חייכתי והמשכתי לשיר. רוב האנשים לא שיתפו פעולה רק בגלל שהם לא הכירו את השיר ( אולי שרים משהו אחר בצרפת) אבל אנשים כן חייכיו ומחו כפיים איתי. מסתבר שמה שאנחנו מדיימינים בראש של לצאת מן השגרה כחוויה מפחידה ואימוה היא בסך הכל לא כל כך נורא.

קרן אמר/ה...

היי לכולם,
אני אתחיל במשימה השנייה- לעשות שטויות. בהיותי "ספונטנית-ססגונית" (כך אומרים...) אני נוהגת לעשות שטויות לא פעם ולא פעמיים אבל עדיין יש לי את הגבולות שלי, כדי לא "להתפדח". הפעם החלטתי לקחת את זה לקצה, ישבנו כמה חברים במסעדה מאוד אלגנטית ושקטה וחשבתי לעצמי מה יותר טוב מאשר לפצוח בשירה ברגע זה ממש? אז זה מה שעשיתי- התחלתי לשיר פלייליסט שלם ותוך כדי אני קולטת שכל הסובבים אותי מסתכלים עלי וחושבים לעצמם- מי זאת הבחורה המוזרה הזאת. מיותר לציין שחברים שלי ניסו לא פעם להשתיק אותי, זה ארך בערך 5 דק', עד שהחלטתי שאכן גרמתי לאגו שלי להתמוסס לאט לאט.

מבחינת משימת ההקשבה, בדרך כלל כשאני מדברת עם עמיתי לעבודה אני נוהגת לומר את דעתי ישירות לאחר שהם מסיימים. לאחר שקראתי את שנכתב על ידי ד"ר אייל הגעתי למסקנה שאכן כשאני עושה זאת אני לא מקשיבה באמת. בפגישה האחרונה, החלטתי לא לחשוב יותר מדי על מה לומר, על מה לחדש להם אלא פשוט להקשיב- באמת ובתמים. הבחור סיים את דבריו וזו הייתה הפעם הראשונה, מזה הרבה זמן, שהרגשתי מעין שחרור שכזה- להבין מה יש לו לומר, מאיפה דעתו נובעת במקום לנסות לחפש צידוקים ופתרונות משלי. הכל נשמע הרבה יותר טוב כשמקשיבים באמת, לא מתלהם וזורם.

תודה על המשימה הזו!

Ariel.s אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
חן מדר אמר/ה...

אז כיצד אתחיל בסיפורי חוויותיי... בעצם, קיבלנו 2 משימות מאוד קשות! כך לפחות עבורי וכבר אציין כי שתיהן לא כ"כ הצליחו לי...:)
בנוגע לעשיית שטויות- יש לי בעיה אחת מאוד גדולה. הבעיה היא, שכאשר אני עושה דברים, כל דבר שהוא, אינני מודעת לדבר מה הנקרא "אגו". לא מאמינה באגו. בכלל. אמיתי לגמרי. לעשות שטויות ולפדח את עצמי אלו דברים שכמעט לא קורים (למרות שמבינה אובייקטיבית זה עלול להיראות כך) כי לרוב הדחף שלי לעשות דברים גורם לכך שאני באמת רוצה לעשותם ולכן, גם אם התגובות החיצוניות למעשה הן שליליות- זה לא מפריע לי כי הייתי שלמה עם מעשיי.
יכול להיות מצב בו מעשיי ייחשבו כ"שטויות" וזה קורה לעיתים קרובות מאוד, כמו יחס ישיר מדיי אל לקוחות בשעת שעשוע עצמי, לשיר לעצמי או לדבר לעצמי כשכולם מסביב רק כי עולה בי צורך לשיר או לדבר ובאופן כללי המעצורים שלי או בואו נקרא לזה גבול- לא שוכן קרוב מדיי...
לכן, לא הצלחתי לעשות משהו מיוחד במשימה הזו.
הקשבה אמיתית- הוי הקשבה.... בעבר רציתי להיות פסיכולוגית. רציתי ממש ללמוד פסיכולוגיה, עד שהגעתי לפסיכולוגית והיא עצמה שאלה אותי: "מה את אוהבת יותר לדבר או להקשיב?" כמובן שישר עניתי "אני אוהבת אני אוהבת את שניהם, איזו שאלה!". היא הגיבה בשאלה שניה- "וכשאת מקשיבה למי את מקשיבה". ואז הבנתי את השאלה- אני מקשיבה להורים, חברים ובעיקר לאנשים שקרובים אליי ושחשוב לי לשמוע את מה שיש להם לומר. ואז כמובן היא שאלה את שאלת המחץ "ומול מי את אוהבת לדבר?" וזו תשובה ברורה שענתה לי על כל הדילמות: אני אוהבת לדבר מול כל אחד...! לכן, המשימה הזו הייתה קשה!!! והיא גם כמו השנייה לא עבדה לימי יודע מה... מדוע? את הסיבות לכך אני סומכת על כושר המשחק שלי שאולי ירד לתימיון או שבניתי לעצמי פשוט סטיגמה חברתית חזקה מאוד של דברנית. במשימה, ביצעתי הקשבה לבן זוגי ולחברה טובה. ישבתי, הקשבתי הקשבה אמיתית, שתקתי גם בחיצוני וגם בפנימי, לא חשבתי על שום תשובה או מענה או על משהו אחר ופשוט הקשבתי....
לצערי, תגובתם לא הייתה צפויה בעליל. חבר שלי בתגובתו כאילו לא הבין מה קרה לי! הוא שאל אותי איך קורה שאני שותקת, למה אני לא אומרת כלום, למה אני לא מעירה הערות או משמיעה את דעתי....כנראה הוא לא רגיל לדבר כל כך הרבה זמן ברצף כשאני רק מהנהנת ומפגינה סימני הבנה....
ובנוגע לחברה- כל פעם שהיא שתקה, כך גם אני וזה אילץ אותה פשוט להמשיך לדבר ולדבר... בסופו של דבר לאחר זמן ממושך... היא שתקה... וגם אני, רציתי לראות אם יש לה מה להוסיף אך פתאום היא פשוט התעצבנה וחשבה שבכלל לא הקשבתי לכלום ממה שנאמר... היא אמרה לי: "מה את רצינית? את איתי??"
עניתי תוך שנייה- ברור שאני מקשיבה!!! אפילו סיפרתי לה על המשימה ועל כך שביצעתי הקשבה אקטיבית ואז היא אמרה לי: "עזבי אותך מלשתוק, לא הולם אותך, נו אז מה את אומרת?"...

עולם מעוות שכזה :)

שיר אמר/ה...

במשימת ההקשבה נתקלתי בקושי, מאחר ולא הצלחתי לרסן את עצמי מלחשוב מה אני רוצה לומר בתגובה. חשתי כי במקביל לשיח אותו אני מנהלת עם האדם מולי, אני מתמודדת עם מנגנון פנימי שאין לי שליטה עליו – קרי כל משפט שנאמר על ידי האדם מולי במוחי כבר צצות דעותיי ו/או עמדותיי בנושא, ואני מוצאת עצמי נאלצת להתאפק ולא לקטוע את הצד השני ולומר לו את דעתי.

גיליתי כי יש לי עמדה ו/או דעה ברורה בנושאים מסויימים, וקשה לי מאוד לא להציג אותן מיד ולעבור לנושא הבא. חשוב לי לציין כי אינני חושבת שדעתי היא הכי נכונה, אך ידרשו נימוקים חזקים ו/או מעניינים במיוחד, כדי להסיט אותי מעמדתי, ואם אלה אינם מועלים בתחילה – כלומר אם לא ניגשים לעניין מיד ומתחילים במשפטים "מסביב", אני מפסיקה (ללא החלטה כלשהי שנעשית, אלא באופן אוטומטי לחלוטין) את תהליך ההקשבה, של "הריק הפנימי" שלי, מאוד מהר.

מסקנתי היא לנסות ולהתאפק יותר, כיוון ורוב סגנונות התקשורת, מלבד הקצר ולעניין, אינם מגיעים לעיקר טיעוניהם (=לרציו) בתחילה, אלא בדרך "מתפזרים" וסוטים מן הנושא לא פעם.

עם זאת, מביצוע המשימה הזו גיליתי כי ההקשבה מאפשרת לא פעם ללמוד דברים חדשים לא רק מבחינת תוכן, אלא גם על האדם עצמו. רוצה לומר כי אני "פנויה" יותר לשים לב למחוות ולאופן בו בוחר הצד השני להציג עמדותיו ו/או סיפורו, לרבות שפת הגוף.

מבחינת המשימה השנייה – עשיית שטויות – לימודים הוא משהו שמאוד חשוב לי וכל חבריי ומכריי יודעים זאת, או לומדים זאת עליי מהר מאוד. על כן ומאחר וחשבתי יותר מדי כיצד לבצע את המשימה הזו (על מנת לעשות אותה על הצד הטובה ביותר) חיכיתי יתר על המידה ולא הזדמן לי לבצע את מעשה השטות שלי כפי שתכננתי. או אז הגעתי למסקנה שכבר ביצעתי את השטות שלי!.... אז השטות שלי (וזה משהו שאני לעולם לא עושה) הוא לא לבצע את המשימה המוטלת עליי!!! :) אע"פ שנדרש לעשות כן במסגרת הקורס.
אולי זה לא כזה "שטות" בעיני אחרים, אבל מבחינתי והתדמית ה"חנונית" שלי, זה ממש לא נעים.

שיהיה שבוע טוב לכולנו וכמובן בהצלחה בבחינות! ;)

מאיר שמול אמר/ה...

לא סתם נאמר בפתגם הידוע, "שתיקה שווה זהב" (לעיתים), שכן לעיתים בלהט הוויכוח שני הצדדים כלל לא מקשיבים אחד לשני, ונוטים לשמוע את עצמם ואת דעתם בלבד. קרה שבארוחת שבת עלה וויכוח אודות הבחירות הקרבות ובאות, ובלהט הוויכוח שמתי לב שהדעות שכל צד מחזיק בהם כלל לא שונות מהותית אחד מהשני, וכי מדובר על וויכוח לשם הוויכוח בעצמו (או אולי ככלי לטיפוח האגו) וכי הצדדים כלל לא מקשיבים אחד לשני. החלטתי לעצור את הוויכוח באמצע, ולהציע לחברים להתווכח בצורה בה הם קודם חייבים להקשיב אחד לשני, להבין ולהפנים את דעתו של הצד השונה, ורק אחר כך להעלות את הטענה בה הם מאמינים. מיותר כמעט לציין כי הטונים של הוויכוח ירדו פלאים, וכעת, חילוקי הדעות בין הצדדים לא נראו מהותיים כלל ועיקר. מסקנה: לפני שתוקפים ונכנסים ללהט הוויכוח שווה להקשיב לצד השני ולראות אם חילוקי הדעות באמת מהותיים כל כך

מוריה אמר/ה...

בוקר טוב,
אין ספק שלשתוק זו משימה לא פשוטה,בכלל.
חברה טובה שלי עוברת התמודדות קשה בזמן האחרון,בגלל שהיא החליטה שאינה רוצה להפיץ את הסיפור הזה לכל חבריה היא שיתפה בכך רק אנשים ספורים ולכן יוצא שברוב השיחות שלנו אנו מדברות על התמודדות שלה.
תמיד כשהיא מתחילה לדבר אני נכנסת למקום המעודד,התומך והמייעץ אך לא למקום המקשיב והמכיל כבר לפני כמה ימים החלטתי שאני חייבת להכיל אותה ולהקשיב לה באמת ולא כל הזמן לדבר ולדבר ולדבר...
המשימה גרמה לי לעמוד בהחלטתי ובמוצ"ש נפגשנו והיא התחילה לדבר וכמובן ציפתה ישר שאתחיל לבלבל לה במוח ופתאום אני שתקתי ולא דיברתי מילה אלא הקשבתי לה במשך שלוש שעות!!
בשלושת השעות האלו היא דיברה והגיעה לעומקים בנפשה שלעולם לא נחשפתי אליהם,היא דיברה על הקושי מנקודת העיניים שלה ולא של בעלה,משפחתה,הרופאים וכו'.
זו הייתה חוויה מיוחדת ביותר,אומנם קיצונית אך מיוחדת.
בסוף היא אמרה לי שהיא מרגישה שלעולם לא הקשיבו לה בכזו איכות.
אז תודה על המשימה:)
בנוגע למשימה השנייה המשך יבוא...

Shahar Harlevi אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
עילי נוימן אמר/ה...

ביום חמישי האחרון יצא לי לבצע את המטלה אפילו בלי תכנון מוקדם. גיליתי שאחד החברים שלי בזמן ההתנתקות הלך ותמך פיזית במפונים בזמן הפינוי. לא זו אף זו, הוא אף אמר לי שבמקרה כזה היה מסרב פקודה. התחלנו בויכוח סוער וקטן, כל אחד שומר על עמדתו, ואז נזכרתי במשימה שלי. התחלתי להקשיב, בלי לענות. שמתי לב שהטונים ירדו, היו מרווחי נשימה פתאום באמצע הדברים, אבל הרגשתי אח"כ קצת "מובס". באמצע הויכוח נכנס לחדר חבר אחר, שבמקרה לומד משפטים, ערבתי אותו בסוגיה, והוא פשוט כך בלי לשאול שאלות, התחיל לתת הרצאה לחברי השנה על למה הוא לא בסדר, ואיך ההתנהגות הזו מסוכנת לנו אפילו מבלי לשמוע אותו, ולא רק זה, אלא אפילו כל הזמן אמר לו מה הוא טוען, ולמה הוא טועה בלי שהוא שמע אותו. ואז, ראיתי את ההבדל. כשאני דיברתי איתו והקשבתי, הייתה בינינו שיחה כנה. כאשר החבר שלי הגיע והתחיל להטיף, שמתי לב שחברי השני הפסיק לענות ונראה לא מרוצה. שאלתי אותו אחר כך מה קרה? איבדת את רוח הלחימה שלך? ככה מערערים אותך? והוא ענה לי, הוא במילא לא מקשיב, ולא רוצה להקשיב, ומכניס לי מילים לפה, אז אין טעם אפילו. הבנתי, שכנראה על מנת ליצור שיח ערני וטוב, שבו כל הצדדים יכולים להיות מסופקים שהעבירו את מה שיש להם להגיד, צריך להקשיב. אז יצא לי לו רק להקשיב לחבר שלי, שאיתו הדעות שלי חלוקות, אלא גם "להקשיב" לסיטואציה שנוצרה אח"כ ומה החבר שלי הרגיש כאשר לא הקשיבו לו. מה שכן, תוך כדי הקשבה מצאתי את עצמי מהנהן הרבה פעמים, על דברים שאני לא תמיד הייתי מסכים אתם, וישר תוקף, אלמלא ניסיתי להקשיב, יכול להיות שזה רק היה כדי להעביר את זה, אבל אולי באמת הצלחתי להבין גם מה הוא אומר למרות שאני לא מסכים, כי הקשבתי.

רז קרני אמר/ה...

שלום לכולם,
במהלך השבוע נפגשתי עם חברי הטוב אשר כתב לענייני ספורט באתר אינטרנט. אני מרבה להתווכח איתו על מגוון נושאים בתחום הספורט ובכדורגל בפרט. לא אחת אני מבקר אותו ואף מתריע בפניו שהנתונים שהוא מפרסם לא תמיד נכונים כיוון שהוא בוחר להתעלם ממס' נתונים במודע או שלא במודע ולכן הוא מציג לקוראים לפעמים מבט צר מדי. מנגד חברי תמיד מתעקש ועומד על דעתו כי איני מבין מהומה בכדורגל. לא רק שאיני בקיא אלא שדעותיי ידועות מראש ושאני די דומה לרוב מבקריו. בעקבות המטלה השבועית החלטתי לאזור אומץ, ניגשתי אליו ואמרתי לו כי הוא צודק ואני מבין הרבה פחות ממנו בעיקר בתחומים טניס וכדוריד ומודה שהוא בקיא בעניינים אלו הרבה יותר ממני ושאני לומד הרבה בזכותו ואף משתמש רבות במידע שלו. כמובן שניפחתי לחברי את האגו והקטנתי את רמת האגו שלו אך יחד עם זאת חברי אמר לי: "תמשיך לבקר אותי גם אם אינך באמת יודע דבר בעניין כי הביקורת מדרבנת אותו והוא אינו מתעלם ממה שכואב לו או גורם לו הרגשה לא נעימה אלא להיפך פשוט הוא מודע לעניין וככה למעשה הוא משתפר ומשפר את הכתיבה שלו ואת המגרעות שלו. למדתי ממנו ומהמשימה השבועית כי לפעמים צריך לדעת לקבל את מה שלא נראה לנו ולנסות למנף את זה להצלחה שלנו. כמו שנאמר "מעז יצא מתוק".

מלכיאל חדד אמר/ה...

1. מצטרף לשחר- ממש כיף לקרוא את התגובות על ביצוע המשימות ולראות את תוצאותיהן השונות אצל כל אחד.

2. חברים, שמתי לב שחלק מכם כתבו כי בד"כ לא אכפת להם מה חושבים אחרים. האם טרחתם לציין זאת כיוון שאתם מעוניינים שאחרים יחשבו שלא אכפת לכם מאחרים...?

3. עשיית שטויות- ניסיתי לחשוב על משהו לא קיצוני מידי ובסופו של דבר החלטתי לשחזר פאדיחה קטנה שקרתה לי לפני כשנתיים: מי מכם שזוכר, בשבוע האוריינטציה הצמידו לנו החונכים מדבקה עם השם שלנו. בסוף יום הלימודים שכחתי מקיומה וכך נסעתי כל הדרך הביתה.
אז עשיתי "העתק-הדבק" מלפני שנתיים (תרתי משמע) ונסעתי אתמול באוטובוס לעבודה כשמדבקה עם שמי מתנוססת על חולצתי.
במהלך הניסוי שמתי לב לשני דברים-
א. מכל האנשים שראו אותי במהלך הנסיעה (שארכה כשעה) רק אדם אחד הסב את תשומת ליבי למדבקה והציע לי להסיר אותה.
ב. לא הצלחתי להיחלץ מהמאבק סביב "מה חושבים עלי האחרים" והמחשבה הזאת הטרידה אותי במהלך כל הנסיעה.

4. הקשבה- במסגרת הקליניקה לסיוע משפטי-אזרחי חונכנו ל"הקשבה אקטיבית", הכוונת הפונה להתמקד בעניין המשפטי ולהימנע מגלישה לנושאים נוספים לא רלוונטים. בעקבות המשימה חרגתי היום בקליניקה מהנחיה זו והרשיתי לעצמי להקשיב לפונה שישב מולי. זה היה לא קל. לא רק שהייתי צריך לנטרל את ההקשבה האקטיבית אלא גם את הרצון האישי שלי להתערב בשיחה. הפגישה ארכה הרבה יותר זמן מהרגיל. מלבד העניין המשפטי עם המעסיק שלא הפריש לו פנסיה במשך 3 שנות עבודתו, הוא התעצבן על המדינה שלא דואגת מספיק לפנסיונרים, על הבנים שלו שלא תומכים בו מספיק, על הבן הקטן שנמצא בכלא עקב סחר בסמים ועוד ועוד. כאב לי לשמוע את התסכול שלו ובראש לא הפסיקו להתרוצץ משפטי תמיכה שעשויים לעודד אותו במקצת, אבל התאפקתי עד שכבר הגיע הפונה הבא. בסיום הפגישה שאלתי אותו מס' שאלות כדי שאוכל להמשיך לטפל בתיק וזרקתי משפט עידוד קצר בכל זאת. חששתי שהעובדה ששתקתי רוב הפגישה תפריע לו, אך הוא היה נראה די מרוצה מהשיחה ואף החמיא ל"עבודת קודש שאתם עושים פה".

5. לדעתי, השוני בתגובות של האנשים להקשבה בשתיקה, כפי ששיתפתם מעלי וכפי שנחשפתי אני, יכול אולי לנבוע משכבת הגיל של שותפינו לשיחה.
מבוגרים רווים נחת כאשר אחרים מטים אוזן לסיפוריהם הארוכים וכן הם נוטים להקשיב גם לאחרים בסבלנות ובשקט. בעוד שאנו הצעירים רגילים לתקשורת ומחשבה מהירה וקצרה. אנחנו חוששים לאכזב בתגובה לא מתאימה או להיחשד באדישות. עלינו לשלוף את התגובה הכי נכונה ובמהירות וכך אנו מצפים גם מאחרים.

6. ואולי פה טמון הקשר בין שתי המשימות- החשש ממה יחשבו עלי מוביל לרצון לענות תגובה טובה, חכמה ומתאימה ומוליך לחוסר הקשבה אמיתית.

נועה שר אמר/ה...

היי חברים
בתור מישהי שמשתייכת לקבוצה השקטה, ה"מכילה", חשבתי שיהיה לי יותר קל לבצע את המשימה של ההקשבה ,אז החלטתי לנסול "לאתגר" את עצמי ולנסות את המשימה על אנשים שאני לא מכירה ושלא רואים בי אוזן קשבת באופן טבעי. וזה באמת לא היה קל בשבילי, כי גם בשביל להקשיב באמת צריך שיהיה לי אכפת ושאני ארצה להתעניין בצד השני, להרגיש אמפתיה. גם אנשים שקל להם באופן טבעי להקשיב לאנשים (ולהמנע מלדבר), צריכים שיהיה להם עניין בשיחה בשביל להקשיב באמת, למצוא שאלות ולגרום לצד השני להרגיש בנח לשתף .
אז הניסוי שלי היה כשנסעתי שבוע שעבר למסיבת אירוסין של חברה שלי, היא סידרה לי טרמפ עם אחת החברות שלה, ובמשך הנסיעה (שארכה כ20 דק) ניסיתי להתעניין, להקשיב, להכיר אותה.. וגם לי זה היה קשה. מאוד מוקדם נגמרו לי השאלות והפסקתי להתעניין. ניסיתי לשתף גם ודרך זה לגרום לה להמשיך לדבר, אבל השיחה לא הגיעה לרבדים עמוקים כמו שציפיתי.
אז אפשר להגיד שקצת הפתעתי את עצמי, אבל אני חושבת שגם היכולת להקשיב באמת תלויה הרבה בדינמיקה בין אנשים , ולא רק ברצון שלי להיות במקום הזה ברגע הספיציפי.

מוריה אמר/ה...

צהריים טובים.
בדר"כ אני עושה מלא פדיחות אז הייתי בטוחה שהמשימה הזו תהיה קטנה עליי..
בגלל שרציתי לאתגר את עצמי חשבתי על אנשים שדווקא אני כן מתפדחת מהם וחשוב לי מה הם חושבים עליי,וגילתי שאני מתפדחת ממבוגרים!! כל נוכחות מול אדם שגדול מגיל 30 גורמת לי להתכנס בעצמי ולדאוג איך הם יראו אותי.
אז החלטתי ולגעת דווקא בנקודה הזו.
חברה שלי התארסה אתמול בערב וכשהגעתי לביתה למרות שהוא היה מפוצץ באנשים (רובם מבוגרים:) נכנסתי בהתלהבות ובצרחות עם זקוקים ענקיים ביד..
כולם צחקו והסתכלו עליי כאילו נפלתי עשכיו מהירח,
אבל בסוף באו אליי סבא וסבתא שלה ואמרו שנגעה להם ללב ההופעה הקטנה שעשיתי..
חוץ מהחוויה הזו אני מרגישה שהנקודה של אגו היא יותר רחבה מהסיפור הנ"ל, הנקודה היותר פנימית,כמו שד"ר עדי כתב בבלוג היינה לדעת להכיל ולהיות מסוגל לעמוד מול מציאות שבה אתה לא הכי טוב,לא כולם מסכימים ומעריכים אותך.
ולכן יכול להיות שהנקודה במשימה הזו לא היה לעשות משהו שטותי שגם אם חושבים שאתה יצור אתה עדיין נורמלי ואהוב.
אלא אולי דווקא ללכת ברחוב ולזרוק שקית במבה על הרצפה(כמובן לדאוג שחבר שלך ירים אותה)ולדעת להכיל את המבטים השליליים והביקורתיים של הסביבה,
להכיל את המקום שאתה לא בקונצנזוס.

ציפי אגם אמר/ה...

שלום לכולם! :)

אתחיל במשימת ההקשבה- בשיחות שלי עם מגוון רחב של אנשים שמתי ממש את הדגש בשיחה עימם על הקשבה פנימית ריקה. רוב הפעמים בהם הייתי משוחחת עם אנשים שבשיחה עימם כבר יש לי דיעה מוצקת וחותכת אזי ההקשבה לא היתה הקשבה כלל וזה בא לידי ביטוי גם בשפת הגוף כמו מבט שלא לתוך העיניים, מה שבד"כ אני עושה , וגם מהבחינה של בחהחוסר שקט הפנימי שהיה תמיד מתחולל בי כדי לומר ולטעון את דעתי הנחרצת. במשימה עכשיו שמתי את כל אלו בצד וגם בעניינים שפחות היו רלוונטיים לגביי או פחות עניינו או פחות התאימו לקו מחשבתי הייתי פתוחהלשמוע ולהקשיב כשאני בעצם נטולת דעות מראש וגם שפת הגוף שלי היתה אחרת, המבט היה לעיניים וגם ההקשבה הפנימית היתה מוכוונת וופנית אך ורק לאדם המדבר מולי. זו היתה חוויה נעימה שבו ה"אגו" לא גובר אלא נותתנים לו מקום משני ומקטינים אותו כמה שניתן ומה שמקבלים מזה זה נעימות, פתיחות לאחר והתעניינות אמיתית במה שלא הכי נוגע אליי.
לעניין משימת השטות - כאדם "רשמי שקט" אני אדם שלא נוהג בקלות רבה לנהוג בשטותניקיות ובפתיחות כזאת חופשייה והשבוע בתהליך של ביצוע המטלהפעם אחר פעם גיליתי כי העניין טומן בתוכו את ההסבר והסיבתיות של "מה אחרים יחשבו עליי" וזאת על אף הביטחון העצמי.מצאתי את עצמי בעודי עושה מעשה שטות בחוץ שמשהו בתוכי משתחרר ו/או אפילו סיפוק פנימי כזה של השתחררות מהכבלים של "החיצוניים החושבים עליי כך או כך". ואני מסכימה תגמרי עם דברי המרצה כי לא תמיד בכל רגע אנו נאהבים על ידי אחרים , אלא העניין החשוב הוא קודם כל לקבל את עצמנו בשלמות גם כשהמעשים הם שטותיים לכאורה בעיני עין בוחנת.וכשאנו שלמים עם עצמנו כך בעצם ה"אגו" שכביכול מצטייר כשלילי מתחזק ומתעצב אף יותר.

ענבר גוילי אמר/ה...

שלום לכולם,
קרה לי לא פעם ולא פעמיים בתקופה אחרונה שאמרו לי את המשפט "אבל שניה את לא מקשיבה, תיתני לי לדבר" או "הבחורה פשוט לא נותנת לסיים משפט". כן זה נכון, אני מודה שיש לי נטייה חזקה בויכוחים שבהם יש לי דעה מוצקה לא לתת לבן אדם שמולי לסיים את דבריו כי אני מראש מרגישה שאני יודעת מה הוא הולך להגיד בהמשך המשפט. אני קוטעת אותו באמצע ומגיבה בהתאם למה שציפיתי שיגיד והתנהגות זו יצרה לא פעם תחושה בקרב הצד שני של זלזול שלי בדבריו כאשר אין הדבר נכון כלל. במסגרת המשימה השבוע החלטתי לנצל את ההזדמנות והעליתי
בשיחת טלפון עם ידיד שלי נושא שתמיד מעורר הרבה מחלוקות בנינו (התנהגות
הבוס המשותף שהיה לנו כלפי עובדים חדשים וכן כלפינו אישית). החלטתי לעשות מאמץ באמת לא קל עבורי ולהיות פסיבית בשיחה איתו. הקשבתי בכול מובן המילה לדבריו מבלי לקטוע אותו ולו פעם אחת דבר שגרם לו להיות מאוד מופתע בסוף השיחה ולתהות "מה קרה לי". גם אחרי שהקשבתי לו באופן מלא עדיין לא השתכנעתי כי הוא באמת אמר את מה שציפיתי אבל כן הרגשתי שגרמתי לו לצאת בתחושה יותר טובה מהויכוח למרות שבשורה התחתונה עדיין לא הסכמתי איתו. אני יכולה להעיד על עצמי כי אני בן אדם שכן יודע להקשיב (שירתתי כקצינת ת"ש בצבא תפקיד שבמהותו הוא הקשבה לבעיות אחרים) אך בויכוחים שאני בטוחה כ"כ בדבריי קשה לי להקשיב עד הסוף ועל זה אני מנסה לעבוד כבר תקופה ארוכה.