יום חמישי, 18 באפריל 2019

סגנונות תקשורת - ש.ב.

שלום חברים,
"סגנון" תקשורתי הוא שם כולל למאפיינים הקשורים זה לזה, אך נראים כאילו כל אחד מהם עומד בפני עצמו.  כשאני קורא למישהו "יסודי" או "נכנס לפרטים", אני נותן כותרת שעוזרת לי להסביר אותו לעצמי, כדי שנטייתו לשאול שאלות ולהיכנס להסברים ארוכים לא תיראה לי מציקה, אלא הגיונית.  כדי שאבין שאם אני רוצה לשכנע אותו, מילים גדולות והתלהבות לא יעשו את העבודה, וצריך לספק הסבר מפורט והגיוני - גם לדברים שנראים לי שוליים.
כשאני קורא למישהו "ססגוני" או "ספונטני", אני מזכיר לעצמי שהפרטים עלולים לקלקל, להסיט תשומת לב מהעיקר - שהוא הרעיון הגדול או ההתלהבות המשותפת מהתהליך.  אני גם מזכיר לעצמי לא להתעצבן כשהוא קופץ מנושא לנושא, מכריז שהבין ואפשר לנוע הלאה לפני שסיימתי להסביר, וכו'...
בקיצור, מדובר בכותרת מאחדת שתסייע לי לכוון את עצמי אליו, וגם לקלוט אותו יותר טוב.  לא לכפות עליו את האופן בו אני אוהב לתקשר, אלא להתגמש כדי להתאים את עצמי אליו.  במילים פשוטות - לקלוט את השפה שלו ולדבר בה.

בכיתה דיברנו על מאפיינים וגם שיתפנו בתחושות אישיות שלנו כשאחרים שופטים אותנו לפי דרכם - ופוסלים את דרכנו.  בשיעורי הבית ביקשתי מכם למלא דף עבודה, ולהתאמן על אחרים בסביבתכם כדי להעמיק בסגנונות וביכולת שלכם לעבור משפה לשפה, מסגנון לסגנון.
כעת אני רוצה שתשתפו בתובנות העיקריות בתגובות לרשומה זו.  המטרה היא לשים דגש על סגנונות הופכיים לשלכם, כאלו שבדרך כלל אתם מתקשים איתם, וכעת מתאמנים על לדבר בשפתם...
המטרה היא כפולה:  ראשית, להקשות על עצמכם ולהתאמץ לכיוונים בהם תצטרכו להשתפר; ושנית, לשתף אחרים בקושי ובהצלחה, ובעיקר בתובנה לגבי איך עושים צעד לכיוון לא מוכר - ולמה חשוב לשים לב.
אנא ספרו גם על הצלחות וגם על כשלונות, או קשיים.  ראו זאת כדרך לייצר לעצמכם נתיב של שיפור, תוך עזרה לאחרים לשים לב למה שאחרת אולי יפספסו.
וחג שמח!!!  מעבדות לחירות - כולל החירות לנוע בעולם של אנשים שונים מאיתנו וליהנות מההבדלים בינינו...
מוזמנים גם לקרוא רשומות אחרות עם תגית 'סגנונות תקשורת' או 'תקשורת ופסיכולוגיה' - בעיקר את התגובות והתובנות של אחרים שעשו את הקורס לפניכם.. 

16 תגובות:

לידר גז אמר/ה...
התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.
לידר גז אמר/ה...

הערה: בתגובה הקודמת שמחקתי, כתבתי בסגנון שמאפיין אותי, וציינתי קושי אחד בסגנונות והוא להתאים את סגנון הדיבור/ הכתיבה לסגנונות השונים, אחרי ששלחתי את התגובה ושמתי לב שהתגובה שלי נפלה בדיוק בעניין הזה. סגנון ספונטני, למשל, ירגיש שהיא ארוכה מידי (חופרת, אפשר לומר) סגנון יסודי ירגיש שהיא מבולגנת, אולי לא רצינית, לא מחולקת לסעיפים, ומבחינתי סגנון הכתיבה אותנטי, מעיד על כנות ואני יותר מתחברת לסגנון שהוא לא מוגזם מידי, ולא מחולק לסעיפים שמרגיש לי שהוא "מעובד" מידי ולא אמיתי. אז החלטתי לשנות את התגובה, לנסות להתאים כמה שאפשר.
אחרי השיעור עשיתי את שאלון הסגנונות לאנשים קרובים, וחוץ מ2 הפתעות דיי כיוונתי לסגנון, היה מעניין לראות את המציאות מעיניים של אחרים.
נקודה מעניינת, עשיתי את השאלון למשפחה שלי, אנחנו חמישה אנשים כל אחד יצא באופן מובהק סגנון אחר (4 סגנונות ואחד על הגבול בין 2 סגנונות) ממש מעבדה של סגנונות. זה הסביר הרבה מהויכוחים :) והיה מרתק לשיים, להגדיר את ההבדלים שראינו כבר קודם.
החלק של להבין ולקבל היה לי יותר קל ואפילו נהניתי, וכמו שאמרתי החלק של להתאים את הסגנון היה לי קשה יותר, אבל אני אתאמן.
חג שמח

שחר כהן אמר/ה...

אני שחר, בשיעור האחרון ישבתי בצד המשימתי באופן מובהק וסיפרתי שאני בן אדם שמאוד ממוקד מטרה ויעילות. אחרי השיעור האחרון לפני החופשה הבנתי באמת שאני מאוד מוקצן במקום שלי וסגור בדעתי שהגישה שלי היא הנכונה בלי להבין שיש עוד אנשים עם דעות שונות והתנהגויות שונות ממני. לכן הצבתי לעצמי מטרה לנסות את ההתנהגות השונה ביותר ממני(למען הסר ספק מדובר בסגנון הססגוני) יש לי חבר שהוא מאוד ססגוני ואנרגטי שמדבר הרבה עם ידיים ומשתמש באינטונציה שונה כדי להמחיש בערך כל מה שהוא מנסה להגיד. אז בשיחה האחרונה שלנו השבוע נתתי לו לדבר בדקות הראשונות של השיחה ואחרי שהבחנתי בניואנסים הקטנים של ההתנהגות שלה ניסיתי לחקות אותה ולדבר בצורה שלו, בהתחלה הוא חשד שאני מנסה לרדת עליו או לחקות אותו ואז ניסיתי למתן את ההתנהגות שלי ואז השיחה זרמה באופן מפתיע ואפילו הייתה די מצחיקה.

LIDAR אמר/ה...

שמי לידר דמרי. בשיעור האחרון ישבתי באמצע- בתווך בין הסגנון הנכנס לפרטים והאנושי. כפי שהסברתי זאת עוד קודם, לדידי ישנה בעיה אינהרנטית בגישות אלו שבעיני לעיתים אף יכולות להיות מנוגדות. הבחנתי בכך בארגונים לקראת הטיולים בחול המועד עם חבריי הקרובים- מצד אחד, היה לי מאוד חשוב לארגן כמה שיותר מוקדם את הטיול, את פרטיו בצורה הדקדקנית ביותר, אוכל, שעת יציאה וכו'- מה שכמובן מאפיין את הצד המשימתי\נכנס לפרטים שבי. אך מנגד, הבחנתי בתגובה הנגדית שקיבלתי- "אדישות". תחילה, הצד האנושי שבי [שיכול להיות לעיתים פגיע מאוד] ישר הבין כי אותם חברים לא מעוניינים לטייל וויתר מראש. אך הכרחתי את עצמי לנסות להבין את הרציונאל שממנו מגיעה אותה "אדישות" והחלטתי לתת לדברים לזרום [למרות שזה היה מאוד קשה].ניסיתי לא לכפות את הארגון ולאפשר לאחרים לארגן מתוך הכוונה גם באמת לבחון את רצונם של האחרים, ומהר מאוד הבנתי שברגע שאפשרתי לאחרים ונתתי להם את "הספייס" לארגן הם לקחו את היוזמה ולא אכזבו כפי שציפיתי.

דניס אוסביאצוב אמר/ה...

שמי דניס אוסביאצוב ובכיתה ישבתי בצד הססגוני של הכיתה. לאחר העבודה בכיתה הבנתי שיש לי הרבה מה לשפר בדיבור היומיומי עם הסגנונות האחרים ובמיוחד לעבוד על הסבלנות והריכוז שלי בשיחה. בכדי לעשות זאת ניסיתי להגיע למצב של שיחת עומק עם חבר אשר נוטה להכנס לפרטים. בשיחה רגילה הייתי מאיץ בו להגיע לשורה התחתונה בכדי שאוכל להגיב לדבריו אולם כעת ניסיתי לשתוק קצת ולהתרכז במילים שלו. זה היה קשה מאוד מכיוון שלעיתים התאפקתי שלא לומר את דעתי על משהו שמשך את תשומת ליבי בשיחה ורציתי לומר אותו מכיוון שחששתי לשכוח את מחשבתי.

LIDAR DAMARI אמר/ה...

בנוסף, הייתי מעוניינת להוסיף כי בעיני, הסוגיה של הכרת הצד האחר ואופיו וה"סגנון" שלו יכולה להיות יעילה ביותר גם בביהמ"ש.
הדוגמא הקלאסית שעלתה לי היא טיפוס שנכנס לפרטים מול אדם רגיש או אפילו ספונטני- במצב שבו עו"ד או אפילו שופט מייצג את הצד הנכנס לפרטים, שבעיניו הכל צריך להיעשות בצורה מאוד מובנית, דיכוטומית ואחידה - ולפתע יגיע מולו עד או אפילו עו"ד אחר שנוהג בדרך אחרת, כלומר ספונטנית או רגישה-יכול להיווצר מעין "שיח חרשים" שאין בו אף תועלת אחת אם לא תהיה הבנה הדדית.
הלא בחקירה נגדית, עו"ד צריך לחקור את העד- במידה והעד הוא טיפוס רגיש ומולו יעמוד עו"ד שלא מעניין אותו עכשיו רגש, אלא רק פרטים טכניים שיועילו להשגת המטרה- יכולה להיווצר מעין אטימות הדדית והשיח לא יהיה פורה.
באותה הצורה, אם עו"ד ירצה להשתמש בדבריו של עד, והעד לא יהיה מוכן להיות "רציני" ולאמת את גרסתו מראש- זה יכול להיות כלי שפוגע במטרת העו"ד.

ליהי נזירי אמר/ה...

מכל שיעור ושיעור אני מתחילה להפנים כמה עבודה פנימית יש לי לעשות עם עצמי.
לעיתים השיח הפנימי שאני מבצעת עם עצמי נשמע כאמת המוחלטת. כעת, אני מבינה שהשיח הפנימי שלי צריך להיות כזה שמאפשר אופיים שונים להתקשר איתי.
המסגור שנעשה בכיתה (ל4 סגנונות) אמנם די מלאכותי, שהרי כולנו רב- גוניים, בהתאם למשימה ולמצב הרוח. מצד שני זה נתן לי סקירה טובה באשר לזיהוי אופי אחר משלי במהירות. באופן כללי אני מאמינה שאני נכללת בקבוצת היסודיים שנכנסים לפרטים, אם כי בהתאם לסיטואציה אני יכולה להיות גם משימתית וגם ספונטנית.

ברמת העקרון, הכלים הכי חשובים שלמדתי עד כה הוא שתחילה, כאשר נכנסים לשיחה עם אדם בעל אופי "הפוך" ממני:
א. זו הזדמנות מצוינת עבורי ללמוד ממנו על דבר שלא קיים בי וכך להרחיב את אזור הנוחות שלי (למשל, בשיחה עם אדם משימתי אני יכולה לחדד את היכולת שלי לנהל זמנים ולנהל משימות באופן כללי).
ב.זו הזדמנות בשבילי להבין שהדרך הראשית ליצירת שיחה טובה ומקדמת עוברת אצלי בראש- ברגע שאני מחליטה להבין את ה"טיפוס" שעומד מולי ולנסות למצוא את החיבור אליו- במקום את השונות. "ברומא תהיה רומאי".

שייקה כהן אמר/ה...

שמי שייקה כהן ואני בכיתה שויכתי לצד הססגוני, אולם אני מוצא את עצמי שייך גם לצד האנושי.

מטבע העניינים, קשה לי יותר להתחבר לסגנונות השונים משלי, המשימתי והיסודי. קשה לי להתחבר לסגנון היסודי שתמיד נצמד למשימות ולפרטים הקטנים ולפעמים מתקשה להעריך את ערך השיחה והסמול טוק. קשה לי להתחבר גם לעניין של ההיצמדות לפרטים הקטנים , גם לפרטים שלא תמיד נראים לי חשובים וקריטיים לכל פעולה. קשה לי להתחבר לסגנון המשימתי שתמיד רואה את ערך המשימה כחזות הכל כמה שנראה לי כהתעלמות בוטה מרגשות וחווית הצדדים שבמגרש. קשה לי גם עם מה שאני תופס כחוסר היכולת של האדם המשימתי לפרגן על הצלחות וחריצות היות והם תופסים את עניין החריצות כמובן מאליו. לדעתי, אני חייב יותר לנסות להיכנס לראש שלהם ולהבין אותו. עלי להבין שפעולותיהם לא נובעות מהתנשאות ושחצנות, אלא פשוט מתפיסה שונה של החיים ומשמעויותיהם.

עמנואל הירשפלד אמר/ה...

שמי עמנואל. בשיעור הראשון התמקמתי באזור של הטיפוס הנכנס לפרטים ולאחר הדיון בשיעור שלאחריו התחדד לי כי אכן זה התיאור שמתאים לי. החוויה והשיח על הטיפוסים המגוונים גרמו לי להתבונן על אינטראקציות חברתיות באופן שונה מזה שהורגלתי אליו כאשר השינוי בא לידי ביטוי בכמה אופנים;
ראשית, יצא לי לבחון את התנהגותי במספר מעגלים חברתיים (חברים, משפחה, לימודים, חברים רחוקים יותר) ונוכחתי לדעת שעד כמה שנטייתי לדבוק בפרטים ולהיות מאורגנת (אפילו במחשבותיי) תמיד ברקע, בחלק מהמסגרות אני מרשה לעצמי להרגיש קצת יותר בנוח ו"להידבק פחות לתכנון המקורי".
בנוסף, השיח בשיעורים והדרישה להבין מה עומד בבסיס כל טיפוס סייעה לי להבין מדוע ישנם טיפוסים איתם קשה לי לנהל שיח חופשי אך יותר מזה, הבנתי את מקור הקושי שלי לעבוד עבודה משותפת עם טיפוסים "ססגוניים". כאשר ניסיתי למצוא דוגמא לקושי מסוג זה מיד חשבתי על כך שלקראת אחד המבחנים השנה יצא לי ללמוד עם חברה המשתייכת לטיפוס הססגוני. עבורי, לימוד למבחן הוא מובנה. ישנם שלבים מוגדרים להליך הלימוד, אני דואגת להקצות לכל אחד מהשלבים הללו זמן מתאים ולכן חשוב לי לעמוד בזמנים שקבעתי ולדבוק בתכנון. בעת הלימוד המשותף נוכחתי לדעת כי אותו לו"ז שהכנתי פחות מתאים לחברתי למרות שזו רצתה מאוד לדבוק בתוכנית. לא פעם מצאנו את עצמנו סוטות מהנושא ו"קופצות" לעניין כלשהו שמבחינת הלו"ז הרעיוני שלי, נקבע לשלב מאוחר יותר. כך, למרות שבפועל יצא כי הספקנו לעשות את כל המתוכנן, מה שזכור לי מהחוויה הוא אותו חוסר סדר. לפיכך, מאז אותו מקרה, בכל פעם שמצאנו עצמנו שותפות בפרויקט כזה או אחר דאגנו לחלוקת תפקידים מוגדרת בינינו - היא הרבתה להציע הצעות ו"לחשוב בגדול" בעוד אני נהניתי מהחופש לתפעל את אותם רעיונות ולהוציא אותם לפועל ע"י תכנון מקדים ובניית תכנית עבודה. במחשבה לאחור ובהסתמך על הנאמר בשיעורים האחרונים, נראה כי יצרנו למעשה מעין מנגנון המאפשר לכל אחת מאיתנו לדבוק בטיפוס שהיא בעוד אף אחת לא מתפשרת על התוצאה הסופית או לחלופין על הדרך להגיע לאותה תוצאה.

דוגמא נוספת להתמודדות שחוויתי נוגעת דווקא לטיפוס המשימתי אם כי דווקא במישור האנושי- למדתי כי פעמים לאנשים מסוג זה דברים הם מאוד "ברורים מאליהם" למרות שייתכן שעבורי לא כך הדבר. מניסיוני, הדרך למנוע קצרים בתקשורת היא לא להגיע למצבים של קונפליקט (בהם אני לפחות מתקשה להשמיע את עצמי) אלא דווקא להציף את הדברים "תוך כדי תנועה".

שירז פסנטין אמר/ה...

שמי שירז והסגנון שיצא לי שיעור הקודם בכיתה הוא הסגנון "הספונטני". לאחר בחינת הסגנונות השונים, הגעתי להבנה כי הסגנון שקשה לי איתו הוא "הנכנס לפרטים". במסגרת השירות הלאומי שלי הפקתי אירוע מאוד גדול שדרש עבודה מול מספר רב של גורמים, בין היתר מול רכזת התרבות של הישוב. באחת מהפגישות עם רכזת התרבות בו ישבנו על תכנון האירוע עצמו, הרכזת הציגה בפניי טבלה של מהלך הערב וביקשה שאמלא אותה עד לפרטי פרטים בכדי שאקבל את התקציב עבור האירוע. מילוי הטבלה ארך זמן רב, כמעט כשבועיים, ובזבז לי שעות עבודה רבות. ניסיתי לשבת עם הרכזת ולהסביר לה שאין צורך לרדת עד כדי כך לפרטים, ושהאירוע יופק בצורה טובה גם ללא מילוי הטבלה במלואה. למרות זאת, מילאתי את הטבלה כי הגעתי למסקנה שעליי לנהוג מולה "בשפה שלה". מאותו האירוע פניתי אליה בעיקר במייל ובכל תכתובת מולה השתדלתי לפנות בצורה מסודרת ולפרט בצורה נרחבת את הבקשות שלי ממנה עבור כל אירוע שרציתי להפיק.
באשר להתנהלות בבית משפט- להבנתי, הפרקליטה שאני מתלווה אליה בקליניקה היא מהסגנון "הנכנס לפרטים". באחד מהדיונים בביהמ"ש, הפרקליטה חקרה את אחד מהעדים בצורה יסודית וירדה איתו לפרטי פרטים. הרגשתי שהכנות של העד מאוד חשובה לה, ושהיא חושבת הרבה לפני שהיא שואלת כל שאלה. למדתי ממקרה זה שבבית המשפט עליי לפנות אל אדם מהסוג הזה בצרוה שקטה, ובחלק מהפעמים אף לדבר בצורה מונוטונית, ולדבר בצורה מקצועית ומופרטת עד כמה שאפשר.

אוריאן בן יונה אמר/ה...

בשיעור הראשון בנושא השתייכתי לטיפוס הססגוני, מה שלא הפתיע אותי כלל, אך כאשר העמקנו בדפים אשר הרחיבו על כל סגנון, מצאתי את עצמי משתייכת הרבה יותר לסגנון האנושי, ולכן ישבתי ביניהם בשיעור האחרון.
לאור השיעורים שעברנו, הבנתי שאני בעיקר מתקשה באינטרקציות מול אנשים שמאופיינים בסגנון "הנכנס לפרטים". קשה לי בעיקר עם העובדה שהם סגורים, מופנמים, "קרים" ורציניים (לפחות כלפי חוץ) - מהסיבה הפשוטה שזה בדיוק ההפך ממני.
אחד מהריאיונות שלי להתמחות היה מול מראיין כזה, והרגשתי ממש את אותו קצר בתקשורת, ממנו אנחנו מנסים להימנע. אני הגעתי לריאיון בהתלהבות (חייכתי, דיברתי בקול רם, השתמשתי בתנועות ידיים וכו'), ונתקלתי באדם שאינו מחייך כלל, מסתכל לצדדים, ממלמל את דבריו - וזה גרם לי להרגיש שאני לא יכולה להיות בשיחה מי שאני באמת. נאלצתי "להתאים" את עצמי אליו, הנמכתי את קולי, דיברתי בצורה הרבה יותר רגועה ופחות מתלהבת, וזה גרם לי פחות להנות בריאיון באופן כללי (כמובן בהשוואה לריאיונות אחרים אשר היו הרבה יותר "זורמים" וכיפיים).
אני חושבת שיש לי עוד עבודה רבה ביכולת להסתדר עם סגנונות אחרים, אך אני חושבת שהאתגר הגדול אף יותר יהיה למצוא את עצמי, בכל זאת, בתקשורת אשר שונה מהתקשורת אותה אני מגדירה כאידיאלית.
מלבד העובדה שזה יכול לקרות, ואכן קורה, בסיטואציות יומיומיות רגילות, הדבר יכול לבוא לידי ביטוי גם בביהמ"ש. היינו, גם שופטים שונים הם בעלי סגנונות אחרים, וסביר ששופט מסוים פחות יתרשם מליטיגטור שמדבר בקול רם, באסרטיביות, עם תנועות ידיים וכדומה. למרות שבעיניי יכול להיות שזו הדרך הנכונה יותר להוכיח טיעון מסוים, עליי להבין שלא את כולם זה ישכנע, ולעיתים אף יכול לעשות את ההפך הגמור.

תאיר סמימי גולן אמר/ה...

אז לאור הדיון המעניין בשיעור האחרון ובעקבות הניסיון לשפר ולפתח את היכולת שלי לפנות לאחר "בסגנון שלו" לקחתי את בן זוגי (זה שלא מדבר בארוחה) כמקרה בוחן (כמובן מבלי שידע על כך) וניסיתי לראות כיצד אני פועלת שלא באופן אוטומטי ומקניטה אותו, אלא בוחרת בדרך שתדרוש ממני קצת יותר מאמץ ומחשבה אך תשתלם ליחסים שלנו:)
ניסיתי לשפר את היכולת שלי לפנות אליו ולתקשר איתו, ובמקום לרדות בו על כך שלא דיבר בארוחת החג ושאין לו דבר מעניין להגיד, שיבחתי את היכולת שלו להקשיב לאחרים, את הדברים המעניינים שכן אמר, ניסיתי להראות לו שיש ערך בעייני גם לשתיקה שלו ובמובנים מסוימים הייתי רוצה בעצמי לשתוק קצת יותר..
זה אומנם צעד קטן, אבל אני מרגישה שזה בהחלט עבד- כי בארוחת חג השנייה הוא היה מסמר הערב...

למדתי מהתרגילון הזה עם עצמי שהשלב החשוב ביותר בתקשורת ביני לבין אחרים שהם קצת פחות "אני" הוא השלב הראשון, שבו אני מכריחה את עצמי לחשוב לפני שאני מגיבה..

אנאל ללוש אמר/ה...

שמי אנאל ללוש ובשיעור האחרון הבנתי שהסגנון שלי הוא הסגנון המשימתי. מה שמיוחד במקרה שלי הוא שאני סגנון אחר בבמעגלים חברתיים שונים. לצורך העניין בלימודים אני נתפסת כסגנון ספונטני ועם החברים מהבית ובבית אני הסגנון המשימתי. למרות זאת, האופי המשימתי אצלי חזק בכל המעגלים ולכן השיעור האחרון סייע לי לבצע שיח פנימי ע״מ להבין איזה בן אדם אני ומה עליי לשפר. אין לי ספק בכך שעליי להתנהג כמו שאני באמת גם במעגל המקצועי. אני טיפוס משימתי שמתקשה להתבטא במקצוע שלו וזהו דבר שלילי. למעשה, כטיפוס מוביל עם החברים ובבית, כך עליי להיות גם מול השופטים בביהמ״ש. השיעור עזר לי להבין זאת.
בנוגע לסגנונות האחרים, אני דווקא לא חושבת שיותר קשה לי עם השונים ממני ולהיפך, אני מסתדרת יותר טוב עם סגנונות הפוכים כמו הסגנון האנושי/ ספונטני. לצורך העניין, ארוסי הוא סגנון ספונטני - אנחנו הפוכים גמורים אך התקשורת בינינו מתאפיינת בזה שאנו משלימים אחד את השניה. טוב, עליי להודות שלפעמים אני דיי משגעת אותו בגלל ההתנהגות ה״משימתית״ שלי אך השיעור הזה עוזר לי להשתפר ו״להרגיע״ את הסגנון שלי כשצריך.

Unknown אמר/ה...

שלום,
אני לא הייתי בשיעור בו ירדנו לדקויות ובסופו כל אחד קיטלג את עצמו באחד מהסגנונות. אני לא סגור עדיין על הסגנון שלי, במובן מסוים אפשר לומר שנכנס לפרטים די מאפיין אותי.

אני חושב על זה ביחס לסגנונות האחרים אחרי שמילאתי את הדף עבודה, ודי הגעתי למסקנה שהדרך להתמודד איתם זה פשוט להכיל את זה ולהפנים עמוק אצלי שפשוט יש אנשים שהם שונים ממני וזה משפיע לא רק על הדרך תקשורת שלהם, אלא על כל החיים שלהם.
אם זה מתבטא בדרך החינוך שלהם את הילדים- אז הם לא הורים מכווינים וקשוחים אלא הורים מאפשרים יותר, וזו גם דרך חינוך לגיטימית למרות שהיא שונה משלי.
הדרך שלהם לבנות חברויות בעולם שונה מהדרך שלי ואני לא צריך להילחץ מזה ולהיסגר בתוך עצמי.

דבר נוסף, הבנתי שפשוט על כל מריבה פשוט צריך להסתכל עליה לאחר זמן ואז ניתן לראות את היופי גם בתוך השוני

משה

הילה שלם אמר/ה...

היי, שמי הילה שלם. בשיעור בו נחשפנו לראשונה לסגנונות השונים הזדהיתי באופן די מידי עם הסגנון המשימתי. תיאורים כמו קור רוח, שליטה עצמית, איפוק ועוד גרמו לי להזדהות מידית. עם זאת, הצלחתי להתחבר גם למאפיינים מסוימים מהסגנונות האחרים למשל הסגנון האנושי ולתיאור לפיו הם ממעיטים להסתכסך. כשהתבקשנו לחשוב על סגנונות שאיתם אנו מתקשים להתמודד, חשבתי דווקא על התנהגויות מסוימות של הסגנון האנושי שנוטה לעתים לקבל באהדה יתרה התנהגויות של אחרים בעוד שאני, באופן משימתי יותר, מסתכלת על הדברים באופן תכליתי וככאלה ששווה להתעקש עליהם. סיטואציה שיכולה להמחיש זאת היטב לדעתי היא דיון שהיה לי לאחרונה בפורום של 'צוות קהילה'. אני גרה כיום בכפר סטודנטים של עמותת "איילים" בעיר לוד. כחלק מהמלגה שלי אני עומדת בראש צוות קהילה של הכפר. באופן כללי, הכפר מורכב מאנשים מגוונים ושונים- דתיים, חילוניים, בנים, בנות, רווקים ונשואים. כך שמטבע הדברים ניתן למצוא שם את הסגנונות כולם ולעתים זה נראה כניסוי חברתי של ממש. אחד מתפקידיו של 'צוות קהילה' הוא להיות עם אצבע על הדופק בכל הקשור למעורבות של חברי הכפר, תחושותיהם האישיות ולדאוג שכולם ירגישו חלק מהקהילה. לאחרונה התמודדנו בכפר עם תחושות שעלו מצד הסטודנטים החדשים לפיהן הם לא מרגישים חלק מהקהילה בין היתר משום שהסטודנטים הוותיקים בכפר לא עושים מספיק על מנת לשלב אותם. זה הוביל לדיון מאוד תוסס שישר הזכיר לי את הסמינריון וביטא לדעתי באופן מובהק את הסגנונות השונים. היו שתי גישות מרכזיות – האחת היא שמי שרוצה- שיקום ויפעל. אין צורך 'להתבכיין' וצריך 'לעבוד קשה' גם מבחינה חברתית- סגנון משימתי שאליו אני התחברתי. מהצד השני היו טענות של 'לא משנה מי צודק' או מי עשה מה נכון, צריך לבוא לקראתם גם אם הם לא משתדלים מספיק להשתלב. במהלך הוויכוח התקשיתי ממש לגלות הבנה כלפי הגישה של הצד השני, המכיל והמקבל שלא בצדק. עם זאת, במהלך הדיון הרגשתי שהצלחתי לתקשר עם אנשים בגישה האנושית – הקשבתי לנאמר ולא ביטלתי את הדברים, ניסיתי לזהות עם מה אני דווקא מסכימה מבין הנאמר ודאגתי לומר להם זאת, וניסיתי לקיים דיון לא נחרץ והחלטי אלא קשוב, איטי ומכיל. הרגשתי שרק בגלל האופן שבו הדיון נוהל (באופן אנושי) – היתה לצד השני נכונות גדולה יותר לקבל ולהקשיב לנאמר.

נעמה וינברג אמר/ה...

בהמשך לסיטואציה אותה הצגתי בשיעור, לגבי הבחורה שאיתה אני אמורה לעבוד בעבודת צוות, אשר זיהיתי אותה בתור "משימתית", אשמח להשלים את המשך ההתמודדות.
בעקבות הדיון בשיעור וההצעות שהועלו להתמודדות עם הסיטואציה שאליה נקלעתי החלטתי "לשחרר" (חלק קראו לזה "להוריד מעצמי") ולתת לה את תחושת השליטה, כך שהיא תרגיש שהיא שולטת, נותנת לי משימות ואני ממלאת אותן. החלטתי גם לנסות לתת לה תשובות פשוטות שהיא מצפה לשמוע גם אם אלו לא התשובות שהייתי רוצה לתת, תשובות שאילו הייתי נותנת היו מובילות לוויכוח ולעימות שאיני רוצה להגיע אליו. כל ההחלטות נעשו תוך הבנה שבאמת סגנון התקשורת שלנו אולי שונה אך אנחנו במטרה משותפת והפרויקט צריך לעבוד.
עד עתה לדעתי הבחירות שלקחתי הוכיחו עצמן. יש ביננו הרבה פחות חיכוכים ודיבור תוקפני או תחרותי. כמובן שלא לקחתי צעד אחורה לחלוטין, כי בסוף אני כן חושבת שיש גם בסגנון התקשורת שלי דבר נכון אך אני לומדת להכניס את הדרך שלי בעקיפין - לדוגמא בצורה של להעלות רעיונות שלי בצורה של "מה דעתך על" ולא "לדעתי ככה וככה", אני מרגישה שבזה שאני נותנת לבחורה משימתית להביע דעתה ראשונה, היא מרגישה שזה שלה גם אם בפועל זה לא וככה היא יותר מוכנה להקשיב.