יום חמישי, 20 בנובמבר 2008

תקשורת ופסיכולוגיה - מעשים מיטיבים

שלום לכולם,
כמה מילים על השיעור האחרון ועל המשימה השבועית. התחלנו לדבר קצת על ויכוחים, וההבדל בין ויכוח לבין כעס או לעצבן. מעניין שרבים מאיתנו רצו לפרשנות של ויכוח כמה שמעורר כעס, או ריב. אפשרי, אך לא הכרחי. שימו לב שהמשימה שלכם כעורכי דין תהיה לעיתים קרובות להיות בויכוח תמידי, ועדיין אם תהיו כעוסים או תיקחו באופן אישי את ההתנגדות בה תפגשו, תהיו גם פחות טובים וגם פחות נחמדים. יש הנכנסים בכוונה למעין ריב, בעיקר כדי להכעיס את הצד השני ולגרום לו לטעות, או להיות פחות ממוקד. היכולת להפריד בין אי-ההסכמה לבין היחסים האישיים תהיה לכם למגן, ותגן על יכולתכם לתפקד בתנאי לחץ, כמו גם להישאר בני-אדם במקצוע הדורש לפעמים מיומנות של גלדיאטור אינטלקטואלי.

אותה הפרדה, או לפחות מודעות למתרחש פנימה ומסוגלות לעצור ולנשום עמוק, יכולה לשמש גם חרב, שכן קל הרבה יותר לערער את בטחונו או ריכוזו של הצד השני כשאנחנו נותרים שקטים מבפנים. השקט הפנימי, לא לתת לקולות הכעוסים או הנעלבים הנשמעים בתוכנו להפריע, הוא חשוב – בין אם מדובר בשמירה על השפיות וחיי המשפחה, ובין אם מדובר במיומנות מקצועית נטו. בשלב זה אולי דברים אלה נשמעים קצת רחוקים, אבל דברו קצת עם עורכי-דין, תכינו את עצמכם לעתיד...

זיכרו את מה שדיברנו על התקשורת העקיפה. ויכוח מעמת יכול להיות עם עד, בו תרצו לטלטל אותו מאיזור הנינוחות שלו, לגרום לו לענות מהר ואינסטינקטיבי, ולהוציא ממנו יותר מאשר תכנן להגיד. הטכניקה היא תקשורת ישירה, איתו, אך המטרה היא תקשורת עקיפה – הכנסת מה שיגיד לפרוטוקול, או לאוזני השופט. היכולת שלכם לקלוט את סימני המתח שלו היא כלי-העבודה כדי לדעת איפה ללחוץ. היא תלויה בהקשבה אמיתית, להיות פנויים מחשבתית ורגשית למתרחש ולרמזים המעודנים הנמצאים שם – אם מחפשים אותם, ואם לא עסוקים מדי בבלאגן שקורה לנו בפנים. בקיצור, אם יש שקט גם בעת לחץ.
לגבי המשימה החדשה – מטרתכם לעשות כמה שיותר פעולות מיטיבות. עזרה לאחרים, ניקוי הסביבה, חיוך והסברת פנים לאנשים סביבכם, כל דבר הנחשב בעיניכם כלעשות משהו עבור אחרים. המטרה אינה רק לתרום מעצמכם (גם), אלא בעיקר לעשות זאת באופן שיהווה השראה או לגיטימציה לאחרים סביבכם, כך שגם הם יעשו משהו דומה, או פעולה אחרת של עזרה או התנדבות שאחרת אולי לא היו חושבים לעשות. מטרתכם להיות השראה לאחרים. יש אינספור דרכים לעשות זאת, היו יצירתיים, והשתמשו בכל השבוע כדי למצוא עוד ועוד הזדמנויות. את רשמיכם ותחושותיכם, שתפו בבלוג. ספרו מה עבד יותר ומה עבד פחות, עיזרו לכולנו ללמוד מניסיונכם.

ומילה אחרונה – לא ביקשתי מכם לקרוא מאמר חדש השבוע כדי שתישארו ממוקדים בקודם, במצגות שלא נותר לנו זמן לעשותן. אני רוצה שתקראו דבר אחד, קצר. בספריה יש כמה עותקים של ספרו של שופנהאואר, "38 דרכים לנצח בויכוח". קיראו את ההקדמה וכמה מן הטכניקות עליהן הוא מדבר (לאו דווקא לפי הסדר). נדבר קצת על הדברים בשיעור הבא. שימו לב שחלק מן הדברים נראים שטחיים להחריד במבט ראשון (שלא לומר מרושעים). נסו לראות מעבר לכך, ורשמו בבלוג דוגמאות למקרים בהם נקטתם או ראיתם אחרים נוקטים טקטיקה שכזו.

21 תגובות:

dansha אמר/ה...

כמדי כמה ימים, אני הולך לדואר כדי לראות מה קיבלתי (בעיקר חשבונות וג'אנק...). כמנהגי, את הזבל הפרסומי אני משליך לפח המחזור לנייר. למרות שהפח הנ"ל ממוקם כ 20 מטר מסניף הדואר,לא מרחק הליכה גדול לפי כל קנה מידה, אך דווקא הפחים הרגילים ממוקמים ממש ליד התיבות (דבר שמרגיז אותי כשלעצמו, זה כאילו המועצה אומרת לתושביה- אל תמחזרו) ואני מעדיף ללכת 20 מטרים לפח המחזור. לצערי אני בין הבודדים שעושים זאת. באחד הימים השבוע הלכתי כהרגלי לפח המחזור, ובעודי עומד שם, אחד מהתושבים שבא לקחת דואר, אדם מבוגר, הצטרף אליי, באותו זמן עצרה עוד מכונית ליד הדואר וממנה יצאה אישה. למרות שראיתי אותה בוררת את הדואר שלה ממש מעל הפח הרגיל, היא החלה ללכת לכיוון פח המחזור. כשכבר הייתי בדרך למכונית שלי, ראיתי אותה גם כן משליכה את הזבל הפרסומי לפח המחזור נייר.
אמנם, אני לא יכול להיות בטוח במאה אחוז כי דווקא אני יצרתי את אותה פעולת שרשרת, אך אני בטוח שלפחות לגבי אותה אישה, אשר ראתה כי גם אני וגם האדם המבוגר דואגים למחזר את פסולת הנייר, יצרנו, אני והמבוגר, סוג של "לחץ חברתי" עליה לפעול נכון ולמחזר גם.

הדס אמר/ה...

אני חייבת לציין שכשקיבלנו את המשימה הזו ממש שמחתי. אלו אחד משיעורי הבית היותר משמחים שקיבלתי אי פעם. מתי עוד יש לנו הזדמנות לעשות באופן מכוון, כמשימה מראש, מעשים טובים על מנת לעורר אנשים אחרים לעשות גם הם מעשים טובים, לעצמם או לאחרים? בכל מקרה, יצאתי למשימה הזו מחוייכת. הזכיר לי את הסרט "תעביר את זה הלאה"- אותו אתמצת למי שלא מכיר: מדובר במורה חדש שמגיעה לבית הספר, ומעביר לילדים שיעור באזרחות. הדבר הראשון שהוא נותן לילדים זו משימה, שהוא אומר שהיא נועדה לעורר בהם השראה: "להפוך את העולם למקום טוב יותר". ומה מכאן? איך מתחילים בכלל? אחד הילדים, טרוור, מחליט לקחת את המשימה במלואה. הוא ממציא שיטה- כל אדם עושה טובה שבאמת עוזרת למישהו, ומבקש ממנו לא להחזיר לו את הטובה אלא להעביר אותה הלאה- כלומר לסייע לשלושה אנשים אחרים במצוקה, שיעבירו גם הם את הטובה הלכה לעוד שלושה אנשים, וכך הלאה וכל הלאה, עד שגל של אדיבות, נדיבות והגינות ישטוף את העולם. כך טרוור הקטן מתחיל בתגובת שרשרת של מעשים טובים, ומסתבר שלרעיון אחד שבא מתוך הלב יש הרבה משמעות...לא אספר יותר כי לדעתי זה סרט חובה ואני לא רוצה לקלקל.
ולעניינו, המעשים הטובים, שמתי לב שחיוך קטן לאדם זר מעורר בו ניצוץ שמחה, להגיד שלום לשומר בכניסה למקום ציבורי מעורר בו גאווה, שיש מי ששם לב אליו ואכפת לו. לגבי הכביש, אדיבות מביאה עימה חייכנות מהצד השני, ומקנה יותר תחושת ביטחון. הבטחתי לעצמי שאשתדל לאמץ את זה...

Sarit אמר/ה...

התאריך: שבת בבוקר.
המיקום: בית הכנסת המרכזי, אורנית.
ההקשר: תפילת שחרית.
הבעיה: בר מצווה של חילונים. הנשים מתרגשות ועושות רעש שלא היה מבייש עדר פילים קנייתי. (זה לא שיש לי משהו נגדם. להיפך, החברים הכי טובים שלי חילונים...)

הפיתרון: אז זהו. שהרעיון שאני אעשה משהו ואז אחרים יביטו בי ויעשו כמוני ממש לא עבד.

הפיתרון- plan B: לבקש מהן שיהיו יותר בשקט. החלטתי לנסות את הגישה הנעימה יותר. ניגשתי לאישה שנראתה הכי מרוגשת, ואמרתי: "מזל טוב, מה, בר מצווה? מי האמא? פשש... ממש צעירה! שיהיה לכם רק נחת ממנו.
אולי אני יכולה לבקש בקשה קטנה- אם תוכלו לדבר קצת יותר בשקט, פשוט בגלל שאתן בשורה הראשונה זה מפריע קצת בעזרת גברים".
התוצאה: לא מזרח תיכון חדש אבל בכל זאת שקט זמני. מי אמר שאין פרטנר למשא ומתן?

liron אמר/ה...

שלום לכולם,
השבוע, שהתנהל כולו בצילה של המשימה, היה שבוע מצויין- כמובן שפיזרתי חיוכים לכל עבר וניסיתי לעזור לכל מי שרק ניתן . אך ההצלחה הגדולה ביותר צצה מכיוון לא צפוי- בסוף השבוע יצאתי לטיול עם קבוצה של ילדים אתיופיים שאני מדריך כחלק מארגון שנקרא "אחרי לשטח". מטרת הארגון היא להעמיד ילדים מאיזורי מצוקה מול אתגרים גופניים ונפשיים ובכך להוביל להעצמה עצמית. לאחר הטיול העלתי את תמונותיו לאתר הרשת החברתית פייס בוק (כמו שכולם עושים כיום...) , בתגובה לתמונות קיבלתי פניות רבות מאנשים שהתעניינו בפרויקט וכיצד מצטרפים אליו. אנני יודע האם מישהו אכן יצטרף בסופו של דבר, אך ההיענות הרבה הפתיעה אותי מאוד.

karin אמר/ה...

1. מעשים מיטיבים:

במשימה הזו פחות התרכזתי בלנסות למצוא דברים טובים שאני יכולה לעשות. מה שכן, הדגשתי לעצמי את הדברים טובים שאני עושה ממילא באופן יומיומי, ועצרתי לבדוק איך הם משפיעים על הסביבה- מה שלא עשיתי עד כה באופן מודע.
היום בבוקר לימדתי בצייטלין, ת"א. אני מלמדת שם שעה אחת פרונטלית, ואחריה אני נמצאת בשטח 3 שעות נוספות, בהן אני משוחחת שיחות אישיות עם הבנות בכיתה שלי. רק היום- במשך 4 שעות, צברתי כל כך הרבה דוגמאות. אכתוב את חלקן.

* בדרכי לכיתה עברתי ליד הבנות 'שלי'. חייכתי אליהן חיוך ענקי. ר' נחמן מברסלב דיבר המון על ערכו של החיוך. חייך והעולם יחייך אליך בחזרה, אתם יודעים. בדר"כ, כשאני ממהרת וחולפת במירות על פני אנשים, אני מחייכת וממשיכה לרוץ. הפעם חייכתי, והשהיתי עליהן את המבט לשבריר שניה. כן, הן חייכו אליי בחזרה. כולן. לא יודעת אם זה קשור, אבל כמה דקות אחרי זה, כשהיה צלצול, נכנסו לשיעור כמה מאלה שחייכתי אליהן, למרות שעד כה הן נטו "להבריז".

* הכנתי לוח מודעות ענק ומושקע לכיתה, שיהיה רק שלי ושלהן. מן פינה של השיעור שלנו. (השיעור אינו פורמלי, ומאוד מיוחד עבורן). הן נדהמו לנוכח ההשקעה, והרגשתי את הפידבק מהן וההערכה שלהן במהלך השיעור כולו- הקשבה, השתתפות וכו'.

* במהלך השיעור הובלתי להכרת הערך של ה"אני"- עד כמה אני טובה ומיוחדת, עד כמה אני פלא. בסוף השיעוור השמעתי להן את "אתה פלא" של חווה אלברשטיין, וכשהסתיים, הודיתי בפניהם שאחרי ששוחחתי אישית עם כולן, זו לא רק סיסמה: הן פלא. הן חייכו, ואחת מהן אמרה: "אני חושבת שגם את פלא. תודה לך." לפידבק ישיר כזה מבחורה צינית כל כך- לא ציפיתי, זה ריגש אותי.

*באחת ההפסקות ניגש אליי תלמיד בחדר המורים ואמר לי "שלום בת שרות! את פנויה עכשיו?". חייכתי ואמרתי שאני לא בת שירות, אבל אשמח לעזור לו. מסתבר שהוא זקוק למישהו שיכתוב עבורו מבחן בנביא, כי הוא לא מסוגל לכתוב בעצמו. התיישבתי לכתוב לו, למרות שכבר הייתי אמורה לצאת הביתה. יחד איתו היה תלמיד נוסף, שהיה זקוק גם הוא שיכתבו עבורו, אבל לא היתה אף "בת שירות" בחדר המורים... אחת המורות, שראתה אותי מתיישבת לכתוב לו, ושמעה שאמרתי שאני לא בת שירות אבל אעזור לו בכ"ז, נעצה בו מבטים במשך כמה דקות, כשהוא עומד ליד הקיר ומביט בציפיה בדלת חדר המורים. לבסוף היא קמה,ניגשה אליו, ואמרה לו: "בוא, אני אכתוב לך את המבחן. שב ותכתיב לי." כמה סיפוק. באמת.

2. שופנהאואר:

אני מודה: קראתי את כל הספר. יש לי המון מה לומר, ואני לא חושבת שאכתוב הכל. בנקודות:

* לגבי הרבה מהדרכים- לא צריך להיות פילוסוף כדי לכתוב אותן. אנו עושים את זה כל הזמן. הוא פשוט פרט התנהגות אנושית למילים מפורטות וכתובות. מה שכן, צריך להיות שונא אדם ועולם, כמו שמעיד עליו דיוקנו.

* כן, הרבה מהדרכים מרושעות. עם זאת, אני לא אתחסד, זה קצת הצחיק אותי. במופעי סטנד-אפ יש תמיד את הקטעים שמתחילים ב"מכירים את זה ש...?" ואם אנחנו מכירים ומזדהים, אנו צוחקים. גם פה, אנחנו מכירים את זה ש.. שאנשים מספיק חוצפנים כדי לא להוכיח כלום ולהגיד- הנה! אז צדקתי! או שעוברים מהר מאוד לפסים אישיים בנוגע למתווכח ולא לנושא הויכוח, או שמנפחים את טיעון השני ואז יוצאים כנגד כל ההכללה, למרות שהוא לא התכוון לה. אז בגלל ההזדהות, זה מצחיק.

* על דבר 1 לא יכולתי לעבור בשתיקה- העצה האחרונה: "התכסיס הסופי- העלבה- ברגע שאתה מבחין שידו של היריב על העליונה, הפוך לאישי, מעליב וגס רוח. עבור מנושא הויכוח ליריב עצמו. "- זה פשוט טיפשי, מעבר לזה שזה רע. אם אתה מבחין שיד היריב על העליונה, למד להפסיד בכבוד. להעליב אותו לא יעזור לך כבר בויכוח הזה. מה שיצא לך מזה זה שבכ"ז תפסיד, רק שהפעם תפסיד ותיראה אדם רע, מוג לב וחסר כבוד. אני מעדיפה פשוט להפסיד. בחיוך.

כבר אמרו חז"ל: "לעולם צריך שידע אדם לומר: 'איני יודע'."

anuta.b אמר/ה...

שלום לכולם...
חשבתי על הנושא והגעתי למסקנה שמעשים טובים "טריוויאלים" זה לא מה שבא לי לעשות השבוע, גם כי מדדי הבדיקה הם בעייתיים וגם כי אני די מיטיבה לסביבה באופן כללי, ולכן החלטתי לנסות ופשוט לחייך לאנשים ולדבר איתם בקול נעים. נראה לי מספיק מעשה טוב, לא?
גיליתי שברגע שמדברים עם בן אדם בקול רגוע ושקט, התגובה חוזרת באופן אוטומטי. מעבר לכך, גם אם משתמשים בזה תוך שיחה שהיא פחות נעימה, לרוב האדם הרועש יותר מנמיך את קולו.
כמו כן, חיוכים גוררים חיוכים. הדוגמה הכי רצינית היא פגישה בה הייתי היום ואשר התוכן שהועבר בה היה מאוד לא נעים. היה מדובר על סוג של מו"מ שבאופן כמעט מיידי נכנס למבוי סתום. למרבה הפלא, ברגע שאמרתי את דברי באופן מחוייך, הבחורה שמולי תפסה הבעת פנים נבוכה ומחוייכת, למרות שהתוכן היה לא נעים בכלל.
ובקיצור אנשים - חיוך גורר חיוך.
יומטוב,
אנה

Shira אמר/ה...

למי מכם שלא יודע, אני מאד אוהבת לאפות. הבעיה היא, שאין לי למי. בן זוגי לחיים אימץ אורח חיים "בריא", הווה אומר, עוגות הן לא חלק מהתפריט. מה גם שהעוגות שאני מכינה הן לא דיאטטיות במיוחד. בסוף השבוע שעבר חברי ואני הלכנו לעשות את הקניות השבועיות בסופר, והפעם, החלטנו "להתפרע". קנינו כמות נאה של פירות וירקות, כזו שלא היתה מביישת אף באסטה בשוק (אני מודה, נסחפתי קלות, אבל באמת שקנינו מלא). היות והמקרר שלנו לא גדול מספיק בכדי להכיל את שלל התפוזים שקנינו, ברגע של שעמום, החלטתי להכין עוגת תפוזים... ואז נזכרתי שאין מי שיאכל אותה (ויש גבול כמה אני יכולה לאכול לבדי..) או אז הבנתי שזו הזדמנות פז לבצע את המשימה השבועית! ביום ראשון הגעתי למקום עבודתי בבוקר, שמחה ועליזה, ובאמתחתי עוגה שהכנתי במו ידי. גם עמיתי לעבודה לא נשארו אדישים כאשר לאחר ארוחת הצהריים בישרתי להם את הבשורה המרעישה שהחלטתי לפנק אותם בקינוח מעשה ידי. כבר היום, בסה"כ יומיים לאחר "המעשה", חברתי לעבודה הכינה פשטידה מאלפת ופינקה את כולם. היה לי ברור שהמעשה הטוב והלא צפוי שלי (אחרי הכל לא חגגנו שום דבר אלא היה זה עוד יום סתמי) יעורר הדים, אבל לא האמנתי שהתגובה תגיע כל כך מהר. היא אפילו אמרה לכולם שמה שעשיתי היה מקסים ושהיא גם רצתה לתרום לחברי המשרד, ומכאן היה ברור לי שהמעשה שלה נבע מהמעשה שלי. בראשון ובשלישי היה כיף וטעים! וכולם הסתובבו במשרד שבעים ומרוצים וזרקו חיוכים בלי חשבון. ובמשרד עורכי דין, חיוכים הם לא דבר טריוויאלי...

Dor אמר/ה...

ראשית, ע"מ לסגור את פערי בעניין הויכוחים וכפי שאמרתי בכיתה. הרבה פעמים בזמן ויכוח (וכפי שנוכחתי לדעת זאת בשבוע שעבר באופן מודע): בזמן הויכוח אני נוטה לקצר ע"י נתינת נקודות בקצב וללא השארת "מרווח נשימה". התנהלות זו מאפשרת לי להשב את תשומת לב הצד השני לעמדותיי וכן אמירת הדברים בקצב מאפשרת לי לשמר את הצד השני כמאזין ל"מלודיה" שאני מנסה להעביר ללא חשש מכניסה למצב בו מחשבותיו יתפזרו.

שנית, כפי שכולם רשמו, גם אני הסתובבתי השבוע מחויך, חייכתי לאנשים זרים ובהחלט קיבלתי מהם חיוך מהם בחזרה. חייכתי לשומר בכניסה לבית קפה וחייכתי לאנשים איתם התוועדתי. פתיחת דברי בחיוך עם אותם אנשים, גרמה לשיחה לקבל פן חיובי מאוד והרגשה טובה יותר של כל הצדדים לה.
כמו"כ, אותתתי בכביש לכמה נהגים/ות שלא הדליקו אורות שהם צריכים להדליק (כידוע, גם ביום יש להדליק אורות בתקופה זו). אני מקווה שכמו שהדס רשמה- הם אכן יעבירו זאת הלאה..

יעל אמר/ה...

אם במקרה מישהו שם לב לפרק של חברים ששודר אתמול בערוץ 2- פיבי וג'ואי רבו האם יש דבר כזה נתינה שהיא לא אנוכית. ז"א האם יש נתינה שאתה לא נהנה ממנה בכלל והיא רק לשם נתינה....

לגבי המעשה הטוב- היינו בשבת עם האחיינים שלי. הבית היה מהומה רבתי בלשון המעטה... התחלתי לאסוף את הצעצועים. אחיינים שלי ראו שאני אוספת, ומה שלא עבד לפני זה בבקשות ותחנונים, עבד נהדר בדוגמא אישית. תוך כמה דקות הבית חזר להראות כמו בית ולא כמו שדה קרב. אני חייבת לציין שזה לא תמיד עובד. אחיינית אחרת שלי בת שנתיים. לא מזמן שהייתי אצלם בבית וגם אספתי אחריה, זה לא ממש הזיז לה והיא נשארה לשחק עם הבובה. אולי זה עניין של גיל- מקבלים את המודעות (ורגשי האשמה?)...

לגבי הספר- קראתי כמה מהדרכים. בכלליות אני חושבת שאנחנו עושים הרבה מזה די אוטומטית. בכל מקרה זה נחמד שהכל מרוכז בספר אחד ושזה ממקד אותך לשים לב. ככה אפשר להשתמש בזה יותר ביעילות (ואני לא אשקר ואגיד שאני לא צריכה את זה... כולנו מתווכחים ועושים את זה כדי לנצח).

יעל.

Marina אמר/ה...

כיוון שהייתי די חולה בשבוע האחרון ולא ממש יצאתי מהבית עשיית המעשים הטובים הייתה בעייתית... (שטיפת כלים אחת אקסטרא בבית לא גררה אחריה לצערי הרב ספונג'ה אקסטרא ממישהו אחר :) )
בכל אופן, כשסוף סוף יצאתי מהבית, עליתי על האוטובוס הרגיל שלי בדרך לאונ' והתיישבתי מקדימה ליד חיילת שכנראה הייתה בדרכה לבסיס תל השומר.
לאחר כ10 דק' נסיעה עלו לאוטובוס זוג אנשים מבוגרים. אמנם החלק האחורי של האוטובוס היה ריק ברובו, החלטתי לקום ולפנות את מקומי מקדימה כדי שהאנשים המבוגרים לא יצטרכו ללכת עד לשם תוך כדי הנסיעה (האוטובוס בדיוק פנה..). בהתחלה כשקמתי התיישבה האישה ובעלה נעמד לידה, החיילת הסתכלה עלי במבט מופתע אך לא קמה.. לאחר כדקה או שתיים נוספות, כאשר ראתה שהבעל ממשיך לעמוד ליד אישתו ולא הולך אחורה להתיישב קמה גם החיילת ועברה לשבת מאחור.
אמנם זה מעשה קטן יחסית (כי בכל זאת היה מקום באוטובוס) אבל היה נחמד לראות שעצם העובדה שקמתי גרמה גם לחיילת לקום ולפנות את מקומה מקדימה.

למען הגילוי הנאות אציין שרק אחרי שראיתי שהחיילת קמה נזכרתי במשימה שקיבלנו... :)

yaron אמר/ה...

נקודה שמפריעה לי דרך קבע - העגלות הפזורות ברחבי החניון הסמוך לסופרמרקט. ישנו אדם שתפקידו להחזיר את כל העגלות לדבוקת העגלות הסמוכה לסופר. במקום שכל אחד יחזיר את העגלה בה השתמש - דבר שלא כרוך בטרחה מרובה, אותו מסכן צריך לרדוף כל היום אחרי עגלות...
אני משתדל להחזיר את העגלה למקומה.
השבוע תוך כדי שהלכתי עם עגלתי חזרה למקומה, שמתי לב למס' אנשים, שכבר הכניסו מרכולתם לרכבם והיו בדרך להכנס לאוטו מבלי שהחזירו את עגלותיהם, אולם כאשר הם שמו לב אליי, הם "הסתובבו בחזרה" והחזירו גם את עגלותיהם.
אני מודע לעובדה שיכול להיות שהם היו עושים זאת בין כה וכה, ושרק בגלל המשימה דמיינתי שהם עושים זאת בגללי, אבל...

Vadim אמר/ה...

לעניין המעשים המיטיבים:
דווקא מהשבוע האחרון קצת קשה לי לגייס דוגמא ל"מעשה טוב"(לא שלא היו כאלה בכלל..) שהשפיע על התנהגותם של הסובבים אותי בפרק הזמן המיידי, לכן אביא בקצרה מקרה שהתרחש לפני כחודש, אבל לדעתי מתאים לעניינינו: לפני מעט פחות מחודש חזרתי משירות מילואים ממושך(תע"מ) באזור עמק הירדן. אחת הנקודות בגזרה הייתה תצפית יפיפייה על עמק הירדן(מצפה אלון), בה נוהגים לעצור מבקרים רבים. במהלך אחת המשמרות(סיור רכוב) גיליתי כמויות גדולות של זבל שנזרקו במקום. באותו הרגע החלטתי שבהזדמנות הראשונה שתהיה לי אנסה לאסוף את הזבל(עד כמה שניתן). ואכן למחורת, במהלך תחילתה של משמרת בוקר, שמטבעה נחשבת לרגועה, החלטתי לעצור בנקודה ולאסוף את הזבל לשקיות שהבאתי מהמוצב. 2 החיילים שהיו איתי בסיור לא היו מודעים למטרת העצירה בנקודה. כשהחיילים ראו אותי יוצא מההאמר הממוגן עם שקיות הזבל והבינו מה מטרת העצירה, הם התרעמו מאוד על אופי המשימה, וטענו שאני כמפקד לא צריך להסכים למשימות ניקיון. באותו הרגע הבהרתי שאנו נמצאים בנקודה מבחירתי החופשית, וכי אף אחד לא פקד עלי לעשות ניקיון במקום, ומייד ביקשתי שיישארו בג'יפ להאזין לקשר בזמן שאני אוסף את הזבל. תוך כדי שאני מתרחק, הוספתי שלדעתי זה מעשה חשוב, וכי גם ככה אין לנו הרבה טבע לזהם. לא עברו 2 דקות עד שהחיילים הצטרפו לעזור לי לאסוף את הזבל(והיה הרבה ממנו) עם האפוד הקרמי והנשק עליהם(לא לדאוג, הנהג נשאר להאזין). חשוב להבין שלא מדובר בחיילים סדירים במסלול, עבורם המפקד קובע מי מהם יצא לקורס מפקדים או כמה תורנויות מטבח יעשו ואשר באופן טבעי לא שואלים הרבה, אלא בחיילי מילואים.

על אף שאולי ניתן לחשוב שהם רצו יותר לעזור לי אישית מאשר לעשות משהו למען איכות הסביבה, אני עדיין חושב שהפעולה שלי שימשה כהשראה במידה מסוימת.

shani אמר/ה...

בוקר טוב לכולם!
אני עובדת במגדלי עזיראלי, אתם מתארים לעצמכם שכמות האנשים שנכנסת ויוצאת ביום היא אסטרונומית! גם לפני המשימה, נהגתי בכל בוקר לומר "בוקר טוב" לשומר בכניסה, אך הפעם עשיתי זאת באופן שישמעו גם אחרים, וישכילו גם הם להקדיש מחצית השנייה לאנשים. כל השבוע אמרתי בקול רם יותר את ברכת הבוקר טוב, וכן שאלתי את השומר מה שלומו. בסוף היום, אמרתי לילה טוב והמשך משמרת קלה. בבירור, אנשים שהיו מסביבי, עצרו לשנייה קלה (מה שבד"כ הם לא עושים, שכן כל הזמן חשוב להספיק ולהספיק...), הקשיבו וחייכו אל השומר. אני בטוחה שהדבר גרם לאנשים מחשבה על הקדשת שניות למישהו שנמצא פה בשבילנו. מה גם שבטוח שתשומת הלב הקטנה הזו עשתה טוב לשומר.
אני באמת מאמינה שכך צריך לנהוג באופן שגרתי, ומאוד מקווה להמשיך להנחיל את הדבר אצל כמה שיותר אנשים...

מריאטה אמר/ה...

עד כמה שהצלחתי לעקוב אחרי אותם אנשים, שמתי לב לשלוש קבוצות. 1) אלה שלא הזיז להם המעשה המטיב. פשוט התעלמו. 2)אלה שהגיבו ושמחו על כך. כמו לדוגמה החיוך שכולם מדברים עליו, האישה עם העגלה של התינוק שחיכתה לעבור את הכביש אך אף אחד לא עצר מלבדי (תודות למשימה כמובן)- שמתי לב כמה האירו פניה. 3)אלה שהגיבו כי הרגישו לא נוח/לא נעים. לדוגמה, הלכנו לאכול השבוע על האש במסעדה שהשירות בה הוא עצמי, כולם ישבו וחיכו בזמן שאני ויונתן (בעלי) ערכנו את השולחן. בשלב מסויים לקראת הסוף פתאום אחותו ואחיו קמו לעזור. דוגמה נוספת, לאחר סיום ארוחת שבת, קמתי להרים את הצלחות מהשולחן וכעבור שתי שניות ראיתי ידיים נוספות עוזרות.

בתאל אמר/ה...

אחרי יום עמוס בעבודה- המקום היה נראה כמו אחרי מלחמת עולם. הזמנו אוכל שנשאר על השולחנות, מלא ניירות בכל פינה אפשרית.
התחלתי לסדר את החדר ואפילו לנקות את השולחנות עם חומר אמיתי- ומיד אחרי התחילו כולם לעשות כך. לא הרגשתי שאני צריכה ליצור קשר עין כדי שזה יהיה אפקטיבי... גם אם לא ניסיתי לשדר- תעשו כמוני- המסר נקלט. אני חושבת שהסיבה היא שלרוב האנשים בעולם פשוט לא נעים לראות אחרים מנקים בשעה שהם סתם יושבים. עוד הוכחה לכך שהעולם טוב יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב...

אריאל אמר/ה...

שני מקרים בהם הצלחתי במשימה (לכאורה):

1. בתפילת שחרית, באחד מימות החול האחרונים, בה נהוג לקראת סוף התפילה לתת צדקה לקופת הצדקה בבית הכנסת, החלטתי לעשות זאת כהרגלי, אך הפעם מעט יותר במופגן (דאגתי שהכיסא ישמיע רעש, צעדים מופגנים ועוד).

על פי התרשמותי, מספר אנשים נוספים שנתנו צדקה באותה התפילה, עשו זאת בגללי.

2. כעובד בספריה, יש שעות (כן, כן) בהן אני סתם לומד שם. השבוע בסיום הלימוד קמתי (שוב, באופן מופגן), החזרתי את הכיסא למקומו ואת הספרים לכוננית (חבר'ה, אלו באמת הנהלים). שני סטודנטים נוספים סביב עשו כמוני (בערך...).

עדי אייל אמר/ה...

מרגש ונפלא. תודה.
מדהים כמה אפשר להשיג בחיוך, מבט, או מעט תשומת לב. ביקשתי שתשימו לב להשפעות, אך רק את מיעוטן יש לנו הזכות לראות. מה אנשים לוקחים איתם, למי הם מחייכים או עוזרים אחר-כך, איננו יודעים. יפה שיש לנו האפשרות והזכות להעביר הלאה.
חלק מהדברים ריגשו אותי והעלו דמעות בעיני. תודה.
נא לא להפסיק...

moran אמר/ה...

קשה לי להסביר במדוייק מדוע, אבל למרות שעשיתי השבוע כמיטב יכולתי לעזור לאחרים, היה לי מאוד קשה להעלות זאת על הכתב.. אולי לאור העובדה שבתור ילדה סבתי היקרה לימדתני פתגם יידיש נודע לפיו משעשים טובים מוטב לעשות בשקט ובלי הרבה "רוח". אבל מאחר שכולם כבר אמרו את דברם..אני משערת שאני כבר לא יכולה להתחמק.

במשך הימים שעברו ניסיתי לעשות מחוות קטנות כמו לפנות לזקנה את מושבי באוטובוס או לתת כסף לקבצן, לא בצורה מתגנבת ומתחמקת אלא תוך כדי שהבטתי לו בעיניים וחייכתי (מעשה שאני ממליצה לכולם לעשות כי תמיד יש לו תגובה חיובית ).
אבל אלו לא מעשים שהחשבתי יוצאי דופן או שחשבתי שישפיעו במיוחד על אחרים, לרוב אותם אנשים שקמים לאדם מבוגר באוטובוס, יקומו גם בלי שצפו באדם אחר עושה כך.
לכן הסיפור שאותו בחרתי לספר הוא קצת אחר-ביום א נכחתי בחתונה דתית של חבר טוב שהיתה באולם לא ממוזג (יש חשיבות גדולה לפרט הלכאורה זניח הזה). הכלה היתה לבושה בשמלה שע"א שהיתה יפה מאוד , היא נראתה גם מחניקה מאוד, אני לא בטוחה עד כמה מוכר לכולם קוד הצניעות הדתי-חרדי, במקרה הזה השמלה היתה בעלת שרוולים ארוכים, מבד עבה מאוד ואטום ומובן שאין כלל מה לדבר על מחשוף, ולו הקל שבקלים. כמו כל הכלות, גם הכלה הזו קרנה מאושר ופזרה חיוכים לכל עבר, אבל כשהחלו הריקודים התפוגג החיוך והיא נראתה מותשת וחנוקה. כולם מסביבה היו עסוקים כל כך בלשמח את הכלה ובלרקוד איתה ,עד ששכחו את העובדה שהיא לבושה בשמלתה הסיבירית משהו.

רצתי (כן, כן, עם עקבים..) להביא לה כסא וכוס מים וחזר לה הצבע לפנים. לאחר הפעם השלישית שעשיתי זאת, המסר הועבר לשאר הבנות שהיו במקום וקיבלתי חופשה קצרה מתפקידי בתור "נערת המים" של הכלה.
לא חשבתי שזה היה משמעותי במיוחד עד שהכלה ניגשה אלי בסוף החתונה והודתה לי על כך מקרב לב..
כוך , כמו הקבה פעמים בעבר, למדתי שוב כמה נכונה ולא קלישאתית האמירה שלפעמים גם כשעושים מעשה קטן וזניח בעינינו , יכול להיות שאותו מעשה נחשב עולם ומלואו בפני מי שהיה זקוק לכך באותו רגע.

רועי אמר/ה...

השבוע רצתי בפארק הירקון - באזור מועדון השיט [יחסית בתחילת הריצה] בעת שרצתי לכיוון מערב לשפך הירקון ראיתי מולי בחורה רצה לעברי. ניכר היה עליה שהיא מתאמצת מאוד ודי "סובלת" מהריצה בשלב זה-תנועתה נראתה כבדה והיא הזיעה מאוד [יתכן שלעומתי היא הייתה כבר בשלב מאוחר של הריצה] כשחלפנו אחד על פני השני הושטתי את ידי כדי לתת לה "כיף" כדי לעודד אותה והיא המשיכה לרוץ מבלי להושיט יד בחזרה. שמתי לב על הבעת פניה שהיא כאילו הבינה שניה מאוחר מידי שרציתי לתת לה כיף. עברו כמה שניות - הסתובבתי ורצתי עד אליה ונתתי לה כיף, היא הגיבה בחיוך גדול והושיטה את היד בחזרה ואפשר היה להבחין שזה בהחלט הכניס לה אנרגיות ודירבן אותה במהלך הריצה בדיוק בשלב שהיה לה קשה. כמו כן, אותי עצמי זה דירבן [באופן שקשה לי להסביר אותו] ונתן לי אנרגיה להמשך הריצה.
אין לי דרך לדעת זאת, אך אני מקווה שבהמשך דרכה מזרחה היא מצאה לנכון לעודד כך מישהו אחר תוך כדי ריצה

Yisrael אמר/ה...

בשבוע שעבר נסעתי עם "בלה" (פיאט פונטו שנת 98 שלי) לכיוון בני ברק. על הגשר שמחבר בין גבעת שמואל לבני ברק נסע בפרעות ג'יפ BMW שחור (X-5)שחתך רכבים על ימין ועל שמאל. כל הרכבים באזור צפרו לו בעצבנות. כאשר הגעתי לצומת שבקצה הרמזור התחלף לאדום ואני הייתי הרכב הראשון לפנות ימינה. אלא שאז התברר לנהג הג'יפ שהוא בנתיב הלא נכון וגם הוא צריך לפנות ימינה. הוא כבר התחיל להתקדם וכמעט שעלה עלי כשהרמזור עדיין אדום. ברגע שהעיניים שלנו נפגשו פתחתי את החלון ואמרתי לו בשיא הרוגע: "שלום, זה נראה שאתה עומד בנתיב הלא נכון, אתה צריך ימינה?". הנהג, שנראה כאילו הוא הרגע חזר מניחום אבלים אצל משפחת אלפרון, היה נראה קצת מבולבל מהשאלה ואמר: "כן גבר". "בבקשה" סימנתי לו עם חצי חיוך, ורק אז הוא נזכר למלמל "תודה...". הנהג שמאחורי לא היה נראה לי יותר מדי מרוצה. נראה לי שכל טור המכוניות שמאחורי כבר רצה להרוג דווקא אותי ולא אותו... תוך כדי שאנחנו מתחילים בנסיעה חשבתי על המשימה שקיבלנו. מעשה טוב נראה לי שעשיתי (אם כי הנהגים שמאחורי אולי יחלקו...), השאלה היא האם הצלחתי לגרום גם לו לעשות את אותו הדבר...? לא עוברת דקה ואני מגלה שהנתיב שלי חסום בגלל רכב תקוע... אני מתחיל לאותת שמאלה וקולט במראה את הג'יפ קצת מאחורי בנתיב ליד. הנהג מבלי לחשוב פעמיים האט וסימן לי לעבור. טוב, זה לא ממש נחשב כי הוא חייב לי... אלא שאז ראיתי במראה שגם ל-2 הרכבים שמאחורי הוא איפשר לעקוף... בשלב הזה נראה לי שאפשר היה לסמן "וי" על המשימה... להפוך אותו לנהג סבלני ואדיב אולי א"א בפעם אחת. אבל אולי עוד כמה מקרים כאלה יוכלו להביא לשינוי...

עדי אייל אמר/ה...

תודה על הדוגמא בנהיגה. מאוד מאוד חשוב. רובנו מקבלים הזדמנויות לכך כמעט כל יום, ומדובר בדיני נפשות ממש - למרות שבדרך כלל לא נראה את התאונה שמנענו, ונשאר רק לדמיין ולקוות.
מעניין שציינת שהיה מדובר בב.מ.וו גדולה ושחורה. סטריאוטיפ מוכר, שמעניין לראות עד כמה הצדיק עצמו בתחילה (השחצן שחותך על ימין ועל שמאל), ועד כמה השתנה בהמשך הסיפור. מזכיר לנו עד כמה רדוד הסטריאוטיפ, מה קיים באנושיות שמתחת למעטה התדמית.