יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

שתיקה ומעשים אחרים

שלום לכולם,
שיעורי הבית ממשיכים את הפעם שעברה (עוד מעשים מיטיבים בבקשה!), והולכים צעד נוסף. מטרתכם היא בעיקר להקשיב. כדי לעשות זאת, צריך להשאיר יותר מקום לאחרים ולהתמקד בהם. להקטין את מקומנו, ולהשאיר להם את הבמה. במילים פשוטות ובוטות - תשתקו ותקשיבו.
קשה לפעמים, אבל החובה לשתוק תראה לכם את הקולות הפנימיים שרוצים לפרוץ החוצה, הצורך 'להגיד את שלי', ומה קורה כשאנחנו מסוגלים להתאפק. איזה מרחב נוצר לאחרים, מה אנו מסוגלים להשיג גם בלי לתפוש במה, ומה עוד אפשר לראות כשלא עסוקים ב'מתי תורי לדבר'. עוד הקשבה, עוד תשומת לב לאחר, עוד הסתכלות על הפרטים הקטנים שלפעמים נעלמים מן העין.
שתפו תוך כדי השבוע, מותר יותר מפעם אחת, על ההתנסויות. מתי קל ומתי קשה לשתוק, ומה רואים אחרת. מה ניתן להשיג בלחכות קצת, או בפחות מילים, במבע בלתי-מילולי. זיהוי הסימנים הקטנים והסתכלות על הצד השני.

היו מוכנים להציג טיעון אחד מתוך המאמר של Gold מרשימת הקריאה - באופן המשכנע ביותר. מותר גם לערוך רשימה של טיעוני נגד תוך כדי, אבל ההצגה תהיה כנציגיו ורק לתמוך או להרחיב את שאמר.

את דף הבחינה העצמית חשוב שתעשו לאט ובזהירות. נסו לענות מתוך העדפותיכם, איך שאתם 'באופן טבעי', ולא איך שהתרגלתם להיות 'כי צריך'. הביאו אתכם את התוצאות לפעם הבאה. למי שלא קיבל דף, אשים קובץ באתר התקשוב ב'חומרים כללי'. הערות על המצגות הוספתי כתגובה.

זהו. יפה מאוד! נהניתי מכם מאוד. תודה.

20 comments:

עדי אייל אמר/ה...

הערות למצגות:
כללי: רמת היצירתיות וההשקעה הייתה מדהימה. אהבתי והערכתי. אני משתדל לרשום הערות לשיפור או נקודות למחשבה, ממש לא 'הערכה' במובן של סקירת כל מה שהיה או מתן ציון.
הלל ונדב: התחלתם מגמה של 'הפתעה' שהמשיכה גם אחר-כך. נתתם השוואה מצוינת בין רושם ראשוני טלפוני לפגישה, והדגשתם נקודה חשובה בעיני – כאשר אנו מתבקשים להעריך אדם, אנו עונים תשובה מרדדת – ניסיון להקיף את האדם (או סיטואציה) במילה אחת, או תיאור חד-משמעי. התשובות העשירות יותר, המלאות יותר, נוטות ל "כן ולא", ומשום מה יש נטייה לחפש חד-משמעיות, גם במחיר איבוד מידע, או שטחיות.
ניתן היה לדבר גם על השאלה מדוע מנהלים שיחה טלפונית לפני ההזמנה לראיון, הניסיון להרחיב מעבר לכתוב ועדיין לא להתחייב להשקעת הזמן של ראיון. דיברתם גם על שחקנים חוזרים – אך כאן הייתי שואל אם אין בכך דווקא פתרון לבעיית הרושם הראשוני. אם קלקלתי בפגישה הראשונה, יש הזדמנות לתיקון אחר-כך, לא?

ודים ורועי: רעיון כיסוי העיניים מקסים. אהבתי את הערתה של שירה על הריחוק שזה יוצר. הזדמנות לחשוב על הבחינה האינטלקטואלית מול החיבור הרגשי – האם הריחוק עליו מדובר מפריע, או שמדובר ביצירת ניטרליות שמיטיבה עם התהליך? אלת הצדק מתוארת כקשורת-עיניים, האם זה האידיאל אליו שואפים? האם נכון למנוע משופטים לראות את העדים, להתמקד בנאמר ולא בצורה?

דור ושני: נקודה אגבית למצגת – בזמן ששני התחילה להסביר, דור סידר את הסרט. הסתכלתי מסביב, רוב העיניים היו נשואות למתרחש על המסך. מזכיר להיזהר מניסיון ליעילות, כאשר תשומת הלב הולכת לגירוי הבולט ביותר. ניתן גם לשימוש אסטרטגי, לפעמים אנו דווקא רוצים להסיט את תשומת הלב. דיברנו על החזרה על המילה Fact, ואיך החזרה מאפשרת השחלה גם של מה שאינו עובדה, אך עלול להיוותר בזיכרון כעובדתי בשל הצגתו ככזה. כדאי לשים לב להצהרה של עורכת-הדין כי "השותפים לא ידעו על המחלה בעת החלטת הפיטורין". הצהרה עובדתית חזקה, שמחייבת את המצהירה. אם יתברר אחר-כך אחרת, הנפילה תהיה קשה במיוחד.
אמירה מעניינת הייתה אגבית למצגת: בקשה מרועי לסייע במצגת לוותה באמירה "אני יודע שאין לך בעיה עם זה", ותשובתו הייתה "האמת שיש לי". הזדמנות לראות שמה שנראה קל מבחוץ אינו בהכרח כך מבפנים. רועי התאמץ והעיז להשתטות לצורך המצגת שלו – כל הכבוד על האומץ.

קארין וישראל: ההבדל בין שתי גירסאות הנתבע היה בעיקר בשפה בה נעשה שימוש. קל להניח כי גמגום ועברית קלוקלת הם בעייתיים, אך ממש אין הכרח. דווקא הרהיטות של הפעם השנייה עלולה להיתפש כמהוקצעת מדי, בדרך כלל בשל תדרוך משמעותי על ידי עורך הדין מראש. לשים לב, שהיה הבדל 'מעבר לניסוי' של אליבי ברור בפעם השנייה, מה שמגדיל אמינות. מקשה להתמקד בהבדל שיצרה צורת ההבעה.

שרית ושירה: בחירת התמונות נתנה מבט שונה, כבר לא דגש על מילוליות וסיטואציה תוך-משפטית, אלא הטייה בסיסית יותר. אהבתי שהיה הבדל גם בתוכן התמונה (יפה/מכוער) וגם בצורתה (מסגרת/גודל דף). כמובן שמעלה שאלה איזה מהמאפיינים הוא שגרם לבחירה, אך זה לניסוי המשך...
כדאי לשים לב שגם את הבחירה אפשר היה לעשות בעירוב גדול יותר של הקהל, למשל על ידי הקרנת התמונות וכולם מסתכלים ועדים לתהליך הבחירה, או מבקשים מכולם לרשום על פתק את בחירתם. נותן מעורבות גדולה יותר תוך כדי (שומרים על תשומת ליבם כל הזמן) וגם מאפשר הגדלת המדגם. הייתי מקשר את הדברים לאופן הצגת דברים בכתב, השפעת מאפיינים כגון אופן הדפסה, הגהה, צורה – גם במקומות בהם התוכן אמור להיות העיקר (עוד לא הגענו לדבר על סיכומים בכתב...)

לירון ומורן: אהבתי את המשחקים, תמיד כיף. דיברנו בכיתה על הצורך ליצור ניסוי שמבודד את ההשפעה אותה באנו לבחון, ולכן כדאי לבנות את הטיעונים באופן שקל יותר לומר שההבדל ביניהם היה הסדר, ולא מי הטוען וכיצד טען. שאלה קטנה ששאלה שירה כשהתחלתם בהצבעות: "מה השתנה פתאום?". בתחילה שאלתם לגביה, ואחר כך התחלתם מהתחלה, וההצבעה נראתה שונה. נותן הזדמנות לראות איך מבנה ההצבעה, והאופן בו היא מוסברת, משפיע על ההשתתפות, ועל התוצאה. ניתן למניפולציה.

הדס: הצגה מילולית של הנאמר, עם השקעה יפה בתוכן ומצגת מילולית. כדאי לשים לב למהירות הדיבור, ולעומס המידע שמקשה לעקוב. המטרה לשכנע ולהמחיש דורשת תשומת לב של כולם, וזה דבר שצריך ליצור. עדיף להאט ו'לשחק עם הקהל' קצת יותר.

karin אמר/ה...

אם אומר שהצלחתי במשימה באופן מלא, ששתקפתי ונתתי לאחרים את הבמה כל פעם שחפצו בכך, שהתאפקתי מלומר את דבריי באופן מושלם- אשקר לכם ולעצמי בבוטות.
בהרבה הזדמנויות חשתי מן ביקורת פנימית שעלתה מתוככי בדיעבד- 'למה לא שתקת? אוף! למה לא שתקת, קארין??' אבל זה רק בדיעבד.
עם זאת, היו פעמים אחדות ובודדות מאוד, בהן כן הצלחתי לשתוק. דנתי עם שתי חברות על נושא 'בוער'. דעתי בנושא מאוד מאוד נחרצת, אבל שתיהן החזיקו בדיעה הפוכה משלי. אני לא מתקוממת בקלות, אבל במקרה הזה- באמת התעצבנתי, לא סתם לא הסכמתי. הרגשתי שנעשה להן עוול והן מקדמות אותו בידיים פתוחות, ושנאתי לראות את זה קורה. עם זאת, פשוט שתקתי. שיננתי לעצמי: 'קארין, אלה החיים שלהן, אחרי הכל. הקשיבי להן, אולי יש היגיון מסוים. הרי הן החברות שלך, והן לא ידועות כמזוכיסטיות. פשוט הקשיבי.'
אז הקשבתי. כן, היו כמה נקודות שהפכו את דעתן בעיניי לפחות מוזרה ולנורמטיבית יותר. נקודות שלולא הייתי מתאפקת מלהתפרץ, לא הייתי מקשיבה להן כלל. לא שהן שינו את דעתי שלי, אבל בכל זאת.
ההתאפקות הייתה קשה מנשוא. במיוחד בשבילי. אם יש לי משהו לומר במהלך שיחה- אני פשוט אומרת. ההתאפקות דרשה ממני להנמיך את עצמי, להכפיף- ככה לפחות הרגשתי. אם אשתמש בעולם של דימויים, האמירה שלי כאילו שלחה ידיים קטנות ולא בטוחות וניסתה לפרוץ החוצה, אבל יד נעלמה, גדולה וחזקה יותר, דחפה אותן פנימה, עמוק יותר. וזה כאב.

הערה: אני מודעת לכך שבחרתי לכתוב על התנסות של שתיקה דווקא במהלך ויכוח, למרות שזה לא מחוייב המציאות. עם זאת, אני חושבת שדווקא בויכוח, בו יש אינטרס ורצון רב וחזק יותר להשמיע את דעתך- ההתנסות שבשתיקה קשה ועוצמתית יותר.

Vadim אמר/ה...

רקע: במסגרת עבודתי במחלקת ה-control desk אני אחראי על ניטור מידע ומתן מענה לתקלות בזמן אמת.

תיאור המקרה בתמצית: במהלך אחת המשמרות השבוע קיבלתי שיחת טלפון בהולה ממישהי שחדרה נמצא כ-10 מטרים מעמדתי, בה היא התלוננה כי כבר "הרבה זמן" יש תקלה עליה לא דיווחתי עדיין. במעמד השיחה הטלפונית כל שאמרתי היה כי אבדוק את הנושא בהקדם.

מעט מאוחר יותר, לאחר שהיא הגיעה לעמדתי כדי לעדכן אותי שכבר טיפלה באחת התקלות, קיבלתי את הרושם שהיא כעוסה במקצת על המצב שנוצר, וכי יש לה כמה דברים להגיד בנדון. על אף שהיה לי הסבר לא רע למצב, החלטתי להסתפק באמירה קצרה כי "את צודקת, ללא קשר לשום גורם לא צריך לתת לזה לקרות" בסיומה שתקתי. על פניה היה ניכר שתגובתי הקצרה שלוותה בשתיקה רועמת הביכה אותה מעט, ולאחר מספר שניות של ציפייה לתירוץ כלשהו מצדי היא נאלצה להסתפק ב"טוב", ובנימה קצת פחות תוקפנית התחילה לשאול לפשר הקושי שמנע ממני לזהות את התקלה בזמן אמת.

מסקנות: לדעתי השתיקה שלי הפתיעה אותה, כי ככל הנראה היא לא התכוונה להתפרץ לדלת פתוחה. כך שלאחר שהתגובה לה ציפתה איחרה לבוא, היא נאלצה לסטות מאופן הפעולה המתוכנן.
כמו כן אני חייב לציין שהשתיקה לא הייתה פשוטה כלל, כי על פניו התמונה שנוצרה ע"ס דבריה בלבד היא שמדובר במחדל מצדי. הדבר קשה על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום עבודה, בו אנחנו לא רוצים להצטייר באור שלילי. כך שלאור תגובתי, רק במהלך הבירור הטכני עצמו הצלחתי להעביר את המסר כי עיקר הבעיה היא בכלי טכני מסוים.

לדעתי יש לזכור שבמקרה שלי בסופו של דבר ניתנה לי ההזדמנות להעביר את המסר שלי, ואפילו בצורה טובה. אך בקלות אפשר לחשוב על מצבים בהם הזדמנות דומה לא תינתן אם נאמץ את השתיקה כתגובתנו הראשונית.

shani אמר/ה...

אתחיל מעוד מעשה מיטיב שעשיתי השבוע:
הנני עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין. השבוע הגיע חיל קרבי לפגישה עם אחד מעורכי הדין. הוא הקדים מאוד (בערך בשעה) וביקשו ממנו לשבת ולחכות. הוא ישב לידי, וביקש לקרוא מהעיתון שהיה לידי. כמובן שנתתי לו. ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות משהו. הוא שמח מאוד וביקש קפה. שאלתי אותו אם הוא רוצה שדרוג מנס הקפה שבצבא לקפה הפוך, והוא שמח מאוד על ההצעה. כשחזרתי- חזרתי עם קפה הכי מושקע שיכולתי לעשות, ועם סופגניה (במקרה נשאר מישיבה בבוקר). למרות שבדרך כלל אורחים כאלה לא מכבדים באוכל, החלטתי שבמקום שעורכי הדין כאן יאכלו את זה, עדיף לתת את זה לחייל שבטוח ראוי לזה יותר. הוא ממש שמח לראות את מה שהבאתי ואמר "פינוק אמיתי פה" ואז הוסיף "אני אבוא כל יום", אמרתי לו שזו תהיה בעיה כי אין פה כל יום סופגניות אבל שיהיה בכל מקרה. הייתה הרגשה נהדרת לעשות משהו טוב, במיוחד לחייל קרבי. לאחר כמה דקות, מזכירה אחרת ניגשה אליו ולמרות שראתה אותו עם הקפה, שאלה אם הוא רוצה לשתות משהו.. כנראה שהם עושים כיף לתת להם..
לגבי השתיקה-
קשה מאוד מאוד מאוד!
אני בחורה שאוהבת לדבר, אוהבת להגיד מה שאני חושבת ומאוד חשוב לי להביע את דעתי (דור יכול להעיד רבות על כך..) גם במהלך ריבים בינינו אנחנו לפעמים רבים על זכות הדיבור. השבוע הייתי מאוד קשובה לאנשים, לפעמים היה לי קשה מאוד ואף לא הצלחתי לשתוק. אחר כך הבנתי שעשיתי טעות.. כי לאנשים גם חשוב להישמע, וזו זעות שיש לכבד אותה. ככל שהתקדם השבוע, ועדיין ממשיך, אני מנסה בכל כוחי לא לקטוע משפטים, ולפעמים אפילו לפני תגובה לספור עד 2 כדי לחשוב טוב לפני שאני מגיבה. אני אשתדל מאוד להמשיך עם דרך זו ושזו תיהפך לדרך חיים...

moran אמר/ה...

השבוע מצאתי את עצמי שותקת הרבה גם במנותק מהמשימה.
ביום א' מצאתי עצמי יושבת בתור של שעתיים לרופא שמיד לאחריו העברתי שעתיים ברכבת, הבחנתי בכך שיש אנשים שקשה להם לשתוק, הם מחפשים תעסוקה כלשהי ( פלאפון, נגן נייד, עיתון, או שיחה עם האיש הזר שלידם) לא בהכרח על מנת להעביר את הזמן אלא פשוט כדי למצא מפלט מ"מפלצת השתיקה". למה מפלצת? כי כששותקים, יש זמן לחשוב , אם אין לך במה להתעסק אתה פתאום נהיה מאוד מודע לעצמך ולאנשים שסביבך [יש כאלה שיזועו במקומם בחוסר נוחות, ירטנו בקול רם או פשוט יבחרו באופציה (המלחיצה במקצת, יש לציין ) של נעיצת מבטים].

סיפור קצת יותר קונקרטי שיש לי בו תרגלתי את המשימה היה בשיחה עם סבי וסבתי.כל שבוע אני קופצת אליהם ביום שישי לביקור ואנחנו דנים במאורעות השבוע ומספרים סיפורים. מתוקף היותם מבוגרים וחכמים ממני, התרגלתי לכך שהם מעבירים ביקורת על דברים שונים שאמרתי/ עשיתי, בד"כ נפתח דיון בנושא כי מתוקף הדברים לי ולהם יש נקודת ראות שונה (מסיבות של גיל ותקופה שונה וכד'). בניגוד לבד"כ, ניסיתי לשתוק כמה שיותר ע"א שלא הסכמתי איתם במס' נק' ועשיתי כמיטב יכולתי להקשיב. התגובה, האמת, היתה מצוינת.הגעתי למסקנה, שממילא הסיכוי שאני אשנה את דעתם הוא די קלוש והם כל כך נהנו שמישהו הקשיב להם וכיבד אותם שכל הרצון שהיה לי לחלוק על דעותיהם נעלם.

"והשתיקה אומרים יפה לחכמים- אני בטוח שאמרתי כבר יותר מדי מילים"
הלוואי שיכולתי לנכס לעצמי את הציטוט הזה, אבל האמת שזה לקוח משיר של עברי לידר.שמעתי את השיר הזה כבר לפני חודש וכל פעם חשבתי עד כמה זה נכון, כמה פעמים ייחלתי לכך שיכולתי לחזור בזמן, למחוק דברים שאמרתי ופשוט לשתוק.

** בנוגע למשימה שהיתה לנו,בהסתכלות אחורה אני חושבת שהטיימינג היה קצת מוטעה ואולי היינו לבצע את ההצבעה פעם נוספת- לפני המשחק הראשון- ע"מ להראות את ההבדל הממשי בין שני המצבים. ואולי גם לבחור נושא עם פחות הטיות אישיות..

מריאטה אמר/ה...

"סייג לחוכמה -שתיקה". כמה שהפתגם נכון.
כשיצאתי מהשיעור בשבוע שעבר שאלתי את עצמי כמה קשה זה כבר יכול להיות. -לא ממש הצלחתי לשתוק אותו יום. כל פעם מחדש המשימה קפצה לי לראש אבל גם כל פעם מחדש אמרתי לעצמי שזה לא זמן טוב לשתוק ואני אתחיל מהפעם הבאה (ממש).
ככל שחשבתי על זה יותר, שמתי לב שהיו כמה מקרים השבוע שבהם אמרתי משהו ורגע לאחר מכן הצטערתי שאמרתי. היו מקרים אחרים שבהם שתקתי למרות שמאוד רציתי להשחיל איזו הערה ורגע לאחר מכן שמחתי ששתקתי כי הבנתי שאם הייתי מדברת פשוט הייתי עושה צחוק מעצמי.
מה שיותר שימח אותי במשימה הזו הוא שככל ששתקתי יותר, אנשים אחרים דיברו ואמרו דברים שאילו אני לא הייתי שותקת הייתי אומרת אותם בעצמי (כמובן שהאצבע המאשימה הופנתה כלפיהם ולא כלפי). בנוסף בויכוח שהיה לי עם אחי שמתי לב שככל ששתקתי יותר כך הוא הפיל את עצמו יותר בעזרת עודף המילים שאמר וכך תמך בעמדתי. אני בטוחה שהוא הצטער על זה שלא צמצם במילים. (הויכוח קצת אישי מידי אז אני לא אדון בו).

בנוגע למצגות
במצגת של רועי וודים, בגלל כיסוי העיניים, איבדתי את רועי כבר במשפט השני, הייתי עסוקה במחשבות אחרות ולא בקטע שהקריא. היה חסר לי קשר העין על מנת להבין את הנקודה שלו.
לדעתי זה גם מה שקורה למושבעים ברגע שקשר העין עם התובע/הסנגור אובד. הם מפסיקים להקשיב ואולי מפספסים משהו חשוב. לדעתי יש להסתכל עליעם יותר ולחפש את קשר העין, לגרום להם להרגיש שמדברים עם כל אחד מהם ע"מ שלא יאבדו עניין.

Shira אמר/ה...

לגבי המעשה הטוב.
ניסיתי בבית לשמש דוגמא טובה לאחיותי הצעירות ופיניתי כלים ישר למדיח במקום לזרוק לכיור. אחותי הקטנה בת 12 כתוצאה מכך גם עשתה השתדלות אבל נראה לי שהגדולות יותר בנות 17 פשוט נהנו מכך שאני מפנה להם את הכלים ולא הרימו אצבע.
מצגות- המצגת של רועי וודים הייתה מוצלחת לדעתי משום שמיד אחרי שהורדתי את הכיסוי עיניים לא היה דרוש לי הסבר על מטרת הכיסוי. ישר ידעתי שאם הייתי רואה את רועי לא הייתי מתייחסת ברצינות לכל הנושא כי הייתי מושפעת מהלבוש שלו. כך שלדעתי ההמחשה הייתה מוצלחת.
לגבי השתיקה - לא היה לי קשה עם זה כי אני לא פטפטנית מטבעי. מה שכן, זה גזל לי הרבה זמן כי אנשים סביבי נהנו מההזדמנות לבטא את עצמם כך ששמעתי פירוט ארוך ומשעמם על איך עבר היום שלהם.
מצאתי אבל משהו מעניין. לפעמים דוקא השתיקה גרמה לאחרים לשתוק ולהרגיש שהשיתוף מיותר.
כלומר, כששתקתי אבל חייכתי והנהנתי ויצרתי קשר עיין ובמילים אחרות תקשרתי באופן לא מילולי זה הוביל להמשך פטפוט ושיתוף של הצד השני.
מאידך כשהתעסקתי עם דברים אחרים תוך כדי הקשבה או הגבתי בצורה מינימלית אז הצד השני קלט שהוא קצת מעיק ושהוא לא מעניין אותי וכעבור כמה דקות סגר שיחה והלך.

Shira אמר/ה...

שירה מרקוביץ


שתיקה

כמו שהעידו לא מעט מחבריי, לשתוק זה לא דבר קל. בייחוד כשאתה פטפטן, דברן או דעתן. גם אני ניסיתי במהלך השבוע לזהות רגעים שהשתיקה יפה להם אך לא נחלתי הצלחה מרובה. מהרגע שבו המוח שולח צו "עוצר" לפה ועד שהפה קולט את המסר עובר זמן רב. רב מדי. והמילים יוצאות מעצמן.
בדרך כלל הבעיה מתעוררת כשמדובר בנושאים שקרובים ללב, או בנושאים מקוממים באופן כללי, אך מדהים לגלות, שלפחות במקרה שלי, לא צריך נסיבות מיוחדות כדי שאני אפסיק לקשקש. אני קשקשנית גדולה תמיד יש לי מה להגיד וזה גם תמיד חשוב ובוער בעצמותיי.

אבל מה, מסתבר שגם הקשקשנית הכי גדולה יודעת לסתום לפעמים.
לפני הגיוס, סבתי שתחיה הלכה עמי לבנק בכדי לפתוח לי חשבון. סבתי שהינה לקוחה מוכרת ומועדפת בבנק, פתחה לי חשבון בבנקאות פרטית. האם באמת יש לי צורך בכך? כנראה שלא, אבל מדוע שאתנגד? היחס שם אמור להיות טוב יותר ללקוחות.
ולענייננו- ביום ראשון בבוקר הלכתי לבנק בכדי לבצע פעולה בחשבון שנוגעת להמרת מטבע. המתנתי בתור שעה (!) בכדי להיפגש עם הבנקאי שלי שהיה עסוק בלפתוח חשבון עסקי ללקוח אחר, לאחר שציינתי בפני הפקידים האחרים את מטרת ביקורי, והללו טענו שרק הבנקאי שמטפל בי יכול לבצע את הפעולה. כעבור שעה קלה (ממש) התפנה הבנקאי מעיסוקיו, התיישבתי מולו ואמרתי שוב את מטרת ביקורי. או אז, נוכחתי לדעת שביקורי היה לשווא היות והבנקאי ציין שאין מט"ח בימי ראשון בבוקר. כמה עצוב. שעה שלמה חיכיתי ולחינם. שאלתי את עצמי פנימה "מה, לא יכלו להגיד לי את זה כשהגעתי לשם? למה חיכיתי שעה שלמה?". שאלתי את עצמי ושתקתי. כן, התעצבנתי, אבל המשכתי הלאה. אמרתי "אני אחזור בעוד יום-יומיים".

היום בבוקר חזרתי. הבנקאי, כמה מפתיע, היה שוב עסוק עם לקוחות אחרים. נאמר לי שלמזלי, בנקאית נוספת שהיתה חולה ביום ראשון חזרה לעבודה והיא תוכל לסייע לי, על מנת שלא אצטרך להמתין שוב כפי שהמתנתי ביום ראשון (מסתבר, שאני לא היחידה ששמה לב למחדל הזה, גם בלי שאמרתי מילה).

כמה שמחתי. אמרתי לעצמי "או! עכשיו אוכל לסיים עם הסיפור הזה ולחזור לעיסוקי הרגילים". כמה שטעיתי... אוזלת יד שכזו לא ראיתי זמן רב. הטלפון מקולקל, המדפסת לא עובדת, יד ימין לא יודעת מה קורה עם יד שמאל, חוסר בקיאות בסוגיות בסיסיות... לא להאמין , אבל גם היום ישבתי שם שעה! וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. ומבפנים התפוצצתי! שאלתי את עצמי "כמה זמן זה לוקח? מה הסיפור הגדול? מתי יגיע הרגע שבו לא אוכל להחזיק את העצבים יותר ואתפרץ?". הדהמתי את עצמי כשהמשכתי לשתוק, ומי שמכיר אותי, יודע עד כמה זה לא אופייני לי. חשוב לציין, שבאותו הזמן שבו המתנתי שהבנקאית תבצע את הפעולה המבוקשת, הגיעה לאשנב לקוחה מתוסכלת, שהזמינה פנקס צ'קים באמצעות אותה בנקאית, פנקס שבושש מלהגיע. הלקוחה התפרצה לאשנב, החלה לצעוק על הבנקאית ולאיים "שהיא תמשוך את כל הכספים שלה מהבנק ותדווח לממונים עליה", עצבנה גם אותי. עד שכבר מתייחסים אלי, ומטפלים בי, באה מישהי אחרת לגזול לי את הזמן. ולא רק זה, היא גם צווחת לי באוזן. כמה כוחות נפשיים נדרשו ממני בכדי לשתוק גם הפעם ולא להגיד לה שעכשיו מטפלים בי אז שתמתין יפה בתור. כמו שאני המתנתי, גם בראשון וגם היום בבוקר.

בסופו של דבר, הפעולה התבצעה. אני, יצאתי משם קצת עצבנית וקצת רגועה. קצת מזה וקצת מזה. כמו שאני מכירה את עצמי, אם הייתי צועקת ומתעצבנת, או לפחות עוקצת (כמו שאני אוהבת לעשות), הייתי מרגישה סיפוק רגעי, גם אז הייתי ממתינה לביצועה של הפעולה טרם יציאתי את הבנק, והייתי יוצאת משם בתחושת גאווה "שהראיתי להם" אבל גם קצת עצבנית.. אחרי הכל, כשמתעצבנים הדופק עולה. ולפעמים גם מרקיע שחקים.
היום, אחרי ששתקתי, התאפקתי ושמרתי הכל בפנים, יצאתי החוצה מתוסכלת שלא אמרתי כלום מחד, אבל מנגד, מבינה את הפרופורציות של העניין. אז שרפתי שעה מהחיים. אפילו שעתיים (אם מחשיבים את יום ראשון). אפשר לחשוב. עכשיו, בדיעבד, זה פחות מטריד. העיקר שהמטרה לשמה הגעתי לבנק התממשה. ואני, יצאתי עם דופק נורמלי מהבנק. ולא עשיתי לי ולאף אחד אחר בושות. הפגנתי כושר איפוק, אורך רוח ואפילו אמרתי תודה בצאתי.

Marina אמר/ה...

כמו רבים מחבריי כאן, גם אני בד"כ מתקשה לשתוק וממהרת להביע את דעתי בכל דבר ועניין... הייתי בטוחה שהמשימה תהיה לי קשה ולא בטוח שאצליח לעמוד באתגר, אבל דווקא הפתעתי את עצמי.
בשני מצבים שונים בתכלית אחד מהשני בחרתי לשתוק, ואני חייבת לציין שזו הייתה ממש הבחירה הנכונה: המקרה ה1 התרחש בתחנת האוטובוס ליד ביתי (כן כן, יש הרבה חוויות בנסיעות אוטובוסים :). התיישבה לידי אישה זקנה ולמרות שהקשבתי למוזיקה והייתי עם אוזניות התחילה לשוחח איתי. בד"כ אני לא כל כך נהנת משיחות כאלה ומנסה לסיים אותן בהקדם האפשרי, אבל הפעם החלטתי לשתוק ולראות מה יש לה להגיד... אז האמת, היא שוחחה איתי על הא ודא (כצפוי) ולא ניסתה לשכנע אותי בשום דבר (כמו שקורה בד"כ) וגם לא לשדך לי את הבן/נכד שלה (כמו שגם קורה לפעמים..) אלא היא פשוט רצתה לדבר.. לספר על זה שהיא גרה כאן כבר 40 שנה, שהיא לא יודעת למי להצביע בבחירות וכו' וכו'.. לא היה לי הרבה מה להגיד, אבל אני חושבת שעצם העובדה ששתקתי (למעט איזה "אהממ" אחד או שניים שהכנסתי באמצע)דווקא נתנה לה את הבמה להמשיך ולדבר, ואם הייתי עונה לה זה היה עושה את ההפך.
המקרה השני אירע דווקא עם חבר מאד קרוב שהחל לספר לי על משהו שיושב על ליבו, משהו מוכר וישן שעליו יש לי דעה נחרצת יחסית. הפעם בחרתי לשתוק. לא ארחיב על נושא השיחה והתפתחותה, אבל אומר שהעובדה ששתקתי ולא מיהרתי להביע את דעתי על הנושא נתנה לו את האפשרות לשפוך את ליבו באמת...

אני חייבת לציין שהפתעתי את עצמי מאד, והתחושה שהייתה לי אחרי שהקשבתי למרות שרציתי לדבר הייתה טובה ונכונה גם לי, ונראה לי שגם לצד השני.

liron אמר/ה...

כמה הערות בעקבות שבוע שקט למדי:
א. גיליתי שהשתיקה מובילה להקשבה שמובילה למחשבה שמובילה לתגובה נבונה.
ב. לא קל להקשיב ולא להגיב, במיוחד כאשר אני מתיימר להבין בנושא שעל הפרק.
ג. למרות סעיף קטן ב' - נוכחתי לגלות שלעיתים העולם אינו זקוק ומשווע לתגובותיי. לעיתים רצונותי מתקיימים גם ללא תגובה או הערה מצדי.
ד. קשה מאוד להפוך את השתיקה להרגל. לאחר שנים רבות של הבעת דעה, שימוש מסיבי בציניות ועמידה על עמדותי, על מנת לדבוק ב"שיטת ההקשבה" יש לנסות להתמיד כמה שיותר בביצועה.

אולי בסוף ניתן למישהו אחר גם להשחיל מילה....

הדס אמר/ה...

כללי: ההתנסויות היו מאוד מעניינות. לא הייתי בשיעור שקיבלנו את המשימה ולכן לא ידעתי למה לצפות, אבל אני חייבת לציין שמאוד הופתעתי מההשקעה והיצירתיות של חבריי לכיתה. לגבי השפעתו של רושם ראשוני, אני חושבת שהוא בעל השפעה חזקה מאוד, ובמידה מסויימת- חזקה מדי. ישנן הרבה סיטואציות שבה אנו נעמדים בפני הזדמנות אחת ויחידה להרשים את הצד כנגדנו- ואם פישלנו בזו, אין דרך חזרה.
הלל ונדב: אני חושבת שכולנו התמודדנו עם זה השנה בראיונות לקראת ההתמחות- בכמה שהממוצע שלנו לא מספיק גבוה, שהפעילויות ההתנדבותיות שלנו לא באמת תורמות לאף אחד, וכמה אנחנו מוכנים להיות עבד של המערכת ולעבוד שעות מטורפות מסביב לשעון למען הקריירה העתידית שלנו. לי, באופן אישי, ההתמודדות הזו הייתה מאוד מתישה. בסופו של דבר, כולנו (אני מקווה) מצאנו מקום להתמחות בו, שהסכים לקבל אותנו "כפי שאנחנו", אבל אין ספק שזו הייתה אחת החוויות הפחות נעימות שעברתי בחיי, ולא רק בשבילי.
ואדים ורועי: רעיון כיסוי העיניים היה מאוד מקורי. היה מעניין לראות את התגובה של כולם- מעין גיחוך, אולי חוסר נעימות, להיות מי שאף אחד לא רואה. שירה דיברה על זה שבגלל כיסוי העיניים היא הרגישה ריחוק, אני דווקא הרגשתי חוסר רצינות- כלומר הרגשתי שאני לא מסוגלת להגיב ברצינות על נושא כה מהותי כשעיניי קשורות, כמו מי שאין לה זהות ודעה משלה. לכן, אני חושבת שזה לא נכון להחיל זאת על שופטים/עורכי דין/כל מי שאמור להביע את דעתו.
שאלונים: אני חייבת לציין שהתחבטתי הרבה עם עצמי בקשר לשאלון. היה לי קשה להתמודד עם ההגדרות שאינן תלויות הקשר, סיטואציה, אנשים מסויימים. התכונות תלושות ולא תמיד ידעתי לאיזה סיטואציה לשייך אותן, כי לפעמים בפני אדם אחד אני מתנהגת בצורה מסויימת ובפני אדם אחר- בצורה אחרת, תלוי ברמת הקרבה. אני חושבת שבגלל האפירות שבדבר (מלשון הצבע אפור), יכול להיות שבעוד כמה ימים אם אמלא את השאלון הזה, אמלא אותו קצת אחרת, כיוון שמילויו גם תלוי מצב רוח, חוויות ותחושות מאותו יום ספציפי.
שתיקה: אני חייבת לציין שמאוד קשה לשתוק, במיוחד שאנשים מכירים אותך כמי שכמעט תמיד יש לו מה להגיד, ומצפים לכך. אבל, בשתיקה הזו למדתי להבין שלא תמיד צריך להתפרץ, לפעמים השתיקה מאפשרת עוד כמה דקות לחשוב ולסדר את המחשבות שלי, שבסופו של דבר- מתפרצות החוצה, אבל בצורה יותר מסודרת ושקולה. דווקא למדתי מזה משהו טוב, הרבה פעמים אני נוטה להתפרץ ולהביע את דעתי, ודווקא השתיקה סידרה לי את המחשבה והגעתי לטיעונים מסודרים ומבוססים יותר. הנה, למדתי משהו...

יעל אמר/ה...

היום נסעתי לשפיה (שזה ליד זכרון למי שלא מכיר) לעבודה (לא נסעתי לשם להנאתי למרות שאני תמיד בעד החוף של קיסריה)עם עוד מישהי. המונית שהביאה אותנו חיכתה עד שנגמור את העבודה והייתה אמורה לקחת אותנו בחזרה. תמימה שכמוני, עשיתי חישובים וקבעתי פגישה חשובה לאחר מכן. (בעניין שלא יכולתי לטפל בו בזמן אחר) כמה מפתיע, כשגמרנו לעבוד המונית לא הייתה שם. כמעט שעה חיפשנו אותה. התחנת מוניות ראתה בGPS שהמונית נמצאת איפשהו בכפר נוער אבל כמה שחיפשנו לא מצאנו אותה. הם כבר ממש נלחצו (שלא לדבר עליי, שראיתי את הדקות חולפות לי - בדף הבחינה העצמית, מתוח 3!!) עד שהם התקשרו למשטרה ואמרו שהנהג נעדר. המשטרה אמרה להם שהיא תוציא סיור (האמת שקצת קשה לי להאמין לזה - סיור תוך פחות משעה?! אבל זה מה שהם טענו והם עוד צרחו את זה עליו אחר כך בקשר לאוזני ולאוזני כל הנהגים והנוסעים המסכנים כשהוא טס לו בחזרה לכיוון המרכז)
בואו רק נגיד שהנהג הזה יצא מורווח מהשיעורי בית האלו. הוא פשוט ניצל בנס. אני שתקתי כל הדרך. (חוץ מכמובן לבקש/לדרוש שהוא לפחות יקפיץ אותי לאן שהייתי אמורה להגיע)נשארתי עם העצבים שלי בפנים. מצאתי את עצמי אומרת שכדאי שאני ארגע כי מה זה כבר יעזור לי עכשיו.(לא הכי בהצלחה)
TO MAKE A LONG STORY SHORT הגעתי באיחור של 35 דקות. איחור קלאסי לא?
יעל.

yaron אמר/ה...

דוג' לשתיקה שלילית (מסתבר שיש כזו)
תוך כדי דיון עם חבר הוא אמר משהו שלא הסכמתי לו. אבל, כמו סטודנט מאולף, שתקתי, צריך לעשות ש.ב לא?
וזהו פחות או יותר - השיחה לא התפתחה מעבר לכך, כיוון ששתקתי ולא פיתחתי דיון - הוא לא יודע מה אני באמת חושב על הנושא ולא בטוח שהשתיקה הזו באמת תרמה משהו.
שמעתי פעם מהרב שלי (הרב סבתו) את הרעיון הבא, שלדעתי טומן בחובו המון.
"סייג לחכמה שתיקה" - פירושו של דבר שהשתיקה אין לה אחיזה עצמאית, היא בסה"כ מהווה גדר או הגנה בשביל החכמה. אז מה היא א"כ החכמה האמיתית? הדיבור. כלומר מי שיודע לדבר כראוי ולעניין, לא נצרך לשתיקה...
ירון.

Shira אמר/ה...

שירה מרקוביץ


בעניין המצגות-
קודם כל- ח"ח לכולם על המאמץ! היה מעניין ומבדר!
ולעניין ההתייחסות האישית-
שני דברים לא היו ברורים לי-
דור ושני: ראשית, הסרט היה אדיר. הדגמת הטענה באופן ויזואלי תרמה משמעותית להעברת המסר. שנית, ציינתם שרושם ראשוני הוא אמנם חזק אך ניתן לשבור אותו. מה שלא היה ברור לי הוא כיצד. לא נתתם מענה לכך במצגת. האם המאמר ענה לשאלה זאת? אם לא, בתור המציגים של הנושא מול הכיתה, אולי כדאי היה להעלות רעיונות משלכם.
לירון ומורן: נהניתי מאד מהמשחקים. 7 בום זכור לי לטובה מתקופתי בצופים- שבט דיזינגוף זה כוח! ולענייננו- הצגתם את הטענה שמי שראשון להציג יהיה לרוב יותר משכנע. מה שהיה חסר לי זה התייחסות שלכם לגישה שאומרת שמה שזוכרים לרוב הוא את הדבר האחרון שנאמר. לשם ההגינות, אציין שלאחר הפרזנטציה, הצגתי את שאלתי בפני לירון והוא ציין בתגובה, אם הבנתי נכון, שעדיף להיות ראשון אבל כלל ה"מילה האחרונה" עדיין תופס. תהיה ראשון בזמן אבל תשמור את הטיעונים המשכנעים ביותר- לסוף. אשמח לדעת מה חושבים שאר המשתתפים בקורס על כך.
הלל ונדב: האמת- הכי נהניתי מהפרזנטציה שלכם. ניכרה השקעה רבה ויכולת משחק שלא היתה מבישה גם תלמידים של ניסן נתיב! בעיקר, קינאתי ביכולת שלכם לעמוד מול כל הכיתה וללכת עם הפרזנטציה שלכם "עד הסוף" בלי להתבייש. ישר כח.
הדס: כל הכבוד לך! לעמוד לבדך מול כל הכיתה ולדבר ארוכות דורש אומץ, אמנם דיברת בקצב מהיר מדי לקליטה, אבל אני מניחה שזה נבע מההתרגשות. עדיין, כל הכבוד!

Hilel אמר/ה...

אחד הקורסים שלקחתי בשנה שעברה היה דיני ראיות עם השופט מודריק, אחת הנקודות החשובות שעלו לדיון בקורס היה ענין "פרי העץ המורעל" כלומר ראיה שהושגה באמצעיים לא כשרים- מה אמור להיות היחס המשפטי אליה, אני זוכר דיון סוער מאד בשיעור בנושא, הדיון נסוב שביב השאלה הפסיכולוגית ולאו דווקא המשפטית, עד כמה מסוגל שופט שנחשף לראיות מסויימות להתעלם מהן בגלל שנודע לו שהן ראיות פסולות, השופט מודריק שהיה די משוכנע בעצמו בנושא ענה לנו ששופט מנוסה מסוגל להבחין בין ההשפעה שעשתה עליו ראיה זו או אחרת ולנתק את עצמו מן הראיות שנתבררו כפרי עץ מורעל, ולמרות הערכתי הרבה לשופט מודריק בתוך תוכי היה ועדיין קשה לי האם ניתוק כזה באמת אפשרי, אני מציין זאת כי הדיון הזה עלה בעיני רוחי בשיעור של שבוע שעבר במיוחד במצגות של שרית ושירה וואדים ורועי, הודגש שהניסיון להפריד את הרגש והתחושה מההגיון הקר כמעט בלתי אפשרי בין אם מדובר רושם מסוים או בתובנה מסויימת שאוחסנה בתודעה האנושית, אולי אני לא שופט מנוסה אבל אין ספק שזה מפחיד ויכול לפעמים לגזור גורלות בצורה שגויה..

שתיקה: ניסתי לשתוק באופן גורף מה שכמובן לא הלך לי.. אז החלטתי לכוון את השתירה למקרה ספציפי (עכשיו שמתי לב שאני לא היחיד שחשב על זה..) -יש ביני לבין אחותי ויכוח עתיק יומין לגבי נושא מסויים שלעיתים מסוימות- די רחוקות צף ועולה מחדש ובד"כ אחרי חילופי דברים אנחנו מגיעים לפשרה בינינו עד הפעם הבאה, במקרה השבוע החלטתי שלא מדברים על זה אני שותק ואם יש לה לומר משהו שתגיד- כן אני יודע עשיתי שימוש מניפולטבי בשיעורי בית , אבל מסתבר שלבסוף זה עבד כי אחרי שלא דיברתי איתה על העניין- מה שבדרך כלל קורה, היא באה מעצמה בנחמדות רבה ופייסה אותי, אני מניח שמטרת השתיקה היתה לגרום לי להעלם ולהקשיב, אך מסתבר שזה תלוי נסיבות ולפעמים דווקא השתיקה לא תעלים אותך, אלא תהפוך לרועמת יותר מדיבור...

yael אמר/ה...

על שתיקה והקשבה בבית המשפט:

מלבד חשיבותה של השתיקה וההקשבה למערכות יחסים בינאישיים, להם היא ללא ספק, עושה נפלאות, הרי שמלאכת "השתיקה וההקשבה" הינה מיומנות מפתח לעורך הדין, עת הוא מופיע לדיון בבית המשפט.

בו בזמן שעורך הדין שכנגד טוען ומוציא אתכם מדעתכם בטיעונים מקוממים או בסילופי ראיות, או בה בעת שהעד מעיד בחקירה ראשית שקרים או חצאי אמיתות, או גרסאות חדשות שתצילנה אזניים מלשמוע, זה הזמן לשתוק, אבל שתיקה פעילה, היינו: שתיקה של הקשבה מעמיקה, הפנמה , הרהור וגיבוש עמדה מיידית בשאלה: איך לתקוף את הנאמר בחקירה נגדית או בטיעוני הנגד.
הטיעונים או החקירה שהוכנה מראש לא תמיד מתאימים כעת ויש להתאימם תוך כדי ההקשבה למה שעולה בדיון.
בזמן החקירה אין להפריע לעד המדבר או לעורך הדין הטוען, למעט העלאת התנגדויות על פי הדין , כדוגמת "לא רלוונטי", "הרחבת חזית" וכו שגם לצורך כך דרושה הקשבה עמוקה ושתיקה לשם הבנת המשמעות של הדברים.
עורך דין שבזמן הדיון יתרכז ב"מתי תורי לדבר" ימצא עצמו , עת יגיע תורו, מדבר שטויות בלתי רלוונטיות למה שהתרחש בדיון.
הייתי עדה לא אחת למקרים בהם שופטים נזפו בעורכי הדין ואף הפסיקו את החקירה או הטיעונים, עקב העובדה שבמקום להקשיב ולשתוק, להרהר ולשנות את טיעוניהם בהתאם, נצמדו למה שהכינו מראש,מה שהפך לכמעט לא רלוונטי.
אין ספק שהדבר הסב לי עונג רב!
ועל מנת שלא לשכוח מה שתרצו להגיב או כדי להוציא את הכעס על הדברים שנאמרים, אפשר וכדאי לרשום הכל על דפים במהלך הדיון ואחר כך לומר אותם בהגיע התור.

אין ספק: "מילה בסלע שתיקה בתרי"

Dor אמר/ה...

האמת היא שכאשר קיבלנו את המשימה, ישר עלה בראשי הספר "אל תאכלו את המרשמלו..עדיין", ספר שחוץ מלדבר על מרשמלו, בהחלט נותן זוויות ראייה ונקודות חדשות למחשבה. רוב רובו של הספר דוגל בעקרון דחיית הסיפוקים בכל האופנים. מכיוון שאצלי, באופן אינסטקטיבי הצד שמנגד תמיד יצפה לתגובתי כמעט על כל משפט-שניים שלו, ראיתי את המשימה השבועית לעניין השתיקה כקישור ישיר לספר זה בדבר דחיית סיפוקים.

אין ספק שלשתוק זה דבר קשה שלעצמו. כן, כך אתחיל דברי לאחר שבוע שבו היה לי קשה מאוד לשתוק, לא רק כי היו כמה שיחות שהסעירו, לא רק כי היו דיונים פוליטיים (בהם תמיד יש לי מה להגיד), אלא כנראה שאני פשוט לא שתקן מטבעי (ולמען האמת- אפילו רחוק מהגדרה עצמית זו).
למרות זאת, לקחתי עצמי בשתי ידי והחלטתי לנסות פשוט לשתוק. מסקנותיי הן: ראשית, במקרה בו שוחחתי עם מישהו שנוהג לדבר איתי ושמכיר אותי לא מכבר שתיקתי חוללה אצלו קצת בלבול. הוא רגיל לכך שלאחר כל משפט ש"מדליק" אותי אני אגיב ושיהיה לי מה להאיר לו על הרבה מדבריו. עצם כך ששתקתי בשיחתי איתו ורק שרבבתי מדי פעם מילים שמעידות על האזנה/הקשבה, נתנה לו פתאום חלל רחב יותר ומקום יותר להשמיע עצמו. למצער, בהזדמנות זו הוא לא ניצל אותה.. כנראה שהתבלבל, שכח את המילים או שפשוט היה מופתע מכך שהשיחה לא התנהלה באופן שהיא רגילה להתנהל ושאין תגובות קונקרטיות בעלות תוכן מכיווני.
שנית, במקרה אחר בו שתקתי כאשר נכחו מספר אנשים בשיחה, מסקנתי הייתה אחרת. הבנתי ששתיקתי גרמה להאזנה פתוחה ועמוקה יותר מצידי, לחשיבה והתלבטות עצמית באמירותיו של האחר. אף מצאתי עצמי משתכנע מדברים שבהם במקרה בו לא הייתי שותק- היה לי מה להגיד ואולי לא הייתי מקבלם וזאת כי לא הייתה לי את אותה השנייה או שתיים לחשוב עם עצמי בשקט. כמו"כ, באותה השיחה ראיתי שבכמה מהמקרים למרות ששתקתי, הצד שמנגד לאחר אמירת דבריו הוסיף ואמר "ויש שטוענים אחרת ואומרים ש..." ולי נותר בליבי לחשוב "כן אני אחד מאלה שיחשבו אחרת במקרה זה..".

לעניין המצגות- היה בהחלט מרשים. אני חושב שכולנו השקענו, הבענו את טיעונינו באופן משכנע ובהיר.
כתגובה להערה של שירה- נכון, אמנם הקטע הקצרצר שהצגנו לא הכיל שום פניה בנוגע לשבירת הרושם הראשוני אך לאחר דיון לגבי הקטע סיפרנו על השתלשלות הסרט ואמרנו שבסופו של דבר עו"ד מהצד השני (של אנדי) הם אלו שניצחו במשפט- דבר המעיד על שבירת הרושם הראשוני של עורכת הדין. כמו"כ, אמרנו שהסרט מציג שעבודתם לעניין שבירת רושם ראשוני בקרב חבר המושבעים זה הייתה קשה מאוד (אשר לאחר 2 נאומי הפתיחה נחלקו לשבטים התומכים כל אחד בצד אחד ולאט לאט כולם התקרבו לצידו של אנדי).
לירון ומורן- אחלה של מצגת, המשחקים, כמו ששירה הזכירה, בהחלט העלו נוסטלגיה של משחקי תנועות נוער שהשתרבבו להם כבר בהיסטוריה האישית ובהחלט היה נחמד להיזכר בהם שנית. דבר אחד הפריע לי והוא עצם השימוש בפרסונות שונות ללא הכוונתם מלכתחילה לעניין תוכן דבריהם- דבר שיכול להיות טיפונת בעייתי. כלומר, מכיוון שאלו הטענו לעניין טיולי שטח כדוגמה לא אמרו את אותם הטיעונים, יכול מישהו מקב' הנבדקים להתחבר לתוכן רעיון מסוים ולאו דווקא מבחינת שהוא נאמר אחרון.
שרית ושירה- רעיון מקסים. דבר אחד שהפריע לי הוא שיצאתן מנק' הנחה שכולם יעדיפו לדוג' את הבית הפרטי על בניין המגורים. עניין הבחירה, יכול מאוד להיות מוטה מהעדפות אישיות. הבנתי שרציתן להראות שכולם יבחרו את הטוב ביותר, אך מהו אותו טוב? אני חושב שאם הייתן הולכות לדוגמאות אחרות אשר לגביהן אולי יש הסכמה רחבה לגבי העדפה, הייתן יכולות לצמצם את רכיב ההעדפה האישית.
הילל ונדב- מקסים, מקסים מקסים! אתם בהחלט כישרונות משחק מלידה (אישית אני חושב שאתם יכולים לחשוב על חלופה ללימודי משפטים). אהבתי את אופן העברת המסר. קליט, ברור, חד וקולע למטרה. תודה.

Yisrael אמר/ה...

מי שקצת מכיר אותי יודע שלרוב אני לא ממש אוהב לדבר הרבה. החלטתי לחפש הזדמנות לבצע את המשימה במצב בו אני דווקא כן נוטה לדבר ולהביע דעה.
בשבת האחרונה הייתי בבית של ההורים. בדר"כ כאשר מגיעים לשבת לפחות 3-4 חברים (הרוב נשואים) אנחנו קובעים בליל שבת אצל מישהו ויושבים אצלו בסלון ומדברים. לפעמים עולים גם נושאים מעניינים. יש אצלנו בחבורה אחד שבחר את המסלול של הוראה והוא עובד כמחנך ורכז חברתי בבי"ס נחשבים בירושלים. הוא סיפר לנו סיפורים מהעבודה ועולות סוגיות בהן הוא ואני חושבים קצת אחרת. לדוג': עד כמה בי"ס יכול וצריך להתערב בחינוך הילד מעבר למסגרת הבית ספרית ועד כמה הוא יכול להכתיב להורים דרישות גם כשלא מדובר בשעות בהם התלמיד שוהה בבי"ס. דוג' נוספת: חינוך בפנימייה בגיל צעיר מול היתרונות (והחסרונות) של פיקוח על הילד מקרוב (כלומר, הילד לומד בתיכון בסביבה וגר בבית). בקיצור, אני והוא די הפוכים בהשקפת העולם בהרבה מהנושאים האלה. כמובן שלא מדובר בויכוחים קולניים מטומטמים. זה בעיקר שיחה בה אנחנו מחליפים דעות. החלטתי שהפעם אני יושב בשקט (גם אם השתיקה שלי תתפרש כהסכמה...) ולשם שינוי באמת מקשיב למה שיש לו לומר ולתגובות של האחרים (זוג חברים נוסף). גיליתי שכאשר שותקים אפשר להקשיב טוב יותר לדברים שנאמרים ע"י האחר. אולי בעיקר בגלל שכאשר הבנאדם מדבר הראש שלי לא עסוק בלתכנן מה אני הולך להגיד. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בה באמת הקשבתי למה שהוא אומר (ולא רק שמעתי) ובאמת ניסיתי להבין את הצד שלו. כמובן שהוא לא ממש שכנע אותי אבל אני חושב שאני רואה את הדברים אחרת עכשיו. היה גם מעניין לשים לב לתגובות של שאר האנשים תוך כדי שיחה. כאשר שותקים אפשר לשים לב לפרטים קטנים שבדר"כ מתפספסים: הבעות פנים תוך כדי דיבור/הקשבה וכד'. החברים שלי באיזשהו הסתכלו אם הכל בסדר אצלי כי הם יודעים שאני חושב לגמרי ההיפך מרוב מה שנאמר והעובדה שאני לא מגיב נראתה להם קצת מוזרה... כדי לשמור על הרושם שאני רוצה להשאיר הדבר היחיד שאמרתי בסוף זה שאני לא ממש מסכים עם מה שנאמר אבל אין לי כוח לזה עכשיו... הוספתי גם ששמעתי את מה שיש לחבר שלי לומר, זה נשמע מעניין ואני אשמח להגיב בהזדמנות אחרת...
בנוגע למצגות: רציתי לציין משהו לגבי ההצגה של נדב והלל – רושם ראשוני קובע הרבה. הלקח שלי הוא שקל מאוד לקלקל אותו אבל יהיה קשה מאוד לתקן אותו.

dansha אמר/ה...

בנוגע למשימה שהוטלה עלינו השבוע, אודה ואתוודה כי אני נוטה להיות "מהמקשיבים" מטבעי. בדרך כלל, למעט במקרים שבהם אני מתרגז, אני נוהג להקשיב יותר ולהגיב רק אם באמת יש לי משהו חשוב לתרום. השבוע פשוט הייתי מודע יותר לפעולת השתיקה וההקשבה הזו, בעיקר כאשר שוחחתי עם חברה שלי בבית. היא נמצאת כרגע בתקופה של סיום לימודים והתחלת עבודה בחברה גדולה, ומטבע הדברים היה לנו הרבה על מה לדבר... בגדול, שמתי לב שכאשר אני שותק יותר, הרבה יותר קל לה להתבטא בדרך שנוחה לה, מבלי שאני מנסה לכוון את השיחה, אני לא קוטע לה את חוט המחשב באמצע. בנוסף, אני מאמין שכאשר אני מקשיב יותר התשובות שאני מצליח לספק יותר ממוקדות ויותר אפקטיביות לשאלה שהוצגה בפני. לעומת זאת, שמתי גם לב שלעתים השתיקה יכולה להחשב כחוסר עניין מצדי או אדישות, דבר שעלול לפגוע בסיטואציות מסויימות.
עוד אציין גם כי שמקום עבודתי אני מטפל הרבה פעמים בתלונות של לקוחות, מניסיוני, כאשר הלקוח כולו זועם או מחפש רק "לפרוק" ומצפה להתנגדות מצדך, דווקא הדרך הטובה ביותר לנטרל התנגדות ולשלוט בשיחה, היא להקשיב ללקוח ולגרום לו לחשוב שבאמת הקשבת לו ואיכפת לך ממה שמפריע לו.

עדי אייל אמר/ה...

שלום לכולם,
אהבתי את שכתבתם ואת הדיון בכיתה על כוחה של השתיקה. מעניין שרבים כתבו ודיברו על מידת ההקשבה שגילו כאשר שתקו, על היכולת לקלוט בצורה מעמיקה יותר את הצד השני. לא מדובר רק בטיעוניו, אלא גם בלשים לב למצבו הרגשי, מה מפריע לו, מה חשוב לו, ועוד. כשאנו מקשיבים באמת, אנו רואים יותר, ואז יכולים גם להגיב נכון יותר. כשאנו מוכנים לוותר על הבמה, יש יותר הזדמנות להסתכל מבחוץ, ולהיכנס פנימה ולומר רק את מה שחשוב, לתת דחיפה קטנה לכיוון מסוים, ואז לסגת שוב - ולתת לאחרים לעשות את העבודה.
העובדה שיש לנו דברים להגיד, ואולי הם אפילו נכונים, אינה אומרת שבהכרח כדאי להעמיס אותם על הצד השני. ממילא ההקשבה שלו מוגבלת בצורך שלו לבטא, ויכולתנו לפרגן לו את המרחב הדרוש לו גם מאפשרת לנו לזהות מתי יש דלת פתוחה שאפשר להיכנס בה בקלות.
נסו לשלב הקשבה עם נשימה עמוקה, תשומת לב למתרחש בגוף שלכם, תחושות ותגובות אוטומטיות. לפעמים כשמקשיבים לגוף קולטים דברים שמעבר למילים. ספרו לי מה תגלו.