יום רביעי, 7 בינואר 2009

תקשורת ופסיכולוגיה - שיפוטיות חלק ב'

שלום לכולם,
בהמשך לדיונים על שיפוטיות, אנו הולכים לשלב הבא. הפעם תפקידכם הוא לשים לב לא רק לשיפוטיות אצלכם, אלא גם אצל אדם אחר. ספציפית, שימו לב מתי עולה שיפוטיות אצל הצד האחר, בעיקר כאשר היא מופנית כלפי צד ג', ונסו לגרום לאחר לפרגן. הישמרו מניסיונות להטיף וללמד מוסר, ושימו לב דווקא לדברים הקטנים, ה'עגולים' יותר, שאתם יכולים לעשות - להוסיף חיוך, להסיט את השיחה לכיוון אחר, להוסיף משהו חיובי על האחר. לפעמים דווקא שאלה היא המסייעת ביותר: "מעניין מה יש לו?", "קרה לו משהו?", "נראה לך שהרגזנו אותו במשהו?"
היו יצירתיים ובעיקר - קלילים. ספרו בבלוג מה הצליח וגם מה לא. לפעמים מאוד מאוד קשה לגרום לאחר לרדת מהביקורתיות שלו. לאנשים רבים נוח מאוד בעמדת הצודק והיודע, וניסיון להראות שהתלונה לאו דווקא במקומה נתקל בחומה בצורה של מגננה וצידוקים.
אין חובה שהשיפוטיות תהיה כלפי אדם ספציפי. אפשר גם לקחת תלונתיות המובעת על החברה, המדינה, 'המצב', ופוליטיקאים שונים. שם קל מאוד לרובנו להיות ביקורתיים, ולפעמים מפתיע איך לכולם יש את הפתרון הנכון - חוץ מאשר אלו הנמצאים בתפקיד רשמי (שהם תמיד 'לא מבינים').
בקיצור - תפקידכם להביא אחרים לדון לכף זכות. מטבע הדברים גם עבודה פנימית נדרשת כדי ליצור זאת אצל אחרים.

ביחס למאמר - חפשו דוגמאות מפסקי דין שקראתם הממחישים הטייה שנדונה במאמר Inside the Judicial Mind, או הטייה שאינה נזכרת שם במפורש, אך קשורה בעיניכם. נדבר על הדוגמאות בשבוע הבא, ומותר גם לכתוב עליהם בבלוג (יאפשר חשיבה מראש על הדברים גם אצל אחרים).

ביחס לתרגיל המיקוד - קחו לעצמכם הזמדנויות לתרגל את המיקוד באחר, שימו לב לעמידה שלכם (רגל אחת), לשיווי המשקל, ליכולת להיות זמין עבור האחר וממוקדים בו. שימו לב למחשבות טורדניות המסיטות אתכם מתשומת לב מלאה למי שמולכם, והחזירו את תשומת הלב אליו. אם הראש רץ למקומות וזמנים אחרים ממה שמול עיניכם - חיזרו לכאן, התמרכזו - והקשיבו באמת. ההקשבה רחבה יותר מאשר המילים, ולעיתים קרובות אנו עוסקים במה אנו רוצים להגיד, ומכינים את התשובה בזמן שהאחר מדבר. נחמד, אך מאוד רחוק מלהקשיב לו באמת.

9 תגובות:

הדס אמר/ה...

שלום לכולם,
הרבה פעמים אני מנסה להבין מיהו האדם העומד מולי, מה הרקע שלו, ולמה בכלל הוא התחיל איתי בנושא שהתחיל ולא דווקא בנושא אחר. שמתי לב השבוע שהשיפוטיות מלווה בדרישת חברתית, כלומר האם יש קונצנזוס בין המתדיינים בשיחה לגבי השפיטה של האדם שמדבר או הדינמיקה הקבוצתית שנוצרה.
הרבה פעמים נוצר מצב של חוסר נעימות, בעיקר אם מנסים להעלות דיון רציני או אישי שנוגע למי מהצדדים לשיחה, ואז מתחיל מצב של מבוכה, הכרוך בהסתת מבט, סירוק השיער, חיוך או הסתכלות כלפי מטה. לא הרבה מתעמקים באמת בהשפעות שהדברים שלהם עושים על הצד השני איתו הם מתדיינים. מדהים כמה אנשים לא מעיזים להסתכל לאחרים בעיניים. ולמה?
נראה שכולנו משתדלים להיות צודקים, למען האגו. אנשים לא אוהבים לקבל ביקורת, בטח לא ממי שהם מגדירים אותו כ"טוב פחות" ממנו, ואני מאמינה שלכולם יש את המדרגים הללו. בחרנו במקצוע מאוד תחרותי וביקורתי כשלעצמו, במיוחד שבשנה הזאת אנחנו מתחילים להיחשף לקליניקות ואצל חלקנו, לפחות אצלי, המציאות מתגלה לנגד עינינו. ולא חשוב איפה אתה ומי איזה צד אתה בא, תמיד יהיו לך ביקורת הצעות ייעול(שלא חייבות להיות שליליות בהכרח). אני חושבת שזה כל היופי בדבר- כלומר אם לא נדע לבקר את הפעילות שלנו ושל הסובבים אותנו, בין אם אלה אנשים או מוסדות, כיצד נוכל להתקדם הלאה? כיצד נוכל לשנות? להפוך את המציאות שלנו למקום טוב יותר? אני לא חושבת שביקורת ושיפוטיות היא רעה, להפך, אני חושבת שהיא מבורכת להתקדמות, כל עוד היא לא פוגעת בצורה חמורה באחר, אבל את האיזונים כל אחד עושה בשביל עצמו. אני אדם שהולך ראש בראש נגד המערכת ולא מוכן לקבל "לא" כתשובה. יוצא שאני מתכסחת עם הרבה אנשים כי אני נלחמת על העקרונות שלי עד הסוף. אני לא חושבת שזה דבר רע, כי בסופו של דבר לרוב אני משיגה את מבוקשתי, גם אם זה כרוך ביזע רב. לטעמי, זו הרגשת הסיפוק האמיתית ובשבילה אני קיימת בעולם הזה.

karin אמר/ה...

שלום.
אני יודעת שהבקשה הייתה לשים לב בעיקר לשיפוטיות של מישהו כלפי צד ג', אבל יש לי דוג' כל כך טובה של שיפוטיות כלפיי, כך שלא יכולתי לוותר. הפעם, אני יכולה להביא לכם את השיחה עצמה (בצנזור קל), כיוון שהיא נעשתה בהתכתבות. את שמו של המשוחח עמי אחליף ל'יוסי', שם בדוי. שימו לב (ההדבקה מתחילה מהאמצע):

אני: ‫אני לא חושבת.‬
יוסי: ‫למה?‬
‫את יודעת שאני אומר את האמת ורק את האמת‬
אני: ‫אני יודעת שאתה אומר את האמת שלך‬
‫אבל אתה טועה.‬
‫ואתה גם לא מכיר אותי.‬
יוסי: ‫אוי, התחלנו עם השטויות האלה?‬
‫מכיר אותך מספיק טוב‬
אני: ‫למה אתה חושב שאתה מכיר אותי?‬
יוסי: ‫טוב, אני לא מכיר אותך‬
אני: ‫כי החלפנו שברי משפטים, הרצנו צחוקים וירדנו אחד על השני?‬
יוסי: ‫זה הויכוח הכי הכי מטומטם והכי מעצבן שיש לי עם אנשים‬
אני: ‫טוב, אז לא אעצבן אותך.‬
‫אבל אני עדיין חושבת שאתה לא מכיר אותי.‬
‫אתה לא יכל לצפות תגובות שלי‬
יוסי: ‫לא מעוצבן עד כדי כך..‬
אני: ‫אתה לא מכיר מחשבות שלי‬
‫אתה לא יודע מה עבר עליי תקופות משמעותיות מחיי‬
‫וזה משמעותי.‬
יוסי: ‫את לוקחת את החיים יותר מידי ברצינות..‬
‫את כולה בת 23‬
‫ולא עברת לבנון, עזה וכדומה‬
אני: 22!!!!
‫אני בת 22!!!!!!!!!!!!!‬
יוסי: ‫22, סליחה!‬
אני: ‫נכון, לא עברתי לבנון ועזה‬
‫אבל זה לא הופך את האירועים בחיי ללא משמעותיים‬
יוסי: ‫אני יודע חלק מהדברים שעברו עלייך-וזה ממש שטויות (ממבט מבחוץ) והכל שאלה איך את לוקחת את הדברים ואיך את מסתכלת עליהם..‬
אני: ‫אתה יודע על (צונזר)?‬
‫זה לא כל החיים שלי..‬
יוסי: ‫יודע עוד..אז מה??‬
אני: ‫טוב, אז אם זה עושה לך טוב אני אומר שאתה מכיר אותי ושנינו נהיה מרוצים‬
‫מבחינתי זה זלזול בעומק ובמורכבות שבי, אבל לא משנה.‬
יוסי: ‫ממש לא מזלזל‬
.....
‫אני: אני שמחה על המורכבות שלי.‬
‫אני פשוט אומרת שהיא לא מאפשרת לך להכיר אותי על סמך החלפת משפטים בשיחות יחסית שטחיות.‬
‫מה לעשות.‬
יוסי: ‫טוב, נסיים את הויכוח כאן..‬
אני: ‫אוקיי‬
יוסי: ‫הא לא מוביל לשומקום‬
אני: ‫נכון‬.

-עד כאן-
מעניין לשים לב, שבעיצומו של הויכוח הזה, בו הוא טוען שהוא מכיר אותי ולכן אני כך וכך, הוא הוכיח שהוא אפילו לא יודע בת כמה אני (יומיים אחרי יום ההולדת שלי, שהוא ידע עליו). וד"ל.
אכן, אנשים אוהבים להרגיש צודקים. יהי כך.

פס"ד: ישנו פס"ד בקניין, שאיני זוכרת את שמו (רציתי לחזר למחברת, אך לצערי נזכרתי שהשאלתי אותה לאחר וטרם קיבלתי אותה בחזרה). אני חושבת שזה פס"ד רוקר. בפסה"ד מדובר על אדם שהרחיב את דירתו בבית משותף ובנה עוד חדר. הוא קיבל אישורים מהועדה לתכנון ובניה, אבל היתה בעיה כלשהי עם האישורים האלה, ובקיצור- הוא לא היה אמור לבנות. בא שכן אחר- והרס לו את החדר. הדיון היה- האם הפעלת זכות מכוח חוק המקרקעין יכולה להיות שלא בת"ל. כל השופטים סברו שהבונה לא יכול לטעון שההורס חסר ת"ל, כיוון שהוא בעצמו בנה בניגוד לחוק. אך השופט טירקל טען לצמצום ת"ל בקניין. ת"ל לא ישמע מצד פוגע בזכות כלפי בעל הזכות. אני זוכרת שכשלמדנו קניין עם ד"ר מרגלית, היא סיפרה את הסיפור מאחורי הקלעים (שלא נכתב בפסה"ד): היה מדובר על אדם חולה וזקן מאוד שנזקק לטיפול צמוד של אחות בביתו, והיו חייבים לבנות עוד חדר כדי לשכן בו את האחות. טירקל ידע את זה, ולכן חס כל כך על בוני החדר, וצמצם את תחולת ת"ל בקניין, בלי לומר שזו הסיבה מאחורי פסיקתו.

shani אמר/ה...

שלום לכולם!!
לגבי ביקורת: שבוע שעבר הגיעה אלינו מזכירה חדשה למשרד, אשר עברה לסניף שלנו מסניף אחר. המזכירות במשרד אמרו שהן שמעו שהיא נחמדה, אבל לא עובדת כל כך טוב, ומיהרו לשפוט אותה ולבקר אותה הרבה לפני שהספיקה לעשות רושם טוב. אמרתי להן שלא ימהרו, ושיתנו לה צ'אנס ושיראו שאם מנסים, ונותנים הזדמנות, יהיה בסדר. המזכירה החלה את ימיה כאן במשרד, וכל הזמן הזכרתי להן לא לשפוט אותה ולתת הזדמנות. בזמן האחרון שוב דיברתי איתן, והן אמרו שהיא ממש בסדר, וממש משתדלת ומצליחה, חוץ מהעובדה שהיא נחמדה מאוד!
לגבי פס"ד: ישנו פס"ד אשר בו ניתן לראות ביטוי להטייה Hindsight bias, זו הטייה שמשמעותה שאנשים מעריכים בהגזמה את יכולת ניבוי העתיד שלהם לגבי אירועים שהתרחשו בעבר. כלומר, שופט הנוכח בפני התוצאה שקרתה, מעריך הערכת יתר את סיכויי התרחשותה. בפס"ד בן אבו, הטייה זו באה לידי ביטוי בכך שבדיעבד אנו יודעים שקרתה אינתיפאדה, ולכן קל לנו להאשים את בן אבו יותר שלא צפה אותה ובגללו לא הצליח למכור דירות ולא בגלל המדינה. השופט התחבט מאוד בשאלה זו וניתן לראות שהוא שבוי בגדר ההטייה. לבסוף, השופט לא נתן לעצמו ליפול בגדר ההטייה והאשמה לא נפלה על בן אבו...
יום נעים..

Dor אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
Dor אמר/ה...

שלום לכולם,
השבוע, בזמן אחת ארוחות הצהריים בעבודה, ישבתי עם קולגה לעבודה שהתחילה לספר לי על כמה שהבוס שלה מעצבן אותה וכהגדרתה "הוא פשוט טיפוס". באותה נקודה, היא ציפתה לתגובה ממני שתכלול משפטים כמו "כן את צודקת, איזה לא בסדר הוא.." וכו' אולם תגובתי לא הייתה השתתפות איתה במר גורלה על הבוס שלה, אלא שאלה פתוחה- האם הבוס שלך לא מנהל טוב את כל שאר האנשים גם כן? באותה נקודה, היא נעצרה, חשבה עם עצמה וענתה שהיא קצת הגזימה ושבסה"כ הוא בוס בסדר, אבל עדיין יש לה את אותה ההרגשה שכלפיה הוא לא בסדר. אז, שאלתי, ממה ההרגשה הזו נובעת, האם הוא לא מתנהג אליך בסדר או שהמדובר הוא רק בחלוקת עבודה לדוג'? אז, היא אמרה שבתור בן-אדם הוא אחלה של בחור והבעיה היא שהוא מטיל עליה דברים שלדעתה לא קשורים אליה. אז, שאלתי, אולי במקום שתמשיכי להרגיש רגשות כאלו עם עצמך, תשמרי בבטן, תתעצבני עליו כל פעם מחדש ולפני שתשפטי אותו כבנאדם לא טוב- אולי כדאי פשוט שתדברי איתו ותנסי להגדיר עימו מסגרת לעבודה שלך שתכיל בתוכה יעדים, מטרות? כך, אמרתי, תוכלי לומר לו איפה את רואה את עצמך בעבודה, הוא יגיד אותו הדבר ובמין הליך של מו"מ (עם פערי כוחות :-) ), תגיעו לעמק השווה בו שניכם תרגישו בסדר.
שחשבתי על המקרה הזה ולפני שרשמתי אותו בבלוג, הבנתי, שאכן יש הרבה מאוד מקומות בחיים בהם הפן האישי מושפע (לטוב או לרע) מקשרים אחרים- כמו קשרי עבודה והיחסים בעבודה. לעיתים, שיחסי העבודה משתבשים או שפשוט אין הגדרה לתפקיד מסוים, אנו נמצא עצמנו לעיתים שופטים יתר על המידה וללא כל צורך, בוס, קולגה ואחרים בפן האישי- כאנשים לא טובים ולאו דווקא כמנהלים/קולגות/עובדים לא טובים. זה מה שניסיתי לעשות במקרה הזה- להניע את אותה הבחורה מהשיפוטית שלה כלפי המנהל שלה בפן האישי. משימה שאני חושב שהצליחה במקרה הזה...

יום טוב שיהיה ונתראה מחר!

Shira אמר/ה...

שירה מרקוביץ

INSIDE THE JUDICIAL MIND- לחיזוק עניין הקטגוריזציה (framing) ברצוני לציין את עסקאות הטיעון (סוג של מקבילה להסדרי פשרה אזרחיים) הכל-כך נהוגות בתיקים פליליים- ברור שנאשם יעדיף לשבת בכלא מספר שנים מצומצם מאשר שנים רבות, בייחוד כאשר נראה כי סיכויי ההרשעה גבוהים במיוחד. מנגד, מקום בו התביעה חוששת שלא תצליח להרשיע את הנאשם כי לא אספה מספיק ראיות או ראיות חותכות למשל, עדיף לה להציע עסקת טיעון מאשר לשחרר אדם לחופשי. עסקאות הטיעון מהוות דוגמא ממש טובה לדעתי למקרים בו שני הצדדים בוחנים את הרווחים וההפסדים שלהם ומנסים להגדיל את הרווח או לצמצם את ההפסד.
בעניין העוגן (Anchoring) – מעצר ימים נראה לי דוגמה טובה לכך. המשטרה מציעה מספר ימים גבוה יותר מזה שלו זקוקה באמת, מתוך כוונה שהשופט יפסוק מספר ימים קרוב יותר לעוגן הזה, וכך אכן קורה בפועל. ייתכן שאם לשופט לא היה מוצג העוגן הזה מלכתחילה, היה פוסק מספר ימים נמוך עוד יותר מזה שפסק בסופו של יום.
באשר לפס"ד בו היתה הטייה מסוג חוכמה שלאחר מעשה (Hindsight Bias), פס"ד הראשון שקפץ לי לראש היה פס"ד בש אותו למדנו כולנו בשבוע האוריינטציה בשנה א'. השופטים דנו בעניינו של בש שזרק מקרר במגרש גרוטאות הסמוך לביתו. ילדים שיחקו עם המקרר, ננעלו שם ונחנקו למוות. השאלה המשפטית היתה האם בש התנהג כפי שה"אדם הסביר" היה מתנהג באותו מקרה. ביהמ"ש קבע בדיעבד שהתנהגותו של בש סטתה מהתנהגות האדם הסביר. הבעייתיות היתה שביהמ"ש היה מושפע מתוצאת פס"ד, מוות של שני ילדים קטנים, והמצפון שלהם לא נתן להם מנוח וחייב אותם למצוא אשמים למוות בטרם עת הזה שיכול היה להמנע אם בש רק היה נוקט בזהירות האופיינית לאדם הסביר הנובעת מרשלנות אובייקטיבית שנבחנת בדיעבד. למעשה, בש הפך לקורבן על מנת שהשופטים יוכלו לקבוע נורמות חברתיות.

בעניין השיפוטיות – דוגמאות ממה שקרה לי השבוע:
1. חברתי הטובה נטעלי ובן זוגה הזמינו אותי לצאת איתם ועם זוג חברים שלהם בשישי בערב. האמת, ממש לפני כן אכלתי עם חבר שלי במסעדה שווה ושתיתי מלא יין כך שלא היה לי ממש כוח לצאת, אבל הם התעקשו ולבסוף שכנעו אותי. הם רצו שסתם נשב בפאב, נקשקש קצת ונלך הביתה. וכך היה. היינו בהרצליה ולא היה להם כוח לנסוע לתל אביב אז נסענו לאיזה פאב הזוי בהרצליה פיתוח. שוב השיפוטיות שלי נכנסת לתמונה- הלכנו למקום שסביר להניח שכף רגלי לא היתה דורכת בו- מלא ילדים קטנים וערסים. הזמנו קצת אוכל ושתיה והתבוננו בילדים הקטנים קורעים את רחבת הריקודים, ועושים כל מיני תנועות מוזרות והזויות. כמובן שחברים שלי צחקו עליהם ועל האופן שבו רקדו, בהתחלה- גם אני. אבל פתאום התחלתי לחשוב לעצמי שאנחנו יושבים וצוחקים עליהם אבל הם צוחקים על העולם. כיף להם, הם נהנים לרקוד, נהנים להיות ביחד ולא סופרים לא אותנו ולא אף אחד אחר, ואז אמרתי לחברים שלי "אבל תראו איזה כיף להם, זה לא הם המוזרים, זה אנחנו!". למרבה הפלא, הם גם הסכימו אותי. הלכנו גם אנחנו לרקוד ולקרוע את הרחבה. וגם לנו היה כיף.
2. חבר שלי ואני הלכנו לאכול בשישי בבוקר בטל בייגלס בדיזינגוף. אחרי שהזמנו את האוכל, החלטנו לשבת בחוץ והלכנו לחפש שולחן. מצאתי שולחן ליד בחור שישב לבדו, בזוית העין קלטתי חוברת תשבצים והלכתי לקחת אותה. כשחזרתי לשולחן, עוד לפני שהתיישבתי, הבחור הסתכל עליי ואמר לי משהו כמו " מה זה תשבץ אני לא יודע לפתור תשבצים אף פעם לא הצלחתי" במין דיבור מגומגם כזה. היתה לו חזות ערבית וגם מבטא מוזר וישר נכנסתי ללחץ וחשבתי לעצמי אלף מחשבות שגרמו לי לקחת את הדברים שלי ולעבור לשבת עם בשולחן בתוך המסעדה במקום. כשחבר שלי בא לשבת עם האוכל הוא שאל אותי "שירה למה עברת לשבת בפנים"- אז סיפרתי לו על הבחור המוזר. שתי דקות אחרי זה, הבחור עזב את המקום וחבר שלי אמר לי "שירה, את כנראה לא שמת לב, אבל הוא מפגר". כנראה שכשהוא יצא מהמסעדה חבר שלי ראה שהוא סובל מפיגור שכלי כלשהו. ואני ישר הנחתי שהוא מאיים- מחבל או אנס או משהו בסגנון.

עדי אייל אמר/ה...

כמה דברים בלטו לי תוך כדי הקריאה:
ראשית, ביחס להטיות הקוגניטיביות. שימו לב איך מה שהתחיל כהטלת ספק במובן מאליו, שבני אדם פועלים ברציונליות, או לפחות שואפים לכך, עלול להפוך לדוגמה חדשה (אמונה שאין לכפור בה).
האם תמיד יש לנו את הטיית ההערכה בדיעבד? לכולם? מתי יותר או פחות?
האם בש 'הפך לקורבן כדי שהשופטים יקבעו נורמות חדשות', כפי שמסבירה שירה? אולי האדם המשקיע מחשבה בכך, גם אז, אכן היה מטפל באשפה שלו ולא רק זורק אותה במקום שהיא הופכת לבעייה של אחרים?
האם השופט באמת נאיבי עד כדי לתת למשטרה לעשות לו מניפולציה של בקשת ימי מעצר עודפים? למה אנו מניחים שהיא מבינה משהו שהוא לא מבין?
אך האם אנו יכולים להימנע מההטיות שלנו? ראינו מחקרים רבים (ויש רבים עוד יותר) שמראים שגם הסבר 'תיזהרו מההטיה' אינה מונעת את השפעתה.

עדיף לזכור שהשאלות הן פתוחות, ואנו עדיין רחוקים מלדעת הכל. לחשוב על הדברים, כן, אך גם כאן - להיזהר משיפוטיות כלפי אחרים.

כך גם עם 'הסיפורים מאחרי' פסקי דין. אולי טירקל ידע שהזקן צריך חדר לשכן בו אחות טיפולית - אך רק הוא ידע? הגיוני?
אם גם אחרים ידעו, איך נסביר שזה מה שהשפיע עליו, ולא על האחרים? אולי הדגש צריך להיות על ההטרוגניות בין שופטים, האיזון האישי שהם עושים בין מידת הרחמים למידת הצדק. ואם אלה באמת ניתנים להפרדה כל כך ברורה?
גם כאן, חשוב להיזהר מהחלטות פנימיות לגבי 'השופט הרחמן' מול 'השופט הקר או המרוחק'.
לא שאין השפעות כאלו, אך שימו לב לנטייה להדביק תווית לאדם, ולחשוב עליו כעל התווית (זיכרו את 'הצפונית הפרחה'). האדם הוא יצור מורכב... כמעט כמו תרנגולת.

השיחה של דור מראה את היתרון בהסטת הדיון מתלונות ושיפוטו של אחר כ'רע' או 'לא בסדר'. פתאום רואים את חלקנו בסיפור. את היכולת שלנו להשפיע, פיזית - או לפחות באיך אנו בוחרים להבין את הדברים, לאן אנו לוקחים אותם.
כשמצליחים להסתכל מנקודת המבט של האחר, רואים את העולם כעשיר יותר, ואת צרותינו כקטנוניות יותר. אם מרחיבים עוד יותר, כל נקודות המבט הופכות לקטנות. רק מקרה הוא שאנו רואים את העולם מנקודת המבט שלנו ולא של אחרים. לכן, לא בטוח שכדאי למהר ולחשוב שדווקא איך שאנחנו מרגישים הוא 'הנכון' או מבוסס על האמת.
חישבו על הדברים קצת, וראו מה אפשר לעשות עם רעיון 'מסך הבערות' של רולס. אולי מה שהוא מתאר מתקרב למה שתואר קודם בדת. מנקודת מבטו של אלוהים, כל בני האדם דומים. ואולי לא רק בני האדם...
רולס מציע נקודת מבט שהיא מעבר לנקודות המבט. הניסוי הפילוסופי פותר בעיות בין בני אדם - אפשר לצאת רגע מנקודת מבטי כדי להכיל גם את האחרים, לראות שטובתם-טובתי. ניתן להצדיק כך דוקטרינה של צדק שמתעלה על מקריות הלידה - שנודלנו כאן ולא שם, בזמן זה ולא אחר.
בספרות הפסיכולוגית הדבר מכונה אמפתיה. היכולת להיכנס לנעליו של האחר.
ב'רגשות הרסניים' תמצאו דיון מרתק על 'חמלה', מושג מאוד קשור בו משתמשים הטיבטים - במשמעות שונה מהמקובל אצלנו.
כשאתם הולכים לחפש ספרות פסיכולוגית, התמקדו בנושא המדבר אליכם, שנראה לכם קשור למשהו שמטריד אתכם במשפט, או באיך תהיו כעורכי דין. השתמשו בהזדמנות המחקרית כדי ללמוד מה אומרים אנשים שחקרו את הדברים האלו הרבה שנים, וכיצד הדברים יכולים להשפיע ישירות על חייכם, או דרככם - על אחרים סביבכם.

שירה, יפה על הריקודים. כן ירבו. עוד אנשים עושים שמח רק עושים טוב. בפעם הבאה, אולי גם ייצא לך לעשות תשבץ עם אדם מפגר, חישבי כמה מדהים יכול להיות לו להצליח במשהו שתמיד פחד ממנו, או לפחות לקבל חיוך והתייחסות במקום הפחד והרתיעה שהוא רגיל להם.

Shira אמר/ה...

הייתי צריכה לפתח תמונה בשחור לבן. הגעתי לחנות, הבהרתי מספר פעמים שזה אמור לצאת שחור לבן, השארתי מס' טלפון אם תיהיה בעיה, והוספתי שאני רוצה לקנות גם מסגרת והתייעצתי עם המוכר לגבי איזו מסגרת מתאימה לשחור לבן.
עברה שעה ובאתי לקחת את התמונה ואני רואה ש- זה יצא צבעוני. במקום להודות בטעות המוכר איכשהו ניסה להאשים אותי. אני לא וויתרתי, זו תמונה בהגדלה והיא עלתה יחסית הרבה וזה טעות שלו. והוא מתרץ, מתווכח ומצטדק.
שכחתי לגמרי לדון אותו לכף זכות. שכחתי לחשוב שאולי הוא לא מתכוון להאשים ושאולי אני מפרשת את דבריו לא נכון. שכחתי שגם אני מתקיפה אותו ואולי הוא מתגונן ככה מתוך לחץ.
בעלי (ששונא ויכוחים) רמז לי להפסיק, אז הפסקתי. המוכר הוסיף כמה משפטים, ראה שאין תגובה מילולית וחשב שזה נגמר לטובתו. הוא ניגש לקופה ואמר לי מה עלות התמונה. שתקתי והוצאתי את הכסף. הוא לקח, הסתכל עלי, ונתתי לו מבט רצח. הוא השפיל מבט לרגע ואז אמר שאם אחכה 5 דקות הוא יפתח לי אותה שוב בשחור לבן בלי תשלום.
תודה רבה באמת.
הלכתי לקנות מסגרת בחנות אחרת. ושם עומדת אישה ומתלוננת למוכרת שההוא מהחנות שבדיוק עזבתי רימה אותה בדרך כלשהי. רציתי להגיד "כן, גם אותי..." אבל שתקתי. לפחות זה.
רק אחרי כמה שעות כשדיברתי על זה עם בעלי (שבזכותו לא חיסלתי את המוכר ההוא לגמרי) הוא הזכיר לי שאולי זה "קצר תקשורתי" ומתקשר לנושאים שאני מספרת לו עליהם מהסמנריון. פתאום נזכרתי בכל מה שאנחנו מדברים מידי שבוע וממש התבאסתי. זו הייתה הזדמנות פז ופיספסתי אותה לגמרי (וגם קצת הצטערתי על עצם התנהגותי, שאולי הכל היה מסתדר בצורה נחמדה יותר לו זכרתי לשלוט בשיפוטיות שלי)
לא סתם סיפרתי על כשלוני, יש המשך, החלק שבו ניסיתי "לכפר".
סיפרתי למשפחה מה קרה וכשהם הגיבו כצפוי כמה שהוא לא בסדר וכו' וכו' אמרתי להם "עזבו, הוא טוב בלפתח תמונות זה התחום שלו. תקלות והתנצלויות זה כנראה לא בשבילו" ראיתי שהם קונים את זה. אמרתי "העיקר שבסוף התמונה יצא יפה" והם הסכימו. הוספתי שאיכות התמונה מעולה (זה באמת נכון) וזהו, אף אחד כבר לא התמקד ביחס המגעיל שלו אלא בכמה שזה יצא יפה. אז בכל זאת הפכתי את הכשלון להצלחה מסויימת.
במשך השבוע הייתי ממש ערנית לנושא.. הבוסית שלי צעקה על משהי ואח"כ סיפרה לי כמה שההיא מעצבנת. אמרתי לה "מי מעצבנת? זאתי? שטויות, היא סתם משעשעת. יש טיפוסים כאלה בכל משרד." והיא נרגעה קצת אמרה לי "כן...". אמרתי "תאמיני לי, מה היינו עושים בלי אנשים כאלה, הם מגוונים לנו את החיים." וצחקתי קצת (עדי ביקש קלילות לא? ) היא אמרה: "כן, איזה גיוון. שתיהיה בריאה זאתי." זה היה בטון מפוייס כזה. עוד הצלחה (-:

yaron אמר/ה...

קוריוז מעניין:

בחיפוש ראשוני בנבו - 10-15 פה"ד הראשונים שעלו לי כשחיפשתי את המילה 'אמפתיה' גיליתי דבר מעניין. כאשר ביהמ"ש כתב שהנתבע לא גילה אמפתיה לתובע זה היה חלק מהנסיבות שהביאו אותו לחייב את הנתבע.
אבל, כשביהמ"ש השתמש במינוח כלפי הנאשם, כלומר משהו בסגנון, ביהמ"ש מגלה אמפתיה למצבו הקשה של הנאשם וכו', ע"פ רוב המילים הבאות היו, "עם זאת..." כלומר למרות האמפתיה שגילה ביהמ"ש כלפי הנאשם לא היתה לו שום בעיה לחייבו בדין.
נק' למחשבה על השפעתה של האמפתיה...