יום שישי, 30 באוקטובר 2009

תקשורת ופסיכולוגיה - ויכוחים

שלום לכולם,

ראשית, תודה על התגובות המאלפות בשבוע שעבר. העזתם יפה לעשות, ועוד יותר - לשתף במה שעשיתם!
השבוע ארצה שתמשיכו עם התנהגויות שונות ומוזרות, וכן עם הרמת האשפה. כה לחי לעובדי התברואה שעושים את מלאכתנו קשה יותר! בואו נעשה את מלאכתם קלה יותר. שימו לב לדברים שנרתעתם מהם, שלא העזתם, וראו מה אתם מוכנים להעז כעת, הזדמנות להעמקה נוספת.
בנוסף, השבוע מתחילים להתווכח. המטרה אינה יצירת ויכוחים סתם, אלא חיזוק זמני של הנטייה הטבעית שלכם להתווכח או לעמוד על שלכם. שימו לב למצבים בהם מתחיל להתגלע ויכוח, או יש פוטנציאל לכזה. שימו לב לתגובה האוטומטית הרגילה שלכם, ונסו לחזק דווקא את הצד המתריס, זה שקשה לו לוותר, או חשוב לו להראות לאחר את טעותו (או להגן על עמדתכם).
הרשו לעצמכם הפעם להתווכח יותר מהרגיל, לעמוד יותר על זכותכם או עמדתכם, ושימו לב מה קל או קשה לכם בזה, וגם מה ההשפעות על הסביבה. מה קורה לצד השני בויכוח, מה קורה לאחרים שאולי מתבוננים או שותפים לאירוע.
אל תהפכו למלאכותיים להכעיס ואל תעשו שטויות. הכוונה היא להוסיף עוד קצת לוכחנות הטבעית שלכם, כל אחד ונקודת המוצא האישית שלו או שלה. הפעם, הוכחנות תהיה מודעת קצת יותר, שכן היא באה מבחירה, ולכן תהיה האפשרות להתבונן בה בצורה מעמיקה יותר מאשר במקרים בהם אתם באמת מעורבים רגשית ועסוקים יותר בלנצח או להוכיח.
הפעם, התווכחו יותר, אך לא עד הסוף. את הויכוח נסו לסיים (לאחר זמן, לא מיד) בויתור. הודו בטעות, הכירו באמת שיש גם בטענתו של הצד השני, התנצלו על צדקנות שלכם בויכוח. בעצם אתם מאמירים את הויכוח עצמו, מאריכים אותו ומקשים את עמדתכם - עד לסוף בו אתם מתקפלים ומתנצלים, נותנים לאחר לנצח.
שימרו על עצמכם ועל האחר - אל תפגעו באחרים או בכבודם, אבל גם אל תעשו להם את זה קל מדי. גם אל תקלו יתר על המידה על עצמכם - קל להסביר ש"הייתי צריך" להתווכח בתור שיעורי בית, קשה יותר באמת לנוע עם שטף הדברים ולהישאר בעמדה של מי שהתנצח באופן מיותר או מוגזם, והתנצל אחר כך. שימו לב ליכולת שלכם להכיל את האחר, לשים לב למה עובר עליו, ולא לברוח מהר מדי להסברים והצטדקויות. הרשו לתדמית שלכם להיות קצת פחות חשובה הפעם...
בתגובות - ספרו על חוויותיכם, גם המשך המטלות משבוע שעבר, וגם אלה החדשות. הרשו לעצמכם להתנסות כמה פעמים, בסיטואציות שונות, טרם שאתם באים לכתוב. והתאמנו הרבה - עד יום ג' בערב צריך כבר תגובה בבלוג...

9 תגובות:

רוסטי אמר/ה...

שבוע שני לסמינריון ושבוע שני של התנסויות.
למעשה השונה שלי לשבוע זה בחרתי במשהו קצת יותר קיצוני-שינוי האופי שלי במקצת. אני אדם ציני וסרקסטי, שנחשב ל"מצחיקן" בחברות אליהן אני שייך. כל פעם שמישהו 'מרים להנחתנה', מצפים ממני לתת תגובת סרקסטית ומצחיקה. כך היה שישבנו כמה חברים אצל חבר אחר ודיברנו בינינו. כל פעם שעלה נושא שבדרך כלל הייתי מתבדח לגביו, החלטתי לשתוק ולהעיר הערה בנאלית וסתמית. גם 'הרמות' שקיבלתי לא 'הנחתתי'. היו אפילו פעמים שאנשים הפנו את מבטם אליי כאילו הם מחכים לתגובה, אך זו לא באה. רק בסוף הערב פנו אליי חבריי ושאלו אותי למה התנהגתי ככה. הם חשבו שאני לא מרגיש טוב או משהו.
למעשה המוזר של השבוע החלטתי לסכן את בריאותי במקצת-החלטתי לצאת החוצה בזמן גשם קל בגופיה, מכנס קצר וקרוקס, ולשאול אנשים שהולכים עם ארוך: "מה, לא חם לכם?". מעבר לתגובות נדהמות ומופתעות של העוברים ושבים, ומעבר לצינון שחטפתי בעקבות זאת, החוויה הייתה כיפית ומשעשעת.
משימת הוכחנות הייתה החלק הקשה ביותר מבחינתי. בעבודה ובין חבריי אני ידוע כאדם שאוהב להתווכח, הרבה, על כל נושא כמעט, ולפעמים אפילו יותר מדי. הייתי כמעט אובד עצות עד הזדמנות שנקרתה בדרכי אתמול.
בסמסטר שעבר, באחת הפעמים שהחניתי את רכבי בחניון ניגש אליי אדם, נראה מסכן ועצוב, דיבר בקול חלוש ואמר לי שהוא הגיע מרעננה, נגמר לו הדלק, הוא שכח את הארנק ברעננה והוא צריך כמה שקלים בשביל דלק. אני, נחמד/פתי שכמוני, נתתי לו 20 ש"ח ושילחתי אותו לדרכו. לפני שבוע, ראיתי אותו עושה את אותו טריק לאנשים אחרים, אבל החלטתי לא להגיב. אתמול ראיתי אותו עושה זאת שוב. הוא קרא לי אליו והתחיל עוד פעם לספר אותו סיפור. מיד נזכרתי במשימה והחלטתי לתקוף אותו בחריפות על הדברים שהוא עושה. הוא ניסה להתגונן ולשאול מה אכפת לי, אבל עמדתי על שלי ואיימתי אף לקרוא למשטרה. אכן, לא ויתרתי כפי שנתבקשתי, אך הויכוח הזה עשה לי טוב והרגיש לי טוב-ולו רק אם חסכתי כמה עשרות שקלים מהסטודנטים של בר אילן

אביבית אמר/ה...

התמקדתי במשימת הווכחנות, מכיוון שגם ככה חסרים לי אנשים להתאמן עליהם...
הקורבנות שנבחרו היו חברה טובה , שותף לדירה וחבר שלי.
אני לא נוטה להתווכח ביום -יום, זה נראה לי מיותר בדר"כ. קראתי את הספר "38 דרכים לנצח בוויכוח" והוא ממש עזר לי ברעיונות ואסטרטגיות :) ונכון, אני משתמשת ברובן בלי לשים לב אבל זה עזר לי להתמקד.
מה שמפתיע הוא העובדה שלוקח לאנשים לקלוט שאני מתווכחת, בגלל שזה לא טבעי והגיוני אצלי. גיליתי גם יתרון בזה: "היריב" לא מעריך את "הקרב" נכון ויוצא שהוא לא מוכן בכלל בהוכחת טענותיו והגנה עליהן.
אני חושבת שזאת משימה שאני צריכה להתאמן עליה במשך כל השנה כדי להביא אותה לידי שלמות.
בויכוח עם השותף שלי, כל אחד העלה טענות שונות ומשונות, החל מניסיון להפריך ע"י הכללה או להבחין בין הטענה המדוברת למצב דומה וכו. מה שהיה מפתיע זה שבנקודה שהוא הבין שהוא לא הולך לנצח הוא עבד להמציא עלילות שלא התקיימו מעולם, תגובת הנגד שלי היתה ליצור הגזמה בטיעונים שלו ועדיין מעסיקה אותי השאלה האם זה היה הדבר הנכון לעשות...
דבר שני ששמתי לב הוא שלוקח לי זמן לגלות איפה יש מקום לויכוח. היו כמה פעמים שבנטייתי הטבעית מצאתי להן פתרון אחר חוץ מלהתווכח ודקה אחרי הבנתי שפיספסתי את ההזדמנות :)
בסופו של דבר כולם כמובן התעצבנו עליי כשגילו שכל ויכוח לא מסתיים תוך שניה וחצי אבל שום דבר שלא ניתן לאחות...

אנונימי אמר/ה...

השבוע התקשיתי במשימות.
קודם כל רציתי להגיד שזה מעצבן שאני גרה בסביבות הרחובות הכי מטונפים שיש ולכן כל הליכה לאוטובוס (שאורכה 20 דקות) אני צריכה לעצור ולהרים זבל הרבה מאוד פעמים!
ההתנהגות המוזרה שלי השבוע הייתה ללכת ברחוב כמו שילדים נוטים לעשות- תוך המצאת חוקים בהליכה. לכן, הלכתי רק על השביל הצהוב שמסומן אצלנו על הרחובות ולא סטיתי ממנו והלכתי רק על הפסים הלבנים במעבר חציה (מה שהצריך צעדים רחבים ודילוגים). לא הייתה לי בעיה לעשות את זה. מבחינת אנשים אחרים- שמתי לב בזוית העין לשתי ילדות שאחת הצביעה לשנייה ואמרה לה להסתכל עליי וצחקה.
מבחינת הויכוחים- שמתי לב שזה ממש קשה לעמוד במטלה הזאת. רוב האנשים שנתקלתי בהם לא באמת נוטים להתווכח ומעדיפים להימנע מזה, להחליק את זה ולוותר ולכן זה ממש היה קשה להתחיל ויכוח, לקבל תגובה נגדית, לא לוותר להם, לקבל מהם עוד תגובה ואז להתנצל. את התרגיל כולו הצלחתי להשלים רק פעמיים. מבחינת תחושה- לחפש ולהתחיל מריבות כל הזמן השבוע גרמו לי להרגיש קצת כמו בן אדם מאוס.
הדבר שהיה לי הכי קשה היה משימת ההתנהגות הלא רגילה. בעקבות השיעור קיבלתי החלטה לא לשתף אנשים אחרים במה שעובר עליי השבוע וברגשות שלי. גיליתי שבאמת אני לא מסוגלת לעשות את זה לאורך זמן. מעדתי כמה פעמים בנושא ובאופן כללי נהייתי ממש אומללה ואף הגעתי למצב של דמעות פעם אחת. במיוחד היה לי קשה השילוב של מצד אחד לא להיות נגישה מבחינה רגשית ולא לשתף ומצד שני להיות בן אדם מעצבן ולהתווכח כל הזמן. חבר שלי כמובן ששם לב בשינויים שעברו עליי השבוע.
המשימה הזאת גרמה לי לחשוב על שאלה שאני רוצה להציף פה בפורום. (אתם לא חייבים לענות). אם אדם יכול לשנות תכונות שנראו לו חלק בלתי נפרד באישיות שלו ובעקבות כך להגיע למסקנה שכל התכונות האלה זה דבר שרירותי וארעי- האם אין סכנה שיתפתח אצלו משבר זהות?

אנונימי אמר/ה...

זה לא התכוון להיות אנונימי...
זאת צליל.

Elad אמר/ה...

לתת למשפטנים משימה להווכח עלול להיות מסוכן... למשמע המשימה השבועית תגובתה של אשתי היקרה הייתה "אני שונאת את המרצה ואני שונאת אותך!". ביום למחרת, כשהתווכחנו על משהו פעוט, היא טרחה לציין "אם אתה מתווכח בגלל שיעורי הבית שלך אני הורגת אותך!". אי לכך, התהלכתי השבוע אחוז חיל ורעדה, מנסה לגשר בין שיעורי הבית לבין הנישואין.
אני מאמין שמצאתי את עמק השווה והצלחתי להתווכח קצת יותר מהרגיל. לרוב אני אומר את דעתי, אבל השתדלתי להגיד את דעתי תמיד. הרעיון המקורי שלי למשימה היה להגיב למכרה רחוקה של אשתי, שהוסיפה אותי בפייסבוק רק על מנת לראות תמונות, כאשר הצטרפה לקבוצה הקוראת להחזרת סעיף הלאום לתעודת הזהות. מוויכוחים פייסבוקיים עם זרים לרוב הייתי נמנע, אך בחרתי לרדת לעובי הקורה ולנסות להסביר לה שציון הלאום היהודי הורד דווקא על ידי אנשים שרצו לחזק את הזהות היהודית-לאומית-אורתודוקסית בה היא מאמינה (סוגיית הגיור וכו') ועוד טיעונים למיניהם (אהבת הגר וכו'). היא הגיבה בעדינות פעם אחת ואז פרשה מהוויכוח ובין עמודי הפייסבוק הווירטואליים היה אפשר לחוש את המוזרות בכך שאיש זר-למחצה מתווכח איתה על עניין שכזה.

צליל – העלת לדעתי סוגיה מעניינת. ראש הישיבה שלי, הרב דוד ביגמן, שוחח לפני כמה חודשים על הפעמים בהן אנו מסתכלים על עצמנו מבחוץ. אני לא זוכר את פרטי הדברים, אך הם נגעו גם לאופי המשימות בהן אנו עוסקים. אני חושב שברוב המשימות אני רק חצי-אני וחצי-מסתכל-מבחוץ. יתכן שדורש זמן 'להכנס' לתפקיד, כך שהוא יהפוך לחלק מהותי מהזהות שלי. התרגילים, לפחות בשבילי, פותחים אופציה לשינוי זהות, אך לא משפיעים עליה באופן ממשי. יחד עם זאת, אני חושש, כפי שהעלתי בשיעור האחרון, שדווקא ההסתכלות מבחוץ עלולה לגרום לאובדן זהות, על ידי איבוד הרגישות החברתית המגדירה אותנו.

מיטל אמר/ה...

שלום לכולם.
השבוע למשימה המוזרה החלטתי, בדומה לצליל, לשנות את הרגלי ההליכה שלי וללכת אחורה במקום קדימה. כמובן שזה היה מאוד מעייף (וגם קצת כואב - נתקלתי במספר עמודים חשמל) ולכן שיניתי כיוון והלכתי בצעדי סיכול. נשברתי אחרי שני רחובות בערך בגלל שזה היה ממש מעייף וממש אאט לי את קצב ההליכה. ילד אחד כמעט שבר את המפרקת כשניסה להסתכל עליי הולכת בצורה כזו מוזרה. אבל זו התגובה המשונה היחידה שקיבלתי.

לגבי ההתנהגות השונה, הצלחתי לעשות את המשימה אבל קצת בהפוכה. השבוע חברה שלי מהעבודה התחתנה וכל העובדים הוזמנו כמובן. חבריי לעבודה שמכירים אותי רק בשעות העבודה לא רגילים לראות אותי לבושה שלא במדים הרגילים של העבודה, שותה קצת ובעיקר רוקדת המון וקצת מתחרפנת. הם רגילים לראות אותי כבחורה רצינית, אחראית ועובדת טובה. לכן, כשהיינו בחתונה קיבלתי מהם הרבה תגובות בצורה של הרמות גבה (על צעדי ריקוד מסויימים)ועל התנהגות הרבה יותר משוחררת ושמחה מהרגיל.
אומנם אני עצמי לא שיניתי את אופיי, כי חבריי הקרובים שמכירים אותי יודעים שאני כזו, אבל חבריי לעבודה ראו בכך התנהגות שונה. אני מקווה שזה עונה על המשימה.

לעניין הווכחנות - גם אני כמו אלעד זכיתי לביקורת די חריפה מצד חבר שלי שאמר לי: "אפשר להתווכח יותר ממה שאת מתכוונת כבר עכשיו? אני לא מת על המרצה הזה שלך". וכמו שחבר שלי ציין ובצדק - אני בן אדם ווכחן. התווכחתי ב"כוונה" בערך שלוש פעמים.
פעם אחת על נושא מאוד עקרוני ופעמים אחרות על נושא קצת יותר שטותי. לא הייתה לי בעיה להמשיך ולהתעקש על הנושא ולא לוותר - הייתה לי בעיה קשה מאוד להצטער אחר כך.
גיליתי על עצמי שאם מדובר באנשים קרובים אליי - כמובן שהרבה יותר קל להתנצל. אולם, אם אני אתווכח עם אחד הלקוחות שלי (שלמשל החליט למשש את כל סוגי הלחמים לפני שבחר אחד) אני לא אתנצל - פשוט בגלל שאני חושבת שלא מגיעה לו הסליחה שלי.

ענת אמר/ה...

בפתח דבריי, אני חייבת לומר שהאדרנלין ממש עולה אצלי עקב כל הניסויים הללו, וזה נותן נופך נוסף לעוד יום שיכל באותה מידה להיות סתם יום משעמם.
השבוע החלטתי להיות נחמדה יותר מהרגיל עד כדי מוזרות. בין היתר, הבאתי את הגומי שלי (שכידוע זו החולשה שלי) לאדם שנראה לי מדוכדך ביותר מעצם העובדה שעליו לשהות ביום הגשום ביותר השבוע (יום ב)בחנות נעליים לצד אשתו, במקום לעשות הרבה דברים מפנקים אחרים בבית!!! האיש רק הודה לי, בלי חיוך ובלי מנוד ראש, אבל סלחתי לו, כיוון שהרגשתי שותפה לחוסר האונים שתקף אותו בחנות.
יום למחרת, נכנסתי לחנות בגדים עם אימי (כן, קניתי כמה דברים השבוע, אני מתוודה) וברקע התנגן שיר ישן בספרדית, שממש זכור לי מילדות. אני, כמובן, ישר התחלתי לרקוד, כך יצא שגייסתי כמה חיוכים מהמוכרת, אך אימי לא השתתפה באותו פרץ אושר, ומעבר לעובדה שלא נרתמה לריקוד, אף ביקשה ממני להפסיק עם השטויות שלי. בנוסף, בעודי בפקק, כמו רבים מאיתנו השבוע, החלטתי להתקשר למספר הטלפון הנמצא ממש מתחת לכיתוב: "כיצד אני נוהג?" ודיווחתי על הנוהג לפניי כי אני מרוצה מהנסיעה שלו, דבר שהפתי מאוד את העובדת כיוון שהיא צחקקה.
לעניין הויכוחים, בחרתי להתווכח דווקא עם אנשים שאיני מכירה, אך עושים דברים שלרוב הייתי מחליקה, למרות שהם בלתי נסבלים. כולנו היינו בנסיעה באוטובוס שהצטיירה כרגועה עד שעלו עליה חבורה/ זוג ילדים שהחליטו להפר את השלווה ולשתף את כולנו בשירי הדיכאון שלהם. בהתחלה ניסיתי להיות נחמדה, פתחתי עימם בשיחה, אך מאחר וזה לא הביא לתוצאות המבוקשות, הרמתי טונים וביקשתי ביתר תקיפות. אחד הנערים קבע כי הוא לא חייב לי דבר והמשיך בשלו, ואני מבחינתי לא תכננתי אפילו לוותר לו, לכן פניתי למה שנראה מבחינתי כמוצא אחרון (למרות ששמעתי על מישהו שכבר שבר פלאפון בסיטואציה דומה) לנהג. הנהג התברר כבלתי מועיל בעליל, כך שמאותו רגע רק קיוויתי לרדת מהנסיעה הזו, כך שהנסיעה תסתיים. אע"פ שלכאורה לא ניצחתי, הייתי גאה מאוד בעובדה שלא ויתרתי והתעקשתי על הזכויות שלי, ומבחינתי, אפילו הלכתי עד הסוף.
צליל, אני חייבת לומר שהדברים שלך מאוד נגעו לליבי, כיוון שאני עוסקת בדברים שעל פניו נראים מנוגדים בתכלית, אך הם אינם גורמים למשבר זהות. לכל אדם, יש את הרגעים שהוא מבין כי עלוי לעטות מסיכה ולהתנהג כמצופה ממנו, ולא כפי שהוא היה מייחל לעצמו להתנהג. זה אולי נשמע נורא, אבל יש בזה התנסות שהיא נכונה עבורי, לפחות, כי אין לדעת מתי תידרש להתמש בטכניקה כזו או אחרת.

לילה טוב לכוולם....

ג'ניה אמר/ה...

בשבוע הראשון החלטתי לא לספר לאף אחד על העובדה שהתנהגות מוזרה כזו או אחרת שלי נובעת ממשימה בקורס לתקשורת ופסיכולוגיה, זה העסיק אותי באופן די משמעותי. הרבה פעמים רציתי לפלוט את זה למישהו קרוב, השבוע זה כבר נראה לי טבעי לגמרי. לדעתי, ברגע שלא מדובר באירוע חד פעמי, השגרה עושה את שלה.
בכל אופן, אהבתי את משימת הוויכוחים. אני חייבת להודות שעד לא מזמן הייתי מתחמקת מכל צורה של עימות או וויכוח באופן גורף. אבל לאחרונה, סף הוויכוחים שלי עלה בהתמדה, עד כי האנשים הקרובים אלי חושבים שאני מתווכחת כל הזמן. השבוע באמת ניסיתי לנצל כל הזדמנות שנפלה בחלקי כדי להשחיז את כושר הוויכוח שלי, גיליתי שגם ללא המשימה כנראה הייתי מתווכחת באותן סיטואציות, אבל הפעם הוויכוחים היו מחושבים יותר, הרגשתי יותר בטוחה בעצמי- כנראה כי התוצאה לא כל כך עניינה אותי ונהניתי מהתהליך עצמו. מסתבר שבתור ענף ספורט, וויכוח זה דווקא די נחמד (כמובן בגבולות הטעם הטוב). נכון שהתבקשנו להתווכח אבל לוותר בסוף, משום מה לא יצא לי להגיע לשלב הוויתור, הוויכוחים שלי הסתיימו די מהר לטובתי. יכול להיות שעצם העובדה שאני מתווכחת כל הזמן כבר מייאשת את האנשים שסביבי עד שהם מעדיפים לוותר מראש..

Elad אמר/ה...

עוד סיפור ויכוח של הרגע האחרון!

חברה של אשתי נסעה בקו 280 של אגד מאלעד לבני ברק וכשעלתה לאוטובוס הנהג נזף בה בגסות רוח "שימי את הכסף, קחי עודף ותעלי מאחורה". יש לציין שההחמרה בדיני צניעות (וההקלה בכבוד הבריות) נבעה מרחשי ליבו של הנהג ה"צדיק" ולא ממקור חוקי כלשהו. החברה הייתה פגועה מההתנהגות אבל ניסתה לשכנע את עצמה (ואותי) שלא צריך לעשות עם זה דבר. אי לכך ובהתאם למשימה, התוכחתי איתה עד שהסכימה לשלוח מכתב לאגד. שלחנו מכתב זועם עם תיבול משפטי קל ועתה נחכה לתשובה. בתקווה נלך עם זה עד הסוף. אני רק רוצה לציין שזה נחשב ויכוח כפול - גם עם החברה וגם עם אגד :)