יום ראשון, 25 באוקטובר 2009

תקשורת ופסיכולוגיה - על מוזרות ומודעות

שלום לכולם,
עברנו שיעור ראשון, וכעת אתם בוודאי מתמודדים עם שיעורי הבית שנתתי. חלקם אקדמיים והגיוניים (קריאת הפרק הראשון בספרו של גילברט, אתר האינטרנט של ניסוי הכלא בסטנפורד), וחלקם מעשיים ומוזרים, תרתי משמע.
ביקשתי מכם שני דברים: להתנהג שונה ומוזר. שונה - בסיטואציות בהן אתם עם אנשים מוכרים, להתנהג אחרת מהשיגרה, משהו אחר וחריג עבורכם. יכול להיות דבר פשוט כמו להזמין תה במקום קפה, סוכרזית במקום סוכר, או לסרב לראות תוכנית שבדרך כלל אתם ששים אליה. יכול להיות גם משהו ייחודי לכם, שאני לא מסוגל אפילו לדמיין. תתחילו בדברים קלים, ותאתגרו את עצמכם לדברים קשים קצת יותר. ביחנו את הגבולות שלכם.
מוזר - במקום ציבורי, משהו שעבורכם הוא חריג, וגם אחרים מסביב יסתכלו עליכם כמוזרים, קצת משוגעים. שימרו על גבולות, אל תזיקו, ואל תגיעו לבית משוגעים, אבל בהחלט נסו להעז, לחרוג מעבר לנוח ולמוכר - צאו מאיזור הנינוחות שלכם.
בשניהם, עשו זאת כמה פעמים, במקומות שונים עם אנשים שונים. שימו לב לתגובותיהם, ושימו לב גם לתגובות הפנימיות שלכם.
מה קשה לכם? מה קורה בפנים? איפה עולה הצורך לספר לאחרים, שלא יחשבו עליכם רע? עד כמה אתם מוכנים לוותר על התדמית, על האופן בו אחרים תופשים אתכם?
בתגובות לבלוג שתפו מה עשיתם, ובעיקר מה הרגשתם. מה העזתם ומה פחדתם, מה אנשים אמרו או עשו, ואיך הגבתם לזה. שימו לב ליכולת שלכם להתבונן במתרחש, גם כשאתם שחקנים באותה הצגה בה אתם מסתכלים.

חוץ מאלה, שני דברים: ראשית, רשימה של מאפיינים שהם בשיגרה שלכם, חלק מאיך שאתם רגילים להיות - ואיך דברים אלה גם מגבילים אתכם. שנית, סיירת ניקיון. כל פעם שמתקרבים לפח, מרימים משהו מהרצפה, מסדרים משהו שלא שייך לכם. עושים מעבר למה שאתם רגילים. גם כאן, שימו לב לתגובות של אחרים מסביב, להשפעה שיש למעשה עליכם ועל אחרים הרואים אתכם. וגם לגבי זה שתפו בבלוג.
ותיהנו מהתהליך... אם זה קל מדי, אתם לא מאתגרים את עצמכם מספיק, אבל אל תשכחו להינות מהמשחק, מההזדמנות לצאת מהשיגרה, מהדמות שהתרגלתם להיות.

13 תגובות:

רוסטי אמר/ה...

אז מעבר לסיירת הניקיון ולרשימה, הספקתי כבר לאתגר את עצמי(ברמה כזו או אחרת) בהתנהגות שונה ומוזרה.

שונה-ביום שישי האחרון יצאתי עם חברים לבר הקבוע שלנו. כולם הזמינו את הבירות הקבועות שלהם ורק אני הזמנתי סיידר חם. התגובות של כולם(כולל המלצרית) היו משעשעות למדי-פרצוף המום לכמה שניות, וצחוק רועם לאחריו, כאשר רק אחרי כמה דקות העז אחד מחבריי לשאול "מה?!". לא אמרתי לו מדוע עשיתי זאת.
אתמול צפיתי במשחק כדורגל עם חבר טוב. המשחק היה בין קבוצת הכדורגל האהובה עליי לקבוצה אחרת בליגה. באופן שהפתיע את החבר, עודדתי דווקא את הקבוצה היריבה(זה לא עזר..). הוא נראה מעט מבולבל, ושאל מדוע אני עושה זאת. פעם נוספת, המצאתי תירוץ.

מוזר-ביום חמישי בלילה, אחרי השיעור, ממש לפני שאחרון הלקוחות יצא ממקום עבודתי, הקמתי תיאטרון בובות קצר ומאולתר ביחד עם חבר לעבודה. הלקוחות צחקו, המנהל שלי התרגז, אבל היה מצחיק בסך הכל.
ביום שישי המשכתי באותו קו, יצאתי מהחנות באמצע היום והתחלתי להגיד ללקוחות שהחנות סגורה זמנית ושלא יכנסו. אחרי כ20 דקות עצר אותי אחד המאבטחים.. קצת בלאגן, קצת שיחות, ופה כבר הייתי חייב להסביר מה עשיתי.. יצר קצת קרע עם הבוס, אבל לא משהו שאני לא יכול לאחות :)


למרות שאלה לא דברים שאני נוהג לעשות, לא הרגשתי מוזר איתם או מובך.. בסך הכל זה דברים שאני כן אוהב לעשות, להשתובב ולהשתעשע ככה, ואולי לכן קשה לי לראות את הגבול שלי.. אני אדם יחסית פתוח ובעל ביטחון עצמי ולכן קצת קשה לי לאתר את הגבול שלי ובכך לעבור אותו..
עד יום חמישי יש עוד זמן.. נמשיך לנסות ונראה מה קורה

חנה אמר/ה...

שלום!

רציתי להתחיל עם כל הכבוד לרוסטי, לא קל ליהיות הראשון לחצות את הים סוף!

חיפשתי דברים לאתגר את עצמי ואני אתאר קודם את הדברים "המוזרים". החלטתי להגיד בוקר טוב לכל אדם שראיתי ביום ראשון (קצת עצוב שזה נחשב מוזר)והנה שהיו תגובות מגוונות: בתוך הישוב שלי נענו לי בראש, והסתכלו אלי קצת בהפתעה מאחר ורגילים להגיד שלום רק בשבת ולא ביום יום. הצתערתי שכך אך לא נראה לי שאני אמשיך לנסות... הנהג אוטובוס לא הבין וחשב שאמרתי את השם של המקום לאן רציתי להגיע אז הוא שאל עוד פעם "לאן??" ואז עניתי לו "אמרתי בוקר טוב" אך האמת היא שהיה לי קצת עצבנות בטון שלי מלהגיד פעם שנייה... האישה שישבה על ידי הסתכלה עלי מוזר כשאמרתי, אך אם אני לא טועהת היא פינתה לי קצת יותר מקום במושב..ץ אלו שהכי חייכו לי וענו בהתלהבות היו השומרים ואנשי ניקיון באוניברסיטה, והרגשתי טוב עם זה! אשתדל להתיחס אליהם ביותר תדירות! בגדול היה חוויה מעניינת, אך ביום שני חשבתי עם עצמי שלהגיד בוקר טוב זה נורה מחונך וחמוד בישביל לספר לאחריםת אז החלטתי לעשות דווקה דבר פחות חמוד ולכן שכבתי בספסל של הקניון. ציפיתי שיבוא שומר ויגיד שזה לא בסדר, או שמישהו אחר ירצה לשבת ואז לא הייתי נותנת, אך שום דבר לא קרה, אנשים עברו כאילו לא קרה כלום והרגשתי מטומטמת וקמתי...

לגבי דבר שונה: צבעתי את הציפורניים בחום והתעפרתי ואני אף פעם לא עשיתי את זה, כי אני בעד look יותר טבעי וכי בבית ספר כשהייתי קטנה אמרו שאסור לצבוע ציפורניים, שזה לא תואם בת "נאוה וחסודה". אנשים שמכירים אותי שמו לב (חשבתי שזה קטן מדי כדי שישימו לב)והאמת שקיבלתי תגובות חיוביות מהרבה כיוונים! אני עדיין בעד look יותר טבעי, אבל אני לא הרגשתי אשמה מלהשקיע במראה ו"הראתי את הלשון" בדימיון שלי למורות האלו (שממלא אף פעם לא אהבתי אותם P: )

אבל...אתגר אמיתי זה מה שאני עושה כרגע...אני עולה חדשה והעברית שלי לא משהו, אז תמיד נמנעתי מלפרסם דברים שכתבתי, ואפילו את העבודות שלי ביקשתי מישראלים שיעזרו לתקן את הטעויות. והנה אני כותבת לכם, בלי לערוך שום דבר. מצד אחד אני רגועה כי אני מכירה את התלמידים בכיתה ויודעת שלא יצחקו עלי, והמרצה מוכר כסובלני...ובכל זאת עדין משהו זז בבטן, "את בטוחה? עוד לא נגעת בsend!" אז אני עושה כך לפני שאתחרט!

נועם לב אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
נועם אמר/ה...

ביום שישי בבוקר נסעתי עם חברה שלי לירושלים, לבשתי חולצה של קבוצת כדורגל שאני אוהב והלכתי לאסוף אותה. להפתעתי חברה שלי באה עם אותה חולצה, התגובה הרגילה שלי היתה לומר לה מיד שזה מביך ושתחליף חולצה ואם לא אז לפחות לקטר באזניה כמה זה מביך. החלטתי לנקוט גישה שונה ולהשתתף בשמחה שלה על זה שאנחנו תואמים בחולצה (כמובן שהיא חשבה שזה חמוד והיתה שמחה). ההתנהגות השונה שלי היא לאמץ את אותו רגש שמח שלה ולא רגש מקטר זועף נרגן ומובך שלי, התהליך שאני עברתי הוא מעבר מרגש עצבני לשמח והרגשתי יותר טוב, חברה שלי מאוד שמחה גם מהתחושה שלי (ומתיאום החולצות). לגבי הסביבה היו כמה אנשים שהתבוננו כמה שניות במחזה - לא יותר מכך.



ביום שישי יצאתי למועדון ברח' רוטשילד, היו שם בלונים בתקרה,כשיצאנו משם החלטתי לקחת בלון אחד ולקשור אותו ליד כמו ילד קטן. אנשים ברחוב נעצו בי מבטים תמוהים ומשתהים. אני הרגשתי בעצמי מובך מאוד וחברה שלי ברחה ממני וניסתה לשמור מרחק כדי שלא אביך אותה, למרות ששנינו ידענו שזו משימה של הסמינריון.

אלעד קפלן אמר/ה...

נתחיל במוזר. בטיפשות וביהירות החלטתי להתחיל בראש הפירמידה ובסוף סרט בקולנוע (מחוז 9, שהוא גם מומלץ ביותר וגם קשור קצת לתקשורת, פסיכולוגיה ומשפט) ניסיתי לשיר את ההמנון הלאומי. הצלחתי לפלוט את "כל עוד" בזיוף קל בטרם השתתקתי קליל ממבוכה. ביום למחרת יצאתי למסע דילוגים במורד הרחוב, מה שגרר מבטים מוזרים מהעוברים ושבים ולאחר כ-4-5 דילוגים חדלתי, הן מהמבוכה והן מהעדר סיבולת לב ריאה!

הניסיון להיות שונה התפתח גם לקצת מוזר. בהיותי חבר מועצת מימד, דעותיי הפוליטיות ידועות לחבריי ולכן הלכתי כמה שיותר רחוק וקשרתי סרט כתום לתיק (השתדלתי מאוד לאתר חולצה פוליטית ימנית כלשהי, אך להפתעתי גיליתי שרק אני משתמש בחולצות מהבחירות בתור פיג'מה). מבין החברים ששמו לב, חלק שאלו אותי בהפתעה מה קרה ואחד תהה אם הפסדתי בהתערבות. כשפגשתי חבר שלא ראיתי זמן רב פתחתי את השיחה, כמעט בלי שליטה, בלספר לו שהסרט הכתום קשור בגלל שיעורי בית ושלא יבהל. הוא סיפר שבאמת היה מופתע, אבל לא היה נעים לו לשאול. מהר מאוד גיליתי שלהסתובב עם הסרט יותר מביך אותי עם אנשים שאני לא מכיר מאשר עם אנשים שאני מכיר. עם אנשים שאני מכיר לפחות יש לי הזדמנות לתקן את הרושם המוטעה. לאכזבתי, אפילו זכיתי למספר מחמאות על הסרט הכתום, כשאנשים, ברובם מוכרים ביריד, טרחו לציין כמה הם מזדהים עם "דעותיי הפוליטיות". כתיקון להתנסות הפוליטית, החלטתי לוותר על ערוץ הכנסת (שהוא, תרצו או לא, הערוץ הטוב ביותר בטלוויזיה) ולהתנסות קצת בפריים-טיים של ערוץ 2 (או 10, יש הבדל?). ראיתי עם אשתי שברירי תוכניות על אנשים בלבוש מינימלי נטושים על אי בודד וחידונים על מהות החיים במונית. היה משעשע.

להרים זבל – זאת הייתה המשימה האהובה עלי. הרגשתי שאנשים מסביב בהחלט שמו לב והסתכלו עלי בחיוב. מצאתי את עצמי נע בין תחושה של "איזה כיף לעשות משהו טוב!" לבין "הא! אתם לא יודעים שאני לא באמת עושה משהו טוב אלא סתם ממלא את שיעורי הבית!". בקיצור, הרבה תחושות שונות משלל פעילויות מוזרות.

avivit אמר/ה...

אז ככה, לעניין משימת השונה ניסיתי כמה דברים:
1. ניסיתי להפסיק לחייך- (אני מוכרת בתור מישהי שלא יכולה להפסיק...) וזה אכן היה קשה: ניסיתי להפסיק לחייך במהלך שיחה עם חברה טובה, זה לא הצליח באופן מוחץ מכיוון שאני אוהבת לחייך אל אנשים שאני אוהבת. לעומת זאת בעבודה זה היה הרבה יותר קל, אולי זה קורה כי אני הרבה יותר עסוקה ופחות מתרכזת במחשבה של מה אסור לי לעשות באותו רגע.
2. באופן הרגיל שלי אני לא נכנסת המון לעימותים אז המטרה שלי הייתה לזהות מקומות שבהם אני בדר"כ מוותרת ולהתעקש על הדעה שלי , בקיצור לעשות מה שמתחשק לי בלי להתחשב. כשחברה שלי הייתה אצלי ורצתה ללמוד , אני החלטתי בהפגנתיות ללכת לאכול חצי שעה למרות שהיא לא רצתה. העניין המוזר הוא שזה לא הזיז לה בכלל. היום הסתובבתי לי עם אלעד :) והוא עצר לדבר עם מישהו , אחרי חצי דקה החלטתי שאני ממשיכה הלאה והלכתי. קיבלתי טלפון זועם ממנו וזה היה ממש משעשע...

3. כמו כל אדם סביר אני לא נוהגת לצעוק. כשהייתי עם חבר פשוט שיחררתי צעקת "הלו" למישהו אחר (שהיה ממש ארוך כמו ערס). החבר היה בהלם וקצת התעצבן עליי שאני עושה פדיחות.

לעניין משימת המוזר עדיין לא הספקתי..לא הצלחתי לחשוב על משהו . מתכננת לעשות משהו עוד הערב ואשתף אתכם עוד כמה שעות :)

אלעד אמר/ה...

מותר להגיב לתגובות?

אביבית, אחרי שהמשימה שלך הייתה להפסיק לחייך, זה לא מאוד מרשים לכתוב הודעה עם 'רק' 2 סמיילים :)

חוץ מזה, העם דורש שתמשיכי לחייך!!!

צליל אמר/ה...

טוב, קודם כל רציתי לציין שנורא נהניתי לקרוא את ההודעות של כולכם. במיוחד אהבתי את הרעיון של חנה של להגיד בוקר טוב לאנשים.
הדבר המוזר שעשיתי לא נחל הצלחה. בדיוק חזרתי מהליכה לילית עם פיג'מה. לא קיבלתי שום התייחסות מהסביבה על כך. אולי הבעיה הייתה בשעה המאוחרת. כנראה שיכולתי לעשות את זה בשעת צהריים ברחוב הומה ולקבל יותר תגובות. רעיונות מוזרים שפסלתי מכיוון שהייתי נבוכה מידי לעשות אותם היו לדבר עם עצמי או לשיר בקול רם באוטובוס. ההליכה עם הפיג'מה לא הביכה אותי בכלל לכן יכול להיות שלא אתגרתי את עצמי מספיק.
הדבר הלא מקובל שעשיתי היה מאוד יציאה מאזור הנינוחות מבחינתי. קצת רקע- החבר שלי הוא אדם מאוד משפחתי. המשפחה המורחבת שלו (הורים, סבא וסבתא, בני דודים) נוהגת לעשות ארוחת ערב ביחד בכל יום שישי. אלו ארוחות אשר לא מקובל לפספס אותן והן בגדר חובה. אני לא מתחברת כל כך לקונספט הזה וזה גם משהו שלא גדלתי איתו. בנוסף, אני לא מתחברת לאוכל ואין לי כל כך נושאי שיחה משותפים איתם. ביום שישי האחרון החלטתי להתנהג שלא כהרגלי. במהלך הערב (מדובר בכמה שעות טובות...) יצאתי מגדרי- יזמתי שיחות עם כל האנשים שם, שאלתי אותם לשלומם, הייתי מאוד פעילה בערב, אכלתי מכל מאכל שהיה על השולחן (נהיה לי כאב בטן בסוף הערב..) ובסוף הארוחה אף התנדבתי לפנות כלים מהשולחן. הרגשתי מוזר באותו הערב. לגמרי יצאתי מאזור הנינוחות שלי והרגשתי שאני בעמדה פגיעה- שאני מנסה ומתאמצת יותר מידי ושזה יוצא מלאכותי במקצת. בנוסף, זה היה ממש מאמץ גדול עבורי והייתי סחוטה גופנית ורגשית בסוף הערב. לא קיבלתי מהם אינדיקציה שהם שמו לב לשינוי (למרות שאני בטוחה ב-100% שהם שמו לב), חוץ מהחבר שלי שכאשר פיניתי כלים עשה מבט מופתע. הגעתי למסקנה כתוצאה מהערב הזה- אני צריכה להגיע לפשרה בנוגע להתנהגות שלי שם- לא להיות מוגזמת כמו התרגיל, אבל גם לא לבוא בתחושת אנטי מוחלטת.
קצת ארוך, מקווה ששרדתם...

שניר אמר/ה...

הייתי רוצה לפתוח בנושא סיירת הניקיון, מכיוון שקרה לי דבר מאוד מפתיע בנושא-במשך כל השבוע שבמהלכו כל פח שעברתי לידו נסרק על ידי, מצאתי רק לכלוך אחד (!) ליד פח במשך כל השבוע. אני מניח ששאר הסטודנטים בסמינריון עשו עבודה טובה.
ניסיתי לצאת מאזור הנינוחות שלי ביציאה עם כל החבר'ה לפאב הקבוע שלנו, בדומה לרוסטי. רקדתי, שרתי, הייתי הכי משוחרר שאני יכול, אבל מסתבר שגם אצלי אזור הנינוחות הוא גדול יותר ממה שחשבתי, לפחות עם האנשים שקרובים אליי, אז לא הרגשתי שום דבר מיוחד. מה שכן, אני בטוח שכאשר תהיה לי הזדמנות לעשות את אותם דברים עם אנשים שפחות מכירים אותי, אני לא ארגיש בנוח.
דבר אחר שכן הוציא אותי מאזור הנינוחות הוא ליידע את כל החברים שלי שאבא שלי מצטרף אלינו לערב הפוקר במוצעי שבת. אני מניח שההפתעה מצידם הייתה פחות קריטית, והעובדה שהזמנתי את אבא שלי גרמה לי להרגיש מוזר במישור שביני לבינו.
הדבר המוזר שעשיתי לא היה כ"כ מוזר, ועקב כך לא גרם לי להרגיש מוזר. בחרתי להתחיל בקטן, אז פשוט פניתי למישהי שאני לא מכיר וסיפרתי לה על המשימה שקיבלתי, תוך התייעצות איתה על איזה דבר מוזר אני יכול לעשות. זה כל מה שעשיתי מכיוון שלא הצלחנו לחשוב ביחד על רעיונות.
נראה לי שזאת כל המוזרות שהייתה לי השבוע.
דבר אחרון שרציתי להגיד מופנה לסטודנטים שיקראו את התגובה שלי ולא יצא להם להיכנס עדיין לאתר עם הניסוי על בית הכלא-אסור לפספס, אל תוותרו על זה. פשוט ניסוי מרתק, לקח לי בסביבות השעה לקרוא הכל אבל לא השתעממתי לרגע.

מיטל אמר/ה...

לגבי האירוע השונה בקרבת אנשים שאני מכירה - לפני כמה ימים כשהייתי במשמרת בעבודה (אני עובדת בסוג של בית קפה) החלטתי להפוך להיות העובדת המצטיינת. התנדבתי לעשות כל משימה עוד לפני שביקשו אותה, טיטאתי את הרצפה גם כשכבר היה אפשר לאכול ממנה, התנדבתי לשטוף כלים מה שאני ממש שונאת לעשות, אפילו רבתי עם אחת העובדות האחרות וחטפתי ממנה את כוס הקפה כדי שאני אוכל לעשות אותה במקומה. למען האמת - לא קיבלתי תגובה יוצאת דופן. אפילו לא מחמחאה. חברה אחת שלי בשלב מסויים באה להחליף אותי עם הכלים כי היא ריחמה עליי. אבל חוץ מזה כלום. אני מחשיבה את עצמי כעובדת טובה, אז יכול להיות שהרגשתי שאני מתאמצת יותר אבל בפועל הם לא שמו לב להבדל. אולי בפעם הבאה אני אנסה להתבטל ולהטיל על אחרים עבודות - ואז אולי אני אקבל את התוצאה שלה יחלתי.

בנוסף, יצאתי עם אמא שלי לקניות אצל הירקן. הירקן בשכונה שלי אוהב לעבוד כשברקע הוא שומע מוזיקה מזרחית קולנית במיוחד. אני, אשר לא בדיוק חובבת את ז'אנר המוזיקה הזו, התחלתי לשיר בלהט את השיר (מזל שהכרתי אותו) ואפילו קצת לפזז. אמא שלי ישר הפנתה אליי את מבטה, ואמרה משהו כמו:"מיטל, מה קורה?". האמת שהמבט על הפנים שלה, היה די מבדר.

לגבי האירוע המוזר בחברת זרים-
סיימתי עכשיו נסיעה של בערך 20 דקות באוטובוס עם ידיד פרוותי - בובת תוכי צבעונית ששמתי בהתחלה על הברכיים. לאחר כמה דקות כשראיתי שהקהל שלי די משועמם ולא ממש שם לב, התחלתי להשתעשע עם זה. החזקתי אותו יותר גבוה כדי שכולם יוכלו להתפעם מהנוצות המרהיבות, חיבקתי אותו כמו שילד מחבק דובי, ליטפתי אותו ואפילו שמתי אותו על הכתף כמו איזה פיראט. למרבה הפלא - לא קיבלתי שום תגובות פרט לכמה הצצות חפוזות של האנשים ששמו לב וחיוך קל מאיזה בחור. אפילו הנוסעת שישבה לידי המשיכה לעלעל בדפי הספר שלה ולא ממש התייחסה. יכול להיות שזו הייתה השעה וחבריי לנסיעה פשוט היו עייפים מדי בשביל לשים לב. ויכול להיות שזה היה הבחור האחר בנסיעה שהחליט ללעוס להנאתו את הקבלה שהנהג נתן לו ולירוק את החתיכות על הרצפה אשר ריתק את מרביתם והוריד ממני את אור הזרקורים. מעניין אם גם לו נתנו איזו משימה בסמינריון?

עמית אמר/ה...

התנהגות שונה - במשך השבוע עשיתי משהו די דומה למה שאלעד עשה - התחלתי בהדרגה להעיר הערות ימניות (לאנשים שדעותי השמאלניות ידועות להם התגובות די הפתיעו אותי. ציפיתי שיגידו לי שאני צודק או טועה וישאלו אותי מה גרם לשינוי בדעותי אך פשוט לא לקחו אותי ברצינות, אנשים לא האמינו שאני יכול לשנות את דעותי (למרות נאום שנראה לי די משכנע בפני אימי מדוע אין מנוס אלא לפתוח במלחמה נגד לבנות בעקבות ירי הקטיושות - "הערבים מבינים רק כח" :)), התגובה הייתה חיוך עם "די עם השטויות" "מה אתה צוחק איתי?"

בנוסף, אני די בעייתי עם אוכל (לא אוכל מוצרי חלב), ישבתי בארוחה משפחתית ומזגתי לעצמי כוס חלב, כולם הסתכלו עליי בהלם ושאלו אותי למה אני מוזג חלב. אמרתי שאני רוצה לנסות וכולם היו די בהלם. התגובה הייתה שניסו למצוא לזה הסבר רציונאלי - "בטח האוכל חריף אז אתה חיב חלב"

בקשר למוזר - הלכתי להסתפר היום ולאחר התספורת פניתי אל הספר וביקשתי ממנו לקחת קצת מהשערות איתי. הוא התבונן בי במבט מוזר ושאל "מה תעשה עם זה". אמרתי לו שאני פשוט צריך, לקחתי ממה שהיה לי על החולצה ויצאתי. נראה לי שאני צריך למצוא ספר חדש :)

מעניין שגם התגובה לחלב וגם של הספר היו לנסות להבין למה אני עושה את מה שאני עושה. כשאנשים רואים משהו לא שגרתי הם מנסים למצוא הסבר רציונאלי לשינוי - לא הגיוני שסתם אני רוצה לטעום, ששיניתי את דעתי או שאני רוצה לקחת את השיער שהספר סיפר, חייבת להיות לזה סיבה הגיונית...

ענת אמר/ה...

שלום לכולם,

ראשית אפתח שכבר זמן רב שלא איתגרו אותי ככה, מבחינה מחשבתית, יצירתית, ולכן השתדלתי לעמוד במשימה בכבוד.
נהניתי לקרוא את העלילות של כולם במשך השבוע האחרון ואני שמחה להוסיף כאן קצת משלי.
ראשית אפתח במעשה הלא שגרתי שלי. ביום שישי האחרון, באמצע מפגש עירני וקולח עם החברה, הצעתי ללמוד את פרשת השבוע, שהוא דבר שבהחלט לא מתאים לי להציע. בהתחלה נעצו בי מבטים, וכשראו שאני רצינית ומחפשת אחר תנ"ך, התיישבו ונעשו בשקט. החלטתי להעלות את הרמה יותר, כאשר בכלל לא דנו בפרשת השבוע, אלא רק הקראתי להם את הפרשה. בשלב זה, חלק מהחברה כבר התעלמו ממני לחלוטין, ואחרים הקשיבו מתוך נימוס, אך עם מבטי תמיהה.
לעניין הדבר המוזר, אחרי מחשבה רבה החלטתי ללכת על הרעיון הבא: לשאול אנשים איך מגיעים לכיוון נגבה, הגם שזה מקום לא כ"כ מוכר, בעודי צפונה.
גם כאן נתקלתי במבטי תמיהה שצד אנשים שלא מבינים כלל וכלל על מה אני מדברת, אך בהרבה מן הפעמים, נתקלתי בחיוך עד כדי התפרצות צחוק על מצבי העגום, אולי גם לאור העובדה שאני אישה, אולי לא, אבל העיקר שהצלחתי להעלות חיוך, תוך כדי משימה חשובה לטובת הסמינריון.
לעניין "עבודות הרס"ר" שנתבקשנו לחוות, החלטתי להרים בקבוקים למחזור ליד החברה באותו יום שישי, וזה בטח העלה את מפלס המוזרות שלי לאותו יום. לא שבאמת מפריע לי, בסה"כ יצא שאספתי די הרבה בקבוקים, אבל חברה שלי בשלב מסויים, כבר בהחלט התחננה שאפסיק, ושהיא תיקח חלק מהבקבוקים בדרכה חזרה הביתה. כמובן שלא שעיתי לפנייתה, והמשכתי בשלי, וכך האנשים סביבי פשוט התעלמו ממני לאחר זמן.

זהו בינתיים, מקווה שהעליתי חיוך גם על פניכם...

ג'ניה אמר/ה...

אהבתי את התגובות עד כה, אין לי יותר מידי מה לחדש, אבל אשתף אתכם בכל אופן במה שהצלחתי להפיק משלל המשימות שקיבלנו.
קודם כל, אני חייבת להודות שרוב הפעילות שלי בנושא התמקדה בסוף השבוע שעבר- בטווח הזמן המיידי שאחרי השיעור, וביום האחרון. ביתר הזמן זה קצת פרח מזכרוני.

- בענין הסיירת הירוקה, לא היתה לי כל בעיה לעצור ליד שלל הפחים בבירה ולסייע לעובדי מחלקת התברואה. להפתעתי, כמו ששניר ציין, ראיתי שהאזורים הסמוכים לפחים באמת נקיים יחסית, הלכלוך והזבל היו בעיקר במקומות בהם לא היה פח באופק. גם כשעצרתי להרים ניירות או שקיות, לא ניכר שזה נראה תמוה לעוברים ושבים. הנחתי שזה קשור לעובדה שרובם פשוט ממהרים ולא מתעמקים במה שקורה מסביב.
מבחינת ההרגשה שלי, זה לא נראה לי שונה או מוזר, זה בסך הכל עשה אותי עירנית יותר לסביבה.

- לגבי השונה, בדומה לרוסטי, הזמנתי לימונדה בפורום של חברים שרגילים לראות אותי שותה בירה כשיצאנו לפאב. זה היה אחרי שניסיתי לבקש מהמלצרית קפה הפוך, היא היתה קצת אבודה כי כלל לא מגישים שם שתיה חמה. חברים שלי היו אמנם מופתעים וניסו לשכנע אותי לבטל את ההזמנה כל עוד אני יכולה, אבל מהר מאוד הם התרגלו לרעיון.
גם בעבודה, ניסיתי ללכת ל-2 כיוונים קיצוניים. באחת המשמרות במוקד בו אני עובדת, הייתי נחמדה מהרגיל ללקוחות, הצעתי מיוזמתי שירותים מיוחדים שבדרך כלל נציגי שירות מתעצלים מלהציע והייתי מאוד סבלנית ואדיבה, למרות שבדרך כלל אני שואפת לסיים שיחות בפחות מדקה וחצי. ניכר היה מטון הדיבור שלהם שהם מרוצים מהרגיל והרבה מהם ציינו שהשירות מצוין. ובכל זאת, אני לא בטוחה שתהיה לי די סבלנות ומוטיבציה להמשיך עם זה לאורך זמן. מהצד השני, במשמרת אחרת יצאתי להפסקה כמעט בכל 5 דקות, בהתחלה להפסקות קצרות ומאחר ואף אחד לא שם לב, יצאתי לכמה הפסקות של חצי שעה. להפתעתי, לא יתר הנציגים ולא אחראית המשמרת שמו לב.

- לגבי המוזר, החלטתי לטייל יחפה ברחוב העמוס ביותר ביורשלים בשעות הלילה המאוחרות. זה לא הרגיש לי מוזר כל כך, זה דווקא די שעשע אותי, עוברים ושבים (בעיקר, וסליחה על הסטיגמה, ערסים) הרגישו צורך להעיר הערות כגון "חבל על הרגלים שלך" וכו'. בדיעבד, אני לא יודעת אם זה היה נראה כל כך מוזר, בטח חשבו שהנעלים שלי לא היו נוחות.
לצערי, לא הספקתי לאתגר את הגבולות שלי יותר מזה, למרות שהייתי רוצה לעשות זאת.

שיהיה לילה טוב...