יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

פרשנות משפטית (ומעבר)

שלום לכולם,

כמה מילים על פרשנות משפטית, להוריד קצת את התיאוריה הגבוהה למציאות מובנת. דוורקין מדבר על הפרשנות הנכונה כזו המאירה את מושא הפרשנות באור הטוב ביותר. למה הוא מתכוון?
נניח שהחוק קובע שאסור לזרוק זבל ברחוב. מישהו נקנס על שזרק סיגריה ברחוב, וטען שלא מדובר בזבל. האם יש לפרש את המושג "זבל" ככולל סיגריות או לא? אם נניח שהחוק מיועד למנוע לכלוך ברחוב, זה מאוד תלוי בתפישה התרבותית השלטת, מה מהווה 'לכלוך'.

אם אנו חיים בתרבות בה סיגריות (בעיקר אלו שעושנו ונותר רק הבדל) נתפשות כמשהו המפריע לתפישה האסתטית של רוב הציבור, ברור שמדובר בזבל, ובדיוק כנגד זה חוקק החוק. אם אנו חיים בתרבות בה לא מייחסים חשיבות לדברים קטנים, וברור שבדל סיגריה אינו מהווה מטרד רציני, נאמר שהחוק מכוון דווקא להשלכת פסולת ממש – לשלוח את התושבים לפחי האשפה במקום השלכה למרכז הכביש, כפי שהיה נהוג פעם.

מהו לפרש באור הטוב ביותר? לראות בחוק חלק מיחידה שלמה, מערכת חברתית כוללת, בה המשמעות המיוחסת למילה 'זבל' כאן, גורמת לחוק להתאים היטב לשאר החוקים שהחברה חוקקה, ולנורמות חברתיות שולטות ומקובלות. חוק האוסר משהו שרוב הציבור חושב שאין איתו בעיה, הוא חוק פחות טוב מחוק שאוסר משהו שכולם חושבים שהוא פגום.
כך, פירוש באור הטוב ביותר דוחף אותנו לחפש את האפשרות הפרשנית שתגרום לנו להסתכל על חוק זה ולראות בו חוק מוצלח. מוצלחותו של חוק, לדעת דוורקין, קשורה למידת התאמתו לשאר החוקים.
מערכת משפטית בה מושג מקבל פרשנות אחת, גם אם מופיע בהקשרים שונים, מראה על לכידות לשונית, התאמה פנימית מבחינת השפה של מערכת המשפט כולה, ולא כל חוק כיחידה נפרדת. לכן, רכיב רלוונטי הוא ניסיון להתאים בין הפרשנות המוצעת כאן לבין משמעויות המונח 'זבל' כשהוא מופיע בחוקים אחרים.

בהקשר האנושי, אפשר ללכת עוד צעד מעבר לדוורקין. אם זוגתי אומרת לי ביוצאי לעבודה "קח איתך את הזבל", אפשר לראות בזה פקודה או בקשה. אם אראה בזה פקודה, מערכת היחסים בינינו נראית פחות טוב (בעיני) מאשר אם אראה בזה בקשה. לכן, בהיעדר סיבה אחרת, עדיף לראות בזה בקשה – וגם למלא אותה בחיוך.
אם אדע לחייך ולהגיד "אין בעיה מותק", חיינו הזוגיים יהיו טובים יותר מאשר אם אומר "קחי אותו את".
הפעולה שאני נוקט קשורה לפרשנות שאני נותן למילותיה. גם התגובה הרגשית, עוד לפני הפעולה הפיזית, קשורה לפרשנות. אם מפריע לי שפוקדים עלי, אתנגד ואכעס.

את הפרשנות שאנו נותנים למושגים אפשר לראות באופן בו אנחנו מגיבים אליהם. אם הייתה האמירה, ואני מוצא את עצמי מתכווץ ומתעצבן, סימן שהפרשנות לכיוון הפקודה הייתה דומיננטית אצלי. אם אני מסוגל לשים לב לפרשנות (האוטומטית) שאני נוקט, אולי אוכל גם לשנות אותה.
שינוי שכזה הוא מכוון עתיד, ושינוי פרשנויות פנימיות היא עבודה קשה וארוכת-טווח. אני מאוד מציע להתחיל בהסתכלות, ולהשאיר את פן השינוי להמשך.

שיעורי בית (שאשמח לשמוע איך הלכו) – הביטו בפרשנויות שאתם נוקטים, ושימו לב למקומות בהם יכולתם לנקוט בפרשנות אחרת. אל תנסו לשנות, אבל בהחלט שימו לב שהאופציה בה בחרתם לא הייתה היחידה, ושאלו את עצמכם מה עומד ביסודה – ומה היה משתנה אם הייתם בוחרים באחרת.

4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

מקסים!
אהבתי מאוד.
כ"כ נכון קודם להסתכל על עצמנו ועל איך שאנחנו מפרשים את הדברים לפני שאנחנו ישר "מתחממים"...
מסר נכון לחיים בכלל ולמשפט בפרט.
דנה

Unknown אמר/ה...

...ו אפילו נתנו לזה שם: הפסיכולוגים קוראים לזה הגישה הנרטיבית (לעומת הגישה הקוגניטיבית) ובקיצור, הכול פרשנות! האופן בו אנו חווים את חיינו (את העולם) נובע ישירות מהפרשנות של כל אחד ואחד מאיתנו ל"עולם". זהו למעשה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמינו על המציאות. לא באמת קיים עולם מציאותי - אובייקטיבי אלא שהתקפיות שלה אין ספור "עולמות" כמספר המתבוננים, המפרשים.
אין ספק שאיכות החיים שלנו מושפעת מהסיפור שנבחר לספר לעצמינו על מה שקרה. כל אחד יפרש את המקרה האובייקטיבי דרך הפריזמה הפרטית שלו, מה שאתה מציע זה לכייל את הפריזמה שלנו לשבירת קרני האור בגוונים חמים יותר כך שהסיפורים שנספר לעצמינו יהיו אולי נסבלים יותר....

אנונימי אמר/ה...

עשיתי ניסוי השבוע, ובאמת בחנתי את עניין הפרשנות והבנתי כמה שהוא משפיע על איך שאני מתנהגת.

במסגרת העבודה שלי אני מעסיקה יועץ חיצוני שמעביר סדנאות בתחום מסוים.
כמעט תמיד כשהוא יוזם פגישה על דעת עצמו עם לקוחות אני מפרשת זאת כנסיון שלו לעשות כסף, גם אם לווא דווקא הסדנה שלו נחוצה עבור הלקוח המדובר.
הדבר הביא לכך שאני מבטלת לו לעיתים את הסדנאות - והוא מפרש זאת כנסיון שלי להשתלט לו על התחום.

בקיצור, יצאו הרבה ויכוחים בגלל הדבר הזה.

השבוע ניסיתי לפרש אותו בצורה קצת אחרת, להעריך את היוזמה שלו ולנסות, בכוחות מאוחדים, לשפר את ההתאמה בין המוצר שלו ללקוחות.

חייבת לציין שבדרך הזאת הרבה יותר כיף לי (:

עדי אייל אמר/ה...

יפה !!!
תודה ששיתפת אותנו, מאיר פנים ונותן מוטיבציה.

האמירה "הכל פרשנות" היא לקיחה של הדברים האלה לקיצוניותם, וכך בדיוק אפשר לקשר ביניהם לבין גישות בספרות - כמו הגישה הנרטיבית שאבי ציין, פוסט-מודרניזם שצמח מאותם מקורות, CLS במשפט, ועוד דברים שלא הספקנו לדבר עליהם בשיעור.

אנצל את ההזדמנות גם לענות על שאלה שנשאלתי במייל - לגבי רולס כתועלתן.

ציינתי, שרולס רחוק מאוד מהתועלתנות, במובן זה שהוא מחפש את התשובות הנכונות באופן מוחלט, ולא מנגנון לאיזון אינסופי בין תועלות של פרטי החברה.

הניסוי הרעיוני שסיפרתי עליו בכיתה, לדמיין את עצמנו כמאחרי 'מסך בערות' בו איננו יודעים באיזה גוף אנו שוכנים, נועד לאפשר הסתכלות על הדברים לא מתוך אינטרס.
כשאיננו יודעים מי אנחנו, אלא רק שאנו אחד מבני האדם שניתן לראות בחברה, אנו לוקחים בחשבון את כל האפשרויות, בין אם ייצא לנו להיות עשירים או עניים, בריאים או חולים, גברים או נשים, וכו'.

זהו מנגנון לבירור אמיתות שהן יסודיות יותר מ"העדפות" כאלו ואחרות (הניסוח הכלכלי לאופן יישום הגישה התועלתנית).
אם האמת היא שכבני אדם, ללא אינטרס, ברור לנו שעדיף לטפל בחלשים בחברה מאשר בחזקים - כנראה שיש בזה משהו. אם ברור ששוויון הוא דבר נכון - כנראה יש משהו במהות האנושית שרואה את הדברים האלו כיסודיים, כנכונים - כצודקים.

מטרתו היתה בירור הצדק - ומנגנון מסך הבערות היה רק אמצעי להגיע לשם.

מרגע שמצאנו עקרון עליו אפשר להסכים שהוא 'צודק' (מה שרולס טוען שהצליח לעשות, ומותר גם להתווכח על כך) - עכשיו עלינו המלאכה ליישמו.

כאן נכנס המשפט. רולס אינו משפטן, אך חשיבתו על מנגנונים לבירור הצדק וליישומו רלוונטיים גם לנו כמשפטנים. עלינו המלאכה להתבונן בדקויות, בפרטים הקטנים שרק המתבונן מקרוב מכירם, ויודע על כמה הרעיונות הגדולים תלויים בהם.

אפשר לשאול למשל, איך עדיף ששופט ישמע תיקים, מי עדיף שישפוט, ועוד ועוד.
ואפשר לחשוב איך אנחנו מיישמים בחיים את התיאוריה היפה. איך אנחנו מיטיבים לראות את הדברים קצת דומה יותר למה שאולי היינו רואים דרך מסך הבערות.

בעיני הדברים הם חלק בלתי נפרד מעולם הפרשנות (שממילא חובק הכל). הניסיון לפנות אל מאחרי מסך הבערות מזכיר לנו להסתכל רחב יותר, לראות מעבר לעצמנו.
אז ההזדמנות קיימת ללמוד נקודות מבט אחרות, ולראות שהעולם אותו אנחנו מכירים הוא רק זה המשתקף בנקודות המבט הבודדות שאנחנו מסוגלים להן.
העבודה העצמית על הרחבת נקודת המבט מאפשרת הכרה גם בפרשנויות אפשריות אחרות, ומרגיעה את הלחץ הפנימי לדבוק בפרשנות הקטנה שלנו, זו שנתקענו בה בלי משים. הלחץ קשור לצורך שלנו להיות צודקים, שגם זה מקור לא אכזב לצרות, וכדאי להוסיף אותו לרשימת המטלות האישיות...