יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

על ויכוחים ושתיקה

שלום חברים,
הפעם הדגשתי שני פנים לכאורה נוגדים של משימות השבוע (שבועיים) שלנו: ויכוחים, ושתיקה.
לגבי ויכוחים, מדובר בהמשך מפעם שעברה. כפי שאמרתי, המשימות מצטברות, והמטרה היא לנסות כל פעם דברים חדשים, לראות עוד היבטים ודקויות שאולי פספסנו קודם. שימו לב שחלקכם פירש את הבקשה להתווכח כאילו ביקשתי לריב - ולא היא.
ויכוח הוא מצב תדיר בו אחד מנסה לשכנע את השני, או לפחות להראות מדוע אינו צריך להשתכנע מטיעוניו של השני. ההבדל אולי בין דיון לויכוח הוא הדגש על מנצח-מפסיד. בדיון הדגש הוא על השגת התוצאה הטובה יותר, הגעה למסקנה הנכונה, והרווח הוא של שני הצדדים. בויכוח, יכול להיות בסיס של דיון, אך יש תוספת של מעין מאבק, כל אחד מנסה שדווקא דרכו היא שתוכח כנכונה, ושהשני יכיר בה ככזו. אין הכרח שויכוח יהיה כוחני במיוחד, או יגיע לטונים גבוהים וכד'. אבל כן כדאי לשים לב לצדקנות הכרוכה בויכוח.
אם אני מתווכח, חשוב לי להיות צודק. וחשוב לי שהשני יראה כמה אני צודק. גם אם יש בסיס של דיון ענייני מתחת, הכותרת 'ויכוח' מראה שיש בזה לא רק את העניין עליו מדברים, אלא גם את הצורך האישי, מעורבות האגו בהיאחזות בעמדה, או ניסיון לכפותה על האחר.
אני רוצה שתתבוננו בעצמכם מתווכחים, ותתבוננו גם באחרים. כדי לעשות זאת צריך להיות קצת יותר שקטים בפנים, טיפה יותר נינוחים מהרגיל, כדי לראות את המתרחש ולא רק להשתתף בו. לכאורה יש כאן ניגוד - איך אשמור על שקט והתבוננות אם אני מתווכח? זו בדיוק יתרונה של המשימה, הצורך לעשות זאת באופן מתוכנן ומודע - אם אני מתווכח כי צריך למשימה ולא כי הצורך האישי משתלט עלי, אני יכול להתבונן במה שעובר עלי, וגם מה עובר על האחרים. שימו לב מה מקפיץ את האחר, מה מקפיץ אתכם. איפה הנקודות שאפשר היה לצאת מהויכוח, מה המילים המיותרות או התקשורת הלא-מילולית הגורמת להתכווצות אצל אחד הצדדים, מעוררת את הצדקנות והצורך לנצח.

ביחס לשתיקה, אני מעדיף להסביר יותר אחרי התרגול. אידיאלית, הייתם נכנסים עכשיו לשבועיים של דממה. של הקשבה והתבוננות. תנו מקום לאחרים לדבר, בצעו נסיגה פנימה, וראו מה קורה למרחב שבאופן הרגיל היה נתפש על-ידכם. שימו לב לאחרים כשהם מדברים, וותרו על ההתכוננות התמידית למה שאתם רוצים להגיד, לאיך תגיבו למה שאחרים אמרו או עשו.
את התגובה השאירו בפנים, וצרו שקט בו תוכלו לראות יותר, לחוות יותר. הקשיבו.
שימו לב לקושי שבשתיקה, למאמץ שבאי-השלטת דעתכם או חכמתכם, ולצרכים של אחרים. התבוננו בהם, ראו לא רק מה הם אומרים, אלא מה יושב מתחת, איך נראים הפנים והגוף, איך בתגובות קטנות, בלתי-מילוליות, אתם יכולים להשיג הרבה ולכוון את המשך דבריו של זה הבא ממולכם. ראו את כוחה של התקשורת הבלתי-מילולית, וגם של הפאסיביות.

מדובר כמובן במשימות משמעותיות ורב-פעמיות. לא ויכוח אחד ולא מקרה אחד של שתיקה, אלא כמה וכמה. בעיקר בשתיקה, נסו לתת לשבועיים האלה להיות מיוחדים. שקט הוא דבר מצטבר. לפעמים צריך להוריד את הווליום לאט לאט כדי לגלות את הקולות העדינים שמתחת, אלו ההולכים לאיבוד בהמולה וברעש התמידיים. תנו לעצמכם הזדמנות מיוחדת כאן, ונדבר עליה בפגישתנו הבאה - וכמובן בתגובות בבלוג. השיעור הבא ב 26.11, ואל תשכחו גם את המאמר של Gold והצורך לבחור טיעון אחד בו ולשכנע בעדו או נגדו בשיעור הבא. היו יצירתיים, חישבו על סימולציה שתוכיח את העמדה שתבחרו ולא רק תספר עליה.
ואתם ממש לא חייבים לבחור עמדה בה אתם מאמינים. הרבה יותר מעניין לנסות דווקא להוכיח את ההיפך...

11 תגובות:

חנה אמר/ה...

דבר מיטיב- הייתי בטרמפאדה בבר אילן.מטרתי היתה לנסוע לירושלים, ועמדתי עם שלט לשם. על ידי היה מישהו עם שלט אומללה למודיעין (דבר המוריד את סיכויו לטרמפ). אני גרה באזור, אז היה לי שלט ''טובה'' (אותיות גדולות ומודפס) למודיעין. נתתי לו את השלט שלי והוא שמח. דקה אחרי זה עצר לו טרמפ!

דבר שונה + ויכוח- הגעתי לאוניברסיטה עם פאה במקום מטפחת. נפגשתי עם 2 בנות יותר דתיות (שהבינו שזו פאה) וקיבלתי כמה ''נונונו''. בעצם הרגשתי אפילו כעס מצידם, והם התחילו להתווכח איתי על זה. לא רציתי להתווכח על זה כי אני לא חושבת שיש מקום להתווכח על הצורה שאני בוחרת להראות ועל איך אני מקיימת מצוות, אבל 'אם כבר', ניצלתי את ההזדמנות להשלים עוד שיעור בית...בעצם שמעתי את מה שאמרו (שככה לא ידעו שאני דתיה, שזה לא עוזר לכלום, שכיסוי זה סמל...)ולא הסכמתי לתוכן (כי אני ובעלי ביררנו מול הרב שלנו והוא אמר שהלכתי זה בסדר) וגם לא נראה לי שהיה לגיטימיות לטענות (מהסיבה שאין להן אוטוריטה על ההחלטות הדתיות שלי וגם כי הן לא מתנסות במקומי וגם לא נראה לי שייכסו את הראש כאשר ייתחתנו). למרות כל ההרגשות האלו בפנים, ראיתי שבעיקר היה להן כעס, אז למרות שאמרתי את עמדתי מבחינת ההלכה, לא ניסיתי לשכנע אותם, ממלא הן לא היו שומעות. אחת אמרה מה שרצה להגיד והלכה... השנייה, (שדרך אגב היא חברה טובה שלי) נשארה ודיברנו יותר לעומק. קודם כל היא (בגדולה רבה) הסבירה שהכעס מופנה לדודים חרדים שלה אשר איתם היא לא מסתדרת מגיל קטן...ואחרי שביררנו את מקור הכעס, אז היתה שיחה מעניינת. לא שהיא או אני שינינו את דעתנו, אך היתה שיחה בכבוד ולמדנו הרבה אחת מהשנייה...

שניר אמר/ה...

ידעתי שהייתי צריך לעשות קופי לפני שאני שולח את ההודעה. עכשיו מחדש, אבל בקצרה כי אין לי כוח לרשום שוב הכל.
קודם כל, רציתי לספר על מקרה שקרה לי היום באוטובוס, שלא קשור למשימות שקיבלנו, אבל קשור לקורס. מדובר בסיטואציה כמעט זהה למצב ההומלס שהועמדנו בפניו, רק על אמת. אדם שהתיישב לידי באוטובוס התחיל לשאוג, קרע שקית עם בשר שהייתה לו ביד, והתחיל ללקק אותו החוצה. תגובתי החיצונית למקרה הייתה דומה לאיך שהתנהגתי בשיעור-התעלמתי. אבל מבפנים, חשתי שינוי. הרגשתי יותר שליטה מאשר בפעם הקודמת שהייתי בסיטואציה. יותר רוגע, מן שינוי פנימי שכזה. אני מקווה שאם אתקל בסיטואציה כזאת שוב (אבל מקווה שלא להיתקל) אני אעשה עוד התקדמות קטנה כזאת.
את הימים הראשונים של השתיקה העברתי בלית ברירה עקב דלקת גרון שפקדה אותי. זה אסר עליי להישבר, וחבל, כי בימים הראשונים לשתוק בזמן שרציתי להגיד משהו רק גרם לי עוד יותר להגיד אותו. משם הגעתי לשלב שזה כבר לא שורף לי לא לדבר ולכן אני גם יכול באמת להקשיב לאנשים אחרים בזמן שאני שותק. התוצאות הפתיעו אותי-הרגשתי (יכול להיות שאני טועה) שאני קולט מסרים חדשים, שלא מועברים במילים, אלא בדרך שדברים נאמרו.
לגבי ויכוחים-יוצא לי להתווכח המון בסיטואציות שאני צודק בהן, אני יודע זאת לפי התנהלות העניינים בדיעבד. הבעייה היא שבהרבה מהמקרים שאני צודק, לא מקשיבים לי. איך אני יודע? נתתי כינוי למקרים האלה-מקרי האמרתי לך. המקרים שבהם אתה צודק פחות המקרים שבהם מקשיבים לך שווים למספר מקרי האמרתי לך, שהוא גדול אצלי. משמע שאני צודק הרבה ומשכנע... לא הרבה. אני מרגיש שהצד השני נסגר לטיעונים שלי בויכוח, כך שלמרות שאני מסביר אותן בבהירות רבה ובצורה לוגית ועניינית, הוא עדיין לא מבין. זה נובע מסגירות במצב של ויכוח לדעתי. היא קיימת גם אצלי. לכן, שתי מסקנות:
א. ללמוד להתמודד עם סגירות הצד השני, דבר שיעזור לי להיות משכנע יותר.
ב. ללמוד להתמודד עם הסגירות של עצמי, כי אם כולם סובלים מהסגירות אז גם אני, וחבל.

צליל אמר/ה...

שבועיים של שתיקה היה דבר קשה לביצוע ובימים האחרונים ממש הידרדרתי, אבל ברמת העיקרון אני סבורה שהתמודדתי עם המשימה בכבוד. שמתי לב להפתעתי שהרבה יותר קשה לי לשתוק כאשר יש לי אפשרות לספר מידע עובדתי הידוע לי מאשר לשתף ברגשות וחוויות אישיים. מעניין מה זה אומר... בלבלתי את החבר שלי מכל המשימות האלה. במשך שבועיים הוא היה בטוח שאני עצובה או כועסת עליו ובגלל זה אני שותקת (למרות שהייתה לי הרגשה שזה יקרה ולכן ניסיתי לפצות על כך בהבעות פנים חיוביות, חיוכים וכו'. זה לא עזר...).
מבחינת הויכוחים, לקחתי את הויכוחים למקום מסוים שמאוד לא אופייני לי- עימות עם אנשי שירות. באופן כללי יש לי בעיה לעשות את זה. יש לי דחף חזק לצאת בסדר ולא להיות לקוחה בעייתית. התווכחתי עם מוכרת באקדמון על כך שהיא לא נתנה לי הנחת סטודנטים. היא אמרה שהייתי צריכה לציין מראש שאני סטודנטית ואילו אני אמרתי שאני קונה שם הרבה פעמים וזו לא הדרך שבה זה נהוג- ההנחה היא שאתה סטודנט ובכל מקרה המוכר שואל אותך ומבקש ממך להראות תעודת סטודנט. הויכוח היה קצר והסתיים בהפסד שלי, אבל הרגשתי שרק עצם הויכוח וזה שלא ויתרתי לה מההתחלה היה שינוי חיובי. ויכוח שאני ממש גאה בו היה ויכוח עם מדור תל"מ. גיליתי שרשמו אותי לקורס שלא נרשמתי אליו. המזכירות אמרה שאין מה שהם יכולים לעשות ועדיף שאני פשוט אוותר ואלך לקורס. אמרתי להם שאין שום סיכוי שאני עושה את זה. הם שלחו אותי לתל"מ. פניתי לנציגה שם ואמרתי לה שגיליתי שרשמו אותי לקורס. היא- "סתם ככה? (בטון מזלזל). אני- כן!! (בטון כועס). מילאתי טופס זועם ולאחר יומיים בלבד גיליתי שהצלחתי ושמחקו אותי מהקורס! באופן כללי שמתי לב שגם אצלי וגם אצל אנשים אחרים שהתווכחתי איתם הויכוח מהר מאוד עולה לטונים גבוהים. גם אם לא אני התחלתי בזה, אלא הצד השני, קשה מאוד שלא להיכנע ופשוט ללכת בעקבותיו. אני חושבת שזה חבל כי הייתי מעדיפה להשתמש בטכניקה שמשדרת קור רוח, תחכום, בטחון עצמי והסתמכות עיקרית על לוגיקה ולא על רגש. כנראה משהו שצריך לעבוד עליו.
העימותים עם אנשי השירות והשתיקות היו התנהגות לא רגילה עבורי. בנוגע להתנהגות המוזרה- באוטובוס חצי ריק הלכתי ושאלתי מישהי אם אני יכולה לשבת לידה. היא אמרה כן והזיזה את התיק שלה כדי לפנות לי מקום, אבל זה היה ברור שהיא מרגישה אי נוחות מהסיטואציה.

Elad אמר/ה...

המשימה השבועית הייתה בשבילי מסע בעקבות דברי שמעון, בנו של רבן גמליאל, שאומר (אבות, א, טז): "כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה; ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה; וכל המרבה דברים, מביא חטא."

לאחר שבועיים של ניסיונות הזדהות עם שמעון, גיליתי שאני מעדיף להביא חטא. גם כשהייתי ילד אף פעם לא התחברתי למשחק השקט. המשימה לא הייתה פשוטה וגם לא ממש עמדתי בה במלואה, אבל השתדלי להתנסות בשתיקה מספיק על מנת לקבל ציון עובר. בסך הכל הרגשתי שהשתיקה אינה טבעית וגם אינה הוגנת. אנשים שאיתם שתקתי יותר מהרגיל הרגישו מבולבלים וחזרו על מה שהם אמרו קודם במילים אחרות. אנשים מצפים לקבל תגובה רצינית וזה לא מכובד לשתוק או להגיב בקצרה. עם אדם שמדבר אפשר לרוב להתמודד, אבל עם אדם שותק זה הרבה יותר קשה. ניסיתי גם לשתוק במפגש חברים, אבל הם לא ממש שמו לב והתחילו לדבר איתי ובאיזשהו שלב לא היה נעים לי להגיב בנפנוף אז זרמתי לשיחה. למסקנה, כל המרבה דברים אולי מביא חטא, אבל לפחות הוא מביא משהו – מי ששותק לא מביא כלום.

מעשה מטיב: בקו 400 עמוס אנשים עמדה בתור לאוטובוס אישה עם תינוק קטן. האנשים מסביב לא התחשבו ונדחפו, אז חסמתי את הדוחפים בגופי ועזרתי לה לעלות לאוטובוס לפני הדוחפים למיניהם. ההרגשה הייתה טובה ולתינוק שלום.

במישור הויכוחים עשיתי חיל, אבל החלטתי לשלב אותם עם מרבית השתיקה האפשרית: כתבתי מכתבים לכל גוף וארגון שחלקתי עליו בצורה כלשהי. מבלי להעיק עם פירוט יתר (אשמח לשוחח עם המעוניינים על הפרטים עכשיו ששבוע השקט הסתיים ואפשר, בתקווה, לדבר!): 1. כתבתי מכתב למנכ"ל סלקום על בעיות כספיות שיש לנו לאורך הרבה זמן עם החברה. זכיתי למענה מהיר, לטלפון מנציגה שפתרה את הבעיה, ולפיצוי די משמעותי. 2. כתבתי מכתב זועם למרכז רקמן לנשים על השלטים המזעזעים, שתלויים ברחבי הפקולטה בעניין "סדנת העצמה לסטודנטיות" (ודאי הבחנתם בהם), שמקומם ראוי להיות בתוכניות סאטירה סטריוטיפיות במקרה הטוב. חבל שהמרכז לקידום מעמד האישה עושה בדיוק את ההיפך ממטרתו, באופן שפוגע בנשים. לא זכיתי לקבל תשובה, אך צמד בנות פעילות במרכז עצרו אותי אחרי שיעור כדי להתווכח על הנושא. 3. כתבתי מכתב לראשי המאבק על זהות הכותל בנושא שינוי האסטרטגיה שלנו מול ההשתלטות החרדית (זה קצת מורכב, אז אחסוך בפרטים). 4. שבוע שעבר שלחתי מכתב לאגד בנושא האפליה נגד נשים בקווים הנפרדים וההתנהגות המבישה של אחד הנהגים – קיבלתי מהם התנצלות יפה ואני מקווה שזה יעזור. בשבוע הבא חוזרים לויכוחים חיים!

עמית אמר/ה...

אני לא ממש יודע למה אבל המשימה של השתיקה הייתה הקשה ביותר בשבילי על עכשיו. קשה לי להגיד שבאמת עמדתי במשימה, כל פעם שממש ממש רציתי להגיד משהו לא יכולתי לעצור את עצמי ופעמים שכן שתקתי הם פעמים שמאוד יכול להיות שגם בלי המשימה הייתי מעדיף לשתוק. אם המשימה בדקה איפוק אני חייב להודות שדי נכשלתי, במיוחד כשיש לנו משימה מנוגדת של ויכוחים.

בקשר לויכוחים, לדעתי היה ויכוח מאוד מעניין בשיעור של הסדנא הפלילית שהייתי רוצה לשתף בו בגלל שלדעתי אפשר ללמוד הרבה מהויכוח - על החשיבות של לוגיקה בויכוחים (אני ממש לא מסכים עם שניר בעניין זה).
המרצה הסביר לנו על הסנגוריה הציבורית והיה ברור שהוא מאוד שמח על כך שהסנגוריה הציבורית התרחבה והם מטפלים ברוב גדול של התיקים הפליליים. אחת הסטודנטיות (אולי היא לא רוצה להזדהות לכן לא אזכיר את שמה) התחילה מעין ויכוח כשאמרה שהיא לא מבינה למה אזרחים שומרי חוק צריכים לממן הגנה לעבריינים. ההסבר שלה היה לוגי - אני אזרחית שומרת חוק, למה שהמדינה תיקח ממני כסף (מיסים) בשביל לממן עו"ד למי שפגע בחברה. טיעון שהבסיס שלו לוגי. התשובה שהמרצה נתלן היא מעניינת: "זה נראה לך הוגן שאנחנו מממנים טיפול רפואי מהביטוח שלנו לאנשים שפגעו בעצמם - שתו, עישנו וכו'. למרות שאני באופן אישי מסכים עם הדעה של המרצה התשובה שלו לא הייתה מספקת כי היא לא נשענה על לוגיקה אלא הוא פשוט לקח דוגמא אחרת. התשובה של הסטודנטים הייתה מצויינת - אוקי, אם זה ככה אז אולי באמת כדאי לא למן ביטוח בריאות למעשנים למשל. כך היא "מנצחת" בויכוח - היא הציגה תפיסת עולם עם לוגיקה. אז אני הצבעתי וניסיתי לסתור את הלוגיקה של הסטודנטית בכך שהעליתי את זה שהנחת היסוד שלה היא שרק נגד אשמים מוגשים כתבי אישום. אולי צריך סנגוריה בשביל אלו שהם חפים מפשע ואנחנו מוכנים לשלם את המחיר עבור אותם אנשים. בנוסף אמרתי שמשתלם לנו לשלם מעט מכספי המיסים כדי שבעתיד יש סיכוי שנצטרך את השירותים של הסנגוריה. יש המון דרכים להצדיק את זה (שיויון בפני החוק בין עשירים ועניים למשל)אבל הנקודה שאני רוצה להעביר היא שכדי לנצח בויכוח חייבים לנסות לסתור את הצד השני ולא להסתפק בדוגמה שרק יכולה לחזק את השקפת העולם שלו.

מיטל אמר/ה...

שלום לכולם,
אם מישהו זוכר, במשימה שנתנו לנו לשיעור הקודם נכשלתי לחלוטין ולכן אתחיל דווקא איתה. בחורה נחמדה ניגשה אליי בעבודה ואמרה לי שנגמרה לה הסוללה והיא צריכה שיחת טלפון. אמרתי לה שהיא לא יכולה לקבל שיחת טלפון מהטלפון בעבודה אבל הצעתי לה שיחה מהטלפון הפרטי שלי. בנוסף, החלפתי ביוזמתי מישהו במשך שעה בעבודה אחרי שראיתי שהוא מרגיש ממה לא טוב ולמרות שהיו לי המון עיסוקים אחרים. בשתי המקרים האלה חבריי לעבודה ראו את היוזמות הברוכות ואף החמיאו לי אבל אני לא בטוחה עד כמה זה גרם להם או יגרום להם לעשות משהו דומה בעתיד.
בנוסף, עשיתי עוד כמה דברים (כמו להחזיק למישהי את התיק בשעה שהיא שורכת את השרוכים ולהציע למישהי מבלי שתבקש סיכומי שיעור מאחר והיא לא הייתה בשיעור) אבל אף אחד לא ממש ראה ככה שנראה לי שזה לא עונה כל כך על המשימה.

לגבי משימת השתיקה - טוב, גם אני כמו רבים אחרים לא בדיוק עמדתי בה בכבוד. אני מכירה את עצמי בתור בן אדם שלא כל כך יודע לסתום את הפה, ותמיד יש לי דעה ומה להגיד. בניגוד לאנשים אחרים שמעידים כאן שהיו להם שבועיים של שקט - ניתן לומר שלי היו איים קטנים של שקט בים די גדול של ברבור קולני.
אבל, במה שכן הצלחתי לעשות גיליתי שני דברים-
1. אני לא עומדת במילה של עצמי- כל פעם שהבטחתי לעצמי לפני שנכנסתי הביתה או לפני שנפגשתי עם חברים שהפעם אני אשתוק, אחרי מעט מאוד זמן נשברתי והתחלתי לפטפט.
2. כאשר כבר כן הצלחתי לשתוק, השתיקה שלי ישר נתפסה כעצבות או ככעס. כאשר נפגשתי עם חברה שלי ואמרתי לה "שלום" באופן קצת פחות נלהב מבדרך כלל, לקח לה בערך חמש דקות כדי לשאול אותי:"מה קרה לך". בנוסף, כשהייתי שקטה יותר מבדרך כלל בעבודה, חברות לעבודה גם חשדו שקרה משהו ואפילו התחילו לשאול אם רבתי עם חבר שלי.
מעניין אם זה גם קורה ההיפך - בן אדם שמרבה לשתוק, האם ברגע שיתחיל לדבר יחשבו שהוא שמח יותר מבדרך כלל?

נועם לב אמר/ה...

משימה שלישית- ויכוחים ושתיקה

אוקיי הויכוח שלי התנהל כך, הייתי צריך לעשות טובה לחבר ולאסוף את מחשב המק הנייד שלו מחברת תיקון שמתקנת את המחשבים של אפל (שידועים בשירותם הגרוע- לא המחשבים השירות של התיקון). בכל מקרה הגעתי למקום, נכנסתי למעלית כי תריך לעלות כמה קומות למעלה. כשדלתות המעלית נסגרות מגיעה בחורה ואני בהיותי אדם מנומס מנעתי מהם להסגר בכדי לאפשר לה להיכנס וכמובן שהסברתי לה גם היכן מצויות מעבדות התיקונים. ביציאה מהמעלית היא יצאה לפני ונכנסה לתור לפני, כמובן שביום רגיל זה פחות היה מזיז לי אבל מיהרתי מאוד וגם יש את משימת הויכוחים. כמובן שההמתנה (שעה וחצי לארבעה אנשים!!) והשירות הגרוע של אפל מוסיפים שמן למדורה וכשהגיע התור שלי (שהיא בחוצפתמ לקחה) כבר הייתי חסר סבלנות ומאוד מיהרתי ומאחר שהיא היתה עסוקה בדבר אחר (לא שהתכוונתי לתת לה לעקוף אותי) נכנסתי ישר ל'תור שלה' כמובן שהיא גערה בי באופן מרגיז במיוחד שאני חוצפ, ואמרתי לה שאני לא חוצפן והגעתי למעלית לפניה וזה כמו מעין חוק בלתי כתוב שאם מישהו נותן לך להיכנס למעלית לפניו מגיע לו את האפשרות להיות בתור לפניך שכן אם לא היה מנומס לא היתה מגיע לתור בכל מקרה. היא התרגזה כל יותר ואמרה שזה לא היה ככה. טוב אז כבר ממש התעצבנתי ואמרתי לה שזה היה בדיוק ככה ושאת מי היא מנסה לשקר? כאילו שנינו הייינו במעלית. בכל מקרה כן עמדתי על שלי ונכנסתי לתור (כמובן שהמחשב לא היה מוכן) וכשהיא נכנסה אחרי היא אמרה שאני חוצפן! איזה בחורה מעצבנת. בכל מקרה איחלתי לה המשך יום נעים. מה שעבר עלי בויכוח זה עצבנות מניצול נחמדות של אדם בהתחלה כעסתי ואח"כ אמרתי שאין סיכוי שהיא תהיה לפני בתור ניסיתי לעמוד על עקרון מגוכח של תור שלא יזיז לי בד"כ. מה שעבר עליה זה כעס על זה שנדחפו לפניה לתור, הפרצוף שלה היה מופתע ואז כועס ואז היא התחילה לתקוף ממש כמו שלבים בפסיכולוגיה (היה נחמד לראות את זה).

נועם לב אמר/ה...

את משימת השתיקה העברתי בשני דרכים (שראויות לציון לפחות):
א. הראשונה היא שצפיתי בסרט 500 ימים עם סאמר. לבנים מי שלא ראה אל תראו! מדובר על סרט רומנטי משעמם להחריד שמתאר בחור שנדלק על בחורה והיא משחקת בו (מאחר ואינה יודעת אם היא רוצה להיות איתו או לא). אוקיי זה לא נשמע משימה קשה (בכל זאת קולנוע וצריך להיות בשקט) אבל בהתחשב בזה שבד"כ בסרטים אני מדבר המון עם חברים שלי ובסרט כ"כ משעמם , בגלל המשימה, אי אפשר לדבר ולפרוק את המתח מהסרט המשעמם הזה! זה היה קשה. היו לי קטעים ממש שהתאמצתי לא לפתוח את הפה בקטעים שהיא ממש מנצלת אותו, בכל מקרה שתקתי והתגברתי על הדחף לשחרר אמוציות בתחילה זה היה קשה ולאחר הסרט כבר דיי שכחתי מהכל חברים שלי לא כ"כ שמו לב ופשוט חשבו שלא היה לי מה לומר וששנאתי את הסרט.
ב. חלק שני של המשימה היה בצפיה של משחק כדורסל של הקבוצה שלי בשקט. אוקיי זה ממש קשה בעיקר עם השלשה המטורפת בסיום, ולא להיות מסוגל לשחרר שום אגרסיה או צהלה של שמחה זה קשה מאוד. התהליך שעברתי היה של רצון עז להוציא דברים החוצה שנכבש ע"י הרצון לעמוד במשימה, עד לכך שכשנגמר המשחק כבר שחכתי מאותן אמוציות ופשוט הייתי שמח.

ג'ניה אמר/ה...

היי לכולם,
יחסית לעובדה שהיו לנו שבועיים לבצע את שלל המשימות, לא עשיתי יותר מידי, בשבוע הראשון הייתי די מושבתת בגלל מחלה, אבל ניסיתי להשלים פערים בשבוע השני...

שונה- לכל מי שלא שם לב, צבעתי את השיער.נכון, זה די טריוויאלי להרבה אנשים אבל שיער ג'ינג'י היה ללא ספק הטריידמארק שלי. התגובות לא איחרו לבוא- רוב האנשים הופתעו בהתחלה אבל קיבלו את זה יפה, בעוד קבוצה מצומצמת הזדעזעה מאוד (לא יודעת למה, אני די מחבבת את הסוג של בלונד החדש שלי), יש לי חברה שעדין מסרבת לדבר איתי בתוקף ודורשת כי הצבע הקודם יוחזר לאלתר.
חוץ מזה, הפגנתי את כישורי הריקוד שלי לצלילי מוזיקה מזרחית (שאם לאמר את האמת, לא חשבתי שיש לי כאלה) בחתונה השבוע, החברים שלי לעבודה היו מאוד מופתעים כשהייתי הראשונה לרוץ לרחבה בכל סבב ריקודים (אני מאוד מקווה שמופתעים לטובה, למרות שיש מצב שעשיתי לעצמי הרבה פדיחות).
חוץ מזה, ביציאה לפאב עם חברים, שלא כהרגלי, הייתי צינית במיוחד וכשזה לא עזר עברתי לשוביניזם, משום מה זה הפריע רק לחברה שלי, שאר הסובבים חשבו שזה מאוד משעשע.

מוזר- חוץ מלשבת מחוץ לאולם החתונה ולהציק למשתמטים שניסו להתחמק החוצה בשלב מוקדם ולהבהיל טיפה את המאבטחים במקום (ותודה לחברים ששיתפו איתי פעולה כדי שארגיש קצת פחות טפשית ואינפנטילית) לא היו לי רעיונות יצירתיים להתנהגות מוזרה השבוע, רעיונות יתקבלו בברכה!!

משימת הניקיון ומשימת הוויכוחים גם יחד היו כל כך שגרתיות בשבילי השבוע שלא שמתי לב לאף תגובה חריגה מהסובבים.

אחרונה חביבה, משימת השתיקה, זה באמת היה אתגר בשבילי. בכנות, אני חושבת שדי נכשלתי בה. היה לי כל כך קשה להתאפק ולא להגיב כמו שאני רגילה, עד כדי כך שברוב המקרים נזכרתי רק בדיעבד שעדיף היה לשתוק, וגם כשנזכרתי קצת לפני שהגבתי/דיברתי, המילים כבר עמדו לי על קצה הלשון ולא רציתי להחזיק בבטן... אני מקווה להצליח יותר בשבוע הבא.

שיהיה לילה מקסים

ענת אמר/ה...

אולי דווקא בגלל שהיו שבועיים למילוי המשימות, לא עמדתי בהם...
בכל אופן, השבועיים האחרונים היו די מסעירים עבורי, כך שלשתוק כמעט ולא יכלתי. זאת, בעיקר בגלל שאחי הושעה מביה"ס וכמו אחות גדולה ודואגת, (ואולי אף מעבר לסמכות שאמורה להיות לי בבית) ניהלתי ויכוחים רבים השבוע, ודי מעצבנים, עם הנהלת ביה"ס. מאחר ויגעתי לחלוטין מכל הסיפור הזה, אני לא אלאה את עצמי (ואתכם) בכל התוכן. אך רק אומר, שהמסקנה הגדולה מכל העניין הייתה, אולי המסקנה המתבקשת, שלו הייתי שותקת, הייתי מקבלת תוצאות טובות יותר מאלה שהשגתי. כמובן, שיש חשיבות רבה לעובדה שויכוחים אלה לוו מבחינתי, במאמץ רב, בעיקר רגשי, שלא היה בו כל צורך. את השתיקה היחידה השבוע עשיתי באוטובוס. שוב נתקלתי באותה סיטואציה, של ילדים מרגיזים שיושבים באחורי האוטובוס ושומעים מוסיקה מהפלאפון, ולא דרך האוזניות. למי שקרא, וגם למיש שלא, לפני כשבועיים, ירדתי לחייהם של שניים שעשו בדיוק אותו דבר, כך שהיה לי ממש קשה להחזיק את עצמי ולא להגיב כעת. ובכל זאת, עמדתי בה, אך בקושי רב, כי הרגשתי היטב איך הכעס מבעבעב בתוכי.
לילה טוב לכולם:)

עדי אייל אמר/ה...

תגובתה של מגי:

מעשים טובים- ראשית אציין כי קצת קשהלי לקרואלמעשים "מעשים טובים" אני אישית מרגישה כי כשאני עושה מעשה ומראש מקטלגת אותו כ"מעשה טוב" למען היותו כמעשה טוב זה מוריד מערכו, לכן המטרה שלי הייתה לא לבצע "מעשים טובים" אלא לנצל הזדמנויות בהן אני יכולה לעזור או לשמח אחרים מבלי לחשוב על התועלת שזה מביא בעקיפין גם לי. על כן, השבוע קיבלתי כרטיס זוגי לארוחת בוקר מהעבודה, ולמרות שאני מאוד אוהבת את הארוחות הללו, החלטתי שהפעם אני אביא את זה לאחותי ולבעלה, היות ואחותי רק ילדה ועוד לא היה לה ולבעלה כ"כ זמן להיות לבד או לעשות משהו בשביל עצמם אז הם מאוד שמחו. כמו כן, החלטתי לקחת את אחותי לסרט כדי שתתאוורר קצת מהבית ודאגתי שבעלה יישאר עם הילד כדי שתוכל לצאת קצת ולהינות. כמו כן, חברה שלי באה וסיפרה לי על מישהי שהיא מכירה כי ונראה כי סובלת מאלימות מבעלה, החלטתילעשות מעשה ולהפנות אותה בעזרת הקליניקה לגורמים הרלוונטיים לטיפול באלימות במשפחה.
באשר לשתיקות- מודה לא הצלחתילעוד במשימה, אומנם מדובר בשבועיים אבל כשלתי! כל פעם אמרתי מראש לעצמי "תשתקיקצת אל תנסי להכניס את הדיעות שלך והעמדות שלך לסיטואציה"- זה לקח בדיוק 2 שניות ואז התפרצתי.אני ממש מאוכזבת מעצמי על כך ולכן אני מנסה לעבוד על זה יותר כעת.
באשר לויכוחים- אם לפניי הסמניר הייתי מתווכחת מבלי לחשוב יותר מדיי על טקטיקות ויכוח ועל מה אני מנסה להשיג בויכוח, התחלתי לשים לב לאיך אני מתנהגת בויכוח ושמתי לב שעם כל אדם אני מתווכחת באופן שונה, כמו כן שמתי לב שקשה לי יותר לחשבו על ויכוח מראש, ז"א אם יש משהו שמפריע לי ואני רוצה ללבן את העניינים- אני מעבירה לעצמי 20 סיטואציות שונות של ויכוח ולכן מגיעה לויכוח מעורערת כי יש לי כ"כ הרבה רעיונות איך להוכיח את טענתי שמרוב עצים כבר לא רואים את היער ואני לא מצליחה להוכיח את הדבר שאני כה בטוחה בו.
באשר לדברים שונים ומוזרים- אני פשוט מנסה להיות ספונטנית הרבה יותר מבעבר (למרות שתמיד הייתי אדם ספונטני), אני מגלה שזה פותח בפנני היכרות עם אנשים חדשים ואושר והתקרבות מצד חבריי הנוכחיים ועד כה אני מרוצה ולכן אדבוק בכך.
לצערי, היום לא אוכל להגיע לשיעור מסיבות אישיות, אבל בטוחה שאם הסימולציות יהיו כמו בשיעור הקודם אז ממש תהנו :)