יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

סמינריונים

מקום לשאלות ודיון לגבי עבודות סמינריוניות במהלך כתיבה.
שאלות שיש לכם, הוסיפו בתגובות, ומותר גם להגיב אחד לשני - בהרבה דברים אתם יכולים לעזור אחד לשני.

דבר אחד כללי שכדאי לזכור - מטרתנו היא העמקה, בחירת נושא או סוג טיעון והבנתו עד הסוף. לגיטימי ורצוי בהתחלה לגשש בין נושאים שונים, להחליף ולהתמקד מחדש. הרשו לעצמכם את שלב השיטוט בין הספרים והמאמרים, הוא הכי כיף, וגם מעשיר. אחר כך מגיעים למיקוד צר יותר, ומעמיקים באחד הדברים המעניינים שנחשפנו אליהם.

ותנו לצורך שלכם בדעה לנוח קצת. לעבודה סמינריונית באים לא עם דעה שרוצים להוכיח, אלא עם שאלה שרוצים לבדוק. אם יש לכם כבר דעה, אתם סגורים מדי. חפשו מי חושב אחרת, איך אפשר לראות את הדברים מכיוון שונה, מה חסר בטיעון שלכם.
הדבר הכי מעניין הוא ויכוח טוב. כזה שלא מנסים להוכיח שהשני טועה, אלא לחפש מה עוד אני יכול ללמוד ממנו, ואיפה הוא עוזר לי לראות את מגבלותי.
בספירה האקדמית, זה אומר להיות מאוד ספקן לגבי הצהרות של אחרים על "מהי האמת" ו"מה צריך לעשות". אלה הצהרות טובות, אבל נקודת התחלה לשיחה, לא סיומה.
מומלץ גם לקרוא רשומות קודמות בבלוג בנושא 'עבודות סמינריוניות'. יכול לעזור.

ותיהנו...

2 comments:

ענת אמר/ה...

חנוכה שמייח לכולם!
השנה, החלטתי לנצל את החופשה היחסית שנקרתה בדרכי כדי לטייל. נסעתי עם חברים לדרום, למסלול שנקרא "חוד עקב", מסלול למיטיבי לכת, אבל ממש משתלם לעשות אותו. מעבר להרגשת הסיפוק, יש גם מעיין בסופו, מומלץ בחום. במעיין פגשנו מספר משפחות דתיות מבת עין, התנחלות חזקה בגוש עציון. עבורי, הם די היו חיה מוזרה, מאחר ועוד לא פגשתי קבוצה שכזו. הנשים מכסות את ראשן בקפידה יתירה ולבושות שכבות. הגברים בעלי פאות ארוכות וכיפות סרוגות גדולות. מעבר להיבטים החיצוניים, היה בקבוצה הזו משהו שממש עורר פליאה, שהתגברה במיוחד כשתפסנו איתם טרמפ לתחילת המסלול, שם החננו את הרכב, מאחר והתברר כי הם מעריצים שרופים של בוב דילן. כשירדנו, אמרתי לידיד שלי, שהם מש הזכירו לי את כת האיימיש, בגינונים שלהם. ידיד שלי, נפנה אליי ודרש להבין על מה אני מדברת ושאין שום לינק בין השניים. מבחינתי, הקישור היה די ברור, אבל הוא עמד על זה שאין קשר, וכך, מצאתי עצמי אל מול נכנס לפרטים במלוא מובן המילה, כשהשיחה התפתחה לזרמים דתיים שונים, ובייחוד התישה אותי, בשלב מסויים, כבר הייתי מונה לומר כל דבר, רק שנניח לזה, עובדה שהייתי צריכה לחשוב עליה קודם. לפחות, הניסיון הזה בהחלט מגרה את החושים, בייחוד לאור הלמידה על סגנונות תקשורת, שמעמידה בפניי, פעם אחר פעם, את ההבדלים הללו שהיו עד כה סמויים מן העין.

ענת אמר/ה...

במהלך השבוע האחרון נקרו בפניי שתי הזדמנויות למעשים טובים, ולא בצורתם הבסיסית.
1) לפני כשבוע, אחד הילדים, כבן שלוש, של שכנתנו, נפצע בידו מזכוכית, ממש לפני כניסת שבת. הפציעה הצריכה הדבקה. כדי לעזור לה, התחלקנו אני ואחותי במשימות. אחותי לקחה את שאר ילדיה (4 במספר) לבית סבתם ואני התנדבתי לקחתה ברכב לקפלן, כדי להדביק את החתך. כמובן, שיצא שנסעתי בשבת, הקרבה רבה מבחינתי, אך לא היה לי ספק שזה הדבר הנכון לעשות בנסיבות הנ"ל. וכך יצא שגם נשארתי איתה וחזרתי איתה את כל הדרך חזרה ברגל עד הבית. לו רק בשביל העובדה שאף אחד לא יאלץ לבלות את שישי בערב לבד, היה שווה לשהות במחיצתה.
2) בטיול המדובר שלי, כפי שסיפרתי לכם עליו בפעם הקודמת, מצאתי שק"ש עוד בתחילת המסלול. השק"ש היה שייך לאחד משלושת הבנים שהתחילו את המסלול לפנינו, אבל הם הלכו בקצב כ"כ מהיר, שכבר ויתרתי באיזהשו שלב על האפשרות בכלל להחזיר לו אותו. למזלו, מצאתי אותו במעיין בסוף המסלול, והשק"ש מצא את בעליו בחזרה.
במסלול קשה כמו זה, שעד ליום כתיבת מסמך זה, השרירים שלי תפוסים, זה באמת היה יפה מצידי גם לסחוב לו ת השק"ש, לפחות הרווחתי קפה בסוף:)